החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הצמה

מאת:
הוצאה: | 2012 | 172 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

הצמה הוא סיפורה של מגי, נערה שצמתה הארוכה נגזזה בטיול שנתי. בעקבות ה"תעלול" חשה מגי שיופיה נלקח ממנה וכי הנער שגזז את הצמה, דן, השפיל אותה באופן בלתי נסלח. בחודשים הבאים עוברת על הנערה תקופה לא פשוטה. היא לומדת לראות את הוריה באור שונה, מתמודדת עם תמורות במערכת היחסים עם חברתה קרן, מתעמתת עם גוזז הצמה דן ולומדת לדעת על אהבה, מין ,פרידה ואחריות. אסון בלתי צפוי גורם לה להגיע להחלטה גורלית ומשנה את חייה. סיפורה של מגי אינו שגרתי, אך כל נערה תמצא בו הד למתרחש בלבה ובחייה שלה.

מקט: 6-7038-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
סקירה על הספר בבלוגיה
הספר באתר עברית
הצמה הוא סיפורה של מגי, נערה שצמתה הארוכה נגזזה בטיול שנתי. בעקבות ה"תעלול" חשה מגי שיופיה נלקח ממנה וכי הנער […]

פרק א' – האוטובוס נסע במורד הכביש המתפתל בעוד שעת בין ערביים מפנה את מקומה לאפלה. האורות אומנם נראו מרחוק, אבל רעש המנוע לא נשמע כלל. שקט אופייני לערבים הקסומים והקרירים של החבל הדרומי בישראל בימי האביב האחרונים; ערבים הבאים אחרי יום שטוף שמש וחום צורב. רוגע ושלווה רומנטית שכל נפש חפצה בה.

מתוך הדממה והעלטה, עלה רחשו של האוטובוס שנסע בכביש 40. לא היתה זו נהימתו של המנוע, ואף לא חריקת הגלגלים כשהגיע כלי הרכב לסיבובים חדים. היה זה קול אנושי; קולות צהלה שהתנדפו מייד באוויר החמים והנעים…

ואולם בכלי הרכב עצמו היו הצרחות מחרישות אוזניים. קשה היה להבחין בין שירה לצעקה. מקהלת הזייפנים של כיתות יוד 2 ויוד 3 היתה בשיאה. שלמה, נהג האוטובוס, היה אדם מנומס מטבעו, אבל גם לנימוס יש גבול ועצבנות ניכרה בפניו. הנסיעה בכביש חשוך כגון זה אינה קלה. שלמה בעל ניסיון רב בנהיגה אלה, אבל ההמולה הקשתה על נהיגתו. 'עוד חצי שעה', מלמל לעצמו בעוד פנסי הרכב עוקבים אחרי פיתוליו של הכביש.

רונית, מנהלת בית הספר המקיף "רוטשילד" שבקרית ביאליק, דווקא נראתה משועשעת. בלא כל הכנה מראש מצאה עצמה ממלאה את מקומה של דינה שקד, המחנכת של יוד 2, אשר הודיעה בשעה שש כי היא חולה וכי לא תוכל להשתתף בטיול. בספונטניות החליטה רונית שהיא תהיה זו שתיסע עמם. ואכן, כאן אפשרה לעצמה להתנער מעט מעולה של עבודתה התובענית. "הפנתר הורוד" – כך כונתה בפי התלמידים בגלל השילוב בין אישיותה הנוקשה לבין אהבתה לבגדים בצבע פסטל רך – ישבה בספסל הראשון ושלחה מבטים מחויכים פעם אל המקהלה במושבים האחוריים ופעם אל שלמה.

אבל שלמה לא חייך. במקום זאת שיגר לעברה מבט זועף.

"חמש עשרה שנה אני נהג טיולים, רונית," אמר לה, "חמש עשרה שנה, אבל בחבורה כזאת מופרעת אף פעם לא נתקלתי."

"אפשר אולי להציע לך לעצור לרגע וללגום מים או קפה?" התנצלה רונית.

"מתי לאחרונה הם פגשו את המורה לשירה?"

רונית צחקה. "אני בטוחה שיש להם הרבה על מה לעבוד."

חיוך קל הופיע לפתע על פניו של שלמה. "לא אתנגד למשהו קר," אמר והסיט את האוטובוס אל שולי הדרך כדי לעצור.

"בשמחה," היא קמה ומזגה לו כוס קוקה קולה. "קרה היא לא, אבל גם פושרת זה משהו."

"כמה כיתות יוד נמצאות פה?" לגם במהירות את הקולה מכוס הפלסטיק.

"שתיים. עוד שתיים נמצאות באוטובוס השני, שאחריך."

"רק ארבע כיתות בשכבה?"

"מה פתאום? בבית הספר יש שש עשרה כיתות יוד, אבל אי אפשר להשתלט על כל כך הרבה תלמידים. לכן כל ארבע כיתות יוצאות בתאריך שונה."

שלמה שב והתניע את האוטובוס. "את יודעת, שמעתי הרבה מילים טובות על הבית ספר שלך."

"תודה, אני משקיעה שם המון עבודה."

"תשקיעי במורות לזמרה… מה שקורה כרגע מאחור זה מחדל. למה מאיר סיפר שאצלו, באוטובוס השני, התלמידים שקטים… הוא אומר שכולם נרדמו. אני, לעומתו, צריך ללכת מחר לרופא אוזניים."

"זה לא טוב שהם נרדמו. בלילה הם בטח יעשו בלגן שלם."

"ברצינות? בואי נעביר את כולם לאוטובוס הזה. יש מספיק חבר'ה טובים מאחור שיעירו אותם."

האוטובוס חלף על פני מצפה רמון והצפין לכיוון הקיבוץ שדה בוקר. זה היה היום השלישי, האחרון והמרתק של הטיול השנתי. הם עברו בנחלי ים המלח, שאחרי החורף השחון הצליח בקושי למלא מעט את מפלי עין גדי, נחל דוד וערוגות. בצהרים טיפסו במעלה שביל הנחש לעבר פסגת מצדה, וההתרגשות שחשו כשהגיעו לפסגה הקלה על מלחמתם בשמש הקופחת. בנים לא מעטים דיברו על העתיד הלא רחוק שבו יהיו חיילים ויסיימו את הטירונות שלהם בדיוק שם. את היום סיימו בבוץ הטובעני של ים המלח, למרגלות עין בוקק שטופת השמש.

קרן קמה והורידה את התיק שלה מהתא האמצעי כדי לשלוף את המצלמה הדיגיטלית המשוכללת שקנה לה אביה ליום הולדתה. אחר כך הפעילה את המצלמה כדי להנציח את המתרחש. ארנון ודן, עורם שחום מהטיול, התחבקו ושרו כמו שני שיכורים.

"הם עושים חזרות לקראת הערב," אמרה לה מגי. "לכי תדעי כמה אלכוהול הם מחביאים בתיקים שלהם."

השניים, שנראו "מאוהבים" זה בזה, ישבו באמצע המושבים האחוריים, ולקול צחוקם של רבים מבני הכיתה שרו עכשיו את שירה של להקת קווין: "We Are The Champion". שניהם ישבו על משענות הכיסאות האחוריים המרופדים בכחול ובאפור ונראו גבוהים מכולם. סוליות נעלי ההרים שלהם כבר לכלכו את המושבים. בהתחלה צילמה קרן כמה תמונות מהירות ואחר כך עברה להסריט במצלמת הוידיאו שלה. היא ידעה שהסאונד יישמע נורא, אבל הצילום יהיה מזכרת נהדרת.

מגי הביטה לרגע בחברתה המצלמת ומיד שבה להתבונן בחלון, מנסה לראות את הדרך למרות החשיכה בעודה מלטפת בהיסח הדעת את צמתה הבלונדינית והארוכה.

לפני דקות ספורות לקחה עדיין חלק ממקהלת הזייפנים. ברעש הזה לא אכפת היה לה לזייף. הם במילא לא שמעו אותה, כרגיל. עכשיו היתה מותשת. היא הביטה בפלאפון הסמסונג החדש שלה: היום ה-14 במאי. לפתע חייכה. עוד מעט ה-18 במאי ולה ימלאו שש עשרה. מעניין מה אמא ואבא מכינים לה.

"מגי, מה את אומרת? אני חושבת שאחת מהתמונות שלי תהיה תמונת השנה של המחזור בבית הספר." הגיחה קרן המתלהבת בפתאומיות אל תוך מחשבותיה.

"כן, אני חושבת שזה יהיה משגע," השיבה מגי מבלי להתיק את עיניה מהחשיכה שבחלון והמשיכה ללטף את צמתה.

"מגי, את מקשיבה לי? תסתובבי אלי שניה. תסתכלי בתמונה ואחרי זה במשוגעים האלה."

מגי הפנתה בחוסר עניין לתמונה שבמסך הקטן של המצלמה, כיווצה עיניה כדי לזהות את הדמויות המוכרות והמוזרות במסך, ומיד פנתה באי רצון לאחור, להתבונן בשני ה"שיכורים" השרים, חוששת כתמיד פן יסגירו מבטיה לעבר דן את… את מה, בעצם? את לבה הפועם בפראות בכל פעם שבה דן מביט לעברה? את הסומק העולה בלחייה כשהוא שואל אותה מה השעה? את התפעלותה ממראו – גבוה, עיניים בצבע חום דבש, שיער שחור קצר מאחור אך עם בלורית המגיעה כמעט עד עיניו, כתפיים רחבות? אבל מעל לכול משכו אותה כושר המנהיגות שלו, העזתו לומר למורים בקול את מה שהיא חשבה בלב והיותו ספורטאי מצטיין. גם היא עצמה בלטה בשיעורי ההתעמלות בשל זריזותה וגמישותה, אבל לא כמוהו.

אבל למה אני מרמה את עצמי? חשבה בלבה. מי שאני באמת לא רוצה לראות בסלולרי של קרן היא רווית הצוחקת בקול כשהיא מתבוננת בחבר שלה, נראה אותה בעוד חודשיים, כשהוא יהיה כבר עם מישהי אחרת; מישהי אחרת שאיננה אני.

ובאמת, בדיוק כשהביטה לאחור קמה רווית ממקומה וניגשה אל דן. היא אמרה לו משהו, והוא פנה אליה, חיבק אותה ונשק על שפתיה על רקע קולות הצהלה של שאר הכיתה. כשהיא עטופה בזרועותיו, שלחה רווית מבט מנצח לעבר חלל האוטובוס: הוא שלי.

בתנועה חדה שבה מגי להתבונן בחלון. דן לעולם לא יתייחס אליה. למה שיעשה זאת: בגלל הצמה הארוכה והיפה שלה? היא ניסתה לחזור במחשבותיה אל יום הולדתה.

קיבוץ שדה בוקר נראה באופק ופנסי כביש כתומים האירו סוף, סוף על הדרך. רונית קמה מכיסאה, נטלה את המיקרופון והודיעה:

"לכל חבורת הזמר שבסוף, וגם לשאר."

איש לא השתתק.

"שימו לב," שבה רונית וניסתה, אבל כל החבורה בסוף פצחה בזמר:

"רונית, רונית, רונית – היא גדולה, היא גדולה, היא גדולה, היא גדולה."

"עוד מעט נגיע אל שדה הבוקר אחרי יום נפלא ומהמם במצדה ואזורי ים המלח," המשיכה רונית בעוד הרעש דועך. "השעה עכשיו שמונה ועשרה. בתשע וחצי נערוך ארוחה חגיגית לכבוד הערב האחרון של הטיול של כל ארבע הכיתות, ולפי דעתי יש לכם מספיק זמן להתרחץ, להתארגן ולבוא נקיים ויפים. אז בעשר אנחנו נפגשים בחדר האוכל הגדול."

"היא גדולה, היא גדולה…"

האוטובוס השני כבר עמד בפתח השער של קיבוץ שדה בוקר.

דן הוציא ראשו מהחלון וקרא לעבר שומר בבודקה.

"אח שלי, בראש שלך לדפוק אתנו איזה בירה, או שאתה כבר מסטול מהג'וינט?"

ארנון שאג בצחוק ואחריו שאר הבנים וחלק מהבנות. השומר המבוגר נראה נבוך מעט, אבל חייך בליית ברירה. מגי חשבה לעצמה שוודאי נתקל בהתנהגות כזאת פעמים רבות, שהרי טיולים שנתיים רבים נערכים בשדה בוקר.

"מגי, את מרגישה טוב?" שאלה קרן.

"קצת עייפה."

"מה לעשות? כל הרבה הלכנו והלכנו."

"נורא נהניתי, רק החום מתיש." האם באמת נהניתי?

"את מספרת לי? אני כבר מתה להרגיש את המיטה."

"אבל אל תדאגי קרן, אחרי מקלחת חמה תצא מגי חדשה…"

האוטובוס הגיע לחניה של בית הספר שדה בוקר.

במקום היתה אכסניה ובית הארחה קטן: "בית המבורג" שמו. חדר האוכל והמדשאה המרכזית היו בלב הקיבוץ. התלמידים והתלמידות החלו לזרום החוצה מהאוטובוס אל תוך החדרים שבבית המבורג. רעש המנוע וצעקות התלמידים הפרו את השקט והשלווה שהיו במקום. יוני פילס דרכו בין התיקים בתא המטען וחיפש את תיקו. דן עמד והתבונן בו מאחור. הוא הוציא את התיק שלו ועמד ללכת אך עיניו של דן הטרידו אותו.

"אתה רוצה שאעזור לך למצוא את התיק שלך?" גמגם.

"יאללא, זריז!"

יוני נער גבוה מעט ורזה ששערו בלונדיני ועיניו חומות, נבר בין התיקים. אחרי שמצא את מבוקשו מסר לו את התיק, אך דן המשיך להביט בו.

"מה?"

דן התקרב אל יוני ולחש באוזנו: "אל תחשוב שאני לא יודע שאתה רוצה להיות אחד מאיתנו."

"מה זאת אומרת?" קולו של יוני רעד.

"יוני, אתה יודע בדיוק שאף אחד לא סופר אותך בשכבה. ואני יודע בדיוק כמה אתה מתאמץ ולא מצליח."

"אני…"

"אף אחד לא רוצה אותך, כי אתה לא עושה דברים בשביל שכן ירצו."

שתיקה.

"אם תעשה מה שאומר לך הלילה לעשות, תהיה חלק מאתנו ואולי יותר מזה."

"מה אני צריך לעשות?"

"סמוך עלי."

בין האורות העמומים בגן ישבו כמה זוגות נופשים, אשר לא הסתירו את כעסם ואת אי הנוחות שלהם מהפרתה הפתאומית, אם גם צפויה, של השלווה. דן, בני ושאר החברים החלו מפלסים את דרכם ביניהם בחוצפה.

"אוווו.אחי, אני רואה שהיא 'חמה' עליך," אמר דן לאחד הבחורים, "תיזהר אחרי זה שהיא לא תשבור ת'רגליים של המיטה, למה אין פה מיטות ספייר."

חבריו של דן צחקו. בני הזוג חייכו במבוכה.

ארנון שוטט במסדרונות והגיע לחדרן של גליה ויפעת. שתיהן כבר החלו להתפשט, ולא הבחינו שהשאירו את דלתן לא סגורה לחלוטין.

ארנון עמד והציץ מבעד לחריץ שנוצר בין דלת העץ הלבנה הפתוחה לבין המשקוף הלבן. משהופיע דן במסדרון סימן לו בעזרת תנועת אצבע על פיו, שיתקדם לעברו בשקט. דן התקרב אליו חרישית ועמד מאחוריו. ארנון הביט בהשתאות בגופה היפה והרזה של גליה עם שערה החום הפזור, שעמדה בתחתונים ובחזייה מול המראה שחלקה העליון מעוגל ומסגרתה החומה. חברתה, יפעת נכנסה למקלחת הקטנה הצמודה לחדר. את רחש זרמי המים אפשר היה לשמוע עד המסדרון. גליה עמדה שם כשחצי גבה מופנה אליו, משעינה יד אחת על השידה החומה. ארנון סקר את כל גופה החטוב, מנסה ככל יכולתו להסתיר את התרגשותו.

הנערה לא חשה אף לרגע במתרחש מאחורי גבה. היא מתחה ידיה כלפי מעלה ואחר מתחה רגליה לצדדים ופתחה בסדרת תרגילי בלט, שכן ידעה היטב שכדי לשמור על גמישות גופה כתלמידת ריקוד עליה להתאמן מדי יום. אחר כך הניחה בעדינות את רגלה השמאלית על השידה והחלה להתכופף. לפתע חשה אינטואיטיבית שמשהו אינו כשורה והפנתה את מבטה לאחור. בהלה אחזה בה למראם של דן וארנון ועוד יותר – למשמע צחוקם הקולני. היא חטפה מגבת שהיתה על המיטה וצרחה:

"אמאאא, אמאאא! צאו החוצה! צאו החוצה, מגעילים!" כשהמגבת לגופה מיהרה לטרוק את הדלת.

דן וארנון נסו משם כשהם אוחזים בבטנם מרוב צחוק. ברקע אפשר היה לשמוע את קולה של יפעת חשה לעזרת גליה המבוהלת. השניים מיהרו אל חדרם.

"רקדנית בלט – אה, אחי?" ארנון לא ידע את נפשו מרוב צחוק.

"היא עוד תגיע רחוק, תשמע ממני.. אבל רק בתחתונים ובחזייה," לעג דן וחיבק אותו כאות על פעולה חיובית.

ארנון נתן לדן צ'אף והחזיר לו חיבוק.

"חזק אתה, אה?" חייך לו דן. "יותר ממני."

"אין עליך אחי," השיב ארנון. "כאן אתה הכי חזק מכולם. לא צריך שרירים בשביל זה. אתה רק אומר מילה וכולם מקשיבים."

"אוהב אותך, אחי."

בחדרן של קרן ומגי שרר שקט שעמד בניגוד חריף לרעש במסדרונות, ורק קולו החרישי של המזגן נשמע. קרן החלה לסדר את תיקה לקראת החזרה מחר הביתה ואל השגרה. מגי יצאה מהמקלחת עטופה בשתי מגבות, האחת לראשה והאחת סביב גופה הגמיש והנשי

"נו, איך את מרגישה עכשיו?" שאלה קרן.

"כמו חדשה," השיבה מגי בחיוך.

היא ניגשה למיטה התחתונה, התיישבה עליה והביטה בחוסר עניין בחברתה המסדרת את תיקה. אחר כך הסירה את המגבת שעל שערה הבהיר והארוך, התירה את צמתה והחלה להבריש אותה.

קרן עמדה מאחוריה והתבוננה בה בחיוך קל.

"רואים כמה את אוהבת את השיער שלך."

"מממ?" השיבה לה מגי. היא ראתה עצמה בעיני רוחה מופיעה לפני דן כששערה הארוך פזור, ואותו מחייך אליה ו…

קרן התיישבה לידה. "אמרתי שאת אוהבת את השיער שלך."

מגי ליטפה את צמתה. "יש בצמה שלי משהו מיוחד שהוא חלק ממני. משהו כל כך טהור ויפה. סבא שלי יעקב אהב אותה מאוד. כל הזמן אמר לי 'מרגלית! לעולם אל תורידי אותה. אתה את מזכירה לי מאוד את סבתך'. זאת שקראו לי על שמה, את יודעת."

"למה בעצם שינית את השם?"

"'מרגלית' זה שם מיושן. כשסבא יעקב חי לא היה לי נעים ממנו, אבל כשנפטר…"

"מיושן? דווקא זה מה שעושה אותו חמוד ומקורי."

"גם הסביבה שגרנו בה היתה שייכת לעבר. אני באמת אוהבת את ירושלים מכל הלב, אבל אני מרגישה חופשייה יותר בקרית ביאליק. הקרבה לים נותנת לי הרגשה של רומנטיקה. ובכלל, המעבר לדירה המרווחת שלנו, הדופלקס, היא כיף. נכון שאבא קצת רוטן שזה גדול עלינו, אבל בעיני היא שווה הכול."

השתיים שתקו במשך רגע ארוך, נהנות זו מחברתה של זו ואינן חשות צורך לדבר. ואז הבחינה קרן בשינוי במבטה של מגי.

"מה קרה?"

"את חושבת שאוהבים אותי?"

קרן הופתעה, ומגי חזרה על שאלתה.

"בוודאי שכולם אוהבים אותך: אני אוהבת אותך, המשפחה שלך אוהבת אותך, ההורים שלי אוהבים אותך מאוד."

"אני מתכוונת לבנים."

קרן חייכה אליה, ואז הניחה ידה סביב כתפיה.

"את מתכוונת.. לדן…"

מגי השפילה מבטה לרצפה וסומק צבע את לחייה.

"לא…" השיבה. "כן."

"אני לא יודעת אם הוא אוהב אותך. למה שלא תלכי ותשאלי אותו?"

"את צוחקת עלי?"

"אני לא יודעת כמה זמן רווית תמשיך להיות החברה שלו," המשיכה קרן. "הוא מחליף אותן כמו גרביים."

"אז איך אני יכולה לדעת שאני לא אהיה גרב…"

"מגי, יש עוד מלא בנים, למה דווקא דן?"

"הוא משהו מיוחד."

"הוא מופרע ומרושע!"

"בגלל זה הוא מיוחד," המשיכה מגי וחייכה ברוך.

"לא יודעת מה להגיד לך, תמיד אנחנו מאוהבות במופרעים," השיבה קרן. "האמת? גם אני אוהבת מישהו מהם: ארנון. מה בהם עושה לנו את זה?"

"זה המוח המוזר שלנו. קרן, אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו, אני מפנטזת עליו הרבה."

"מגי, אולי גם הוא מפנטז עלייך? עם צמה כמו שלך, איך אפשר לא?"

מגי הסמיקה.

"אוף, את נוטעת בי תקוות. בסוף אני אתאכזב."

"אז תשכחי ממנו."

"לא יכולה."

"את כן יכולה."

"לא."

"כן."

"לא."

"כן, כן,כן."

"לא, קרן…" ושתיהן פרצו בצחוק

סמוך לעשר בערב כבר נכנסו מרבית התלמידים לחדר האוכל שליד המדשאה המרכזית בלב שדה בוקר, אחרי שהתקלחו והתרעננו.

יוני, קרב אל פתח הדלת. דן דלק בעקבותיו.

"השגת?" לחש.

יוני נבהל: "לא." השניים פסעו צמודים זה לזה ונכנסו לחדר האוכל עם קהל התלמידים.

"עכשיו אתה מבין למה אף אחד – "

"מה אני אעשה? היא היתה שם!"

"לא מעניין אותי מה אתה תעשה. מיד אחרי הארוחה אתה משיג את זה, וחסר לך שלא."

"סמוך עלי, דן. אני – "

"קרה משהו?" קטע קול שלישי את שיחתם.

דן נבהל לרגע, אך היה זה ארנון.

"לא אחי, אני מת מרעב."

"גם לי מקרקרת הבטן."

"איפה כולם?"

"מאחור. אני אתפוס שולחן, אחי."

הכול התיישבו סביב השולחנות המלבניים הארוכים, העייפות ניכרה בפניהם אבל האווירה היתה שמחה. עשרות תלמידים הקימו המולה לא מבוטלת בעודם אוכלים את הארוחה הבשרית שהוגשה להם על ידי חברי הקיבוץ בעזרת עובדים זרים. בהתחלה הובא להם מרק צח עם אפונה במרקיות פלסטיק כתומות קשיחות. אחר כך הוצבו על כל שולחן סלטי ירקות, תפוחי אדמה אפויים, בשר גולש, עוף בתנור ואורז לבן עם שקדים פרוסים. בעודם לועסים בהנאה שיתפו אלה את אלה בחוויותיהם מן הטיול ומטיולים קודמים. דן וחבריו ישבו והסתודדו ביניהם.

"מי זה הולך להיות?" שאל יואב.

"תן לחשוב." השיב דן

"עדיין לא החלטת?" שאל בני.

"אני אגיד לכם אחר כך. תחכו לי אחרי הארוחה ליד המדשאה הגדולה בחוץ."

למען האמת כבר החליט. בעצמו לא ידע מדוע אינו משתף את חבריו בהחלטתו זו. הוא הביט בנערה המיועדת, וזו קלטה כנראה את מבטו – שכן השיבה לו במבט ממושך משלה, עד אשר הסמיקה והשפילה עיניה, ולאחר מכן שבה והשתלבה בשיחה עם חברותיה. דן חייך אל חבריו וידע שהם מחכים למאורע משעשע. הוא נגע בזרועו של יוני, והלה קם ממקומו, פסע לכיוון השירותים אך אז שינה את מסלולו והלך אל היציאה.

בעוד קולות הצהלה של התלמידים עולים מחדר האוכל, חמק יוני חרש אל תוך האפלה. בכאב לב ידע שאיש מלבד דן ובני לא יבחין בהיעדרו.

בזכות נעלי ההתעמלות שלו, עלה בידו להגיע בדממה מוחלטת אל חדרי משק הבית והתחזוקה. החדר האחרון היה סגור, אבל חדר משק הבית היה פתוח. הוא קרב לחדר חרישית במסדרון הקטן. רחש קל בקע מתוכו, והוא נצמד אל הקיר מפוחד, מקווה שאיש לא רואה אותו בחשיכה בשל בגדיו הכהים. לרגע שקל לחזור אל חדר האוכל ולספוג בהכנעה את קולות הלעג של דן וחבריו, אך מיד חזר בו – שכן ראה אישה יוצאת מהחדר, סוגרת את הדלת מבלי לנעול אותה ומתרחקת במורד המסדרון. הוא מיהר להיכנס פנימה, יודע שעומד לרשותו רגע קצר בלבד. לנגד עיניו נגלה חדר מרווח עם מדפים ארוכים ועליהם מצעים, מגבות, כריות לבנות ושמיכות וארגז גדול עם מדבקה שעליה נכתב "סבונים". בפינתו השמאלית של החדר עמד שולחן ומאחוריו כיסא – ומעל אותו כיסא נמצא לוח עץ ועליו תלויים מפתחות רבים. יוני הזדרז לגשת אל לוח המפתחות. הכיתוב על המפתחות היה אומנם לא ברור, אבל בכל זאת עלה בידו לקרוא את הכתוב. בצד שמאל היה תלוי צרור מפתחות גדול ועליו מדבקה לבנה קטנה שעליה נכתב "המבורג." הוא שלף אותו בזהירות והתגנב אל מחוץ לחדר בצעדים חרישיים. קולם של צעדי אישה מהירים הבהיל אותו, אך הוא נצמד אל הקיר ופסע לאחור אט, אט עד שיצא אל מחוץ לבית. האישה לא הבחינה בו כלל.

דן דרך על הסיגריה שלו ומיד הצית חדשה. שלא כתמיד, ניכר בו שאינו רגוע.

"למי אנחנו מחכים?" שאל בני, אבל ספק אם דן שמע אותו.

ואז, סוף סוף, הגיע אליהם יוני בריצה מהירה.

"השגת?" שאל דן.

"כן, כן," התנשף יוני. "אני אומר לך, זה היה שיא הקלות. היא בכלל לא הרגישה!"

"מה הוא עושה פה?" התערב יואב.

"יואב, אתה אל תיתן לי עצות בקשר למי שיהיה פה!" גער בו דן.

"בסדר רק שאלתי…"

"יוני בא לעזור, ואני מתרשם שיש לו גם אומץ."

יוני פתח את אגרופו. המפתחות נצצו לאורו של הירח ובידו השנייה הגיש לדן שקית שחורה.

"מה יש שם?" שאל בני בסקרנות.

"ששש…" שיסע אותו דן וארנון עמד במתח.

שאר הבנים הביטו בו בהשתאות. ניכר בהם שאיש מהם לא ציפה לאומץ לב כזה מצדו. הם עמדו במדשאה הגדולה החשוכה תחת אחד מעצי הברוש. אורותיו של בית ההארחה כבו. שקט הלך והשתרר בקיבוץ, ורק קולות הצרצרים נשמעו ברקע.

"טוב, אולי תגיד לנו מה תכננת?" שאל בני.

"אתם תראו בהמשך, כל מה שאני צריך הוא תהיו מאחורי. אולי אצטרך את עזרתכם."

"וולא דן, אתה מותח אותנו. תגיד כבר!" רטן ארנון.

"סבלנות אחי. מה השעה בכלל?"

"חצות ועשרים," השיב גיא.

"טוב עוד עשר דקות."

"אתה בטוח במה שאתה עושה?" התערב פתאום יואב.

"אחי, סמוך עלי. אתה יותר מדי מפחד. תאמין לי, אתה תצא מבסוט בסוף. ארנון, אתה תהיה דבוק אלי."

הוא הצית סיגריה אחרונה ועישן בשקט. עשר דקות לאחר מכן התבונן בתשומת לב בצרור המפתחות ובחר באחד מהם. הוא וחבריו החלו לנוע. הם הגיעו אל המסדרון דוממים לחלוטין. שקט כמעט מוחלט שרר שם.

"מה –" החל בני.

"שששששש!" היסה אותו ארנון, ואילו דן עצמו שתק. ניכר בו שהוא שקוע במשימתו.

ליד אחד החדרים עצר, וחבריו עצרו מאחוריו. תחילה רכן לעבר חור המנעול, כדי לוודא שהחדר חשוך. אחר כך נעץ חרישית את המפתח במנעול הדלת והחל מסובב אותו אט, אט.

החדר אומנם היה חשוך, אך די היה באור שהגיע אליו מבעד לחריץ בין הקיר לדלת הפתוחה, כדי שדן יראה את המתרחש. הוא נכנס פנימה ואותת לחבריו לא לבוא אחריו. הם המתינו בחוץ, ופניהם נראו מתוחים. הזמן כמו קפא פתאום. איש לא ידע מה הוא עושה שם; אבל הכול ידעו שהוא מסוגל למעשים לא צפויים.

עברו כשבע דקות מאז נכנס פנימה.

לפתע נשמע קולה של חבטה עזה.

"לברוח, לברוח!" צעק-לחש דן כשזינק מהחדר אל המסדרון, וארנון ובני החלו נסים משם.

האור בחדר 59 נדלק. צרחה בקעה מתוכו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הצמה”