החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חיי – משנה סדורה

מאת:
הוצאה: | 2015-08 | 272 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ספרו של גדי אטיאס עוסק בסיפור חיים של משפחה יהודית בסוף מלחמת העולם השנייה.

גדי שוטח בפני הקורא את קורות חייו, בד בבד עם משנתו הסדורה על נושאים שונים בחיים, וביקורת נוקבת על אישים שונים שעמדו ועומדים על בימת ההיסטוריה – בארץ ובעולם.

סיפור חייו נפרש טיפין-טיפין, רובד-רובד, החל מיום הולדתו ב"מלח" בפס שבמרוקו, דרך עלייתו לארץ במסגרת גרעין אגוז, התיישבותו בה והקמתו את ביתו בה.

דרך ספרו של גדי עולים קורותיה של משפחה יהודית, כפי שהם משתלבים בהיסטוריה הישראלית והעולמית כאחד.

הספר מעניק לקורא מבט אישי ומיוחד של אדם אחד שהוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של עם ישראל בתקופה האחרונה – מבט אישי פנימה ומבט כללי ובוחן החוצה עם תכנים חשובים ומסקרנים.

גדי אטיאס נולד במרוקו בשנת 1945. הוא למד בבית ספר אליאנס בפס והצטרף במחתרת לתנועת "דרור" במרוקו. במסגרת התנועה. בשנת 1965, עלה לארץ עם חברי הגרעין והתיישב בקיבוץ רעים. לאחר השירות הצבאי בנח"ל עבר לגור בעיר אשדוד ושם הוא חי מאז שנת 1968. גדי אטיאס נשוי לאסתר זה יובל שנים ואב לארבעה ילדים.

מקט: 4-698-474-8

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק א

מקורות

לידה

השנה היא שנת 1945, סיום מלחמת העולם השנייה. ב-26 בספטמבר נולד מכלוף בן גרציה ואברהם אטיאס ב"מַלח" של עיר המקובלים פס במרוקו. באותה תקופה, הנשים ילדו בבית, כשכל השכנות, לפחות של אותה קומה, השתתפו יחד עם המיילדת במשימת היילוּד. בזעקות הבכי של הרך הנולד, התערבבו קריאות ה"יו-יו" הגרוניות של חבורת הנשים. אלה ביטאו סיפוק ושמחה על יציאתו לאוויר העולם של עוד תינוק בריא ושלם שבעוד שבוע יוכנס בבריתו של אברהם אבינו ויצורף לעם היהודי.

טקס ברית המילה ינוהל על ידי ידידיה מונסונגו, רב בית הכנסת "רבי שמעון", שבו מתפלל אבא. המשפחה וכל דיירי הבית יהיו שותפים לאירוע. כיסא "אליהו הנביא" ימוקם באותו חדר שבו עמלה המיילדת לפני שבוע במעשה הלידה. טקס ברית המילה במהותו הוא טקס דתי ששומר על ייחודם של בני ישראל ובידולם המוחלט מעמי העולם ובכך בונה חיץ שהוא אחד ממנגנוני ההישרדות של העם היהודי. בית הכנסת "רבי שמעון" עמד ברחבת "באב אלמיערה" שבכניסה לשכונת היהודים ה"מלח". מצדה האחד של הרחבה הייתה הכניסה המשנית לבית העלמין היהודי ובקצה האחר היה בית הספר אליאנס שיועד לבני הקהילה היהודית. בית הספר נבנה בתוך מתחם ארמון המלך הישן, לאחר מהומות הדמים שבוצעו ביהודי פס בשנת 1912.

הבית

בעת ההיא, גרה המשפחה בבית "מרעילי", בשלוחה של הרחוב הראשי בשכונת המלח. סגנון הבנייה הושפע כנראה מסגנון הבנייה בחצי האי האיברי שמגורשי פורטוגל וספרד הביאו למרוקו. לשלוחות הרחובות היו גם תתי-שלוחות שבהן בתים שנבנו על ידי יזמים שונים וכנראה גם בסגנונות מעורבים. כניסתו הראשית הרחבה של "בית מרעילי" הובילה למפלס המגורים הקרקעי, שבו הייתה רחבה מרכזית מרווחת וסביבה יחידות דיור בנוסח סטודיו עם אזורי שינה ורחבות לשהייה ולקיום יומיומי, בעיקר לזוגות. כשהמשפחה גדלה, השתדלו לשכור עוד יחידה סמוכה. הרחבה המרכזית שימשה את כל השכנים וכך נוצרה שותפות של כל הדיירים וקשר כמעט משפחתי בין השוכרים בבניין. בקומה הראשונה היה פתח רחב עם מעקה דמוי מרפסת בדיוק מעל לרחבה המרכזית בקומת הקרקע, ויחידות דיור בגדלים שונים מוקמו מסביב לו. משפחתי גרה באחת היחידות, וכשהמשפחה גדלה שכרו יחידה נוספת סמוכה, בדיוק מעל לפתח עם המעקה. אור השמש חדר עד קומת הקרקע דרך פתח גדול בגג הבניין. יחידת הבישול הייתה משותפת לדיירי הקומה וכך גם יחידות הרחצה והשירותים. ב"בית מרעילי" הייתה גם באר פרטית ששימשה את הדיירים לצורכי ניקיון. המים לבישול ולשתייה הגיעו דרך צנרת הרשויות. בקומה ראשונה מול ביתנו, מעבר למעקה, התגוררה בגפה בחדר קטן, מסעודה — אישה עיוורת, קרובת משפחה של אחד מדיירי הבית. היה לה כישרון מיוחד לרתק את ילדי הבית בסיפורים דמיוניים, גובלים בפנטזיה, על מלכים ומלאכים, גנבים ושוטרים ושאר דמויות. אני זוכר את עצמי יושב שעות ומאזין בקשב רב לסיפורים. תוך כדי סיפור, הייתה מסעודה עסוקה בהכנת פתיתי בצק בעבודת אצבעות זריזה ומקצועית. יש להניח שעיוורון מפתח דמיון רב אך למסעודה הייתה יכולת מרשימה לתרגם את הדמיון לשפת הסיפור.

המדרגות ב"דר מרעילי" חיברו בין קומת הקרקע והקומה הראשונה והמשיכו עד לעליית הגג. על הגג עצמו תלו הדיירים את הכביסה ועליו גם בנו את הסוכה בחג הסוכות. את הסוכה היינו מקימים בהתאם לכל המפרט שבתורה ועוד לחומרה, בשעות הערב לאחר שאבא חזר מיום עבודתו.

בין הקומות נבנו יחידות דיור קטנות. אחת מהן הייתה מעל לחדרה של מסעודה וגם בה התגורר עיוור — רפאל — שחי בגפו וקיבל מזון יומיומי ממוסד של הקהילה היהודית. בחדר המדרגות מול דלת הכניסה לגג הייתה מעין שוחה שבה היה מבלה את לילותיו איש מעמק הסוס מדרום מרוקו — סיוסו — שחי בגפו ומדי פעם היה מופיע לצורך מסחר ומתארח אצל מכר מהשכנים כדי לחסוך כסף. אומרים שהקמצנות היא מקצוע אבל אצל אנשים מעמק הסוס היא כנראה גם מַניה. מסופר על שלושה ערבים שבאו מעמק הסוס והחזיקו חנות לממכר תבלינים, אורז, חיטה, סוכר ועוד, באזור פס ג'דיד, בעיר פס. החנות הייתה פתוחה 24 שעות ביממה. שלושת הסוחרים החזיקו בזוג נעליים אחד שהיה מועבר לתורן שהלך למנוחה קצרה ומשימותיו היו בין היתר אחזקת הבית, הכנת אוכל, טיפול בסידורים כספיים והזמנת מלאים. שני האחרים היו מרותקים לחנות לשירות הלקוחות. בכלכלה המודרנית היו קוראים לזה "ניהול יעיל מאוד של משאבים".

אני זוכר היטב את חגיגת בר המצווה שלי ושל אחי הבכור שנערכה ב"בית מרעילי". לא הגיל קבע את תאריך החגיגה, אלא המוכנות והבשלות של הנער. מי שהשלים את הכשרתו בקריאה בתורה עם הטעמים ויכול היה לקרוא את ההפטרה בקול בטוח וגם לעמוד ולדקלם את נאום הצהרת הבגרות שלו, היה כשר לטקס. אחי היה בן 11 ואני רק בן תשע כשחגגו לנו בר מצווה. קומת הבית הפכה לאולם אירועים וכל השכנים השתתפו ונידבו את דירותיהם לאירוח המשפחה וחברינו מבית הספר. בהמולה הגדולה היה קשה להבחין של איזו משפחה האירוע. קומת הכניסה עם הרחבה הציבורית הגדולה שימשה להגשת הכיבוד לאורחי בר המצווה. סגנון זה של בנייה יצר קרבה כמעט משפחתית בין כל השכנים. היום, כל אחד מסתגר בד' אמותיו ובבתים משותפים לעתים אינך מכיר אפילו את שכנך לקומה.

המשפחה

אבא, אברהם אטיאס, נולד ב-1918 ואולי ב-1916 בעיירה "קסר שוק" או בשמה היום "ראשידייה", במזרח מרוקו, סמוך לגבול אלג'יריה. מקורה של יהדות אזור מזרח מרוקו ודרומה הוא כנראה מהפזורה שנטשה את ארץ ישראל לאחר חורבן בית שני ואולי אף קודם, עברה דרך מצרים וצפון אפריקה והתיישבה באזורים נוחים לפרנסה ובעיקר למסחר. זו הייתה יהדות מקורית ששורשיה עתיקים ולא סבלה מהשפעות ההתבוללות של גלויות אחרות. כשאבא היה בן שנתיים, נפטרו אמו ואחותו התינוקת בזמן הלידה. כשאביו שלמה התחתן שוב, הוא גר רוב הזמן בביתה של דודתו עד טקס בר המצווה ובגיל 13 החליט יחד עם חברו לעזוב את עיירת "קסר שוק" ולחפש את מזלו בעיר הגדולה פס. הוא ניסה ללמוד ספרות, אך בשל החובה לעבוד בשבת — הדת היהודית כבר הייתה נטועה היטב בגנטיקה הקיומית שלו — ויתר על למידת מקצוע והתחיל במסלול ניסיוני בעבודות מזדמנות כדי לשרוד. הוא פגש את מי שיהפוך לחברו הטוב, ועם הזמן גם שדכן לחתונתו, שמעון.

אמי, גרציה אזואלוס, נולדה בשנת 1914. אחיה מרדכי מת ממחלה נפוצה בימים ההם והוא רק בן 21 שנים, והיא נותרה בת יחידה לזוהרה אזואלוס. סבתא זוהרה אזואלוס הקדימה את זמנה מבחינת התנהגותה המנטלית. היא התחתנה, התגרשה והתחתנה שוב עם דוד אזואלוס, קרוב רחוק. הוא היה מבוגר ממנה וכשהלך לעולמו, היא נותרה שוב אישה עצמאית יחד עם הבת הנותרת, גרציה. שושלת אזואלוס היא כנראה שארית היהדות ממגורשי פורטוגל שהעדיפו להגיע למרוקו ולא לאחת מארצות אירופה שנטו אז לארח את היהודים שגורשו מספרד ופורטוגל בימי שלטון האינקוויזיציה הנוצרית-קתולית באי האיברי. יהודי פורטוגל שלטו כנראה בעבודות ריצוף ובפסיפס הקירות שהיו חלק עיקרי מארכיטקטורת הבנייה במקום והשם אזואלוס נובע כנראה ממקצוע זה. המשפחה המורחבת התיישבה בעיר מקנס ורק בדור האחרון עברה כל המשפחה לפס בעקבות אילוצי פרנסה. אמי גרציה גדלה תחת חסותה של אמה הדומיננטית מאוד. למעשה, אנחנו הילדים זכינו בשתי אימהות כי סבתא זוהרה, מאז נישואי אמי, הייתה חלק קבוע מהמשפחה.

המפגש

החבר שמעון ארגן את מפגש ההיכרות עם בת הדודה של אשתו חסיבה, ולפי הסיפורים, המפגש לא הצליח. המועמד לא היה לרוחה של גברת גרציה, אף שכבר לא הייתה עלמה צעירה ולמעשה מבוגרת ממנו. היא הייתה אישה יפה מהעיר הגדולה ואילו הוא צעיר שבא מעיירה דרומית ואי-אפשר היה לתהות על קנקנה של משפחתו שלא הייתה בקרבת מקום. סבתא הייתה מודאגת מהזמן החולף והפעילה את כוח השכנוע שלה. היא הדגישה את יתרונותיו של אברהם שהיה איש מרשים ואנרגטי עם עיניים כחולות, ובד בבד הזכירה לגרציה את גילה המתקדם ואת ביישנותה שעצרה בעדה עד עתה והיא נותרה ללא מחזרים למרות יופייה וקומתה המרשימה. אחרי שכנוע נוסף מצד בת הדודה, חסיבה, נקבע תאריך החתונה.

שפת הדיבור בבית משפחת אטיאס הייתה המרוקאית, שהיא תמהיל של ערבית ברברית בסיסית בשילוב מילים בעברית, בצרפתית וגם מילים בספרדית שהוחדרו לשפת הדיבור על ידי קהילות מגורשי ספרד שהתיישבו באזור הצפוני של מרוקו. פרופסור לייבוביץ אמר בזמנו שיידיש היא 95 אחוזים גרמנית בשילוב מילים בעברית או ארמית. כך כנראה קורה בגלויות היהודים – הם מאמצים את השפה המקומית "ומעשירים" אותה במילים גם משפת הקודש. הלימודים בבתי הספר התנהלו בשפה הצרפתית שהובאה לשם על ידי שלטון הפרוטקטורט הצרפתי. היהודים למדו בבית ספר אליאנס, בתיכון הצרפתי ובבתי ספר מקצועיים.

הילדים

אחרי החתונה, סידרו לאבא עבודה בעסק משפחתי של הובלת אספקה לעמדות הצבא הצרפתי שהיו פרושות בהרי האטלס. בסיסו היה במרקש. אבא היה גם נהג המשאית שהובילה את הסחורה. יחד אתו נסע ערבי מקומי שעזר בחלוקה ובטיפול השוטף במשאית. אופי העבודה הרחיק אותו מהבית לתקופות ארוכות מלבד ביקורים מדי פעם שארכו כמה ימים. הביקורים נועדו גם להרחבת המשפחה. באותה תקופה נולדנו מרדכי הבכור ואני מכלוף. בהיותי כבן חמש, סיים אבא את עבודתו בחלוקת האספקה לצבא הצרפתי וחזר בקביעות לביתנו. שאר האחים נולדו ב"דר מרעילי" ב"מלח" של פס. אחריי נולד יהושע ולאחר מכן שלמה ודוד. הדודים אמרו לאבא שהוא לקח את השמות של כל גיבורי ישראל, מרדכי, יהושע, שלמה ודוד. אני הייתי החריג ונקראתי מכלוף על שמו של דוד מצד הסבתא שלא הכרתי, אמו של אבא, שאצלם הוא בילה חלק מתקופת הילדות שלו לאחר מות אמו ונישואי אביו. אבא לא זכה לבת כדי להנציח את שם אמו. זה הותיר אצלו צלקות נפשיות ומרירות רבה עד כדי כך שכשנולדו שני אחיי הקטנים, הוא בא לבית החולים (שכבר שירת לא רק צרפתים) וכשנודע לו שהרך הנולד הוא בן, הסתובב לאחור וחזר הביתה. לא עזרו שום ניסיונות שכנוע של האחיות על יופיו של התינוק. הוא רצה בת וצוות בית החולים לא הבין זאת. אגב, כעסו של אבא על שנולדו לו רק בנים לא היה מובן לסביבה ולקרובי משפחה שנולדו להם בעיקר בנות ואף הציעו בהלצה החלפות של בן תמורת שתי בנות או יותר. אך חוסר האפשרות להנציח את שם אמו אותה איבד בהיותו רק בן שנתיים ולא נותר לו שום זיכרון ממנה, הותיר אצלו פצע עמוק שמעולם לא הגליד.

הפרנסה

סגירת עסק האספקה לצבא הצרפתי במחוזותיו הביא לסיום עבודתו של אבא במרקש וחזרתו לחיק המשפחה בעיר פס עם חבילת כספי חסכונות ופיצוים בכיסו. הוא ושניים ממכריו החליטו להקים בשותפות חנות גדולה לעסקי רהיטים ושם הושקעו מיטב כספי חסכונותיו מתקופת הדילוגים בין עמדות הצבא הצרפתי בהרי האטלס. השותפות לא עמדה במבחן העסקי ולאחר שנים מעטות פרש אבא ונותר עם סכום שאפשר לו לפתוח חנות קטנה לביגוד ולספרים יד שנייה. הפרנסה מחנות זו לא הספיקה לקיים משפחה, אך כאדם עם אנרגיות בלתי מוגבלות, הוא גם עסק בקנייה של תכולת בתים. הזמנים הם סוף תקופת הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו והאזרחים הצרפתים שהיוו את התשתית האנושית בניהול ובשמירת הסדר בממלכה, מכרו את מיטלטליהם וציודם לפני שחזרו למולדתם. עסקאות כאלה הניבו לפעמים רווחים נאים והיו מסתיימות בחגיגות ובחפלות שבלעו חלק לא קטן מאותם רווחים. חיי המשפחה שבה היו חמישה ילדים, זוג הורים וסבתא, התנהלו בצמצום ניכר אך בראש מעייניו של אבא היו תמיד לימודי הילדים. הוא לא דילג על שום אפשרות לייצר מספיק אמצעי קיום כדי לספק את צורכי הבית.

עיסוקיו של אבא טוו קשרי מסחר ענפים עם סוחרים ערבים מקומיים. היחסים היו טובים וגם ידידותיים והם אף ביקרו בביתנו באירועים מיוחדים. חג הפסח במרוקו הטיל מגבלות רבות על הקהילה היהודית. בשל אילוצי הכשרות היו כל המאכלים החלביים וכל דברי המאכל שעברו תהליכי תפיחה, אסורים באכילה. השתמשו בכלי מטבח ובכלי אוכל ייחודיים לפסח שהיו נשמרים במחבואים כל השנה; אכלו מצות והתרחקו מכל בתי אוכל למיניהם, מסעדות ובתי קפה, שלא עמדו בתנאי הכשרות לפסח. כמה שבועות לפני החג התחיל תהליך של ניקוי יסודי של כל חלקי הבית. כל המזרנים נהפכו ונוערו; הרהיטים הוזזו ממקומם. הרצפה קורצפה ונוקתה בסיד שמא ייוותרו — חס וחלילה — פירורי לחם זעירים, סמל החמץ, בין חריצי הבלטות או בפינה נידחת של הבית. ימים ספורים לפני החג, לאחר הקרצוף והניקוי היסודי, הוחזרו הדברים למקומם ואז אסור היה לנוע בתוך הבית עם מאכלי חמץ אלא להישאר בפינה קטנה שיועדה לכך. לקראת טקס ביעור החמץ, ערב לפני החג, היה אבא יושב בפינה בבית שעדיין היו בה מאכלי חמץ וטומן חתיכות לחם בתוך פיסות נייר. לאחר שהכין כעשרים אריזות כאלה, פיזר אותן בכל פינות הבית. לאחר מכן צמצם את תאורת הבית, לקח בידו נר דולק ואסף את אריזות החמץ הזעירות תוך מלמול דברי ברכה. במהלך הטקס הזה חש אבא אווירת קדושה, כאילו כל כובד משקלו של גירוש החמץ מהבית מוטל על כתפיו. הוריי התייחסו בחומרה וביראה לשמירת מנהגי הכשרות לפסח, ובחגיגת המימונה פרצה שמחה גדולה שבאה לאחר השחרור מהאיסורים הרבים של ימי החג. בימי חול המועד התחילו ההכנות למימונה שכללו בעיקר ריבות למיניהן, עוגות בוטנים, שקדים וקוקוס, וכל מרכיבי המאכלים שהיו כשרים לפסח. במוצאי החג שהוא ערב אירועי המימונה, הזדרזו לצאת לחנויות ולקנות קמח וחלב שהיו מסממני החמץ והניחו אותם על שולחן יחד עם כל דברי המתיקה. מיד לאחר תפילת ערבית של מוצאי החג, היה אבא מפזר בפינות הבית גבעולי חיטה כדי "להכשיר" את החמץ וגם את זאת עשה באווירת קודש. בערב המימונה השתתפו בעיקר קרובי משפחה ושכנים, אבל גם ערבים מקומיים שהיו בקשרי מסחר עם אבא, באו עם גושי חמאה או מוצרים חלביים אחרים. הם טעמו מהמוצג על השולחן ושתו כוס תה עם מופלטה שאימא עמלה בהכנתה במטבח. לפני צאתם הם קיבלו את שארית המצות שכל כך אהבו.

גלגולים משפחתיים

כשהמשפחה התרחבה וכבר נולד הבן החמישי, שכרו ההורים דירה מרווחת בשכונת הנואיואל. היו בה שלושה חדרי שינה, סלון שבו עמד שולחן אוכל רחב ידיים ומטבח שבו בילו אימא וסבתא את רוב זמנן. מהבית הייתה גישה ישירה לגג שהוסיף עוד שטח גדול למשחקי הילדים. שם גם בנה אבא את סוכת החג ולמעשה במשך כל שבעת ימי הסוכות היה הגג מרכז החיים ונראה כאילו יצאנו להתנחלות של שבוע בטבע. זכורות לי "המלחמות" ביני לבין אחי הבכור על מעמד המנהיגות מול שלושת אחינו הצעירים שהתבטאו גם בוויכוחים רמים ולעתים גם בהעפת סירים זה לכיוונו של זה.

בסמוך לבית היה חמאם טורקי שאבא ביקר בו בכל יום חמישי בלילה כדי "לטהר" את הגוף לקראת השבת. פעמים רבות הצטרפתי אליו. החדר הפנימי היה כולו עטוף אדים, וגברים ערומים כביום היוולדם השתרעו על הרצפה המחוממת, ואני כבן 14 כבר חווה התערטלות גברית. בחדר האדים היה מומחה לעיסויים שטיפל בנוכחים לפי בקשתם. ביציאה מהחמאם, חזרה לכיוון הבית, חשתי מעין הרגשת התרוממות, אולי משום שכל מערכות גופי זכו להתרעננות.

כשנתיים לאחר מכן, שוב עברה המשפחה לבית אחר במקום קרובי משפחה שעברו לשכונה אחרת. הבית היה בקומה ראשונה, מה שהקל על סבתא את הגישה אליו. מהבית הזה הייתי יוצא לפעילות התנועה ובאותו בית גם ארזתי את המזוודה כשיצאתי למסעי לכיוון ארץ ישראל ללא ידיעת ההורים.

ילדות

היה זה עידן של אימהות עקרות בית. האב הוא זה שדאג לפרנסה. בביתנו היו שתי עקרות בית: אמי וסבתי. רק בגיל ארבע הגעתי למעין גנון של רבי סטון שבו התכנסו ילדים באותו גיל והרבי הרביץ בהם תורה. ילד שהפריע למהלך השיעור, נשלח לפינת החדר ורגליו ננעלו בתוך "ארמה" (מתקן מעץ הבנוי משני חצאים עם שני חורים לנעילת כף הרגל. מצד אחד היה ציר לפתיחה ומהצד האחר — ווים לנעילה), כך שלא יוכל לזוז ממקומו. בימינו, ילד שהיה עובר טראומה כזו, היה נשלח לטיפול פסיכולוגי כדי להחזיר אותו למוטב אך אלה היו זמנים אחרים. בגיל שש הגעתי ל"אם הבנים" — בית לימוד יהודי שבו ההוראה הייתה על טהרת התורה והעברית. המורים כולם יהודים שומרי מצוות. העונש למי שלא עמד במשימות השיעורים או הפגין התנהגות "חריגה", היה מכות מקל על כף היד. מספר המכות היה כחומרת העברה. התלמידים פיתחו שיטות עמידה בסבל המכות על ידי מתיחת עור כף היד בזמן ההצלפה. עד היום בתרבויות שונות נוקטים עדיין בענישה פיזית כשיטת חינוך, אך בתרבויות מערביות היו ילדים אלה נשלחים לטיפול פסיכולוגי כדי למחוק את הצלקות. בגיל שמונה הגעתי לכיתה א' בבית הספר היסודי של אליאנס. פה הלימודים התנהלו על טהרת השפה הצרפתית ובמסגרת מערכת החינוך הצרפתית. אחרי כמה חודשים, הבחינה המורה שאני מתאים לכיתה גבוהה יותר וכבר באותה שנה הועברתי לכיתה ב'. המשכתי עד הכיתה העליונה בבית הספר היסודי שבה היה מורה קטן קומה ושמנמן ששמו הלך לפניו (מוסיו דיין) כמומחה פדגוגי בעל ניסיון רב. נשמרה היטב בזיכרוני החוויה של מורה צעיר אחר בכיתה ה' שבכל בוקר התחיל את הלימודים בנגינה בגיטרה ולימד שירים ידועים בחיוך רחב על פניו. הפסקות בנות חצי שעה היו נהוגות בשיעור הבוקר וכל ילדי הכיתות היו יוצאים לרחבה מרכזית "לה קור" בה היו מתקנים ששימשו גם לשיעורי התעמלות.

נערוּת

גם את לימודי התיכון המשכתי באותו בית ספר. בכיתה ט' היה נהוג מבחן ממשלתי (brevet elementaire ברווה אלמנטר בתרגום חופשי — הבגרות הראשונה). יש שהסתפקו בכך כדי לצאת לעבוד. בהדרגה, בשנות לימודיי, הוסיפו את כיתות י' וי"א ובסיומן הייתה בחינה ממשלתית בהתאם למערכת הלימוד הצרפתית. מתקופת התיכון באליאנס זכורות לי היטב דמויותיהם של שלושה מורים: מדם דנן, המורה לדקדוק וספרות שהייתה אישה נאה מאוד; מוסיו חזן, המורה לעברית שבזכותו התוודעתי לראשונה לחוכמת הרמב"ם ואחרון חביב — מוסיו בן הרוש שהיה המורה למדעי הטבע והותיר בי עקבות עד היום הזה. אצלו למדתי את המושגים הראשונים על התפתחות מחלת הסרטן וגם עד כמה בריא לשתות כוס יין יומית בארוחה. הייתה לי הפסקה של שנה בין סיום חטיבת הביניים ועד הקמת כיתה י' בבית ספר התיכון של אליאנס. שנה זו נוצלה לעזרה לאבא, בחלקה בישיבה בחנות המשפחתית הקטנה. הספקתי גם להיות מורה מחליף ביסודי כמה חודשים וגם לטפל בניירת ובגביית כספים בחנות גדולה למסחר ברהיטים בה עבד אבא באותה תקופה.

פעילויות

תקופת הילדות שמקבילה ללימודים היסודיים התמקדה כולה בפעילות שכונתית וגם בהשתתפות בתנועות נוער יהודיות שבמסגרתן גם התארגנו מחנות קיץ בעיירות הקיט "אימוזר" ו"איפראן". חיי החברה בשכונה, שהתרחשו בכל רחוב בנפרד, היו הבסיס לכל מגעי החברותא בין הילדים ובכל רחוב התפתחה תרבות משלו עם ערבות הדדית בין הילדים. הקשרים בין הילדים התבססו על משחקי זולות, מחבואים, החלפת חוברות קומיקס מצוירות וכל מיני אלתורים יצירתיים וגם "מלחמות" מול ילדי הרחובות הסמוכים בעיקר בהתזת מים בחג שבועות. רוב השעות שאחרי בית הספר הוקדשו לפעילות מחוץ לבית בשכונה או בתנועות הנוער היהודית. המשפחה עברה מהבית ("דר מרעילי") באחת השלוחות של הרחוב המרכזי ב"מלח" לאזור אחר בעומק ה"מלח", "נואיואל". ברחבה הגדולה שבו, הייתה הכניסה הראשית לבית הקברות היהודי "לערסה דזרב", בית הספר "אם הבנים" והמרפאה ששירתה את הקהילה היהודית ב"מלח", "לוזה". בשכונה זו התפתחה תרבות ילדים מסוג שונה. במקום התגוררו משפחות רבות ולכן גדלו בשכונה ילדים רבים ונוצרו הזדמנויות רבות למגעים הדדיים שהביעו ביטחון רב וחוצפה יתרה. באזור מגורים זה התחילה להתפתח ידידות נעורים. נערים בני 12 ומעלה כבר מפתחים יחסי ידידות אמתיים. נוצרו חבורות לבילוי משותף במועדונים שהם למעשה בתי קפה שבהם הוצבו שולחנות טניס שולחן, שולחנות ביליארד, משחקי קלפים וקוביות למיניהם. החבורות התארגנו לפי שכבות גיל והייתה מחיצה ברורה ביניהן במדרגות של כשנתיים. הצעירים יותר הורשו לשבת מסביב לשולחן המשחקים של "הגדולים" ולצפות בשקט בנעשה. כך ב"לאהיוא דזיטון" וכך היה גם ב"קפה זנזיבר". זוהי גם התקופה שבה התפתחה חברות אמת שאדבר עליה בהמשך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חיי – משנה סדורה”