"האם ידע הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מארקס כאשר כתב את 'כרוניקה של מוות ידוע מראש' שהוא עומד לחשוף את סוד המכתב…?"
כך שואל אליאס ח'ורי ברומן מתעתע שמקצת מן הדמויות בו מופיעות גם ברומן של מארקס. מי קדם למי, והאם זה חשוב? שאלות אלו מלוות את רומן המפתח של ח'ורי, המאיר באור מיוחד ומקורי את הנסיבות שבעטיין פרצה מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1975. כהרגלו, ח'ורי יורד אל תעלות הביוב ובתי הבושת של ביירות כדי לספר את הסיפור מבעד לעיני אנשי השוליים של העיר המפתיעה.
אליאס ח'ורי (יליד ביירות, 1948) הוא מן הסופרים והאינטלקטואלים הערבים החשובים כיום. עד כה פרסם אחד־עשר רומנים ושלושה מחזות, וספריו תורגמו לשפות רבות. כיום הוא מחלק את זמנו בין ביירות, שם הוא עורך את כתב־העת של המכון ללימודים פלסטיניים, לניו־יורק, שם הוא מלמד ספרות ערבית באוניברסיטת ניו־יורק. פקעת של סודות הוא ספרו החמישי המתורגם לעברית.
מַכְּתוּבּ היא סדרת ספרים ייחודית שבבסיסה תרגום לעברית של יצירות מהספרות הערבית. הפרויקט הוא יוזמה של מתרגמים וחוקרי השפה הערבית, יהודים ופלסטינים, והוא תוצר של חוג המתרגמים ערבית־עברית שהתגבש במכון ון ליר בירושלים. הסדרה רואה אור הודות לשיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות והוצאת עולם חדש.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת מתורגמת
28.00 ₪
מקט: 4-1307-48
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1
הסיפור התחיל כך.
באותו יום, היה זה שישה בינואר 1976, נפטרה הגברת שָֹרָה נַצָּאר כשגילה מתקרב לשמונים. מותה היה צפוי. רק אִבְּרָאהִים נַצָּאר היה מופתע ממנו. בן חמישים וארבע היה כשעמד כשוטה מול גופת דודתו ומירר בבכי. הוא הלך בעקבות הארון, עד שכמעט התמוטט. הוא כרך לראשו מטפחת לבנה והמשיך לצעוד מאחורי הגופה, פניו הסמוקים עומדים להתפקע והדמעות לא חדלות.
את דודתו שׂרה ירש אבראהים נצאר מאביו יעקוּבּ, שחי עם אחותו ובנו יחידו לאחר שאשתו נפטרה ממחלת הסרטן. ליעקוּבּ נצאר הייתה חנות ירקות בביירות. הוא בחר להתגורר הרחק מעיני האנשים בבית מבודד וישן, שקורי עכביש כיסו את שולי תקרתו הגבוהה. את הבית בנה אבראהים נצאר הסב בשנת 1889 על תל מבודד המשקיף על נהר ביירות. באותם ימים אמרו הבריות שדעתו של אבראהים נצאר השתבשה עליו, משום שבחר לחיות בין התנים.
הסיפור נמשך שלושה ימים.
ביום השלישי מת אבראהים נצאר. הגופה התגלתה רק שלושה ימים לאחר מותו, כשנוֹרמה עַבְּד אַלְמַסִיח הגיעה אל הבית ונקשה על הדלת הישנה שעה ארוכה. לאחר שאיש לא פתח לה, דחפה נורמה את הדלת הישנה — והיא נפתחה. מן הבית עלה ריח של מוות. היא נכנסה לחדר השינה וראתה אותו שרוע על המיטה העתיקה העשויה עץ אגוז. הוא שכב על צידו הימני, עירום כביום היוולדו, ועל פניו כתם כחול ונפוח. היא נסוגה, נצמדה לארון הבגדים הגדול והחלה ליילל. אחר־כך פתחה את דלת הארון כדי להתחבא בו ולא כדי לגנוב, כפי שאחר־כך יאשים אותה חַנָּא אלסַלְמָאן אלמַאלֵח. חנא בא אל הבית עם חבורת גברים מהשכונה. הם השתיקו אותה והזעיקו רופא שקבע את מותו של אבראהים. אחר־כך קברו את הגופה בזריזות בנחלת הקבר של המשפחה.
למחרת עמדה נורמה באמצע הרחוב הריק ותלשה את שׂערותיה מול קומץ סקרנים שהתמהמהו לידה לרגע קט. הם משכו בכתפיהם לפני שהמשיכו בדרכם הביתה, נושאים באמתחתם לחם, פחיות שימורים וירקות קמלים שעלה בידם להשיג. נורמה נשארה ברחוב צועקת שהאיש שביתק את בתוליה מת לפני שקיים את הבטחתו להינשא לה.
ביום העשירי אבדו עקבותיה.
האחרון שפגש אותה היה חנא אלסלמאן. הגבר הזה, שהיה בשנות החמישים לחייו, התבונן בה מקרוב כדי לוודא שאכן זו היא. נורמה השתנתה עד מאוד. היא הייתה כבר בת חמישים וחמש, ממוצעת קומה, כהת עור, שדיה גדולים ונפולים, שׂערה השחור ארוך, עיניה קטנות וזרועותיה מכוסות ורידים.
לפני שלושים שנה, לאחר ששכב איתה בפעם הראשונה, אמר חנא לנורמה שהוא לא אוהב אותה. ביום ההוא, כשקמה מן המיטה, השאירה אחריה כתם דם על הסדין הלבן. היא הביטה בגבר ביראה וזיעה ניגרה מגופה העירום, כאילו שהתה בבית־המרחץ. בזריזות לבשה את בגדיה ויצאה מן הבית. לאחר שבעה ימים חנא חיפש אותה והמתין לה ליד בית־הספר לנזירות כדי לשכב איתה שוב. כשראתה אותו חייכה לעצמה והמשיכה בדרכה בלי שתשיב לו מבט. הוא פסע לצידה ממלמל דברי התנצלות, אהבה ותחנונים. אחר־כך הפך את פניו אל הסמטה הבוצית שהובילה לביתו והיא בעקבותיו. מאותו יום נרקמו היחסים המיוחדים שבין נורמה עבד אלמסיח לבין חנא אלסלמאן, אולם הקשר שלה עם אבראהים לא פסק. אכן, ארוכים ונפתלים הם שני הסיפורים. תחילה נפוצו שמועות בשכונת אַלְפַרְנִינִי שחנא אלסלמאן רצח את אבּראהים נצאר כנקמה על חילול כבודה של נורמה. אחר־כך צצו שמועות אחרות. שהסיבה האמיתית לרצח לא הייתה כבודה של נורמה, אלא הזהב שהיה טמון בחדרו של אבראהים. לחשו אז שחנא התכוון לשים את ידו על הזהב בהסכמתה.
באותו יום, היה זה היום השמיני, הזמין חנא את נורמה לחנותו ואמר לה אותם דברים שנהג לומר לה בעבר לפני ששכב איתה. אך הפעם נורמה לא שעתה אליו. עיניו דיברו אליה תחנונים אך התשוקה נעדרה מהן. היא השיבה לו מבט חמקני ויצאה לדרכה, איש לא ידע לאן.
וכעת, לאחר שהסתיים הסיפור במות גיבוריו, זכותן של הבריות לדעת את פשר הסוד. סודה של נורמה, שהלך איתה להיכן שהלכה, צץ ועולה היום מחדש, כמו מבקש לשרטט את דיוקן האשה שסיפורה התפתל בין שני גברים. היא בכתה במיטתו של אבראהים ואחר־כך התייפחה במיטתו של חנא. אבראהים היה עצוב ועדין בעת ששכב איתה. חנא לעומתו היה פראי, נוקשה וגס. היא מיררה בבכי בנוכחות שניהם, אולם חלמה להינשא רק לאחד. פעם, בשוגג, כינתה את חנא אבראהים. הייתה זו פליטת פה, אך האירוע הפך לחגיגת חבטות שנחרתו בזיכרונה של הנערה הצעירה לעד. כשקראה אבראהים בעוד שהתכוונה לחנא, זינק הלה ממקומו והחל להכות אותה, חבט בראשה, שלף את חגורת העור והצליף בה עד שנעשתה פקעת של יללות ואימה. אחר־כך בעל אותה בתאוותנות כזו שמעולם לא גילה כלפיה בעבר. הוא הכניס לה וקילל, עיניו כמו יצאו מחוריהן, ונורמה, שהתמסרה לו בהכנעה ובשקט, נשכה את שפתיה התחתונות כדי לבלום את גניחות העונג, שלא יימלטו מפיה.
נורמה לא סיפרה את הסוד לאיש.
היא אמרה לחנא שהוא זה שביתק את בתוליה, ואותם דברים אמרה לאבראהים. בין שני הגברים התפתחו יחסים שעוינות ושיתוף פעולה נמזגים בהם. אולם נורמה לא הייתה סודו השמור של אף אחד מהם. היא נשארה הסוד של עצמה, או כמו שאומרים הערבים: “הסוד נשמר מן הסוד.” לפי ההיגיון הזה, מי שמופקד על הסוד מסתיר וחושף אותו בה בעת. העניין כאן הוא סוד הקשור בניאוף ובפריצות, או כמו שאמר אבּוּ אַלְהַיְתָ’ם: “הסודות הכמוסים ביותר קשורים למלכוּת.” נהוג לומר, כשפלוני מצוי בסוד בני עמו, מעמדו רם, וסודות רבים —החריצים החרותים על מצחו מסגירים אותם. או במילים אחרות: הסוד הוא דבר והיפוכו, שכן הוא נסתר וגלוי באותה עת. הסוד לא יהיה נסתר מאחדים אלא אם כן נגלה לאחרים, רק כאשר נעלמים אלה וגם אלה, הסוד יהפוך לסיפור. בטמירותו השלמה הוא אינו סוד עוד, אלא חידה שיש לפתור.
וכך אנו ניצבים בפני חידה ללא פתרון.
לאחר מותו של אבראהים נצאר איש לא התעניין עוד בו או במאהבת המסכנה שלו. חנא אלסלמאן חזר אל הסנדלרייה, תקע מסמרים קטנים בפיו ולשונו נאלמה.
סודו של אבראהים נצאר היה שקיבל את חייו המוזרים בירושה והצליח לחיות אותם. אבראהים היה מוזר לכל דבר ועניין. הוא חי לבדו עם דודתו שׂרה, שאותה לא הכיר אלא בזקנתה, על תלונותיה בשל כאבי המפרקים ויראתה מפני המוות. כבר למן ההתחלה ירש אבראהים נצאר את האבלות ואת חנות הירקות. מעבר לכך לא היה לו צורך בדבר. אפילו את יחסי המין קיים רק כדי לצאת ידי חובה. כאשר הייתה נורמה דורשת ממנו שיתחתן איתה, היה מביט בה בעיניים ריקות כאילו פגש בה זו הפעם הראשונה. הוא ביקש שתנמיך את קולה כדי שדודתו שׂרה לא תשמע אותם מחדרה הסמוך, שם הייתה נשארת ערה מאוחר אל תוך הלילה, לאורה של מנורת השמן. רוב הזמן הייתה גוררת את רגליה על רצפת חדרה, נאנחת ופולטת משפטים לא מובנים. אבראהים נהג לבקש מנורמה שתשתוק, הבטיח לה שיתחתן איתה, אך את הבטחתו לא קיים. הוא שמע על יחסיה עם חנא אלסלמאן והיה היחיד שהצטער כשנתבררה חפותו של חנא וכי הוא לא הוצא להורג. באותו ערב בשנת 1948 הבטיח אבראהים לנורמה שיתחתן איתה למחרת בבוקר, אחרי שיחזו בתלייתו של חנא המסכן. אבל לא את חנא ראו על הגרדום, אלא שני גברים אחרים: את הרוצח האמיתי ופושע נוסף שרצח אדם בבית־הסוהר. חנא, לעומתם, התקבל בשכונה כגיבור. אמנם יצא מן הכלא חבול ומוכה, ואחר־כך התרחק מן השכונה כדי לעסוק במסחר לדבריו, אולם לעד הוא נשאר בזיכרון אותו סנדלר שהיה לקורבן שווא, ושזכה בסופו של דבר לכבוד ולהוקרה. הכול הודו לאללה על שהוסר ממנו כל רבב, והוא נחלץ מן הפרשה שדבקה בו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פקעת של סודות”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות