הצלילים של דיוויד הינו ספר ראשון מתוך סדרת ספרים על להקת הרוק צלילת במה. כל ספר בסדרה הוא על חבר […]
-1-
התעוררתי על רצפת חדר האמבטיה. הכול כאב. הפה שלי הרגיש כמו זבל והטעם היה גרוע יותר. מה לעזאזל התרחש אמש? הדבר האחרון שזכרתי היה הספירה לאחור לחצות והריגוש שליווה את הפיכתי לבת עשרים ואחת – חוקית, סוף סוף. רקדתי עם לורן ודיברתי עם בחור כלשהו. ואז באנג!
טקילה.
שורה שלמה של כוסות שוטים, בתוספת לימון ומלח. כל מה ששמעתי על וגאס היה נכון. דברים רעים התרחשו פה, דברים נוראיים. רק רציתי להתכרבל לכדור ולמות. ישו המתוק שבשמיים, מה חשבתי לעצמי ששתיתי כל כך הרבה? גנחתי, ואפילו זה גרם לראשי להלום. הכאב הזה לא היה חלק מהתוכנית.
‘את בסדר?’ קול התעניין. קול גברי, עמוק ונחמד. באמת נחמד. על אף הכאב, צמרמורת חלפה בי. גופי המסכן והשבור הגיב לקול באיבר המוזר מכולם.
‘את עומדת להקיא שוב?’ הוא שאל.
אוה, לא.
פקחתי את עיניי והתיישבתי, הודפת את שיערי הבלונדיני והשומני הצידה. פניו המטושטשות רכנו קרוב יותר אליי. הבל הפה שלי בטח דוחה. הטחתי את ידי על פי.
‘היי,’ מלמלתי.
פניו, ששחו מול פניי, נכנסו באיטיות לפוקוס. הוא היה שרירי ויפה ומוכר באופן מוזר. לא ייתכן. מעולם לא פגשתי מישהו כמוהו.
ניחשתי שהוא בשנות העשרים המאוחרות לחייו – גבר, לא נער. היו לו פאות לחיים ושיער ארוך וכהה שהשתפל מעבר לכתפיו. לעיניו היה את הצבע הכחול הכהה ביותר. לא יכול להיות שהצבע הזה טבעי. בכנות, העיניים האלה היו מהממות, ואולי אפילו קצת יותר מדי. התלהבתי מהמראה שלו מספיק גם בלעדיהן. אפילו עם נימי דם בשל עייפות, הן היו התגלמות היופי. קעקועים כיסו לחלוטין אחת מזרועותיו ומחצית מחזהו החשוף. ציפור שחורה קועקעה על צד צווארו, הכנף שלה נמתחת מעלה ומסתיימת מאחורי אוזנו.
עדיין לבשתי את השמלה היפה בצבע לבן מלוכלך שלורן שכנעה אותי ללבוש. זו הייתה בחירה די נועזת עבורי בהתחשב בכך שהיא בקושי הכילה את החזה השופע שלי, אבל הגבר הזה ניצח אותי בקלות בכמות העור החשוף שהוא הציג לראווה. הוא לבש רק מכנסי ג’ינס, מגפי עור מהוהים, כמה עגילי כסף קטנים ותחבושת רופפת על אמת היד.
הג’ינס האלה… הוא לבש אותם יפה. הם נחו נמוך על מותניו באופן מזמין והתאימו לו בכל הדרכים הנכונות. אפילו ההנג-אובר המפלצתי שלי לא הצליח להסיח את דעתי מהמראה הייחודי של גופו המפתה.
‘אספירין?’ הוא שאל.
נעצתי בו עיניים פעורות לרווחה. מבטי נורה לפניו והוא חייך אליי חיוך ערמומי ויודע-כל. נהדר.
‘כן, בבקשה.’
הוא תפס ג’קט עור שחור ולמוד קרבות ששכב על הרצפה והרים אותו. את האחד שככל הנראה השתמשתי בו ככרית. תודה לאל שלא הקאתי עליו. היה לי ברור שהגבר היפה והעירום למחצה שעומד לפניי ראה אותי בכל תפארתי, מקיאה פעמים רבות. יכולתי לטבוע בבושה.
הוא רוקן את תכנם של כיסיו על האריחים הלבנים הקרים, אחד אחרי השני. כרטיס אשראי, מפרטי גיטרה, טלפון ושרשרת של עטיפות קונדומים. הקונדומים גרמו לי לקפוא לרגע אבל דעתי הוסחה די מהר על ידי מה שהגיח מהכיסים לאחר מכן. חופן של פיסות נייר התגלגלו ונפלו אל הרצפה. על כולם נרשמו שמות ומספרי טלפון. הבחור הזה היה מלך הפופולריות. היי, לגמרי יכולתי להבין למה. אבל מה, לכל השדים והרוחות, הוא עשה פה איתי?
לבסוף, הוא הצליח למצוא בקבוק קטן של משככי כאבים. הקלה מתוקה. אהבתי אותו, מי שזה לא יהיה ולא משנה מה הוא ראה.
‘את צריכה מים,’ הוא אמר וקם למלא עבורי כוס מים מהכיור שמאחוריו.
חדר האמבטיה היה קטנטן. בקושי היה מקום לשנינו יחד. בהתחשב במצב הכלכלי של לורן ושלי, חדר המלון הזה היה הטוב ביותר שיכולנו להרשות לעצמנו. היא הייתה נחושה בדעתה לחגוג את יום הולדתי בסטייל. המטרה שלי הייתה מעט שונה. על אף נוכחותו של החבר החדש והלוהט שלי, די נראה לי שנכשלתי בהשגת המטרה הזאת. החלקים הרלוונטיים באנטומיה שלי הרגישו בסדר גמור. שמעתי שהדברים כואבים בכמה פעמים הראשונות. אין ספק שזה כאב כמו גיהינום אחרי הפעם הראשונה והיחידה שלי. אבל הוואגינה שלי אולי הייתה האיבר היחידי בגופי שלא עשה לי את המוות עכשיו. ובכל זאת, הגנבתי הצצה מהירה למטה אל קדמת שמלתי. יכולתי לראות את הפינה של עטיפת הקונדום הכסופה, התחובה בתוך החזייה שלי.
משום שהיא הייתה שם, צמודה אליי, לא היה מצב בחיים שאתפס לא מוכנה. עטיפת הקונדום נותרה שלמה ובריאה. כמה מאכזב. או שאולי לא. לאזור סוף סוף את האומץ לעלות על הסוס, אם אפשר להגדיר את זה ככה, ואחר כך גם לא לזכור מזה שום דבר, עלולה הייתה להיות חוויה די נוראית.
הבחור הגיש לי את כוס המים והניח שתי גלולות בידי. הוא רכן על ירכיו מולי והביט בי באינטנסיביות שלא הייתי בשום מצב נפשי להתמודד אתה כעת.
‘תודה,’ אמרתי ובלעתי את האספירין. קולות גרגור רעשניים טיפסו מהבטן שלי. נחמד. נשי מאוד מצידי.
‘את בטוחה שאת בסדר?’ הוא שאל. פיו הנהדר התעוות לחיוך כאילו חלקנו בדיחה פרטית.
הבדיחה הייתה אני.
כל שיכולתי לעשות הוא לבהות. בהתחשב במצבי הנוכחי, הוא היה פשוט יותר מדי. השיער, הפנים, הגוף, הקעקועים. הכול. מישהו היה צריך להמציא שמות תואר חדשים עבורו, כי אלו הקיימים לא היו מספיקים כדי לתאר אותו.
אחרי רגע ארוך הצלחתי להבין שהוא מצפה שאשיב לשאלתו. הנהנתי, עדיין לא מוכנה לשחרר לחופשי את הבל פי המצחין, והענקתי לו חיוך קודר. הטוב ביותר שיכולתי להפיק.
‘או. קיי, זה טוב,’ הוא אמר.
הוא בהחלט היה קשוב אליי. לא ידעתי מה עשיתי שזיכה אותי בנדיבות לב כזאת. אם התחלתי עם הבחור המסכן והבטחתי לו סקס ואז המשכתי וביליתי את הלילה עם הראש באסלה, די הגיוני שהוא אמור להיות מעט ממורמר או מאוכזב. אולי היו לו תקוות שאעניק לו הבוקר את מה שהצעתי לו אמש. זה היה ההסבר היחידי המתקבל על הדעת לשאלה מדוע הוא נשאר פה ולא הלך.
בכל מצב נורמלי, הוא ממש לא היה בליגה שלי, ולמען הגאווה שלי כדאי שאציין גם שהוא היה מרחק שנות אור מהטעם שלי בגברים. אני אהבתי גברים מטופחים. גברים מטופחים היו נחמדים. הילדים הרעים זכו להרבה יותר מדי הערכה. אלוהים יודע שראיתי מספיק בחורות שזרקו את עצמן על אחי במהלך השנים. הוא לקח מהן את מה שהן הציעו אם זה התאים לו, ואז המשיך הלאה. בחורים רעים לא היו החומר ממנו היו עשויות מערכות היחסים הרציניות. לא שרדפתי אחרי הנצח אתמול בלילה, חיפשתי רק חווית מין חיובית. משהו שלא קרוב לחוויה שלי עם טומי ביירנס, שהתעצבן עליי בגלל הדם שנמרח על המושב האחורי במכונית של הוריו.
אלוהים, זה היה זיכרון נורא.
ביום שלמחרת, המנוול זרק אותי לטובת בחורה בנבחרת הריצה, שהייתה חצי מהגודל שלי. ואז הוא הוסיף גם כמה עלבונות על הפגיעה שפגע בי והפיץ שמועות לגביי. בכלל לא הפכתי מרירה או מתוסבכת מרצף האירועים האלה.
מה התרחש אתמול בלילה? הראש שלי נשאר מעורפל, המחשבות שלי הסתרבלו בתוכי בבלגן פועם, מטושטשות, לא שלמות.
‘כדאי שנכניס לתוכך משהו,’ הוא אמר. ‘רוצה שאזמין לך קצת טוסט יבש או משהו?’
‘לא.’ המחשבה על אוכל לא הייתה משובבת. אפילו קפה לא קרץ לי עכשיו, וקפה תמיד היה מפתה בעיניי. כמעט התפתיתי לבדוק לעצמי את הדופק, רק ליתר ביטחון. במקום זה, דחפתי את ידי בשערי המחורבן, מסיטה אותו הרחק מעיניי.
‘לא… אאוץ’!’
קווצת שער נתפסה במשהו ונמשכה חזק מהגולגולת שלי.
‘חרא.’
‘חכי רגע.’ הוא שלח את ידיו ופרם בזהירות את הקשרים המסובכים של שיערי ממה שזה לא יהיה שיצר את הבעיה. ‘בבקשה.’
‘תודה.’ משהו קרץ אליי לפתע מידי השמאלית, מושך את תשומת ליבי אליו. טבעת. אבל לא סתם טבעת. טבעת מדהימה. מהטבעות העצומות בגודלן.
‘אלוהים ישמור,’ לחשתי.
זה לא יכול להיות אמיתי. האבן הייתה גדולה כל כך עד שהיא גבלה בגסות רוח. אבן בגודל כזה עולה הון עתק. בהיתי בה מבולבלת, מסובבת את ידי כדי שהאבן תתפוס את קרני האור. הטבעת עצמה הייתה עבה, מוצקה, והאבן העצומה זרחה ונצצה כאילו הייתה הדבר האמיתי.
כאילו.
‘אה, כן. בקשר לזה…’ גבותיו הכהות נמשכו זו לזו. הוא נראה מעט נבוך בגלל זירת ההחלקה על הקרח שעל האצבע שלי. ‘אם את עדיין רוצה להחליף אותה במשהו קטן יותר, זה בסדר מבחינתי. היא די גדולה. אני די מבין למה את מתכוונת.’
לא יכולתי לנער את ההרגשה שאני מכירה אותו מאיפשהו. איפשהו שלא היה קשור לאתמול בלילה או הבוקר או לכל מקום שקשור לטבעת היפה עד כדי גיחוך שנחה על האצבע שלי.
‘אתה קנית לי את זה?’
הוא הנהן. ‘אתמול בלילה. בקרטייה.’
‘קרטייה?’ קולי נפל לרמת לחישה. ‘אוה.’
לרגע ממושך אחד הוא פשוט בהה בי. ‘את לא זוכרת?’
לא באמת רציתי לענות על זה. ‘כמה זה בכלל? שניים, שלושה קראט?’
‘חמישה.’
‘חמישה? וואו.’
‘מה את זוכרת?’ קולו התקשח, רק מעט.
‘ובכן… זה מעורפל.’
‘לא.’ פניו היפות הפכו זעופות יותר עם כל רגע חולף. ‘את בטח פאקינג צוחקת עליי. את ברצינות לא יודעת?’
מה להגיד? פערתי את פי, מחוסרת מילים. היה הרבה שלא ידעתי. לפי מיטב ידיעתי, בכל אופן, קרטייה לא עשו תכשיטים לפי הזמנה. הראש שלי הסתחרר. הרגשה רעה הלכה והתפתחה בתוך הבטן שלי, מיצי מרה עלו מקיבתי וצרבו את הוושט שלי. הבחילה הייתה גרועה יותר עכשיו.
לא עמדתי להקיא בפניו של הבחור הזה.
לא שוב.
הוא נשם נשימה עמוקה, נחיריו מתרחבים.
‘לא חשבתי ששתית כל כך הרבה. כלומר, ידעתי ששתית קצת אבל… שיט. ברצינות? את לא זוכרת אותנו עולים על הגונדולות ב’ווניציאן’?’
‘עלינו על הגונדולות?’
‘פאק. מה לגבי זה שקנית לי המבורגר? את זוכרת את זה?’
‘מצטערת.’
‘חכי רגע,’ הוא בחן אותי דרך עיניים מוצרות, ‘את רק צוחקת איתי, נכון?!’
‘אני כל כך מצטערת.’
הוא נרתע ממני כאילו משהו נשך אותו. ‘תני לי להבין את זה כמו שצריך. את לא זוכרת כלום?’
‘לא,’ בלעתי את הרוק שלי בקושי. ‘מה עשינו אתמול בלילה?’
‘פאקינג התחתנו,’ הוא נהם.
הפעם הזאת, לא הספקתי להגיע לשירותים.
כשצחצחתי שיניים החלטתי ללכת על גירושין ובזמן שחפפתי את שיערי התאמנתי על הדברים שאני עומדת לומר לו. אבל אי אפשר להאיץ את הדברים האלה. שלא כמו אתמול בלילה, כשמיהרתי ככל הנראה להתחתן. למהר לעשות משהו שוב יהיה מוטעה מאוד וטיפשי. לכן התעכבתי בעצם, או שהייתי פחדנית שעושה את המקלחת הארוכה ביותר בעולם. הסיכויים היו לטובת האפשרות השנייה.
גיהינום. פשוט גיהינום. איזה בלגן. אפילו לא הצלחתי להתחיל לחשוב על העניין הזה ברצינות. נשואה. אני. הריאות שלי לא תפקדו. התקף פניקה ארב לי בדיוק מעבר לפינה, מאיים להשתלט עליי.
אין מצב שהתשוקה שלי להעלים את האסון הזה תבוא לו בהפתעה. אני חושבת שהעובדה שהקאתי על הרצפה הייתה רמז די רציני. גנחתי וכיסיתי את פניי בידיי לנוכח הזיכרון. מבט הגועל שהיה על פניו ירדוף אותי למשך כל ימי חיי.
ההורים שלי יהרגו אותי אם הם יגלו אי פעם. היו לי תוכניות, סדרי עדיפויות. למדתי להיות ארכיטקטית כמו אבא שלי. נישואים למישהו בשלב הזה לא התאימו לתוכניות האלה. אולי בעוד עשר, חמש עשרה שנים. אבל להתחתן בגיל עשרים ואחת? לעזאזל לא. אפילו לא יצאתי לדייט שני כבר שנים ועכשיו הייתה לי טבעת על האצבע. לא היה שום היגיון בכל הדבר הזה. הייתי מקוללת. חתונת הבזק הזאת לא הייתה משהו שאני יכולה להתעלם ממנו.
או שכן יכולתי?
אלא אם כן הורי לא יגלו לגביה. לעולם. עם השנים פיתחתי מין הרגל כזה לא לערב אותם בדברים שעלולים להתפרש בעיניהם כחסרי טעם, לא הכרחיים או פשוט מטופשים. הנישואים האלה בהחלט נפלו תחת שלוש הקטיגוריות האלה גם יחד.
למעשה, אולי אף אחד לא צריך לדעת. אם לא אספר לאף אחד, איך מישהו מהם יידע בכלל? הם פשוט לא יידעו. התשובה הייתה פשוט מהממת בפשטותה.
‘כן!’ סיננתי והיכיתי באוויר, קוטפת את ראש המקלחת באגרופי המונף. מים התיזו לכל עבר כולל הישר לתוך עיניי, מעוורים אותי. זה לא משנה, היה לי פתרון.
הכחשה. אקח את הסוד איתי לקבר. אף אחד לעולם לא יידע על הטיפשות הקיצונית השיכורה שלי.
חייכתי בהקלה, התקף הפניקה שלי שכך לאטו מספיק כדי לאפשר לי לנשום מחדש. אוה, תודה לאל. הכול יהיה בסדר. הייתה לי תוכנית חדשה שתחזיר אותי למסלול של התוכנית הישנה. מבריק. אאזור את האומץ הנדרש, אצא ואתעמת איתו פנים אל פנים, ואעמיד את הדברים על דיוקם. בחורות בנות עשרים ואחת עם תוכניות גרנדיוזיות לחיים לא מתחתנות עם זרים גמורים בווגאס, ולא משנה עד כמה הזרים הגמורים האלה יפים. הכול יהיה בסדר. הוא יבין. יכול מאוד להיות שהוא יושב שם בחוץ ברגעים אלה ממש ומעבד במוחו את הדרך הכי טובה ויעילה לזרוק אותי ולברוח.
היהלום עדיין נצץ על היד שלי. לא יכולתי להביא את עצמי להסיר אותו, עדיין. זה היה כמו חג המולד על האצבע שלי, כל כך גדול, מבריק ובוהק. אם כי, כשהשקעתי בכך מעט מחשבה, בעלי הזמני לא בדיוק עשה עליי רושם של עשיר גדול. הג’קט והג’ינס שלו היו מהוהים מאוד ונראה שלבש אותם די הרבה. האיש היה תעלומה.
רק רגע אחד. מה אם הוא היה מעורב במשהו לא חוקי? אולי התחתנתי עם פושע? פניקה שבה ושטפה את עורקיי בעוצמה כפולה ומכופלת. הבטן שלי זימרה והראש שלי פעם בכאב. לא ידעתי דבר וחצי דבר על האיש שהמתין לי בחדר הסמוך. אף לא דבר ארור אחד. דחפתי אותו אל מחוץ לדלת חדר האמבטיה בלי אפילו לשאול לשמו.
דפיקה על הדלת הקפיצה אותי עד השמים.
‘אוולין?’ הוא קרא, מוכיח שהוא לפחות ידע איך קוראים לי.
‘רק שנייה.’
סגרתי את הברזים ופסעתי החוצה, עוטפת את גופי במגבת, שבקושי הייתה רחבה מספיק לכסות את חיטוביי, אבל השמלה שלי הייתה ספוגה בקיא. ללבוש אותה מחדש לא בא בחשבון.
‘היי,’ אמרתי כשפתחתי את הדלת לפתח באורך הזרוע שלי. הוא עמד מולי, גבוה ממני לפחות בראש, ואני בכלל לא הייתי נמוכה בשום קנה מידה. חשבתי שהוא אפילו נראה די מאיים. לא משנה כמה הוא שתה בלילה הקודם, הוא עדיין נראה משגע, בניגוד משווע אליי, שהייתי חיוורת, דביקה וספוגה מים. האספירין לא התקרב להפעיל את השפעתו כפי שהיה אמור.
ברור. הקאתי אותו החוצה.
‘היי,’ עיניו לא פגשו את עיניי. ‘תראי, אני הולך לטפל בזה, או. קיי?’
‘לטפל בזה?’
‘כן,’ הוא עדיין נמנע מליצור איתי קשר עין. ככל הנראה השטיח הירוק הזוועתי של חדר המוטל הזה היה הרבה יותר מושך ממני. ‘עורכי הדין שלי יטפלו בכל זה.’
‘יש לך עורכי דין?’
לפושעים היו עורכי דין. שיט. הייתי חייבת להשיג לעצמי גירושין מהבחור הזה עכשיו.
‘כן, יש לי עורכי דין. את לא צריכה לדאוג לגבי דבר. הם ישלחו לך את הניירת או מה שזה לא יהיה. איך שזה לא עובד.’
הוא הביט בי במבט מרוגז, שפתיו משוכות לקו דק, ומשך את הז’קט שלו במעלה זרועותיו, לובש אותו על חזהו החשוף. חולצת הטי שלו עדיין הייתה תלויה לייבוש על קצה האמבט. נראה שהקאתי גם עליה מתישהו במהלך הלילה. כמה דוחה. אם הייתי במקומו, הייתי מתגרשת ממני ולעולם לא מביטה לאחור.
‘זו הייתה טעות,’ הוא אמר, נותן ביטוי מילולי למחשבות שלי.
‘אוה.’
‘מה?’ מבטו קפץ אל הפנים שלי, ‘את לא מסכימה איתי?’
‘מסכימה,’ אמרתי בשקט.
‘לא חשבתי אחרת. חבל שזה דווקא היה נראה הגיוני מאוד אתמול בלילה, נכון?’
הוא דחף יד דרך שיערו ועשה את דרכו אל הדלת. ‘תשמרי על עצמך.’
‘חכה!’
הטבעת הטיפשית, המדהימה, לא הייתה מוכנה לרדת לי מהאצבע. משכתי בה וסובבתי אותה, מנסה להיאבק בה עד שתיכנע. בסוף היא זזה קצת, מגרדת את העור מעל מפרק האצבע שלי תוך כדי תנועתה. דם גאה אל פני העור המבוקע. כתם נוסף אחד על כל הסיפור ההזוי הזה.
‘קח.’
‘נו באמת, תעשי לי פאקינג טובה,’ הוא הזעיף את פניו והביט באבן הנוצצת בכף ידי כאילו העליבה אותו באופן אישי. ‘תשמרי אותה.’
‘אני לא יכולה. היא בטח עלתה הון.’
הוא משך בכתפיו.
‘בבקשה,’ הושטתי אותה לעברו ביד רועדת, חסרת סבלנות להיפטר מהראייה המפלילה לשכרות המטופשת שלי, ‘היא שייכת לך. אתה חייב לקחת אותה.’
‘לא, אני לא חייב.’
‘אבל – ‘
בלי כל מילה נוספת, הבחור סער החוצה, טורק את הדלת מאחוריו. הקירות הדקים רעדו מעוצמת המכה.
וואו. היד שלי נפלה לצד גופי. הוא בהחלט היה חמום מוח. לא שלא נתתי לו סיבה טובה להתעצבן, אבל עדיין. הלוואי שהייתי זוכרת מה התרחש בינינו. כל רמז ולו הקטן ביותר היה ממש עוזר עכשיו.
בינתיים, התחלתי להרגיש שהלחי השמאלית של הישבן שלי כואבת. התכווצתי בכאב ועיסיתי את המקום בזהירות. הכבוד העצמי שלי הוא לא הדבר היחיד שספג נזקים, מסתבר. כנראה שפשפתי את הישבן שלי בשלב מסוים, נתקלתי באיזה רהיט או השתטחתי על הרצפה בגלל נעלי העקב המגונדרות החדשות שקניתי. הזוג היקר שלורן התעקשה שיתאימו בשלמות לשמלה, הזוג שמקום הימצאו היה כרגע נעלם אחד גדול. קיוויתי שלא איבדתי אותן. בהתחשב בנישואיי הטריים, שום דבר לא יפתיע אותי. זיכרון מעומעם שלו לוחש לי באוזן כשברקע מצטלצלים באוזניי קולות של זמזום מעיק ושל צחוק הסתחרר בראשי. לא היה בזה שום היגיון.
הסתובבתי והרמתי את קצה המגבת, נעמדתי על קצות האצבעות ובחנתי את ישבני השופע במראה. דיו שחור ועור ורוד-אדום לוהט.
כל האוויר בגופי עזב אותי בנשיפת אוויר חדה.
הייתה מילה על הלחי השמאלית של הישבן שלי. שם של מישהו.
דיוויד.
הסתובבתי והקאתי שוב לתוך הכיור.
אין עדיין תגובות