החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חיי שרה

מאת:
הוצאה: | 2017 | 160 עמ'
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

האנשים המציאותיים מדי נמצאים בכל מקום.

הם השדרה המרכזית של החברה. יש להם תבנית ידועה של דעה וחוויה, הם יעדיפו תלוש משכורת גבוה על סיפוק בעבודה, הם חושבים שבהיותם יצרנים משתפי-פעולה, הם התרומה הכי חשובה לחברה. הם מאמינים בג'ונגל של החיים כל עוד העדר לא מאורגן ויש עדיפות לטורפים. הם לאומניים במידה ולאומיים בהפרזה ונחלצים תמיד לטובת הסדר הקיים. נעים בבלבול סביב מרכז פוליטי מדומיין, לא רואים עוולה ואפליה, מצביעים על יחסיות ההוויה כתירוץ להסבת המבט. הם מפונקים אבל עובדים קשה, תמיד מעדיפים את השורה התחתונה של רווח ויעילות. הם יכולים להתפלפל שעות על איכות הלאטה והפקאקטע ולגזור מכך השקפת-עולם שלמה. מדקלמים את לשון החוק ומתעלמים מהמציאות המוכתבת להלכה, שליטה וכוח אינם רע הכרחי, המדינה מעל לכל. ומעליה? זה בסדר גמור שיש אחד שמחליט. יש להם משנה סדורה לכל דבר והם יקפצו להילחם בכל אויב מבפנים שהוא אחר לחלוטין מהם, ללא הבדל דת גזע ומין. הם דרוויניסטים עם חמלה, נחרצים, מאוימים תמיד, עליונים. כשהם מתים ועולים לשמיים – אלוהים בועט אותם לאלפיים שנות גלות במדור הנשמות המבוזבזות.
אם במקרה אתה אחד מהאנשים המציאותיים מדי, הנח את הספר הזה מידך.

הפייסבוק של שרה | ההדסטארט של שרה | שרה במקום הכי חם בגהינום | שגיא גרין על שרה | אביטל ענבר על שרה

מקט: 4-1293-30
עמוד הפייסבוק

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרולוג

קיבלתי תוצאות של בדיקות דם.

אמרו יש יותר מדי סוכר בדם

וזה קשור לכך שאין לי סדר יום ברור.

שטויות, כמובן.

סדר היום שלי מאוד ברור:

היסטריה, קונספירציות, דיס-אוטופיות, אפוקליפסות ודמדומים.

איפה יש פה מקום לסוכר? איפה?

הכול מר.

השכנים שלי אומרים שאני אישה מרירה.

קוראים לי שרה.

*

רוצים לדעת למה הפולניות מרירות?

כל אחת והסיפור שלה.

אני, למשל, נולדתי ב-1 בספטמבר 1939 וכל חיי אמא סיפרה לי,

שהמלחמה הגדולה התחילה בגלל שנולדתי.

ככה נולדים רגשות אשם.

בכלל, יש לי מראה חיצוני של שממית

ונשמה פצועה של ארל ויליאמס.

לא היה לי קל בחיים.

אתם יכולים לכנות אותי בשמות:

שרע, שרה'לה, שורה'לה, סורינקה, סרה, סרע.

הכול הולך. כל שם ורגש האשמה המיוחד לו.

ולא, אין לי זיכרונות.

הייתי תינוקת. נולדתי ביום שהמלחמה פרצה.

*

אני יכולה לספר על המלחמה אבל אני לא זוכרת ממנה כלום. אחי זאב, לעומת זאת כבר היה ילד גדול ואחרי המלחמה הוא סיפר לי, שהגרמנים הגיעו לעיר באמצע השבוע השני למלחמה. ביום חמישי כל הגברים היהודים החליטו ברגע האחרון לברוח מזרחה והבתים התרוקנו. בשבת שאחרי הבריחה כל החמין נשאר לילדים, שזללו עד להתפקע. אחר-כך, כשהגרמנים נכנסו לבתי היהודים, הוא התחבא במרתף ונפח את עצמו לדעת.

להערכתי, הוא היה היהודי הראשון במלחמה שנחנק מגזים.

*

בסוף המלחמה אבא הוציא את אחי זאבי מהבור שהוא החביא אותו, בכפר ליד פשמישל, והביא אותו לישראל. לקח קצת זמן של הסתגלות והוא גדל להיות עלם חמודות אבל לא התאקלם בארץ. היה לו חלום לעבור לאמריקה ולהיות שם קבצן והומלס. לחיות מהיד לפה. אז מיד אחרי הצבא זאבי עזב את הארץ והלך להגשים את חלומו. בהתחלה הכול הלך חלק והוא באמת היה קבצן לתקופה, התמכר לאלכוהול והימורים וחי ברחוב. אבל אז העניינים השתבשו ומפה לשם הוא התחיל להרוויח מיליונים. התעשר כמעט בלי מאמץ. קנה יאכטה והמון נדל"ן.

מיותר לציין שניתקנו איתו קשר. ככה זה אצלנו במשפחה. לא סובלים מה שבעיני אחרים נחשב להצלחה.

לפחות בעניין הזה לא אכזבתי.

*

היינו משפחה מוכת-טראומה.

אבל לא בגלל השואה. גם, אבל יותר בגלל שאחריה נאלצנו לחזור לגור ביחד.

כשהגעתי לארץ עם אבא, אחרי המלחמה, עברנו לגור בבית ברחוב אלמוני בתל-אביב. אמא נשארה עוד כמה חודשים באיירופע, להתהולל עם גברים פוסט-טראומטיים, שזקפתם לא נמה בשנתם, ושלחה את אבא למצוא מדינה. בראש שלו זאבי עוד חי בבור, שהציל אותו והמית אותו, ואין אמא. אז אני הייתי קשורה לאבא כמו קשר-מות לאוד מוצל. לא עזבתי אותו לרגע. היינו הולכים ברחוב ולכל העוברים ושבים הייתי מכריזה בקול רם: "אבא ושרה! אבא ושרה!" אחרי הרבה שנים התושבים בשכונה התחילו לקרוא לרחוב רחוב אבא ושרה. ברצינות. תבדקו אותי. רחוב אבא ושרה, תל-אביב.

*

היום אני גרה ברחוב שמואל ברקאי בלוק 13 כניסה א'.

מוניציפלית זה במזרח-התיכון ותרבותית זה באירופה. שני עולמות שונים. כשעברתי לגור ברמת אביב גם לי הייתה אי-נעימות כזאת של, "איזה מקום נובורישי צפונבוני מצאת לעצמך לחיות בו." אבל שמואל ברקאי זה לא רמת אביב המתנשאת. אמנם השיכון נמצא בתוך אפקה היוקרתית, שהיא מבצר אליטיסטי בפני עצמו, אבל שמואל ברקאי מה זה בסך הכול? עשר רכבות גולדה בסגנון עיירת פיתוח למרובי יכולת. בלוקים ארוכים לאליטה הפשוטה. בעלי המקצועות הנדרשים לתמיכה בחיי-עושר נינוחים ולקיומם: מבשלות מרוקאיות, מטפלות תימניות, אינסטלטורים וחשמלאים, שאני לא יודעת למה הם תמיד רומנים, קצת עובדי-גינות ממגוון עדות, אחזקה כללית ושאר שירותים. אין מוסדות ציבור, חוץ מהבית-כנסת. אין מתנ"ס, אין סניף או עמותה לכל דבר-מה ועניין.

הרחובות של אפקה רחבים אבל צרי-אופקים. כן, יש לנו מכולת קטנה וספסלים לרוב, לנוח ולהתבונן באחוזות המפוארות של השכנים המאובזרים שלנו. אין יחסי שכנות טובים ואני לא מתכוונת לכתוב שפעם זה היה אחרת. היינו שקופים זה לזה. תמיד. אליטה משרתת מה שנקרא. האליטה של התחתיתה. אבל לפחות הרחובות פה רחבים. ויש פה גם שבילים קטנים-קטנים, בין גדרות חיות וחצרות, שאנשי הקומות התחתונות הפכו לפינות זבל חמודות והכול מנוקד בחתולי-רחוב, פיקוסים, אזדרכת וחניה לעגלת הסופרמרקט של רבקה.

*

כדאי לדעת –

ברמת אביב הכסף מתגלגל ברחובות. כן, כן.

גם אני לא האמנתי עד שנודע לי שככה רבקה, השכנה המונוליטית שלי, משלמת שכר דירה. אוספת כסף מהרחובות. ומנחם דובקין? עומד ליד הסופר בשוסטר, איפה שהחניית-עגלות, ומקבץ חמישיות מלקוחות שאין להם כוח להחזיר את המטבע מהעגלה לארנק. יש לו מראה כל-כך מוזנח שבשעה הוא עושה מרק רגל אצל הג'ינג'י מהשווארמה, שמעסיק את עובד התימני מהברווזים ברווזים בואו הביתה. לקחתי את הטלפון של הנכדה ויצאתי לצלם את התופעה. התמונה היחידה שצילמתי בחיי מרובי הצלוליטיס ומעוטי הצלולויד. מטבע זהב יהודי גאה ברחוב יהודי גאה, מחכה לזקנה יהודית גאה, שתיקח אותו לארנק מעור תנין יהודי גאה.

אמרתי, מטבע, אל תזוז! אני מצלמת!

אמר לי: איזה לזוז? אני כבר שלוש שעות פה ואף אחד לא מרים אותי.

אמרתי לו, חביבי, פה זה שוסטר. פה לא אוספים כסף מהרחוב. פה זורקים אותו לרחוב.

לא זז.

צילמתי ואמרתי תודה.

נצנץ אלי חזרה.

ברמת אביב צבע הכסף הוא זהב.

*

מי שמגיע לחיות במקום כזה ובעברו התרוצצו רעיונות חברתיים על צדק ושוויון, סובל סבל גדול. בהתחלה הייתי מתפוצצת בכל פעם שהבחנתי בנצנוצי העושר הבלתי נתפס, מבצבצים דרך חרכי הגדרות המסוגרות היטב. שחררתי קיטור ותסכול אצל השכנים, מתובלים באבחנות מרקסיסטיות על עושר ועוני מעשה ידי אדם. אבחנות אמת אבל לא עוברות את מבחן המציאות. לא המציאות של אפקה, לא מציאות ההכחשה שאנחנו מטפחים וגם לא המציאות האישית שלי, כי דווקא בתור פנסיונרית בשכונת-פח מצאתי פרנסה יפה בתחום היזמות הנצלנית והכישוף הפיננסי. עם השנים גם אני התמתנתי. אני כבר לא רוקקת כשאני עוברת ליד הארמונות שלהם, רק מקללת בנעימות. אולי זה בגלל שהחיים בטלוויזיה לימדו אותי, שגם לעשירים יש צרות והחיים מורכבים. וחוץ מזה, אני חיה בתוך האספסוף האליטיסטי. אני לא לבד פה.

*

אני האישה היחידה בארץ שעדיין עוסקת במדע הפרנולוגיה ומרוויחה מזה. לקוחות לא חסרים. היום הגיעו אלי לאבחון אישה עם בנה. ישר ראיתי שהילד הוא דחליל ולא צריך למשש את הגולגולת כדי לדעת, שאין בפנים תוחלת וקיבולת. אבל הצגה יש לערוך כי הכסף כמובן לא ניתן מראש – אז מיששתי. ומיששתי. והתחלתי לרחף אל המחוזות הנשגבים של קליפת המוח. 42 חלקים יש למוח על-פי הפרנולוגיה, ולכל אחד מהם תפקיד משלו. 42 הוא מספר נפלא. אם תקפלו עתידות של בזוקה לשניים ואז שוב ושוב – אחרי 42 קיפולים תגיעו לירח. בדוק. התשובה ליקום, לחיים ולכל השאר היא 42 ואחד משמותיו המפורשים של אלוהים הוא מ"ב. וגם אמא = 42.

כשהתעוררתי משרעפי אמרתי לאם, שהילד יחיה חיים טובים ונהדרים אבל ימות בגיל 42. גביתי ממנה 200 שקלים ושלחתי אותה חזרה לבת-ים בקו 42 מרחוב בני אפרים. אני עושה גם נמרולוגיה עם חתולים בשק אטום ומטפלת בהיפראקטיביות בעזרת טפטופי נרות על אור חשוף.

את שנת 42 אני זוכרת כאילו הייתי בת 3.

*

כן, למדתי.

בדרך הקשה למדתי.

תסביך-אם, איך אפשר שלא?

לא עברה שנה מלידתו של אחי הגדול, זאבי, ב-1930, עד שאמא שלי חזרה לפלרטט עם הגברים האוקראינים והפולנים. היא עשתה זאת מתוך יצריות, זחיחות וצורך בסיפוק. עברו כמעט 10 שנים וכשאני נולדתי, לא עבר חודש עד שחזרה לתזנוניה, הפעם במשך 21 חודשים עם הנ.ק.וו.ד הסובייטי. בפרוץ מבצע ברברוסה היא החלה לשכב עם כל המטה הצבאי של הוורמאכט ועם יחידת הגסטאפו והס"ד, שהתמקמה בפשמישל, וגיוונה עם פקידי ממשל מזדמנים שהגיעו מקראקוב. את כל אלה היא עשתה מתוך רצון כנה ואמונה בשקר ההישרדות.

כשהגענו לארץ היא שאלה אם אני רוצה שהיא ואבא יעשו לי אחות או אח. אני, שכבר ידעתי מיהי ומהי, אמרתי לה שתודה רבה אבל לא צריך. והיא? היא לא הפסיקה. בעיקר עם חיילים יהודים צעירים וגנרלים באפסנאות. היא הייתה האגדה למען החייל. אבל הפעם היא עשתה זאת תוך שמירה על רצף התיישבותי ושגרה של המשכיות. כן, אחרי המלחמה אבא חזר מאושוויץ ואמא מזרועות הגסטאפו אבל אף אחד מהם לא חזר בו מהדברים שעשה.

*

ההורים שלי ייחלו לבן זכר.

היו להם תוכניות גדולות בשבילו (בשבילי?) אבל המלאך שבעט אותי מהרחם בטח התגלגל מצחוק, כי מחתונה של היטלר עם סטלין יכולות לצאת רק בנות-בליעל. אפילו זיכרונות המלחמה וההתחבאות במנזר לא הצליחו להשכיח את האכזבה שחשו שניהם כשנולדתי. זה היה צדק פואטי כי בסוף המלחמה כבר הייתי נוצרייה גמורה. אפילו הידרדרתי לאכזריות לשמה כשבגיל 16, בארץ, פיברקתי הזמנות לבריתות מילה של ילדים מהעיירה שנספו ושמתי להורים שלי בתא דואר. חה!

הומור של מלאכים זה גדול על בני-אדם. גם על יהודים.

*

אבל האמת היא שנולדתי פעמיים.

פעם ראשונה הבנתם כבר. רגילה יחסית. מהרחם.

פעם שנייה נולדתי בזמן האקציה הראשונה בפשמישל. אבא הבין מהר מה קורה לגטו ודאג לארגן מסתור אצל פולניה שהכיר. ב-27 ביולי 1942 שוסו ביהודים יחידות גסטאפו, סיפ"ו, קריפ"ו, משטרה אוקראינית ופולנית, בטליון ליטאי ויחידות לטביות. שלושה ימים נמשכה האקציה. 12,500 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. הייתי בת שלוש אבל אני זוכרת את המבט של אבא כשהמשטרה היהודית דפקה על הדלת. ב-28 ביולי כבר הייתי מחוץ לגטו. אבא לקח אותי בעריסה למלינה פולנייה ומשם למנזר. נולדתי מחדש.

היום, עכשיו, אני חוגגת את החיים.

רואה סרטים עם רבקה השכנה,

מקשקשת על איזה מדינה ואיזה אנשים

ובלילה נועלת את הבית טוב טוב.

*

לא ישנה. על מי אני עובדת? שנתי נודדת. והשנה היא 39. תמיד. 1.9. מכרי וחברי וטוענים נגדי, "כל החיים שלך, שרה, נעת על הקו הדק שבין ערפילי-העבר לקרני-העתיד אבל תמיד חזרת לתאריך הזה. אות קין, קינה וכינה.

מי נולד ביום שהתחילה המלחמה?"

*

פילוסוף צרפתי אמר, שהמלחמה והשואה שהתחוללה במהלכה הן אירוע המשול לרעידת אדמה שהורסת את המכשירים המודדים רעידות אדמה. אחרי שהלוחות הטקטוניים התנגשו, ערים קרסו ויבשות שלמות נבלעו בתהום, אחרי שהאקלים הורעל והתנקה…

אחרי הכול,

גרגרי האבק המשיכו להסתחרר באוויר,

לתור אחר מקום חדש להצטבר עליו.

ואין לגרגר שוליים ואין מרכז,

אין אמת ואין שקר, בקושי סיפור

מילים-צלילים ורווחים לאוורור,

בסוף אפשר יהיה לנשוף על הפרור

כי אין אדמה ואין תהום

רק רוח ונשמה וזמן יתום.

בקיצור –

זהו סיפורה של אישה גלמודית וערירה,

לטאה נשלנית, אכולת-אכזבות ושעירה,

כמעיין שופע חידלון

צחיחה מאהבה כמדבר סיני

געולת ציון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חיי שרה”