החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

התענוגות של פראג

מאת:
הוצאה: | 2012 | 255 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

טירות ומצודות מלכותיות, כנסיות עתיקות, בתי כנסת היסטוריים, גשרים מדהימים, אוצרות של אמנות, אדריכלות וסגנונות בנייה, ארמונות מקושטים, מסעדות לכל טעם, בתי בירה תוססים, בתי קפה רומנטיים, מוזיקה בשלל סגנונות וקניות לכל תקציב — וכל שאר התענוגות שתיירים יכולים לשאוף אליהם — כל אלה מרוכזים בעיר אחת לא גדולה במיוחד.
 
פראג היא עיר מהממת ביופייה. אוהביה מוכנים להישבע שהיא הכי יפה בעולם, כאילו יצאה זה עתה מספר אגדות מצויר. זו עיר שתיירים חוזרים אליה שוב ושוב ליהנות מתענוגותיה. 

הספר התענוגות של פראג בנוי משני שערים. השער הראשון הוא מפגש חווייתי מענג עם פניה השונות, העתיקות והחדשות של העיר. כאן תוכלו לקרוא על ההיסטוריה המרתקת של פראג, על הקהילה היהודית המפוארת, על האמנות, המוזיקה, הספרות, האגדות והפולקלור שלה, וכמובן פרטים עדכניים והמלצות על מקומות בילוי, מסעדות, בתי בירה ובתי קפה.
השער השני מוקדש למסלולי טיולים מפורטים על פי אזורי העיר השונים, המלווים במפות שיקלו על ההתמצאות. מסלול נוסף מוקדש לקניות. עוד מסלול מיועד לטיולים מחוץ לעיר, ומסלול תמציתי לסיור באתרי חובה למי שמבקר בעיר לזמן קצר (והיתר לפעם הבאה).

אביבה לורי היא עיתונאית ותיקה וחובבת טיולים. פראג בשבילה היא אהבה ממבט ראשון, שהפכה למערכת יחסים יציבה של אינספור טיולים ושיטוטים, הן באתריה היותר ידועים של העיר, והן בסמטאות הצדדיות, בחצרות נסתרות ובמקומות שרק מציצנים אמיתיים מגיעים אליהם.
"פראג היא מסתורין שכיף לגלות אותו…" אומרת אביבה לורי, ומזמינה אתכם לטייל בעקבותיה במסלולים המתוכננים, וגם סתם "ללכת לאיבוד" ולמצוא הפתעות חדשות.

מקט: 4-00-1939
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

תענוגות שרק תיירים יכולים להרשות לעצמם

במרוצת השנים הפכה פראג מעיר מזרח אירופית מנומנמת וסגפנית, למרכז תיירות בינלאומי ולמוקד משיכה לאוהבי החיים הטובים אין עוד זכר לחזות הקודרת וחמורת הסבר מן העבר. הרחובות תוססים ושוקקים ונראים כמו תפאורה מקסימה ומשחק של אורות וצללים זו עיר שמתאהבים בה ממבט ראשון וממשיכים לגלותה בכל פעם מחדש
פראג היא אחת הערים המסקרנות והנעימות בעולם. עיר שיש בה הכול. שפע בלתי נדלה של מקומות מעניינים, טעמים, ריחות, מראות והנאות להתענג עליהם. ויחד עם זאת נשאר בה משהו לא מפוענח, מסתורי וחמקמק. כאילו מרחפת מעליה רוחו הסהרורית של הקיסר רודולף ה־2 שישב במצודת פראג וניהל משם את ענייני ממלכתו. נוכחותו מוחשית ברחובותיה של העיר, בבנייניה המרהיבים, בכיכרות, בשמש השוקעת ממערב לגשר קרל ובשחפים המזנקים מעל למים, רבים על פירור עוגה.
לא תמיד הייתה פראג עיר ככל הערים המערביות. למי שכבר שכח, עד סוף שנות השמונים היא הייתה עיר מזרח אירופית אפורה, מנומנמת וסגפנית, קרובה גיאוגרפית אבל רחוקה מאוד מושגית. לא אטרקציה על מפת הטיולים. כשאריק איינשטיין שר את “שיר שחלמתי על פראג”, בפסטיבל הזמר ב־1969, שיר יפה ונוגע ללב, איש לא האמין שפראג, הכלואה מאחורי מסך של ברזל, תהיה אי־פעם לא רק פנטזיה. היום אפשר לומר, שפראג הפכה מעיר דמיונית לעיר אמיתית, למרכז תיירות בינלאומי ולמוקד משיכה לאוהבי החיים הטובים. מחלום על טיול, לטיול חלומי. פראג, עירם של פרנץ קפקא ומקס ברוד ויָרוֹסְלָב האשֶק, האבא של החייל הנצחי שווייק, היא גם עירם של המוני תיירים שבאים בשעריה בכל עונות השנה ומתענגים על מנעמיה.
כל מקום והתענוגות שלו. ואלה של פראג שונים באופן טבעי מתענוגות של מקומות אחרים. יחד עם זאת, תענוגות הם תענוגות: בית קפה מענג, ארוחה רומנטית לאור נרות, אופרה, קונצרט, מוזיאון, קתדרלה. גם מועדון ג’אז וגילוי של פסז’ קטן וחצר שזה עתה שופצה ואדריכלות שלא מן העולם הזה, הם תענוגות למי שבא לבקר, לראות, להתרשם, להתלהב. כן, גם קזינו יכול להיות תענוג למי שאוהב את זה, וכמובן גם קניות. במיוחד קניות. ובפראג אפשר למצוא המון דברים, חדשים ועתיקים, קטנים וגדולים, שמשמחים את הלב.
פראג היא מוזיאון ענק של עצמה; רבים מהתענוגות שלה נמצאים בחוץ, ברחובות, בסמטאות, בכנסיות, בחזיתות הבתים, בסגנונות הבנייה. שלא לדבר על ההיסטוריה המרתקת ורבת התהפוכות שלה. הפתעה נעימה לא פחות היא לגלות מי היו הסופרים שחיו וכתבו בפראג, מי היו היוצרים, אנשי הרוח, הוגי הדעות, האורחים שנמשכו אליה כבחבלי קסם, אשר קשורים לעיר והעיר קשורה אליהם; למשל, מוצרט, בטהובן, איינשטיין, אפולינר, רילקה. והרבה אחרים, פילוסופים, אלכימאים, מלכים, נסיכים, אנשי צבא, קיסרים, ציירים גדולים, נזירים וראשי כנסיות. מורדים, פוליטיקאים, כובשים, משחררים. פראג מעולם לא הייתה עיר הומוגנית השייכת לעם אחד, מולדת של לאום אחד. היא הייתה עירם של כל העמים שעברו באירופה באלף השנים האחרונות, ולא תמיד הייתה בירתם של הצ’כים; למעשה רק שלושים שנה (1948-1918) מאלף שנותיה היא הייתה בירתם החופשית באמת. ועירוב הלאומים והסגנונות ניכר בכל תחום כמעט, והוא מרתק ומסקרן.
פראג היא גם שמורת טבע תרבותית. ב־1992 הכריז אונסק”ו על המרכז ההיסטורי שלה כעל אתר בעל ערך תרבותי עולמי. שטחה השמור משתרע על פני 8.1 קמ”ר, ובו יותר מ־2,000 אתרים בעלי ערך ייחודי באירופה, שנבנו בין המאה ה־8 למאה ה־20.
פראג, שבצ’כית נקראת פּרָאהָה (Praha), היא עיר שאינה מתמסרת בקלות, אבל לזה שימצא את הצליל הנכון, היא תעניק את חסדיה בנדיבות שאין כמוה.
משחקים של אור וחושך — כמו תפאורה בתיאטרון עיר שכולה גוונים וצבעים, אורות וצללים
פראג היא כמו משחק מרתק של תאורה בתוך תפאורה של תיאטרון. כשהאדריכל הצעיר פטר פַּרלֶז’ (Petr Parléř), תכנן את המגדל שניצב בקצה המזרחי של גשר קרל (בצד של העיר העתיקה), הוא הציב אותו כך שיחזרו אליו קרני השמש הקיצית הפוגעות במדויק בקצה המגדל הגבוה של קתדרלת ויטוּס הקדוש (Sv. Vitus), שגם אותה תכנן, במרכז מצודת פראג. בעבר הן האירו גם את הכתר המלכותי שעל ראשו של וַצְלָב הקדוש (Sv. Václav), פטרונם של הצ’כים, שבמאה ה־14 עדיין התנוסס בראש המגדל. וכך התרוצצו קרני האור הלוך ושוב, מהכתר אל המגדל ובחזרה אל השמש הקיצית.
הצ’כים, שהוציאו מתוכם את אשפי התאורה הגדולים, יודעים לנצל את החושך בדיוק כמו את קרני השמש. שלושים הפסלים שניצבים על גשר קרל ביחד עם שני המגדלים הכהים, נראים בלילה כמו צלליות חשוכות של רוחות, זרועות בנקודות אור. כמו בתיאטרוני החושך המסחריים הרבים הפזורים בפראג, שבהם עפים באוויר חפצים בהירים, כך בדיוק מוארים בפראג רק האזורים הבהירים. השחורים מעניקים לאור את המימד הקסום, המרחף. ואילו ביום, באור הטבעי, נראים הפסלים, הבתים, הכיפות והמגדלים כמו צלליות מורכבות בספרים עתיקים של טרם המצאת הדפוס.
האור, הטבעי והמלאכותי, מעניק למטייל בפראג תחושה שלפניו תפאורה, ושכל מה שמתרחש שם הוא אגדה. ויש בזה יותר משמץ של אמת. ייתכן שהאלכימאים שהביא הקיסר רודולף ה־2 לחצרו, לא הצליחו לצרוף זהב ממתכות זולות, אבל מספרי הסיפורים הצליחו בהחלט לייצר היסטוריה מחומרים שמהם עשויות אגדות.
נעים להכיר — דברים שרק הצ’כים יודעים
הצ’כים, כמו כולם היום באירופה ובעולם כולו, איכשהו, די דומים, פחות או יותר, לעמים מערביים אחרים: כולם לבושים באותם סמלי סטטוס מבית מנגו, זארה, גאפ, דונה קארן וארמני. כולם ניזונים מאותם אבות מזון רוחניים בטלוויזיה ובמקדונלד’ס. כולם נוסעים בבוקר לעבודה במטרו, קוראים עיתונים בפנים חמוצות, נרגנים על הצורך לצאת מוקדם מדי מהמיטה.
כולם?
לא! במקרה זה הצ’כים שונים. הם מזנקים מהמיטות באמצע הלילה כדי להתייצב לעבודה מוקדם מאוד בבוקר. עשרה מיליון צ’כים מתחילים את יום העבודה שלהם הרבה לפני כל העולם. את הסיבה להשכמה יוצאת הדופן הם זוקפים לחובתו של הקיסר פרנץ יוזף, שסבל מנדודי שינה. שום רופא לא הצליח להרגיע את רוחו הסוערת, והלילה היה מסתיים אצלו עוד לפני שהתחיל, ואנשי החצר של הקיסרות האוסטרו־הונגרית נאלצו אף הם להשכים מוקדם כדי להפיג את בדידותו ולהנעים את זמנו. הנוהג פשט עד מהרה בכל הממלכה, וכל בוהמיה ומורביה התעוררו עוד לפני הזריחה. גם היום, על אף הגמישות בשעות העבודה והעובדה שבצ’כיה רבות הן החברות הבינלאומיות, מעדיפים הצ’כים להתחיל את יום העבודה שלהם מוקדם ככל האפשר.
מה עוד מאפיין את הצ’כים?
כשמנסים להגדיר מאפיינים של עם, נסחפים להכללות ולקלישאות גורפות. כמו למשל, הצרפתים שוביניסטים, האיטלקים בטלנים, השווייצרים יעילים והסקוטים קמצנים. ורק אנחנו, מכל העמים, לא פראיירים.
אומרים שבוהמיה היא ארץ מוצאם של הצוענים, אבל הצ’כים אינם צאצאי צוענים ולא בני דודים רחוקים שלהם. הם בוהמיינים, אבל לא במובן הספרותי־תרבותי, אלא רק כאנשים שמולדתם בוהמיה.
בבוהמיה ובמורביה ישבו עמים שונים. ביניהם גרמנים, פולנים, אוסטרים, צ’כים, סלובקים ועוד. הדגל הצ’כי — לבן, אדום ומשולש כחול בצד ימין — משרטט את החלוקה הלאומית. אדום ולבן מסמלים את בוהמיה והמשולש הכחול את מורביה. צ’כיה היא מדינה דמוקרטית חילונית (רק 10 אחוזים הולכים באופן קבוע לכנסייה), ויש המגדירים את הצ’כים כאנרכיסטים שרוצים שלטון מרכזי חזק, מוקירים סמכות ומתגעגעים למנהיג נבון שבוודאי יודע טוב יותר מהם מה טוב להם. וכל זה מפני שהצ’כים לא אוהבים להחליט, למה להם? שהמנהיג ישבור את הראש. הם גם לא ממש מחשיבים את המדינה על מוסדותיה כמשהו יצירתי שהם מעוניינים להשפיע על דרכי פעולתו.
בצ’כיה אין אריסטוקרטיה ואין אליטה, לא חברתית, לא כלכלית ולא שלטונית, והחברה היא כמעט חד־שכבתית, חסרת מעמדות. אולי זאת הסיבה לכך שכל אחד מרגיש שם די כמו בבית. הצ’כים הם אנשים פתוחים, אדיבים ומתייחסים בכבוד לאורחים. אלף שנות כיבוש לימדו אותם דבר או שניים בפרק זכויות מיעוטים.
ועוד משהו פיתחו הצ’כים במשך שנים רבות של כיבוש: טכניקת הישרדות ייחודית. הם צוחקים כל הדרך לבית הסוהר, מאוהבים בסאטירה ובהומור שחור. מבעד למשקפי הסאטירה, השלטון מצחיק עד מגוחך.
עניינם של הצ’כים בפוליטיקה ירד פלאים בעשורים האחרונים. רק כ־20 אחוז מבעלי זכות הבחירה משתתפים בדרך כלל בבחירות לסנט (השיטה כמו באמריקה, כל שנתיים מתחלף שליש מהסנט), ובבחירות לבית המחוקקים משתתפים כ־60 אחוז מאזרחי המדינה.
אם כן, בהכללה אפשר להגיד שהצ’כים הם אנשים חרוצים בדרך כלל, הלוקחים כמה שפחות אחריות, כל עוד זה תלוי בהם. הם אנשי תרבות. משוגעים על אופרה ועל הוקי קרח ומחזיקים בכמה שיאים חשובים ואליפויות עולם בענף ספורט זה, בעלי חוש הומור מפותח שבלעדיו לא היו שורדים אלף שנות כיבוש. אנרכיסטים, אוהבי חוק וסדר, צמאים להיררכיה, שונאים שלטון אבסולוטי נוסח בית הבסבורג ומתגעגעים לשליט יחיד נבון וחכם. מלא סתירות? אכן כן. שווייק, החייל האמיץ, הוא תמצית הצ’כיוּת המודרנית. איש תמים וטוב לב, שוחט פרות קדושות, צוחק על כל העולם, ובדרכו — לא פראייר של אף אחד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “התענוגות של פראג”