פרק ראשון:
מרסיי

עלילת ‘היצירה’ בערה בי בימים שידעתי כי נישואי חרבו. אלה הימים שכמעט מדי יום מצאתי עצמי חולם בהקיץ על מרסיי. מדוע דווקא מרסיי? קשה לתת סיבה אחת ברורה. קורה שמקומות מסוימים נוגעים בנו באופן מיוחד, כמו אהבה שאין לה פשר והסבר, היא מתרחשת, ודי בכך. אמנם בראייה לאחור תמיד מוצאים נימוקים והסברים מדוע דווקא האהבה הזאת כבשה אותנו כך ולא אחרת, ומיד מעלים על נס את קווי האופי הייחודיים של האהוב או האהובה, את חמוקי הגוף וריחו המשכר, על מנת להמחיש את עומק ההתאמה, אבל זוהי אך אשליה, מתוקה אמנם, אך בכל זאת אשליה, שהרי אהבות אינן משקפות יותר מאשר תזמון נכון. כך או כך, זה מה שקרה לי עם מרסיי, תזמון נכון. הגעתי אליה בקיץ שבו הרביעייה שלנו הוזמנה לנגן בפסטיבל למוזיקה קאמרית של פרובנס. זה היה בקיץ של 1998, שלהי ממשלת נתניהו הראשונה, וזו גם השנה שבה החלו נישואי לקרוס, או ליתר דיוק, הקיץ שבו הבנתי שהם קורסים. קיץ השתיקה, אני מכנה את הקיץ הזה, ביני ובין רונית השתרר אז שקט עצוב, כמו התאבלנו שנינו על מות אהבתנו. הפסטיבל של פרובנס היה לכן קרש הצלה. במשך שבוע ניגנו ערב אחר ערב בכפרים הציוריים של דרום צרפת, והקונצרט האחרון נערך באולם דחוס במרסיי. מוקדם בבוקר עלו איתמר, ירון ונעמה על טיסת אל־על לתל אביב, ואילו אני נשארתי לארבעה ימים נוספים. אלה היו הימים שבהם התאהבתי במרסיי. יום אחר יום כששבתי לפנות בוקר הלום יין למלון שעל שפת הנמל העתיק, עלה בי ריחה המשכר של העיר הזאת, ריח של ים, ושל צדפות, זיעה חמה, ואצות נרקבות, וגם צליליה התנגנו בי, המוזיקה הרועשת שבקעה מן הברים, צהלות הנערות חשופות הכתפיים, טרטור הקטנועים, ופעמוני קתדרלת נוטר־דאם דה לה גארד.

בלילה האחרון פגשתי בבר אפל את אנאבל. היא ישבה בפינה עם חבריה הרעשניים, והיה ברור ששתתה מעט יותר מדי. אנאבל משכה את עיני פשוט כי היתה יפה. מן המקום שישבתי יכולתי להתבונן בה היטב, היא לבשה שמלת שיפון אדומה דקיקה בעלת מחשוף נדיב, עם שְׂער דבש קצר אך שופע, ועיניים חומות ענקיות. כשראתה שאני נועץ בה את מבטי, קמה ממקומה והתקרבה אלי בהילוך מתנדנד.

מדוע שלא תצטרף אלינו? שאלה בחיוך מפתה, חבל בערב כזה לבלות לבד, ואני הצטרפתי ללא היסוס.

הבאתי חבר חדש, הריעה בעליצות, וכמעט נפלה על בחור צעיר מרכיב משקפיים. הם היו הרבה יותר צעירים ממני, אבל לא ממש היה אכפת לי. מילדות דיברתי צרפתית שוטפת במבטא כמעט מושלם, ולא היתה לי בעיה להשתלב בשמחה המקומית. על השולחן הקטן היו מונחות חמש חבילות טבק גולואז שחור, ומהן הם גילגלו סיגריות בזו אחר זו במיומנות מעוררת התפעלות, מפריחים ענני עשן בקצב רצחני. התיישבתי ליד חברתי החדשה שהציגה את עצמה מיד.

אני אנאבל, אמרה, ואתה?

יונתן, השבתי, מקפיד על ההגייה הצרפתית של השם, אבל אני לא מכאן.

מאיפה? התעניין הממושקף שנראה האינטלקטואל שבחבורה.

כארבעת אלפים קילומטר מזרחה, השבתי, והושטתי יד אל חבילת הטבק. חידות הרי תמיד מסייעות בשבירת הקרח.

השתררה שתיקה קצרה, ואז אורו עיניה הענקיות של אנאבל. טורקיה! קבעה בצהלת שיכורים וחיבקה אותי בחום, ברוך הבא!

זה היה לילה ארוך. לקראת ארבע בבוקר הושלכנו החוצה מן הבר כי הגיעה עת הסגירה, ואנאבל דרשה בקול ספוג אלכוהול ללכת לרקוד, וכך הם גררו אותי איתם למועדון שממנו בקעה מוזיקה שהרעידה את הקירות. המקום היה דחוס עד מוות ולא ממש היה אפשר לרקוד, שהרי ריקוד דורש מרחב כלשהו ושם לא היה סנטימטר מיותר, מה שיצר גוש אדם שנע בקצב אחיד כשאורות סגולים, כחולים ואדומים מהבהבים וצובעים את פניהם המיוזעות של בני מרסיי. אנאבל, שהיתה לידי, נצמדה אלי, כי לא היה אפשר אחרת, ושדיה הנדיבים ניקבו נקבים בחזי, חיוכה אפל, ואז ללא התרעה היא נשקה לי, נשיקה ארוכה, מחויכת, ואמרה, אתה נראה עצוב, יונתן, מרסיי היא לא עיר לעצובים.

כששבתי למחרת בטיסת אחר הצהריים לתל אביב, התבוננתי בצוקים המלבינים ובמפרצי המים התכולים, וידעתי כי מרסיי תמתין לי כאהובה נאמנה. בעוד המטוס צובר גובה מעל לים, עלו בי תמונות אותו לילה: אנאבל מובילה אותי לפנות בוקר ברגליים כושלות לפז’ו 205 חלודה, ומלאה עד גדותיה בדלי סיגריות, אנאבל נוהגת בחריקת צמיגים בדרך צרה ומתעקלת אל חוף קטנטן, ואנאבל רצה אל המים כשהיא משליכה מעליה את שמלת השיפון המיוזעת. בתוך המים הקרים, כשנצמדה אלי עירומה, ציחקקה, כדאי שתבוא לחיות כאן שנה־שנתיים, יונתן, נראה לי שזה יעשה לך טוב.

יותר משש שנים עברו מאז, שש שנים של צלקות, שחלקן הוטלו בי, אבל הוגן להודות שאת רובן הטלתי באחרים. בשש השנים הללו עזבתי את רונית, את אורית, ואת הבית, אהבתי את אנה אך נפרדתי גם ממנה, ואחרי מספר חודשים שבהם ניסיתי ללא הצלחה לאסוף את השברים של חיי, הודעתי לחברי לרביעייה כי אני לוקח שנת חופשה ונוסע למרסיי.

לאן? נדהם איתמר. השתגעת? מרסיי זו עיר של העולם התחתון. לא ראית את ‘הקשר הצרפתי’? כל הסמים של צרפת נמצאים שם, שלא לדבר על זה שהיא מלאה ערבים.

גם כאן יש מלא ערבים, השבתי ביובש.

אבל פה זה ערבים שלנו, ניסה להבהיר את ההבדל העקרוני.

זה לא ממש משנה לי, איתמר.

זו הפעם הראשונה שדרכינו נפרדות לתקופה כה ארוכה, הירהרתי. כמה נוח לנו להסיט את השיחה הזאת לנושא אחר, כמו הדמוגרפיה של עיר המפלט שבחרתי.

אבל למה אתה צריך לנסוע בכלל? הקשה. שמעתי שבירושלים יש מנזר שאפשר להתבודד בו כמה שרק רוצים.

אני חייב שנה הפסקה מהכול, חזרתי בסבלנות. אני צריך זמן למחשבה, ורק עם עצמי. יש כאלה שנוסעים לטייל בדרום אמריקה למצוא את עצמם, ואני רוצה לשבת במקום אחד, אבל רחוק מכאן. אני צריך מנוחה. מה עוד יכולתי לומר? שיש בקרים שבהם הכול נראה כה תפל וחסר טעם, עד שאני מתקשה לקום מן המיטה?

ומה יהיה עם אורית? הוא שאל, היא אמנם כבר לא ילדה קטנה, אבל אתה בכל זאת אבא שלה.

היא תבוא לבקר, אמרתי קצרות. זה לא יהיה פשוט, אבל אמצא פתרון.

וכששתק והביט בי דקה ארוכה, הוספתי בקול נמוך, גם אתה יכול לבוא לבקר, אשמח אם תבוא.

טוב. הפטיר. אני הייתי משתגע אם הייתי צריך לחיות שנה שלמה לבד בעיר זרה. הייתי חוזר אחרי שבועיים.

אם אשתגע, תמיד אוכל לחזור, הרגעתי.

אף לרגע לא חשבתי כי אבקש לשוב אחרי שבועיים. הבדידות תמיד קסמה לי, עוד מהיותי נער.

משהו לא בסדר עם הילד, שמעתי פעם את אמי לוחשת לאבי בחדר השינה. אין לו חברים. הוא כל הזמן בבית, אף פעם לא יוצא.

עזבי, רחל, ענה אבי בקולו השקול והמונוטוני. לא לכל ילד יש את אותם צרכים. כשירצה חברה, הוא ימצא חברה. חבל סתם לדאוג.

שמעתי שזה קורה הרבה אצל בנים יחידים, הבהירה בקול ספוג דאגה.

ממי שמעת?

קראתי. אמי היתה בעלת חנות ספרים במרכז המסחרי של בית הכרם, ותמיד התגאתה בכך שהיא מקפידה לקרוא כל ספר שהיא מוכרת.

אני לא מאמין בהכללות כאלה, חתם אבי את השיחה. הוא היה פרופסור לכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית, והאמין אך ורק במדעים מדויקים.

כשהשתחררתי מהצבא נסעתי לארצות הברית, לבד, כמובן. במגרש למכוניות משומשות קניתי פונטיאק חומה כבת עשר, ובמשך ארבעה חודשים חציתי את היבשת לאורכה ולרוחבה. בכל לילה ישנתי במושב האחורי עטוף בשק שינה, ובכל כמה ימים הייתי נכנס לחניון אוהלים כדי להתקלח. כשהייתי מתקשר הביתה בשיחות גוביינא מתאי טלפון ישנים ונטושים, הייתי שומע תמיד את קולה המודאג של אמי.

לא בודד לך, יונתן?

לא, אמא. את יודעת שאני אוהב להיות לבד.

אתה לא לוקח טרמפיסטים? התעניינה.

אין הרבה טרמפיסטים בדרכים, אמא, כשיש אני לוקח.

טוב… העיקר שאתה נהנה.

אני נהנה.

אז הנה אבא… נשיקות.

תמיד הייתי שומע אז ברקע אנחה שבה כנראה לא שלטה.

השיחה עם אבי היתה כמובן שונה. הוא התעניין בצריכת הדלק של המכונית, בנופים שעל פניהם חלפתי, ובשמות הפארקים הלאומיים שבהם אני עתיד לסייר. לפני נסיעתי קנה מפת דרכים של ארצות הברית והיה מסמן במרקר צהוב את ציר התקדמותי. האמת שמעטים היו הימים שבהם הייתי לבד. בחניונים הייתי פוגש ערב־רב של אנשים, לעתים קרובות הוזמנתי לסעוד עמם ארוחת ערב, ובעוד העשן מיתמר מן הנקניקיות הנצלות על הגחלים, הייתי שומע את סיפורי חייהם. בחניון אחד במדינת מונטנה הצטרפה אלי תרמילאית אוסטרלית. היא היתה מבוגרת ממני בעשר שנים כמעט, אך חברתה נעמה לי. במשך כשבוע חצינו את מדינת מונטנה, כשאנו ישנים בחוץ על מזרני גומי דקיקים. כבר לאחר יומיים חיברנו את שקי השינה שלנו זה לזה ושקעתי בכל לילה בגופה הרך. כשהגענו לצפון המדינה, ממש על גבול קנדה, נפרדו דרכינו. היא ביקשה לנסוע מערבה לעבר האוקיינוס, ואני ביקשתי להמשיך ולעלות צפונה אל קולומביה הבריטית. איש מאיתנו לא חשב לוותר על תוכניתו הסמויה, המקורית. כשחילצה את תרמילה הכבד מתא המטען ונשקה לי ארוכות, חשבתי בלבי, מה זה כבר משנה אם פונים צפונה או מערבה? הרי זו תכליתו של החופש, לפנות לכאן או לכאן, לאן שיורה הלב, ולרגע חלפה בי מחשבה לומר לה כי אסע עמה אל האוקיינוס, אך שתקתי. כשהתבוננתי בדמותה המתרחקת במראה הפנימית, הבנתי לראשונה בחיי כי החירות האמיתית טמונה ביכולת להכיל את הבדידות שצפויה בהמשכו של המסלול.

בשבועות שלאחר מכן נמנעתי במכוון מכל מגע עם בני אדם. חציתי את הגבול הקנדי ובחרתי בכבישים נידחים אשר התעקלו אט־אט לכיוון שדות הקרח הרחבים של מדינת אלברטה. כשחלפתי על פני קולומביה הבריטית וחדרתי לעמקי הטריטוריות הצפוניות ויוקון, ממילא התמעטו להם סימני נוכחות אנושית. הכפרים רחקו זה מזה, ולעתים עברו שעות בטרם חלפה על פני מכונית. הכביש הישן חצה יערות עבותים ומישורים אין־סופיים חרוצי נהרות קרושים שצבעם אפור ועגום. גם השמש שזרחה ללא הרף עד שעות הערב המאוחרות נראתה חסרת חיים ומתכתית. בלילות הייתי מחנה את הפונטיאק בשבילים צדדיים במעמקי היער, בסמוך לפלג מים, הייתי מחמם קופסת שימורים של שעועית אפויה ונקניקיות ומתכרבל לבסוף בשק השינה, מתבונן בשלווה באדים שכיסו אט־אט את חלון המכונית. בתחילה זה היה קשה. אפילו קשה מאוד. דיכאון עמום אך עיקש חילחל בי ככל שהעמקתי לחדור צפונה. חיש מהר התברר לי שאני זקוק לבני אדם לא כדי לנהל עמם דו־שיח, אלא כדי לדעת שאני אכן קיים. נוכחותי הפיזית משתקפת מפניהם כמו במראה. מבט חטוף, חיוך, או אפילו הבעת שעמום דיים להעניק אישור מיידי לקיומי, ואני מורגל בקבלת אישור שכזה מדי כמה שעות או אפילו דקות, ובלעדיו משהו בסיסי מאוד מתערער. בשבועות הראשונים להתבודדותי הכפויה הייתי אפוא אפוף חרדה, עד שמצאתי פתרון פשוט, לדבר עם עצמי בקול, כי כששמעתי את קולי ידעתי כי אני אכן אני. זה היה כמובן קצת מביך בהתחלה, מעולם לא דיברתי עם עצמי, והיו רגעים שחששתי שאני יורד מהפסים, אלא שעד מהרה למדתי לאהוב את השיחות הללו, כמו נסע לצדי בן לוויה עלום.

ראית איזה צבע ירוק־טורקיז יש לאגם הזה?

אכן, אין יפה ממנו!

אני רעב.

אז בוא נעצור ונאכל, הנה, כבר נחפש מקום חניה.

כדאי לך לערבב קצת תירס עם השעועית. זה יכניס ממד חדש לתבשיל.

תירס עם שעועית… איך לא חשבתי על זה… השילוב המושלם.

בתום שבוע נעלמה חרדת הבדידות לחלוטין, ובמקומה חילחלה תחושת חירות עמוקה.

אינך זקוק לאיש, יונתן, הכרזתי בקול כשהגעתי סמוך לגבול אלסקה, צפון־מערבה לעיירה וייטהורס, ומיד עלה בי הרעיון לערוך רשימה של כל חרדותי ולהיפטר מהן באותה השיטה.

נחַתי במרסיי יותר משני עשורים וחצי לאחר המסע ההוא, סמוך ליום הולדתי הארבעים ושמונה. את מכונית הפונטיאק החליפה מונית צהבהבה, אשר דהרה ברחובות העיר מוכת החום בבוקר יום ראשון של תחילת ספטמבר 2004. כשהניחה אותי ואת מזוודתי היחידה בפתח הבניין העתיק, שבו שכנה הדירה המרוהטת אשר שכרתי דרך האינטרנט חודשיים קודם לכן, ידעתי כי הבדידות הצפויה לי תהיה שונה מזו של יערות קנדה. לא היתה לי כל כוונה לכתת את רגלי בנופי חוף התכלת של צרפת, אלא לעשות חשבון עם המסלול המייאש של חיי באמצעות רומן שאכתוב בהשראתו. אט־אט גררתי את המזוודה הכבדה במעלה המדרגות הלולייניות אל קומת הגג, תוהה כיצד תתרחש הפגישה העיוורת הצפויה לי עם הדירה שתאסוף אותי אליה לשנה תמימה. מפתח ברזל מיושן המתין לי כמוסכם מתחת לשטיחון, וכשחרק המנעול ונפתחה הדלת הוצפתי שמש, ארבעה חלונות מוארכים השקיפו אל הנמל העתיק של העיר ומילאו את חדר האורחים באור מסמא. פרוזדור מקושת הוביל משם לחדר שינה קטן, ולצד המיטה ניצב שולחן עץ. עוד באותו הבוקר הנחתי עליו את המחשב הנייד שהבאתי עמי, וכתבתי את העמוד הראשון של ‘היצירה’.

מעולם לא לקחתי שנת חופשה, זה נראה מלכתחילה כמותרות אסורים. הפקדתי את חסכונותי הזעומים בסניף הבנק שבפינת הרחוב וחישבתי שאם אחיה בצמצום, יספיק לי הכסף. קניתי סיטרואן אפורה ישנה אשר הוצעה למכירה על גבי פתק שהוצמד ללוח מודעות בבר מקומי. לאחר תשלום שכר הדירה וכיסוי הוצאות המכונית, נשאר בידי סכום חודשי קטן, אך לא נזקקתי ליותר וגם לא רציתי יותר. מדי בוקר הייתי יורד אל השוק הקטן הסמוך לבית, ושב הביתה עם מצרכים בסיסיים, חתיכת חמאה עטופה בנייר שמן או חריץ גבינת עזים, שתי עגבניות, ולעתים פרוסת קדל חזיר מעושן. ולאחר שהסתיימו המשימות היומיות, הייתי שוקע בכתיבה. טוב, אולי ‘שוקע’ אינה מילה מוצלחת. חיש מהר גיליתי כי כתיבה אינה משימה קלה, לפחות עבורי. את שטף המחשבות הייתי צריך לרתום למשמעת מדויקת. היו שעות ואפילו ימים שבהם לא הוצאתי מתחת ידי אפילו פסקה אחת. כל משפט נשמע יותר משמים וחיוור מקודמו. אז הייתי קם ומתהלך בדירה הקטנה, משולחן העבודה אל החלון המואר, ומן החלון לשולחן העבודה, וממנו למטבח הקטן, מרתיח קפה נוסף, או שולף את בקבוק היין הלבן מן המקרר, ושב אל השולחן. כל אותן דקות הייתי ממלמל לעצמי גרסאות שונות של אותו משפט או של אותו רעיון, ואז לפעמים היה צץ יש מאין הביטוי הנכון, ולא פעם חשדתי שבמכוון בחר להסתתר במבוך מחשבותי המפותלות, כדי שאדע כי מילים אינן מתמסרות לכל אחד. והיו גם ימים של שממה מוחלטת. וכשכך היה, הייתי יורד אל הרחוב, מתניע את הסיטרואן הישנה, נוהג אל אחד המפרצים המבודדים שמחוץ לעיר ומתמסר לרחש הגלים. אבל כשהייתי שב הביתה, הייתי חש אל המחשב כאחוז דיבוק.

התרועעתי עם אנשים מעטים באותה שנה. אורית באה לבקר בדירתי שלוש פעמים, כך סוכם בינינו בטרם עזיבתי את הארץ. בשנה הזאת היא החלה את לימודיה בכיתה ט׳, ולפיכך ביקוריה היו חטופים, בני שבוע, בחופשת חנוכה, בזו של הפסח ובשבועות. בשבוע שלפני ביקורה הצפוי הייתי מקרצף את הדירה עד שהבהיקה, וממלא את המזווה בחפיסות של שוקולד מריר שבו תמיד חשקה. הימים עמה במרסיי הוקדשו לטיולים קצרים, למסעדות ולקניות, אך היו גם רגעים ארוכים של שתיקה כי שנינו העדפנו שלא לשוחח על בחירתי לעזוב את הבית ואותה. תמיד כשנופפה לי לשלום בשער העלייה למטוס אל־על בדרכה חזרה ארצה, הייתי נשאר דקות ארוכות אל מול השער הריק, מתקשה להשלים עם לכתה. היו ימים שגעגועי אליה הטילו עלי מרה שחורה, ובמידה מסוימת געגועים אלה העניקו ל’היצירה״ נופך עגום. אבל הפכתי איזה דף פנימי על חיי בארץ. מהדורת החדשות הצרפתית שידרה מדי פעם כתבות על המאבק בתוכנית ההתנתקות של אריאל שרון, על חייל שפתח באש על אוטובוס בשפרעם, על נתניהו שהתפטר ממשרתו כשר אוצר. צפיתי באלה בשוויון נפש, כמו מדובר היה במדינה אחרת. ארבע פעמים במהלך השנה הצטרפתי לסיבוב קונצרטים עם חברי לרביעייה, פעם בפראג, פעם בברלין, אחר כך בברצלונה ובוונציה. נפגשנו בכל פעם שבוע קודם לכן כדי לבצע את מספר החזרות הדרוש. את הסבבים הללו אירגנה נעמה, והם הניבו לי הכנסה קטנה נוספת. אך בשנה הזאת רחקה ממני המוזיקה, והיא לא עוררה בי חשק מיוחד, אולי כי תשוקתי היתה נתונה לדבר אחד, לכתיבה. שמחתי לפגוש את חברי מן הארץ, ובמיוחד את איתמר, אך שמחתי עוד יותר כשסיבוב ההופעות הסתיים, ונותרתי לבד. והיו גם קשרים חדשים שטוויתי עם בני המקום. מרסיי בסופו של דבר היא עיר ים־תיכונית, חיי השכונה משולבים בברים הפזורים בשפע בכל רחוב. כוסות פאסטיס חלבי צונן וזיתים כבושים בשום הם רקע להיכרויות, וכפי שמשליכים ארצה מבלי לחשוב פעמיים את גלעיני הזית או את הצדפות שנאכלו, כך גם מותר לפנות לכל אחד ללא צורך בהיכרות רשמית, ומה מעורר סקרנות יותר מאשר נגן ויולה זר אשר השתקע בעיר לשנה כדי לכתוב רומן? באחד מלילות דצמבר, סמוך לערב חג המולד, שבתי לדירתי עם סופי, פסנתרנית ג’אז נמוכת קומה, עם שיער זהוב קצוץ כשל נער. לסופי היו עיני ענבר שוקטות ואצבעות דקות וארוכות, שרכותן על גופי היתה כרכותן על הקלידים. היא ניגנה פעמיים בשבוע במועדון סמוך למקום מגורי, ‘המלאך הכחול’ שמו, ואני אהבתי את נגינתה מיד. הבאתי את סופי אלי לא כדי שתפיג את בדידותי, אלא כי חשבתי שכך אוכל לשכוח את אנה מהר יותר, אבל כל מי שניסה את השיטה הזאת יודע שהיא לא עובדת. לאחר כחודשיים גם סופי הבינה, והשקט שב אל חיי שהוקדשו מהרגע ההוא אך ורק לכתיבה.

בתום השנה הפכה ‘היצירה’ ליצירה של שלוש מאות ועשרים עמודים. לא כולם היו יפים ומלוטשים, אך היה בה יתרון ברור, היא נחצבה מקרבי, וכל מי שקרא אותה חש בזאת. ידעתי שהצלחתי כאשר מסרתי את עמודי הפוליו המודפסים לכמה ממכרי, ובתום הקריאה התברר לי כי הם היו משוכנעים שמסעו של הגיבור היה מסעי שלי, וכי כל מה שאירע לו אירע גם לי. עבורי זו היתה הוכחה לכך שהטקסט שיצא מתחת ידי נראה לחברי אמין ומשכנע, אך תהיתי אם הם פשוט סבורים שלא ניחנתי ביותר מדי דמיון. אודה על האמת, כשתמו ייסורי הכתיבה, גם אצלי היטשטשה מעט ההבחנה בין דמיון למציאות, בין מה שאירע למה שהיה יכול להיות אך לא היה. ערב אחד התקשרה אלי נעמה.

סיימתי לקרוא את כתב היד שלך, יונתן, היא בישרה.

ומה חשבת? שאלתי בציפייה מתוחה.

האמת היא שדי נדהמתי, ענתה בהיסוס, מתברר שלא ידעתי עליך המון דברים.

ומדוע את חושבת שמה שכתבתי כולו אמת? חקרתי מיד. זה רומן, נעמה. ברומן הסופר רשאי להפליג הרי בדמיונו. מי אמר לך שהספר כולו עלי, וכל מה שנכתב בו אכן כך אירע ולא אחרת?

אני לא יודעת, התפתלה. זה הרי ספר לא קל, והיה נדמה לי שמי שכתב אותו יודע בדיוק על מה הוא כותב כי הוא היה שם. במחשבה לאחור, אולי כבר אז הייתי צריך לצפות למערבולת האירועים שיתרחשו פחות משנה לאחר מכן, אבל ראיית הנולד מעולם לא היתה יכולת שבה הצטיינתי.

שבוע לאחר השיחה הזאת עם נעמה הדפסתי את כתב היד וטמנתי אותו במעטפה. כשפסעתי אל סניף הדואר של בית הכרם, נשאתי אותו בשתי ידי כמו היה תינוק בן יומו.