המחיר כולל משלוח עד הבית! אלון, רכז השב"כ האחראי על העיר טול כרם, עטור הישגים ובעל שאיפות להגיע לראשות […]
הקדמה
סוף אוגוסט, 2023
מתיישב להתחיל לכתוב את הספר האחרון בטרילוגיה.
לפני כמה שעות שלחתי מייל למנואל (מנו) טְרַכְטֶנְברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובו פירטתי את הצעתי להקמתו של צוות 'אקס', שנבחרתי להוביל מטעם המכון. חברי הצוות, אותם אני עתיד לבחור, אמורים לצאת למסע של כחצי שנה אל נבכי הסכסוך הישראלי־פלסטיני שבסופו נציע אסטרטגיה מקורית ויצירתית להתמודדות עם הסוגיה הפלסטינית. עבורי, התפקיד הזה מגלם הזדמנות מפתיעה. אוכל לסגור מעגל בשדה הקרב בו איבדתי חברים יקרים, חוויתי בכאב את מותם של רבים ונפצעתי בעצמי. שנים רבות לחמתי בזירת הסכסוך המדמם הזה וניסיתי יחד עם המקורות הפלסטיניים שגייסתי ועם עמיתיי בשב'כ לסכל פיגועים. הפעם אתייצב ב'כובע אזרחי' ואנסה, דרך השפעה על החלטות מדיניות למנוע את התרחבותו של מעגל השכול.
בארבעת החודשים האחרונים מאז שקיבלתי על עצמי את התפקיד ועד היום עבדתי לילות כימים. קיימתי עשרות פגישות וסיורים כדי להשלים פערים שהיו לי, במטרה לגבש את דרכי הפעולה של הצוות.
את החודשים הבאים, עד השלמת כל האישורים והגיוסים, החלטתי, כאמור, להקדיש לכתיבת ספרי השלישי.
כבר כמה שעות אני יושב מול המקלדת ומתקשה להתחיל לכתוב. החודשים האחרונים מילאו אותי דאגה עצומה וחשש כבד מפני העתיד לבוא. בתחקיר שערכתי לצורך גיבוש הצעתי הראשונית למכון, פגשתי בעלי תפקידי מפתח רבים במערכת הביטחון. נדהמתי לגלות את הבורות הענקית של חלקם בנוגע לאויב שמולנו, את היהירות המוגזמת לגבי היכולות שלנו ואת הזלזול המסוכן באויב.
בעיקר נחרדתי לגלות שרוב האנשים שאיתם שוחחתי התמכרו לסם השקט. הם הקיאו עליי מילים וביטויים כמו —'שקט ייענה בשקט', 'הכלת הסכסוך', 'הסדרה עם החמאס' ושלל קלישאות נבובות שאינן חלק מהשפה השגורה בג'ונגל המזרח תיכוני. אחד הבכירים ביותר במערכת הביטחון, אמר לי: 'המצב הביטחוני ברצועת עזה נקבע על פי מחירי הבצל בשוק בח'אן יונס,' והותיר אותי המום ומודאג. אחר אמר לי, 'יש לנו את השב'כ, ארגון המודיעין הטוב ביותר בעולם ואת אמ'ן שהוא הארגון הכי…' ואני קטעתי אותו והשלמתי בציניות: 'הכי טוב בגלקסיה.'
למרות שידעתי שאני מסכן את המינוי שקיבלתי, ניסיתי בכל זאת להתריע ולזעוק שמערכת הביטחון נפלה לתרדמת מסוכנת ונגועה בנגיף ההיבריס, כפי שאירע בחמש השנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה. כשהבנתי שדבריי נופלים על אוזניים ערלות פניתי לתקשורת. במספר ראיונות שקיימתי בקיץ 2023 התרעתי על ההתמכרות המסוכנת לשקט המתעתע שחלחלה לצה'ל ולשב'כ. הבעתי את תדהמתי מחוסר ההיכרות וההבנה של בכירים בנוגע לערמומיותו המרושעת של האויב הפלסטיני. ביקרתי במילים נוקבות את הטענה שקיימת הזדמנות להסדרה עם החמאס, בעוד שאני יודע שחיות האדם הללו ינסו לנֶצח להשמיד את מדינת ישראל. הזהרתי מהרפיסות והשיתוק שחונקים את צה'ל והשב'כ, שתי מערכות חשובות שבשנים האחרונות הזדחלה לתוכן פוליטיקה ארגונית המקדמת מלחכי פנכה ומרחיקה את האנשים החושבים 'מחוץ לקופסה', ואת אלו הנחשבים 'עם סכין בין השיניים'.
בריאיון האחרון שלי לערוץ 'הידברות', הזהרתי שאם לא נתקוף את החמאס ברצועת עזה עלול להתרחש אסון. הצעתי לצאת מייד למבצע קרקעי ברצועה כדי למוטט את שלטון החמאס, מחולל הטרור המרכזי שהרים ראשו בשנתיים האחרונות.
בכל הניסיונות שלי להזהיר מהקונספציה האווילית שבה שרויה מערכת הביטחון, הן בצינורות המקובלים והן התקשורתיים, נתקלתי באטימות, זלזול ואף כעס על כך שאני מעז להטריד ולהעיר את המערכת משנת הדוב שלה ולשלוח אותה למבצע שבו עלולים להיהרג חיילים. באותו ריאיון השבתי על טענה זו: 'צבא נועד להילחם, ואף להקריב קורבנות כדי להגן על המדינה…'
כשהבנתי שאין לי שום סיכוי לשנות דבר ולהשפיע, החלטתי להתמקד בכתיבת הספר ולקוות שאני טועה.
עכשיו אני יושב בחדר העבודה שלי, מוקף בפיסות מעברי הביטחוני ומההווה האזרחי שאני מאוד גאה בו. על שולחן העבודה שלי תעודות הוקרה, שעל כמה מהן כתוב השם 'אלון', שהיה שמי במשך 24 שנים. על הקירות סביבי תלויות ברכות. חלקן מנוסחות במילים רשמיות והאחרות, אישיות יותר, מציפות אותי בגל של חום ואהבה. על הקיר מימיני תלויים מכתבים שקיבלתי מאנשים שונים שאת רובם מעולם לא פגשתי אבל חשו צורך להגיד לי תודה, ושלל תמונות מטקסים ואירועים שנערכו לכבודי. בכוננית שליד ברכי השמאלית מוטמנות המזכרות המעטות מ־24 שנותיי בשב'כ, ביניהן אות הצטיינות שהוענק לי על הובלתי את המבצע הבלתי נתפס שעליו אכתוב בספר הזה.
היום התיישבתי טעון בנחישות כדי להתחיל את כתיבת ספרי השלישי והאחרון בטרילוגיה. הספרים הקודמים, 'פצצה מתקתקת' (2016) ו'מסוכלים' (2022), הדהימו אותי בעוצמת התהודה וההערכה שקיבלו. ספרי הראשון היה במוקד תוכנית התחקירים 'המקור', בפרק 'סודות השב'כ נחשפים', ששודר באפריל 2020. הפרק התמקד בשאלת המניע שהיה לי כשדחפתי בעוצמה לחיסולו של מפקד הפלג הצבאי של פתח באזור טול כרם, הארכי־מחבל האחראי למותם של ישראלים רבים, ראאד אל־כרמי, וזאת בעיצומה של הפסקת האש שנכנסה לתוקף בתחילת ינואר 2001. רביב דרוקר מגיש התוכנית, העלה אז כמה השערות וטעה בכולן. בספר הזה אחשוף את הגרסה האמיתית.
בספר הזה אנסה להתעלם לחלוטין מהערותיו של הצנזור החי בראשי, זה שהציק לי בכתיבת הספרים הקודמים וזעק לגבי כמעט כל משפט שידיי הקלידו — הם לא יאהבו אותך! אתה תהרוס את התדמית שלך! היום אני מרגיש משוחרר וחופשי לספר את הסיפור בדיוק כפי שאירע במציאות. לתאר את אלון, כלומר — אותי, בדיוק כפי שהייתי. אדם מורכב שמתמודד עם פוסט־טראומה קשה ומסתיר את פציעתו, שיש בו צדדים שונים ורבים, חלקם סותרים ומתנגשים. אתאר את החוזקות שהיו בי וסייעו לי להתגבר על האתגרים העצומים עימם התמודדתי. לא אחשוש לחשוף את כל החולשות הרבות שלי שגרמו לי לעשות טעויות קשות וכמעט לאבד את חיי. אנסה לצייר במילים את השנאה שבערה בי במשך שנים ושרפה אותי מבפנים. אספר על השדים שחיו בתוכי, השתלטו על מוחי וזיהמו את נפשי. אתאר את הפחדים ששיתקו אותי, התשוקות שיקדו בי, הזעם שהשתולל בתוכי וגרם לי לרמוס רבים.
הפעם אכתוב בלי להתחנף אליכם ובלי לרחם עליכם. אתאר את האירועים שאני גאה בהם ואלו שאני מצטער שקרו, בפרט כי פגעתי באנשים רבים.
סיפור העלילה יעורר ספקות לגבי אמינותו, אך כפי שהתברר לאחר פרסום ספריי הקודמים, הסיפור בהם הוא אמיתי לחלוטין. בקשה אחת לי אליכם — אל תמהרו לשפוט אותי ואל תחפשו היגיון בחלק ממעשיי. 'אלון' הוא אדם שהיה חולה מאוד בתקופה בה מתרחשת העלילה, דרכי החשיבה שלו ופעולותיו לעיתים לא מובנות, ובמקרים רבים הן נבזיות ומרושעות.
דרך מעשיו, עיניו, תחושותיו ומחשבותיו של 'אלון', תקבלו הצצה לעולמם הכאוטי של הלומי הקרב שהספר הזה מוקדש להם באהבה.
יזהר דוד
27.8.2023
פתח דבר
באינתיפאדה השנייה, 'אינתיפאדת אל־אקצה' בפי הפלסטינים, נהרגו 5,208 אנשים (1,178 ישראלים, 3,980 פלסטינים וחמישים זרים) ונפצעו ארבעים אלף איש. סבב הדמים החל בספטמבר 2000 ומועד סיומו נתון במחלוקת. יש המכנים אותה 'המלחמה השביעית'. אין לי ספק כי המונח 'מלחמה' מתאר אל נכון את האירוע, שמחיר הדמים אשר גבה מתקרב למחיר הכבד ששילמה מדינת ישראל במלחמת יום כיפור, וגבוה מזה של כל המלחמות האחרות, פרט למלחמת העצמאות ומלחמת 'חרבות ברזל' שעצרה את כתיבת הספר ואת חיי לחודשים רבים.
מתחילת האירועים ועד 29 במרץ 2002, בהחלטה איוולת של הדרג המדיני, מדינת ישראל קיימה את הסעיף בהסכמי אוסלו לפיו כוחות צה'ל לא ייכנסו לשטחי A. בזמן זה השטחים הללו הפכו לערי מקלט למבוקשים שהוציאו מאות רבות של פיגועים, וגרמו למותם של ישראלים רבים. את חלקם ראיתי דקות ספורות לאחר מותם, בזירות הפיגועים הרבות אליהן הוזעקתי.
רבים טוענים ששני אירועים דרמטיים הובילו להחלטה על כיבוש השטחים מחדש — ושניהם קשורים אליי באופן ישיר. באחד אני רואה הצלחה שלי, ובשני כישלון מר וצורב.
הראשון התרחש ב־14 בינואר 2002. במבצע סיכול ממוקד ומורכב חוסל ראאד אל־כרמי, ראש הפתח הצבאי בטול כרם. אני יזמתי את המבצע לאחר שאיתרתי את מקום מסתורו. מותו של המחבל הנתעב הוביל לעשרות פיגועי נקמה שביצעו ארגוני הטרור מכל הפלגים הפלסטיניים. במשך חודש אחד, שקיבל את הכינוי המצמרר 'מרץ השחור', נרצחו 135 ישראלים.
האירוע השני הוא הפיגוע האחרון והקטלני ביותר באותו חודש מדמם, הפיגוע במלון 'פארק' בנתניה שהוביל לכיבוש שטחי A מחדש, אותו אני מחשיב ככישלון הכי גדול והכי כואב שלי במהלך כל שנות עבודתי בשב'כ.
את הפיגוע במלון פארק ביצעה תשתית החמאס מהעיר טול כרם, עליה הייתי אחראי. הפיגוע היה החלק האחרון בשרשרת אירועים שהחלה במאי 2001, כאשר תשתית חמאס מהעיר שיגרה לפיגוע התאבדות מקור שלי, משתף פעולה פלסטיני. היה זה בחור צעיר, כבן 23, שגייסתי כשנה לפני תחילת האירועים כדי למסור לי מודיעין על החמאס בעיר, ונתתי לו את הכינוי 'לילה מסביב'. בזירת הפיגוע שביצע בקניון השרון בנתניה, בין הגופות החרוכות של ההרוגים והפצועים הזועקים לעזרה, נמצא מכתב שהשאיר ובו טען כי ביצע את המעשה כנקמה בי!
בפיגוע נרצחו חמישה ישראלים, ונפצעו 86. אני אחד מהם. חליתי בפוסט־טראומה של אשמה. בראשי התנחלה נערה כבת שבע־עשרה שאת גופתה המרוטשת פגשתי בזירת הפיגוע. כרעתי על ברכיי ליד גופה המת ועצמתי לה את העיניים לנצח. מאותו הרגע ועד היום, היא העתיקה את מקומה למוחי המתייסר והאשימה אותי במותה. במשך שנים רבות האמנתי שהיא צודקת. הרגשתי שרצחתי אותה, ואת ההרוגים הנוספים. הצעקה שלה 'רצחת אותי' לא הניחה לי, לא בלילות ולא בימים, אפילו לא לרגע קל של הפוגה. היא חדרה לכל תא ותא בגופי, הרעילה אותו וייסרה את נפשי. במשך שנים רבות לא סיפרתי לאף אחד שבתוכי חיה נערה מתה שצורחת לי בנשמה שאני רוצח.
לאחר הפיגוע שביצע 'לילה מסביב' הובלתי מבצע לחיסולו של פואז בדראן, פעיל החמאס ששכנע את המקור שלי להפוך את עורו ולנקום בי. בעקבות סיכולו הממוקד של פואז, תשתית החמאס בטול כרם הבטיחה נקמה איומה.
בראש החמאס הצבאי בטול כרם עמדו באותה עת שישה פעילים קיצוניים ומתוחכמים, שבדמם זרם רעל הנקמה: עלי עואד ראש התשתית, מהנדס מכונות שלמד בארצות הברית; מוחמד חטיב, סגנו, איש חכם מאוד, פסיכופת עם שנאה בוערת בעיניו; ופעילי השטח: סלים בכרי, מוצטפא משעל, עפיף אבו קישק וסאמי סינוואר. הם היו מופקדים על כל פעילות השטח של החמאס הצבאי ועל הפעילים הזוטרים. הם עסקו בעיקר באיתור וגיוס צעירים לביצוע פיגועי התאבדות. הם אלו שגייסו את עבד אל־באסט עודה, המחבל שביצע את הפיגוע במלון פארק בליל הסדר במרץ 2002. במהלך שבעה חודשים הם ניסו להוציא אותו לפיגוע התאבדות בישראל. חבריי ואני בשב'כ עמדנו מולם כחומה בצורה וסיכלנו את פעולותיהם. באוגוסט 2001, באחד מהניסיונות שלהם להוציא את הפיגוע לפועל, הצלחנו לחסל את סלים בכרי ולעצור את עפיף אבו קישק, שבכיסו נמצאה הצוואה הכתובה של עבד אל־באסט.
ב־27 במרץ 2022, החוליה הצליחה לבצע את זממה. עבד אל־באסט, המחבל הנתעב, נכנס לחדר האוכל במלון פארק בנתניה בו סבו כ־280 אנשים לארוחת ליל הסדר, עמד במרכז החדר, לחץ על הכפתור והתפוצץ. בפיגוע נרצחו שלושים ישראלים, ונפצעו כ־160 נוספים.
בעקבות הפיגוע במלון פארק, ממשלת ישראל החליטה לכבוש מחדש את שטחי A.
ב־29 במרץ 2002, צה'ל והשב'כ יצאו למבצע 'חומת מגן', שמטרתו הייתה טיהור הערים מתשתיות הטרור שהיו בהן. אני קיבלתי משימה נוספת — לתפוס במיידי את כל חברי החוליה שאחראים לפיגוע במלון.
במהלך יומיים, במבצע 'פיצוץ מבוקר' שאותו תכננתי וניהלתי, עצרתי עם חבריי מהשב'כ את חברי החוליה שביצעה את הפיגוע — את כולם, מלבד סאמי סינוואר שהצליח להימלט ונעלם!
מהרגע שנמלט, יצאתי בזעם לצוד אותו, כשאני נחוש לנקום בו. לא אניח לאיש, גם לא לנערה עם העיניים הכחולות, לעצור אותי, עד שאשים את ידיי על סאמי סינוואר, אקח את נשמת אפו האחרונה ואשלח אותו לגיהינום.
אין עדיין תגובות