סדרת גברים לוהטים #4 תמיד אמרו לי שהתברכתי ב-החבילה המושלמת. היי, אני לא מתכוון רק למה שיש לי בתוך המכנסיים. […]
1
יש לי תיאוריה שאומרת שנדרשים למוח האנושי שלושה ניסיונות לפחות כדי להטמיע משהו, אם המשהו הזה הוא ההיפך ממה שהאדם רוצה לשמוע.
למשל, כמו עכשיו.
אני בניסיון השלישי.
אומנם, אני שומע בבירור את המילים שאומרת האישה שבטלפון, אבל אני בטוח שאם אחזור עליהן בצורת שאלה, היא בסופו של דבר תגיד את מה שאני רוצה לשמוע.
‘הפסדתי את הדירה?’ אני מנסה שוב, כאילו החדשות הרעות שבפיה תהפוכנה באורח פלא למשהו טוב. כמו פריכית אורז שתהפוך באורח פלא לפיצה. רצוי עם פטריות ואקסטרה גבינה.
כי אין שום מצב בעולם שהמתווכת אומרת לי ש’בעל הבית התחרט’ ודירת שני החדרים המתוקה בצ’לסי חמקה מבין אצבעותיי.
אני חורק שיניים ועוצר את נשימתי, פוסע הלוך ושוב בכניסה לחדר המיון בהפסקה הקצרה שלי. המדרכה עמוסה רופאים אחרים, אחיות, פרמדיקים, שלא לדבר על מבקרים. אני מתרחק מהם, פוסע לאורך הקיר החיצוני. ‘אבל זאת הפעם החמישית שעסקה לא מתממשת,’ אני אומר, מתאמץ לא להתרגז.
אני לא טיפוס שמתרגז. אני לא טיפוס שכועס. אבל אילו הייתי כזה, זו בהחלט הייתה סיבה טובה. כי אם כבר מדברים על תופת, דנטה טעה – למצוא דירה בניו יורק זה המדור העשירי בגיהינום. אולי אפילו האחד עשר, השנים עשר וגם השלושה עשר.
תשמעו מה קרה לי עד כה במסכת החיפושים הבלתי אפשרית הזאת: הדירה הראשונה ירדה מעל הפרק כשבעלת הבית התחרטה. הדירה השנייה הושכרה בסוף לבן משפחה. בדירה השלישית התגלו טרמיטים. נו, אתם כבר מבינים את הכיוון הכללי.
‘השוק קשה,’ אומרת אריקה, המתווכת. לזכותה ייאמר שהיא מנסה למצוא לי קורת גג כבר למעלה מחודש. ‘אחפש שוב כדי לראות אם יש אפשרויות חדשות.’
רכישת דירה אינה אפשרות מבחינתי. עוד לא סיימתי לשלם את החובות שיש לי לבית הספר לרפואה, ורופאים כבר לא מרוויחים כמו פעם. בעיקר לא רופאים לרפואה דחופה בשנתם הראשונה.
‘תודה. החוזה שלי נגמר, עוד מעט אהיה מחוסר בית.’ אני מסתובב ופוסע בחזרה לכיוון חדר המיון.
‘אתה לא תהיה מחוסר בית,’ המתווכת צוחקת. ‘חוץ מזה, כבר אמרתי לך, יש אצלי ספה על שמך. בעצם, גם מיטה, אם אתה מבין לאן אני חותרת.’
אני ממצמץ. אני בהחלט מבין לאן היא חותרת. פשוט לא ציפיתי לקבל הצעה מגונה מהמתווכת שלי בשתיים בצהריים ביום רביעי.
או ביום חמישי. או ביום שישי. בעצם, באף יום של השבוע.
‘תודה על ההצעה.’ אני מסתיר את הפתעתי. חשבתי שהיא נשואה, ולא סתם נשואה, אלא נשואה באושר.
‘רק תגיד, צ’ייס. אני מכינה סביצ’ה נהדר, אני ממש מסודרת, ולא תצטרך לשלם לי כלום. נוכל להגיע להסכמה בינינו על תמורה אחרת.’
טוב, זה רשמי – המתווכת שלי הרגע ביקשה ממני להיות נער השעשועים שלה. אני יודע שאני נראה צעיר ביחס למקצוע שבו אני עוסק, אבל צעיר עד כדי כך שיציעו לי להיות נער שעשועים?
אני מציץ בבבואתי בחלון הזכוכית הגדול של בית החולים – מגולח למשעי, עיניים חומות בהירות, שיער חום בהיר, לסת מסותתת… אני בהחלט נראה טוב. אין פלא שהיא הציעה לי הצעה מגונה. אולי אני צריך להתייחס אליה ברצינות רבה יותר. אולי הגיע הזמן לגדל זקן.
אומנם, אין לי שום עניין לשמש עבד מין של מישהי, אבל ההצעה שלה קצת מפתה, מפני שאני על סף ייאוש. חרשתי את אתר ‘קרייג’ס ליסט’ ואת כל המקומות האחרים, אבל קל יותר להשיג תרומת כליה מדירת שני חדרים בעיר הזאת.
אתם מכירים את סדרות הטלוויזיה האלה שבהן עוזר בן עשרים ומשהו במשרד פרסום משיג דירה מהממת עם אדניות, קירות סגולים וגומחת קריאה באפר ווסט סייד? או שאיזה בחור עם חלב על השפתיים שעובד במשרה זוטרה במערכת מגזין מוצא דירת רווקים מגניבה בטרייבקה?
אז הכול שקר.
בשלב זה, אני מוכן למסור את הטחול שלי תמורת ארון מתחת למדרגות. רגע, קבלו תיקון. אני מחבב את הטחול שלי. זה יצטרך להיות ארון בקומה ראשונה כדי שאוותר על איבר, אפילו כזה שבעיקרון אני יכול לחיות בלעדיו.
‘מה אתה אומר? אתה בעניין?’ שואלת אריקה בקול שהיא מחשיבה מן הסתם לקול הכי סקסי ומפתה שלה. ‘בוב אמר שאין לו התנגדות.’
אני מקמט את מצחי. ‘בוב?’ אני מייד מתחרט על השאלה כי יש לי תחושה מחליאה שבוב עלול להיות הוויברטור שלה, ובמקרה כזה נפלתי חזק.
‘בוב, בעלי,’ היא אומרת כבדרך אגב.
קבלו תיקון, הייתי מעדיף שהיה מדובר בוויברטור.
‘נחמד מאוד מצידו,’ אני אומר, ‘תגידי לו בבקשה שאני מעריך מאוד את נדיבותו, אבל בדיוק התפנה לי מזרן במלתחות.’ אני מכבה את הטלפון ונכנס לחדר מיון.
ההפסקה הקצרה הסתיימה. סנדי, האחות האחראית המתולתלת, ניגשת אליי ומחווה בראשה לעבר חדר הבדיקות הסמוך. מבטה רציני, אבל זיק קטן בעיניה האפורות רומז לי שמצבו של המטופל החדש שלי אינו חמור.
‘חדר שתיים. חפץ זר נתקע במצח,’ היא מבשרת לי. זה הסימן שלי לשכוח ממטרים רבועים ומהסדרי מגורים בלתי קונבנציונליים.
כשאני נכנס לחדר הבדיקות, אני מוצא אקווה-מן בלונדיני יושב על קצה המיטה.
‘אני ד’ר סאמרס. יופי של תלבושת,’ אני מבזיק חיוך. זה תמיד עוזר כדי לפוגג את המתח. חוץ מזה, אילו הייתי מגיב על שבר הזכוכית באורך שבעה וחצי סנטימטרים המבצבץ ממצחו של הבחור בתלבושת הירוקה, היו שוללים לי את הרישיון.
הוא תוקע בי מבט נוגה ומביט בתלבושת שלו. תחפושת הפוליאסטר קרועה בזרוע הימנית ולאורך הירך.
‘נראה כמו בוקר נחמד,’ אני בוחן את שבר הזכוכית הנעוץ בעורו. ‘תן לי לנחש. המצח שלך התוודע באופן אינטימי לנברשת?’
הוא מהנהן במבט אשם שרומז לי שהוא לא ניסה לעוף.
‘ותרשה לי להסתכן בניחוש נוסף,’ אני מחכך את סנטרי, ‘ניסית לתבל קצת את חיי המין שלך ולבדוק את הרעיון של השתלשלות מנברשת?’
הוא בולע רוק ומהנהן קלות. ‘כן. אתה יכול להוציא את זה?’ הוא שואל בקול רועד.
‘זה מה שהיא בטח אמרה,’ אני אומר.
הוא צוחק.
אני טופח על כתפו. ‘לא יכולתי להתאפק, אבל התשובה היא כן. תישאר לך רק צלקת קטנה. אני מעולה בתפרים.’
הוא נושם נשימה עמוקה ואני ניגש לעבודה, מאלחש את מצחו לפני שאני שולף את שבר הזכוכית. אנחנו מפטפטים תוך כדי, מדברים על חיבתו לגיבורי על, ואז אני משתף אותו בתלאות חיפוש הדירה.
‘מנהטן מטורפת,’ הוא אומר, ‘אפילו בתחום הנכסים מסחריים המחירים מרקיעי שחקים.’ ואז הוא מוסיף, כמעט בביישנות, ‘אבל אני לא יכול להתלונן כי זה הביזנס שלי.’
‘איש חכם. נכסים בעיר הזאת הם כמו אבנים יקרות,’ אני אומר.
כעבור עשרים דקות אני כבר אחרי התפרים, ואחת האחיות מגיעה עם שבר הזכוכית בשקית פלסטיק המיועדת לחומרים מסוכנים. היא מושיטה לי אותה ואני מעביר אותה לבעליה החוקיים.
‘מזכרת מהביקור בחדר המיון,’ אני מושיט לו את השקית והוא לוקח אותה.
‘תודה, דוק. הדבר הכי עצוב הוא שאפילו לא הגענו לאירוע העיקרי.’
‘כי זו אגדה אורבנית. אי אפשר לעשות את זה כשמשתלשלים מנברשת. בפעם הבאה שיתעורר בך חשק להרפתקה קח שיעור בישול ואז תחזור הביתה ותשתמש בשולחן כקינוח, טוב? אבל תוודא שזה עץ חלק, מלוטש היטב. אתה הרי לא רוצה שייתקע לך קוץ של שבעה וחצי סנטימטרים בישבן. זה לא סיפור קרבות מוצלח.’
הוא מהנהן נמרצות. ‘מבטיח. מספיק עם האקרובטיקה.’
‘אבל כל הכבוד שמצאת אישה שאוהבת אותך מאוד,’ אני אומר כשאנחנו יוצאים מהחדר.
הוא מטה את ראשו. ‘איך אתה יודע שהיא אוהבת אותי?’
אני מחווה בראשי לעבר שורת הכיסאות בחדר ההמתנה שבקצה המסדרון. אישה שחורת שיער בתלבושת ירוקה כאזמרגד נושכת את שפתה התחתונה ומציצה בשעונה. כשהיא מרימה את ראשה, עיניה בורקות.
‘אני מניח שזו בת הים שהביאה אותך לכאן.’
‘כן,’ עונה אקווה-מן בחיוך אווילי כשהוא מביט באישה שלו.
‘תשתמש במיטה הלילה, בן אדם,’ אני לוחש לו.
הוא זוקף את אגודליו בהסכמה והולך.
וזה, גבירותיי ורבותיי, הפרק היומי בהרפתקאות השובבות שמגיעות לחדר המיון. אתמול זו הייתה תקלה ברוכסן. בשבוע שעבר זה היה סדק בגלל גלגול לאחור ואתם לא רוצים לדעת מה בדיוק נסדק שם.
* * *
מאוחר יותר, כשמסתיימת המשמרת, אני נכנס למלתחות ומחליף לבגדים רגילים, מכפתר את מכנסי הג’ינס ולובש חולצת טריקו. אני מעביר אצבעות בשערי, לוקח את משקפי השמש והולך ליציאה. ברגע שבו דלתות בית החולים ‘מרסי’ נסגרות, אני משאיר את העבודה מאחוריי, מכבה את החלק הרפואי במוח, מתחבר לאוזניות ושומע ספר אודיו על תיאוריית הכאוס. הספר מארח לי לְחֶבְרָה כשאני נוסע לפגישה בגריניץ’ וילג’.
אני מגיע לדאון טאון, יוצא מהרכבת התחתית בתוך המון ניו-יורקי ביום חם של חודש יוני ועושה את דרכי אל חנות הממתקים ‘שוּגֶר לאב’ כדי להיפגש עם ג’וזי.
כן, אני נפגש עם חֲבֵרָה, חברה שמצוידת בזוג שדיים.
יש לי תיאוריה נוספת – גברים ונשים דווקא כן יכולים להיות חברים ואפילו חברים נהדרים, גם אם האישה ניחנה בשדיים הנפלאים ביותר שראיתי מעודי. גוף זה גוף. אני בהחלט יכול להתפעל מהגוף שלה באופן אמפירי, עם כל הקימורים והרכוּת, אבל זה לא אומר שאני רוצה להשתלשל מנברשת איתה, או אפילו לזיין אותה על השולחן.
בסדר, אני מודה שהיא לגמרי שווה זיון, אבל אני לא מרשה לעצמי לחשוב על ג’וזי בצורה כזאת, גם אם היא נראית מדהים בחולצת הטריקו הוורודה בעלת המחשוף הגדול ובסינר הקטן והחמוד עם הנקודות שקשור למותניה.
כשהיא מבחינה בי, היא מנופפת וקוראת לי להיכנס לחנות.
אני נכנס, ופי מפריש ריר רק מפני שאני אוהב דברים מתוקים.
אין עדיין תגובות