היו לזרים

א.

הרכבת מבאר שבע לנהריה לא הגיעה בשעה היעודה לתחנת השלום בתל אביב. יוסי נדחק באי־נוחות בנחיל נוסעים שהמתין ברחש כעוס על הרציף. הוא חיכה לכניסתה של ‘הרכבת המהירה’, אשר בניגוד לשמה דווקא מרבה לעצור בתחנות שבדרך, אבל רק בה מובטחים בימי חמישי מקומות שמורים.

הנסיעה השבועית ברכבת הפכה לשגרת חייו בשנים האחרונות, למעט בשנת המחלה של טליה, שבה נאלץ למעט בנסיעות ולשנות את סדר יומו. המשרדים של רבים מלקוחותיו היו בתל אביב, והפגישות בעיר הגדולה היוו שינוי מרענן לשקט הגלילי. הוא נהג לנסוע לשם בימי רביעי והסתפק בשתיים עד שלוש פגישות עבודה תכליתיות וענייניות, וביניהן ארוחת צהריים קבועה במסעדת דגים החביבה עליו ברחוב החשמונאים. הוא העדיף להזמין דרך קבע את המנות המוכּרות לו, התעלם מהתפריט העשיר וגם ממנת ‘ספיישל היום’. מדי פעם הזמין חבר או מכר לעבודה, אבל כמובן העדיף על פניהם את ילדיו, יעל ועידו, סטודנטים באוניברסיטת תל אביב ששמחו להתענג על ארוחה משביעה וטעימה.

בשעת ערב שב לביתו שבצפון. את עיקר עבודתו בחר לעשות בחדר העבודה שבביתו. כך התנהלה שגרת חייו מאז יצא לדרכו העצמאית כיועץ, והוא הקפיד לשמור עליה גם בימי אלמנותו.

בדרך כלל נמנע מלנסוע ב’רכבות לסטלינגרד’, כך כינתה טליה את הרכבות של ראשון וחמישי, בתקופה שבה הצטרפה אליו, בעיקר כדי לחלוק עמו ביקור בתערוכה חדשה באחד המוזיאונים או באחת הגלריות בתל אביב. ב’רכבות לסטלינגרד’ חש תדיר מחנק בגרון, בשל הצפיפות הדביקה ששררה בקרון, ופחד מצמרר אחז בו לא פעם כאשר נבלע בתוך נחשול חיילים ששעט לעבר הדלתות האוטומטיות כשקני רובים של כמה מהם היו ננעצים מבלי משים בגבו.

הפעם לא הייתה הבחירה בידו. פגישה חשובה להצגת פרויקט מיוחד – שבו עסק בשנה האחרונה, גזל את מרב זמנו והיה לו מעין מפלט מן העצב העמוק על מותה של טליה – נקבעה לשעת צהריים ביום חמישי. כרטיס הלוך וחזור כולל מקום שמור שקנה בבוקר, אִפשר לו להתמקם בנוחות במושבו בקרון השמור, מרוצה מהאישור המיידי שניתן להמשך ביצוע הפרויקט. המתח שהיה שרוי בו בשעות הבוקר לקראת הפגישה התפוגג כשהרכבת חלפה על פני השדות החרושים של קיבוץ יקום. מבטו פנה מזרחה אל מנחת הטרקטורונים המעופפים. לרגע נדמה היה לו שהם בוקעים ממעטה פלסטיק עכור המכסה אותם והוא נזכר בטיסה בכדור פורח מעל פסגות מושלגות בשווייץ, ובימים יפים של טיולים מאתגרים עם טליה ביערות הגשם בקוסטה ריקה, על דיונות החול בירדן, באנפורנה… ואיפה לא.

ביער חדרה התעורר לשמע שמותיהם של מונחים רפואיים שריחפו בחלל הקרון. הסתבר לו שבמושב הסמוך ישבו ארבעה רופאים שניהלו שיחה רפואית בנוסח גלילי, המערֵב ערבית, עברית ומונחים רפואיים בשפת סתרים השמורה לרופאים יודעי ח’ן. מחשבות מבלבלות ומטרידות הציפו אותו, על אודות השפה העברית המתחדשת ומתערבבת עם שפות שכנות ורחוקות, ובה בעת חש שמתעוררת בו תשוקה חזקה לבוא פעם חשבון עם ציבור הרופאים. המפגש עמם בתקופת מחלתה של טליה הותיר בו תחושה לא נוחה, כאילו לכאורה אין בעולם הרפואי דבר ברור ומובן. טליה הרימה אז ידיים, התייאשה מלהבין את תכלית הטיפולים המורכבים שעברה. הוא התעקש, התווכח, דרש לקבל הסברים, אבל ניצב חסר אונים מול שפת הרפואה שבלבלה גם אותו – המומחה להצפנה, לאבטחת מידע ולפענוח דבר סוד. קצה חיוך הפציע על קצות שפתיו כשרצה לפנות אל היושבים מאחוריו ולהסב את תשומת לבם לכך שבמשפט אחד מתגוששות אצלם שלוש שפות זו בזו – אבל הוא נמנע מלממש התערבות חצופה שכזו ומחשבתו נדדה אל ילדיו: יובל, בנו הבכור, אשתו נעמה, והנכדה שיר, שטסו לרילוקיישן בברקלי כמה ימים לאחר השלושים, ומאז ביקר אותם רק פעם אחת והסתפק בשיחות סקייפ שבועיות מגבירות געגוע. בינתיים הם עברו לבית חדש והוא היה סקרן לראותו. אוכל גם לחנות חניית ביניים בניו יורק ולבדוק מקרוב איך עידו מסתדר, חשב לעצמו, אבל מיד סיכם שעדיין מוקדם מדי – עידו רק נחת ומתארגן שם ולא נכון ליפול עליו עכשיו לאספת הורים. קריאות פקח הרכבת המכריז על ‘תחנת עכו, תחנה סופית לרכבת זו’, קטעו את רצף מחשבותיו שריחפו לכל עבר.

את בוקר יום שישי שלמחרת החל, כהרגלו, בצעדה ביער, שהיה המשך טבעי לחצר ביתו. הוא אהב לטייל בשבילים הרחוקים מדרך העפר רחבת הידיים שהייתה הבחירה המועדפת על נהגי ג’יפונים עירוניים, רוכבי אופניים, קבוצות הולכים פטפטניות, וסתם אורחים לשעה המחפשים קרחת יער לערוך בה פיקניק של בוקר. בשנים האחרונות הצטרפו למהלכים בשביל הירוק – בעצת רופאים צעירים, או בהשפעת תכניות הבריאות והספורט בטלוויזיה – גם שכניו מהכפרים הערביים בסביבה.

‘תראה איך גם אלה התחילו לטייל ולבלות, אבל למה ביער שלנו? לא מספיק הלכלוך שהם משאירים ביער מהמנגלים שלהם?’ שאל אותו אחד משכניו שחלף על פניו ליד פשפש היציאה מהיישוב. הוא התחמק מתשובה ובתוך כך חשב שאולי במקום לטוס לארצות הברית, נכון יהיה הפעם לצ’פר את יעל ולהציע לה להצטרף אליו בחגים לחופשה קצרה באירופה. הוא הרחיק אל מעבה היער, מאזין לציוצי ציפורים שאת סוגן ומינן ידע לזהות אך במעט, כי הרי בכל הקשור לחי ולצומח שם מבטחו בטליה, המדריכה המיתולוגית של בית ספר שדה מירון, והרגיש משוחרר מחובת השינון והזיכרון. בחורף הסתפק במבט אוהד על משטחי הרקפות, מרבדי החרציות הצהובות ומקבצי התורמוסים בשולי היער, והתגאה ביכולת שרכש להבחין בין כלנית ופרג בעונתם. בימים שטליה והוא טיילו יחד ביער, הם נהגו להלך בשבילים מסומנים באדום, המיועדים למיטיבי לכת ולרוכבים מיומנים באופני־שטח – צרים, פתלתלים ותלולים, זרועי מכשולים וסלעים, חוצים בפראות בתי גידול לפרחי סתיו, חורף ואביב. הוא ענד שעון יד פשוט וישן, לא ספר צעדים, לא מדד דופק, לא חישב קלוריות, צפה בדריכות בנעשה לפניו ומאחוריו, בניסיון לזהות בזמן רוכב הרים להטוטן שעלול לצוץ לפתע לצדו, מותיר לו שניות מעטות לקפוץ לצד השביל ולהתחמק מפגיעה. היער היה לו בית שני, ולאחרונה הרגיש בו נוח ומוגן. אין תמונות, אין חפצים מעוררי זיכרונות, רק מרבד מחטים דהוי ומתפורר ועצי אורן תמירים המשנים חזות בין עונה לעונה. מאובקים וצמאים בקיץ המתארך עד אין קץ, עוטים ירוק נקי ומבריק בחורף המתעתע.

כעבור שעתיים שב לביתו, שתה מים קרים, ניגב חומוס טרי בפרוסת חלה קלועה שקנה במכולת בדרכו חזרה מהיער, וקינח בקוקטייל של צמחי נענע, לואיזה, לימונית וגרניום ריחני שטליה שתלה בגינה. הוא התקשר ליעל, שלצערו דחתה את רעיון הטיול המשותף בחו’ל, ‘לא מתאים לי להיפרד לשבוע מהתזה, קשה להתנתק ולחזור’, והוסיפה בנחרצות, ‘חשוב מאוד שתיסע לטייל ותתאוורר’.

בוקר יום שישי הזדחל לאטו והסתיים במקלחת ארוכה. הוא התמסר לזרם המים השוצף ששטף מגופו את הזיעה והרפה את שריריו המתוחים, ובעודו מתנגב מצא את עצמו מתמסר לרעיון שיערוך בקרוב מסע לחו’ל, להרי הדולומיטים הזכורים לטוב מחופשת הסקי, ואולי גם לאגמים בצפון איטליה. טיסה קצרה וחוזרים הביתה, אמר לעצמו. כשיצא מן המקלחת התיישב מול מסך המחשב והזמין באינטרנט כרטיס טיסה הלוך וחזור למילאנו. אחר כך פנה לטעום ממטעמיה של פאטמה, עוזרת הבית מהכפר השכן, העובדת בביתם כבר קרוב לשלושים שנה – מאז אותם ימים שבהם סלאח, בעלה, הביא אותה לעבוד בביתם. במהלך השנים התרחב קהל לקוחותיה ביישוב לחמש משפחות מרוצות. הוא נזכר בבוקר חגיגי אחד בו הגיעה לביתם, נושאת צלחת עמוסת בקלוואות ובישרה להם על ‘עצמאותה’: ‘מגיע לי מברוק, קיבלתי רִשְׁיון נהיגה בטסט שלישי!’

בשנים הראשונות לאחר קבלת הרִשְׁיון באה לעבודה כשהיא נוהגת בסובארו מקרטעת, ובשנתיים האחרונות כבר עשתה דרכה ב’קיה’ חדשה ונוצצת. בשנה האחרונה נטלה על עצמה ביזמתה גם את תפקיד המבשלת בבית והקפידה להכין ליוסי קדרה שבועית ממיטב מאכלי המטבח הערבי. יוסי מצדו הסתגל בהנאה לתפריט החריף והקפיד למלא בדייקנות אחר הוראות הקנייה שרשמה לו על גבי פתקית צהובה שהייתה מונחת על השיש במטבח, ובה רשומים באותיות עבריות המחייבות פענוח לא קל, מצרכי מכולת, פירות וירקות, ולעתים גם חומרי ניקוי, הנדרשים לשבוע הקרוב. מהמחשב ומעבודתו התרחק בסופי שבוע. היה זה כלל משפחתי שכפתה עליו טליה כשיובל נולד, והוא קיבל על עצמו את ההתחייבות באהבה, ולא ביקש שחרור גם בתקופות עומס ולחץ בעבודה.

בלילה נתפס להרהורי חרטה על ההחלטה הפזיזה לנסוע לדולומיטים. למה הזדרזתי להזמין כרטיסים, נזף בעצמו. לפני שנולדו הילדים טיילנו בחו’ל רק טליה ואני, וכשבאו הילדים לעולם התנזרנו תקופה לא קצרה מנסיעות לחו’ל, עד שיום אחד, כשגדלו מעט, טליה הציעה שניסע לטרֶק בפירנאים ונשאיר את הילדים אצל סבתא אלזה. לא הסכמתי, אין מצב כזה, הודעתי, והיא ניסתה לשכנע אותי, ‘מה אתה דואג, אני סומכת על אמא שלי במאה אחוז, יעשו שבוע כיף בירושלים ואנחנו נהיה קצת עם עצמנו, מגיע לנו, בעיקר מגיע לך’. ‘לא עצמנו ולא בטיח’, ענה לה, ‘לא חייבים לנסוע ואם נוסעים אז רק עם הילדים, לא משאיר אותם לבד בארץ, במקום ליהנות אדאג כל הזמן מה קורה אִתם, עדיף שנתארגן לטיול יחד אִתם’. טליה קפצה בשמחה על הרעיון והטיול לכרתים היה הטיול המשפחתי הראשון בחו’ל. נושא את יעל על כתפיו ומסייע לעידו האוחז בידו להתגבר על עלייה קשה. טליה רצה אחרי יובל, ששבילים כבר אז היו בשבילו רק בגדר המלצה, שולפת אותו מכל כוך ומערה, אוחזת בחולצתו בעמדו על קצה צוק, מניף רגל אחת באוויר, שואג קריאות קרב לתהום הקניון. מה אתה דואג, אמר לעצמו, אתה כבר לא צריך להשגיח על אף אחד, רק על עצמך, תסתדר גם בלי המדריכה, וכבר לא ניתן לבטל את כרטיס הטיסה, הכסף ילך לאיבוד.