החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חדר הפלאות

מאת:
מצרפתית: עדה פלדור | הוצאה: | 2019-06 | 246 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

חייה של תלמה, אם יחידנית השקועה בעבודה תובענית, משתנים מהקצה אל הקצה בבוקר שבת אחד, כאשר בנה בן ה–12, לואי, נפגע על–ידי משאית ושוקע בתרדמת. תלמה השבורה מגלה במקרה את "ספר הפלאות", מחברת סודית שבה ערך לעצמו לואי רשימה של חוויות שירצה לחוות בהמשך חייו. בייאושה, היא מחליטה להגשים בעצמה את החלומות שבספר, עמוד אחר עמוד, ולתעד לבנה את החוויות שעליהן חלם. בדרך זו היא מקווה לכוון את ליבו ליופי שבחיים.

בסיוע אימהּ ואחות המטפלת בו, היא משדרת את החוויות היישר לחדרו של לואי בבית החולים. וכך, אישה הנושקת לגיל ארבעים מגשימה את חלומותיו של נער צעיר. משאלותיו של לואי מציבות אותה בסיטואציות שנעות מהמגוחך למפעים, החל מערב קריוקי פרוע בטוקיו וכלה במחנה כדורגל לילדים. החוויות מובילות את תלמה לגלות את הכוח שבחלומות, גם הפרועים ביותר, ומלמדות אותה שהחיים הם מתנה ושגם בכאב שבהם טמון יופי.

ברומן הביכורים שלו, שתורגם ליותר מעשרים שפות, מגולל בפנינו ז'וּליאן סַנדרֶל באופן מחויך ובד–בבד שובר לב, את השינוי הגדול בחיי תלמה ואהוביה. זהו ספר עצוב ומצחיק גם יחד, מטלטל ומעורר השראה.

מקט: 279519
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

שעה 10:32

״לואי, הגיע הזמן! קדימה, אני לא אגיד את זה עוד פעם, בבקשה ממך, קום ותתלבש, אנחנו מאחרים, תשע ועשרים כבר.״

כך בערך התחיל היום שעמד להפוך לַנורא בחיי. עדיין לא ידעתי את זה, אבל מעכשיו הכול יהיה תמיד לפנֵי ואחרֵי יום השבת הזה, 7 בינואר 2017, 10:32. תמיד יהיה הלפני הזה, הרגע הקודם שהייתי רוצה להקפיא לנצח, החיוכים ההם, רגעי השמחה החמקמקים, התצלומים שייוותרו חרותים לעד בקפלים האפלים של מוחי. ותמיד יהיה האחרֵי הזה, שאלות ה״למה״ וה״אילו רק״, הדמעות, הצווחות, המסקרה היקרה־בטירוף על הלחיים שלי, הצופרים המייללים, המבטים המלאים חמלה מגעילה, העוויתות הבלתי נשלטות של בטני, הממאנת לקבל. כל זה, כמובן, היה בלתי נגיש עבורי אז. זה היה סוד שרק האֵלים – אם יש כאלה, אני פקפקתי בכך מאוד – היו יכולים לדעת. אז מה הם אמרו זה לזה, האלים, בשעה 9:20? אולי אמרו: אחד יותר, אחד פחות, מה זה כבר משנה? אתה בטוח בעצמך? לא ממש, אבל למה לא? זה נכון, אחרי הכול, למה לא? זה לא ישנה את פני העולם. אני הייתי רחוקה מכל זה, רחוקה מהאלים, רחוקה מליבי. הייתי רק אני, ברגע המדויק הזה, הקרוב כל כך לנקודת הנפילה, הקריעה, האל־חזור. זאת הייתי אני, והתעצבנתי על לואי, שבאמת לא עשה שום מאמץ.

אמרתי לעצמי אז שהילד הזה משגע לי את השכל. כבר חצי שעה אני מתאמצת לעקור אותו מהמיטה שלו, אבל שום דבר לא עוזר. הייתה לנו פגישה בצהריים עם אימא שלי לבּראנץ׳ שלנו – הגיהינום החודשי שלי – ותכננתי לעבור עד אז בבולוואר אוֹסמן כדי לקנות לי את הנעליים השטוחות בצבע אדום־דם שפִנטזתי עליהן כבר מתחילת מכירות העונה. רציתי להתהדר בהן ביום שני בפגישה עם הבוס הגדול של ״הגמוני״, קבוצת הקוסמטיקה שבה אני עובדת יום ולילה כבר חמש־עשרה שנים. עמדתי בראש צוות של עשרים איש שהתמסרו למטרה הנעלה של פיתוח הפרסומים והחידושים של מותג שמפו שמסיר עד 100% מהקשקשים – פירוש ה״עַד״ הוא שאצל נסיינית אחת מבין המאתיים שגויסו לעניין, עור הקרקפת אכן התנקה לגמרי מקילופי העור האלה. אחד ממקורות הגאווה שלי באותם ימים היה העובדה שהשגתי, אחרי קרבות מרים עם המחלקה המשפטית של ״הגמוני״, אישור להשתמש בטענה הזאת. זה היה הכרחי למכירות, הכרחי להעלאה השנתית במשכורת שלי, הכרחי לחופשת הקיץ שלי עם לואי והכרחי לנעליים החדשות שלי.

אחרי כמה נהמות נרגנוֹת החליט לואי לציית, והחליק על עצמו זוג ג׳ינס שהיה יותר מדי צמוד לגוף ויותר מדי נמוך במותניים. הוא שטף במהירות את פניו, סירק בקפידה, במשך חמש דקות, את שערו, סירב לחבוש כובע למרות הקור המקפיא של הבוקר, מלמל כמה בדלי משפטים בלתי מובנים שנוסחם היה מוכר לי בכל זאת (אבל למה אני צריך לבוא איתך…), הרכיב את משקפי השמש שלו, לפת את הסקייטבורד שלו – לוח מלוכלך שפניו מכוסים כולם בשִרבוטים ושנאלצתי לקנות לו גלגלים מקצועיים אחת לכמה ימים – לבש את המעיל הקל מאוד שלו, יוּניקלוֹ אדום, חטף חפיסת עוגיות ממולאות שוקולד, הואיל לבלוע במקביל מכל קטן של מחית פירות, כמו כשהיה בן חמש, והזמין סוף סוף את המעלית. נתתי מבט מהיר בשעון שלי. 10:21. מושלם. עוד היה לנו זמן לממש את התוכנית הדחוסה שלי. החישוב המוקדם שעשיתי התברר כמוגזם: לטקס הקבוע של השכמת הוד־מעלתו־לואי־הגדול היה משך־זמן אקראי לגמרי.

מזג האוויר היה נהדר, שמי תכלת חורפיים בלי אף ענן. תמיד אהבתי אורות קרים. בחיים לא ראיתי שמיים כחולים יותר או טהורים יותר מאשר במוסקבה, כשהייתי שם בביקור מקצועי. הבירה הרוסית היא בעיניי מלכת שמי החורף. פריז עטתה על עצמה עכשיו את המראה המוסקבאי שלה, ושמֶיה זרקו לעברנו קריצות מסנוורות. כשיצאנו מהדירה שלנו ברובע העשירי, התחלנו, לואי ואני, להתקדם לאורך תעלת סן־מַרטֶן לכיוון תחנת רכבת־מזרח, כשאנחנו מתפתלים בין משפחות מטיילות ובין תיירים מהופנטים למראה סירה שעברה בדיוק אז במעלית הנהר של גשר אֶזֶ׳ן־וַרלָן. הסתכלתי בלואי, שדהר קדימה על הסקייטבורד שלו. הוא הלך ונעשָה גבר קטן, ואני הייתי גאה בו. הייתי צריכה להגיד לו – המחשבות האלה נועדו להיאמר, אחרת אין בהן שום תועלת – אבל לא אמרתי. בזמן האחרון הוא השתנה מאוד, לואי. פֶּרץ צמיחה הפך אותו מילד קטן ושברירי לנער גבה־קומה. אניצי זקן הסתמנו על לחייו, שהיו עדיין תינוקיות ועדיין נטולות פצעונים. חזות נאה בהתהוות. אבל זה קרה מהר מדי! להרף עין ראיתי בדמיון את התמונה ההיא, כשאני מתהלכת לאורך רציף וַלְמי, ידי הימנית מסיעה עגלת תינוק בצבע כחול־פטרול והשמאלית מחזיקה בטלפון. אני באמת חושבת שהמראה הזה העלה חיוך על שפתיי. ואולי המצאתי אותו בדיעבד, את החיוך הזה? זיכרוני בוגד בי, קשה לי מאוד להיזכר במחשבות שחלפו בי ברגעים האלה, חשובות ככל שהיו. לו רק יכולתי לסובב את הגלגל כמה דקות לאחור, הייתי שמה לב יותר. לו רק יכולתי לסובב את הגלגל כמה חודשים, כמה שנים לאחור, הייתי משנה דברים כה רבים.

שמעתי את הדהוד הצליל האחרון של נעימת The Weekend – שלואי התקין לי כצלצול בסמארטפון שלי. זה היה ז׳־פּ. לעזאזל! למה הוא מצלצל לי בשבת בבוקר, הבוס הישיר שלי? זה כבר קרה בעבר כמובן, אי אפשר לעבוד בחברה כמו ״הגמוני״ בלי שתצטרכי לנהל מקרי חירום מפעם לפעם. אבל נדמה לי שמאז היום ההוא, בכל פעם שאני שומעת את המילה ״חירום״, המשמעויות הנלוות אליה שונות לגמרי. לעולם לא אוכל עוד להניח למישהו להשתמש במילה הזאת כדי לדבר על מצגת שחייבים לסגור, על מבחן לקוחות שצריך להשיק, על בקבוקון שצריך לאשר את העיצוב שלו. על איזה חירום מדברים כאן בדיוק? למי נשקפת סכנת מוות? את כל זה לא ידעתי עדיין ברגע ההוא. שאלתי את עצמי רק לאיזה מצב חירום נקלע ז׳־פ שהוא חייב לצלצל אליי, והייתה לי הרגשה שהדבר קשור בישיבה שנקבעה ליום שני. דחוף ביותר, אם כך. חיוני. עניתי לטלפון בלי היסוס, בקושי שמתי לב ללואי, שהאט, התייצב לצידי והיה ברור שהוא רוצה לדבר איתי. סימנתי לו שאני בטלפון, מה, הוא לא רואה? הוא דיבר לתוך הזקן המלבלב שלו, אמר שזה חשוב, נדמה לי, ועשה תנועה להמחשת החשיבות של הנושא. לעולם לא אדע לאיזה נושא חשוב הייתה הכוונה. הוא רצה לדבר איתי. אני בטוחה שמחשבותיי האחרונות על בני באותו רגע היו שליליות. משהו שקשור בצורך התמידי שלו בתשומת לב, בעובדה שאין לי רגע לעצמי, באנוכיות שלו כמתבגר, בצורך שלי לנשום קצת, לעזאזל. אני חושבת שהמילה האחרונה שנוצרה בראשי בעניין היצור הקטן הזה, בשר מבשרי, שערסלתי בחיקי אלפי שעות, ששרתי איתו אלפי שעות, שהעניק לי כל כך הרבה צחוק, גאווה ושמחה, המילה האחרונה שהגיתי כביכול בקרומי המוח החלודים שלי הייתה, מה לעשות, המילה המחורבנת הזאת ״לעזאזל״. איזה בושה! איזה זיכרון לא הוגן.

לואי נשף בקולניות, תפס את האוזניות האדומות שנמנמו עד אז סביב צווארו, קיבע אותן על קודקודו בתנועה מודגשת מדי, ולבסוף נהם שממילא זה תמיד אותו דבר איתי, רק העבודה שלי חשובה. הוא האיץ את הדחיפה ברגלו הימנית והעלה את הסקייטבורד על המדרכה המשתפלת בְּמדרון. אלמלא הייתי בשיחה עם ז׳־פ – הדחיפוּת באמת נבעה מבעיה עם שקופיות פּאוּארפּוֹינט שהיה צריך להכין מחדש – היה פועל בי הרפלקס האימהי, מאלה שגורמים לנו לצעוק ״לאט! אתה נוסע מהר מדי!״, צעקות שמעצבנות כל ילד שגמר כיתה א׳, צעקות שבעיקרון אין בהן שום תועלת אבל בפועַל הן יכולות בהחלט לעורר מוּדעוּת רדומה־למחצה. הצעקה נשארה רק במוחי. ב״הגמוני״ לא רואים בעין יפה כשיש לך ילדים, אף כי המדיניות הרשמית ברורה: ״הגמוני״ תומכת בשוויון בין נשים לגברים, ״הגמוני״ משקיעה בהצלחת נשים בחברה. תהום רובצת תמיד בין התיאוריה, המדיניות המוצהרת, והמעשה, שהוא פרצופו האחר של אותו ארגון, אותם דברים שלא נאמרים אך מביאים בסופו של דבר לשיעור נמוך עד גיחוך של נשים בגופֵי הניהול של החברות הגדולות. מאז ומתמיד נלחמתי להגיע למשרות הבכירות, כך שלא היה עולה על הדעת להשחיל שום נימה אימהית בעיצומה של שיחת עבודה, אפילו לא בשבת, אפילו לא בשעה 10:31.

בזמן שז׳־פ תיאר באוזניי ברפיסות את העבודה שיש לבצע במהלך יום הראשון ההוא, העפתי בהיסח דעת מבט בלואי, שבאמת גלש מהר מדי. הבחנתי באוזניות שלו, שהיו מהודקות אל אוזניו, ואני זוכרת בבירור שבתוכי קיוויתי שהוא לא הגביר יותר מדי את עוצמת הקול ושהוא מודע למהירות שלו. נענעתי קלות את ראשי ואמרתי לעצמי שהוא גדול עכשיו, שאני חייבת להפסיק לדאוג לו כל הזמן – על כל דבר, על שום דבר, במיוחד על שום דבר. לא ייאמן כמה מחשבות מספיק אדם לנסח לעצמו בשקט בתוך שניות ספורות. לא ייאמן עד כמה שניות ספורות יכולות להתקבע אחר כך בתוך המוח, להתקבע בכאב.

מבט אחרון במסך הסמארטפון שלי, השעה 10:32. אני אומרת לעצמי שאני חייבת לסיים את השיחה עם ז׳־פ תוך שלוש דקות לכל היותר, כי אנחנו קרובים כבר לתחנת המטרו.

אני שומעת רעש עמום שמזכיר לי צופר של ספינה במצוקה. זו משאית. אני זוקפת את ראשי והזמן קופא. אני במרחק של כמאה מטרים, לא יותר, אבל המולת העוברים ושבים רבה כל כך, שנדמה לי שאני כבר שם. הטלפון שלי מתנפץ על המדרכה. אני צורחת. הרגל שלי מתעקמת, אני נופלת, אני קמה, אני חולצת את נעלי העקב הגבוה שלי ורצה כמו שלא רצתי מעולם. המשאית נעצרה עכשיו. אני לא היחידה שצורחת. כתריסר בני אדם שהיו ישובים סביב שולחן בבית קפה שטוף שמש – היה בוקר יפה של חורף – קמו ממקומותיהם. אב מסתיר את עיני בנו. בן כמה הוא? ארבע, חמש מן הסתם. סוג המראות האלה לא מתאים לילדים בגילו. אפילו בסרטים לא מראים אף פעם מראות שכאלה. לאף אחד. לכל היותר אפשר לרמֵז. קצת צניעות בבקשה בעולם הבהמי הזה. אני מתקרבת, אני צורחת שוב, אני משתטחת על הקרקע, מרגישה שאני מקלפת לעצמי את הברכיים, אבל אני לא מרגישה כאב. לא את הכאב הזה בכל אופן. לואי. לואי. לואי. לואי. אהוב שלי. חיים שלי. איך לתאר את מה שאי אפשר לתאר? עד ראייה השתמש מאוחר יותר במילה זאבה. זעקות של זאבה שמשספים את בטנה. אני נאבקת, שורטת את הקרקע, גופי רועד, אני מחזיקה את ראשו של לואי בכפות ידיי. אני יודעת שאסור לגעת בו, שאסור להזיז כלום, אבל אני לא מסוגלת. שוב המרחק הזה שבין התיאוריה למציאות. אני לא מצליחה להחליט להשאיר אותו על הקרקע בלי לעשות כלום. אני מחזיקה את ראשו ורק מחכה ובוכה, מוודאת שוב ושוב שהוא נושם. הוא נושם? כן, הוא נושם. לא, הוא לא נושם יותר. הוא שוב נושם. כוחות ההצלה מגיעים בזמן שיא. כבאי פורש עליי את חסותו, ליתר דיוק מנסה לקרוע אותי מגופו של לואי. אני סוטרת לו. אני מתנצלת. הוא מחייך אליי. אני זוכרת הכול. את תנועותיו, הנחושות והעדינות בעת ובעונה אחת, את אפו חסר החן, את קולו המרגיע, את מילותיו הצפויות כל כך, את האמבולנס המתרחק. אני קולטת כמה מילים. מיון ילדים. בית חולים רוֹבֶּר דֶבּרֶה. טיפול נמרץ. יהיה בסדר, גברת. לא, לא יהיה בסדר. אני אקח אותך. אני מתמוטטת. הוא מחזיק בי. השרירים שלי, שהיו מתוחים עד הקצה מאז התאונה, מתרפים פתאום. מושיבים אותי על כיסא בבית הקפה שטוף השמש. גופי לא נענה עוד לכלום. המעיים שלי מתעוותים, אני מקיאה את ארוחת הבוקר שלי על שולחן הבר ההיפְּסטרי הזה, שהתרוקן בתוך כמה דקות. אני מקנחת את פי, שותה כוס מים וזוקפת את ראשי.

שום דבר לא השתנה סביבי, השמיים תכולים כמו קודם, טהורים כמו קודם. אני מציצה בשעון היד שלי. גם הוא מנופץ. הלוח נסדק, המחוגים עמדו מלכת. עדות אילמת. השעה עדיין 10:32.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חדר הפלאות”