החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הסיכון – אוניברסיטת בראייר 2

מאת:
מאנגלית: טל לוי־עסקרי | הוצאה: | 2023 | 428 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

הספר השני בסדרה הסקסית – אוניברסיטת בראייר – מאת סופרת רבי המכר הבינלאומית של ה-New York Times, אל קנדי!

 

כולם אומרים שאני ילדה רעה. הם צודקים חלקית – אני לא נותנת לפחד לשלוט בי, וממש לא מעניין אותי מה אנשים חושבים. אבל לישון עם האויב? יש גבול. אני בתו של מאמן ההוקי הראשי של 'בראייר', אם אשכב עם שחקן מהקבוצה היריבה אהפוך לאויבת העם.

ג'ייק קונלי, הכוכב של 'הרווארד' הוא יהיר, מעצבן ומושך הרבה יותר מדי. אבל לגורל יש חוש הומור אכזרי – ועכשיו אני זקוקה לעזרתו כדי להשיג התמחות נחשקת ביותר והסקסי המעצבן לא עושה לי חיים קלים.

אני צריכה שקונלי יהיה החבר המזויף שלי.

ועל כל דייט מזויף…הוא רוצה אחד אמיתי.

וזה אומר שאני בצרות צרורות. שום דבר טוב לא יכול לצאת מהסידור הזה עם ג'ייק קונלי. אבא שלי יהרוג אותי, החברים שלי יתנכרו לי, והקריירה שלי אחרי המכללה בסכנה. ואף שקשה יותר ויותר להתנגד לסקס אפיל שנוטף מג'ייק ולחיוכו השחצן, אני מסרבת להתאהב בו.

זה הסיכון היחיד שאני לא מוכנה לקחת.

מקט: 978-965-7831-06-9
הספר השני בסדרה הסקסית – אוניברסיטת בראייר – מאת סופרת רבי המכר הבינלאומית של ה-New York Times, אל קנדי!   […]

פרק 1:
ברנה

הדייט שלי מאחר.

אני לא כלבה מוחלטת. בדרך כלל אני נותנת לבחורים חלון של חמש דקות. אני יכולה לסלוח על איחור של חמש דקות.

בשבע דקות, אני עדיין יכולה להיות קשובה פחות או יותר, במיוחד אם ההודעה על האיחור נמסרת בטלפון או בהודעת טקסט. פקקים הם כמו פילגש מרושעת. לפעמים היא דופקת אותך.

בעשר דקות הסבלנות שלי תתחיל להיגמר. ואם המניאק הלא מתחשב גם מאחר בעשר דקות וגם לא מתקשר? אז תודה רבה, הלאה. אני ישר הולכת.

בחמש־עשרה דקות, אני זו שצריכה להתבייש. למה לעזאזל אני עדיין במסעדה?

או במקרה הזה, בדיינר.

אני יושבת בתא ב׳דלה׳, דיינר בסגנון שנות החמישים בהייסטינגז. הייסטינגז היא העיירה הקטנה שאני קוראת לה בית בשנתיים הבאות, ולמזלי, אני לא צריכה לקרוא לבית של אבא שלי בית. אבא ואני אולי חיים באותה עיירה, אך לפני שעברתי ללמוד באוניברסיטת ׳בראייר׳, הבהרתי שלא אעבור לגור איתו. כבר עזבתי את הקן הזה. אין סיכוי שאעוף לשם חזרה ואחשוף את עצמי שוב להתנהגות המגוננת מדי ולבישולים הנוראיים שלו.

‘להביא לך עוד קפה, יקירה?’ המלצרית, אישה מתולתלת עם מדים לבנים וכחולים מפוליאסטר, מסתכלת עליי באהדה. היא נראית בשנות העשרים המאוחרות שלה. על תג השם שלה כתוב סטייסי, ואני די בטוחה שהיא קלטה שהבריזו לי.

‘לא, תודה. רק את החשבון, בבקשה.’

וכשהיא עוזבת אני מרימה את הנייד שלי ושולחת הודעת טקסט מהירה לחברתי סאמר. כל זה באשמתה. ולפיכך, היא צריכה להתמודד עם הזעם שלי.

אני: הוא הבריז לי.

סאמר עונה מייד, כאילו שחיכתה ליד הטלפון לדיווח שלי. בעצם, תשכחו מ׳כאילו׳. היא חיכתה לגמרי. החברה החדשה שלי חטטנית בצורה בלתי מתנצלת.

סאמר: אוי אלוהים! לא!!

אני: כן.

סאמר: איזה. מניאק. אני כל כך כל כך כל כך מצטערת, בי.

אני: אה. חלק ממני לא מופתע. הוא שחקן פוטבול. הם ידועים כזבלים.

סאמר: חשבתי שג’ולז שונה.

אני: חשבת לא נכון.

שלוש נקודות מופיעות, ומציינות שהיא מקלידה תגובה, אך אני כבר יודעת מה היא עומדת להגיד. עוד התנצלות כאורך הגלות, שממש לא בא לי לקרוא ברגע זה. אין לי חשק לשום דבר חוץ מלשלם על הקפה שלי, לחזור ברגל לדירה הקטנטנה שלי ולהוריד את החזייה שלי.

שחקן פוטבול מטומטם. התאפרתי בשביל השמוק הזה. כן, זה היה אמור להיות דייט לקפה של אחר הצוהריים, אך עדיין השקעתי מאמץ.

ראשי מורכן כשאני מחטטת בארנק שלי בחיפוש אחר שטרות קטנים. כשצל נופל מעל המפה, אני מניחה שזו סטייסי שחזרה עם החשבון שלי.

אני מניחה לא נכון.

‘ג’נסן,’ קול גברי חצוף אומר. ‘הבריזו לך, הה?’

אוף. מכל האנשים שהיו יכולים להופיע ברגע זה, הוא האחרון שאני רוצה לראות.

וכשג’ייק קונלי מחליק אל המושב בצד השני של התא, אני מקבלת את פניו בזעף חשדני במקום בחיוך. ‘מה אתה עושה פה?’ אני שואלת.

קונלי הוא הקפטן של קבוצת ההוקי של ׳הרווארד׳, הידועים כ־האויב. ׳הרווארד׳ ו׳בראייר׳ יריבים, ואבא שלי הוא המאמן הראשי של ׳בראייר׳. הוא מאמן את ׳בראייר׳ כבר עשר שנים, וזכה בשלוש אליפויות בתקופה הזו. ׳העידן של ג’נסן׳ — זו הייתה הכותרת של המאמר שקראתי לאחרונה באחד העיתונים של ניו אינגלנד. זה היה מאמר שהתפרש לאורך עמוד שלם שהרחיב עד כמה ׳בראייר׳ קטלניים בעונה הזו. לצערי הרב, גם ׳הרווארד׳ קטלניים באותה מידה, הודות לכוכב־העל שיושב מולי בתא.

‘הייתי בשכונה.’ יש לו ניצוץ משועשע בעיניו הירוקות כיער.

בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא וחברו לקבוצה ארבו ביציעים של הארנה ב׳בראייר׳, וריגלו אחרינו. זמן קצר לאחר מכן, קרענו להם את הצורה כשהקבוצות שלנו שיחקו זו נגד זו. וזה היה מספק בצורה מדהימה ופיצה על ההפסד שלנו נגדם מוקדם יותר העונה.

‘מממ־המממ, אני בטוחה שאתה במקרה בהייסטינגז. אתה לא גר בקיימברידג’?’

‘אז?’

‘אז זה שעה מפה.’ אני מגחכת לעברו. ‘לא ידעתי שיש לי עוקב.’

‘תפסת אותי. אני עוקב אחרייך.’

‘זה מחמיא לי, ג’ייק. עבר זמן־מה מאז שמישהו היה כל כך מוקסם ממני שהוא נסע לעיירה אחרת לגמרי כדי לאתר אותי.’

שפתיו מתעגלות באיטיות לחיוך. ‘תקשיבי, עד כמה שאת חתיכה —’

‘אוי, אתה חושב שאני חתיכונת?’

‘— לא הייתי מבזבז כסף על דלק רק כדי להכניס את הביצים שלי לתוך מסחטה. מצטער לאכזב.’ הוא מעביר יד בשיערו השחור. הוא קצת קצר יותר עכשיו, ויש לו זיפים על הלסת.

‘אתה אומר את זה כאילו שיש לי עניין כלשהו בביצים שלך,’ אני עונה במתיקות.

‘הביצים המטפוריות שלי. את לא תהיי מסוגלת להתמודד עם האמיתיות,’ הוא אומר. ‘חתיכונת.’

אני מגלגלת עיניים חזק כל כך שאני כמעט מותחת שריר. ‘ברצינות, קונלי. למה אתה פה?’

‘ביקרתי חבר. וזה נראה כמו מקום טוב לקנות קפה לפני שאסע חזרה לעיר.’

‘יש לך חבר? טוב, זו הקלה. ראיתי אותך מסתובב עם חבריך לקבוצה, אך הנחתי שהם חייבים להעמיד פנים שהם מחבבים אותך כי אתה הקפטן שלהם.’

‘הם מחבבים אותי כי אני פאקינג נפלא.’ הוא יורה לעברי עוד חיוך.

ממיס־תחתונים. ככה סאמר תיארה את החיוך שלו פעם. אני נשבעת שיש לבחורה הזו אובססיה לא בריאה למראה החתיך והמסותת של קונלי. ביטויים שהיא זרקה באוויר כדי לתאר אותו כוללים: חתיכות יתר, פיצוץ שחלות, הורס ושווה ליקוק.

סאמר ואני מכירות רק חודשיים. הפכנו מזרות מוחלטות לחברות הכי טובות תוך, אה, שלושים שניות בערך. היא עברה ממכללה אחרת לאחר שהציתה בטעות חלק מבית האגודה שלה — איך אני יכולה שלא להתאהב בבחורה המשוגעת הזו? היא לומדת אופנה, כיף איתה מאוד, והיא משוכנעת שאני דלוקה על ג’ייק קונלי.

היא טועה. הבחור מהמם, והוא אומנם שחקן הוקי פנומנלי, אך הוא גם שחקן ידוע לשמצה מחוץ לזירת ההחלקה. זה לא הופך אותו לתופעת טבע, כמובן. להרבה ספורטאים יש רשימה של בחורות שמסתפקות לחלוטין ב־1) סטוץ, 2) ויתור על בלעדיות, ו־3) להיות תמיד במקום השני אחרי הספורט שהבחור משחק.

אבל אני לא אחת מהבחורות ההן. אין לי בעיה עם סטוצים, אך מספר שתיים ושלוש לא ניתנים למשא ומתן.

שלא נדבר על כך שאבי יפשוט את עורי בעודי בחיים אם אי פעם אצא עם האויב. אבא והמאמן של ג’ייק, דריל פדרסן, מסוכסכים כבר שנים. לפי מה שאבא שלי אומר, המאמן פדרסן מקריב תינוקות לשטן ועושה כשפי דם בזמנו הפנוי.

‘יש לי הרבה חברים,’ ג’ייק מוסיף. הוא מושך בכתפיו. ‘כולל חבר קרוב מאוד שלומד ב׳בראייר׳.’

‘אני מרגישה שכשמישהו משוויץ בכל החברים שלו, זה בדרך כלל אומר שאין לו חברים. פיצוי יתר, אתה מבין?’ אני מחייכת בתמימות.

‘לפחות לי לא הבריזו.’

החיוך מתפוגג. ‘לא הבריזו לי,’ אני משקרת, אך המלצרית בוחרת באותו רגע להתקרב לתא ולחשוף אותי.

‘הגעת!’ הקלה ממלאת את עיניה כשהיא רואה את ג’ייק. ואחריה ניצוץ של הערכה כשהיא בוחנת אותו. ‘כבר התחלנו לדאוג.’

התחלנו? לא ידעתי שאנו שותפות בהשפלה הזו.

‘הכבישים היו חלקים,’ ג’ייק אומר לה ומהנהן לעבר החלון הקדמי בדיינר. אדים מכסים את השמשות. מעבר לזכוכית, פס דק של ברק מאיר לרגע את השמיים החשוכים. ‘חייבים להיזהר במיוחד כשנוסעים בגשם, את יודעת?’

היא מהנהנת במהירות. ‘הכבישים הופכים לרטובים מאוד כשיורד גשם.’

מה את אומרת, קפטן ברור מאליו. הגשם מרטיב דברים. שמישהו יקרא לוועדת השופטים של פרס נובל.

שפתיו של ג’ייק זזות קלות.

‘אפשר להביא לך משהו לשתות?’ היא שואלת.

אני נועצת בו מבט מזהיר.

הוא עונה בחיוך לפני שהוא מסתובב לקרוץ לה. ‘אשמח לכוס קפה —’ הוא ממצמץ על תג השם שלה, ‘— סטייסי. וכוס נוספת לדייט הזועף שלי.’

‘אני לא רוצה עוד קפה, ואני לא הדייט שלו,’ אני נוהמת.

סטייסי ממצמצת בבלבול. ‘אה? אבל…’

‘הוא מרגל של ׳הרווארד׳ שנשלח לפה כדי לגלות דברים על קבוצת ההוקי של ׳בראייר׳. אל תיפלי בפח שלו, סטייסי. הוא האויב.’

‘כל כך דרמטית.’ ג’ייק מצחקק. ‘תתעלמי ממנה, סטייסי. היא פשוט כועסת כי איחרתי. שני קפה ופיסת פאי, אם לא אכפת לך. וחתיכה של…’ מבטו עובר לתבניות הזכוכית שעל הדלפק הראשי. ‘אוי, לעזאזל, קשה לי להחליט. הכול נראה כל כך טעים.’

‘אתה בהחלט נראה טעים,’ אני שומעת את סטייסי ממלמלת לעצמה.

‘מה אמרת?’ הוא שואל, אך חיוכו הקליל מגלה לי שהוא דווקא שמע אותה חזק וברור.

היא מסמיקה. ‘אוי, אה, אמרתי שנשאר לנו רק אפרסק ופקאן.’

‘המממ.’ הוא מלקק את השפה התחתונה שלו. זה מהלך סקסי בצורה מגוחכת. הכול בו סקסי. ובגלל זה אני שונאת אותו. ‘את יודעת מה? אחד מכל אחד, בבקשה. הדייט שלי ואני נחלוק אותם.’

‘ממש לא,’ אני אומרת בקול עליז, אך סטייסי כבר עוזבת במהירות כדי להביא פאי מטומטם למלך קונלי.

פאק.

‘תקשיב, עד כמה שאני נהנית מדיונים על כך שהקבוצה שלך הם חבורת הזבל, אני עייפה מכדי להעליב אותך הלילה.’ אני מנסה להרגיע את התשישות שלי אך היא מתגנבת לתוך קולי. ‘אני רוצה ללכת הביתה.’

‘עדיין לא.’ האנרגיה הקלילה והקצת־מלגלגת שהוא הקרין מתגבשת למשהו רציני יותר. ‘לא באתי להייסטינגז בשבילך, אבל עכשיו, כשאנו שותים קפה יחד —’

‘נגד רצוני,’ אני קוטעת אותו.

‘— יש משהו שאנו צריכים לדבר עליו.’

‘אה, יש?’ ואף שלא מתחשק לי, מתעוררת בי סקרנות. אני מסווה אותה בציניות. ‘אני לא יכולה לחכות לשמוע מה זה.’

ג’ייק משלב ידיים על השולחן. יש לו ידיים מקסימות. ידיים ממש־ממש מקסימות. ויש לי אובססיה קלה לידיים של גברים. אם הן קטנות מדי, זה מייד מוריד לי ממנו. גדולות ובשרניות מדי, גורמות לי לחשש קל. אך קונלי זכה לזוג מנצח. אצבעותיו ארוכות אך לא צנומות. כפות הידיים גדולות וחזקות אך לא בשרניות. הציפורניים שלו נקיות, אך שניים מפרקי אצבעותיו אדומים וסדוקים, כנראה מהתקוטטות על הקרח. אני לא יכולה לראות את קצות אצבעותיו, אך אני מוכנה להתערב שהן מיובלות.

אני אוהבת את התחושה של היבלות על העור החשוף שלי, מתחככות בפטמה…

איכס. לא. אסור לי לחשוב מחשבות כאלה בקרבתו של הגבר הזה.

‘אני רוצה שתתרחקי מהבחור שלי, לעזאזל.’ אף שהוא מדגיש את דבריו על ידי חשיפת שיניים, אי אפשר לקרוא לזה חיוך. זה חייתי מדי.

‘איזה בחור?’ אך שנינו יודעים שאני יודעת למי הוא מתכוון. אני יכולה לספור על יד אחת עם כמה שחקני ׳הרווארד׳ התפרפרתי.

פגשתי את ג’וש מקארת’י במסיבה של ׳הרווארד׳ שסאמר גררה אותי אליה לפני כמה זמן. בהתחלה הוא חטף עצבים כשגילה שאני הבת של צ’אד ג’נסן, אך אז הבין שהוא עשה טעות, התנצל דרך הרשת החברתית, ונפגשנו פעמים אחדות לאחר מכן. מקארת’י חמוד, דבילי, ומועמד רציני במונחים של יזיזים. מפני שהוא חי בבוסטון, אין סיכוי שהוא יחנוק אותי באהבה או יופיע על סף דלתי ללא הזמנה.

ברור שהוא לא אופציה לטווח ארוך. וזה מעבר לקטע הזה של אבא־שלי־ירצח־אותי. למען האמת, מקארת’י לא מושך אותי. כישורי הציניות שלו לוקים בחסר, והוא קצת משעמם כשהלשון שלו לא בתוך הפה שלי.

‘אני מתכוון לזה, ג’נסן. אני לא רוצה שתתעסקי עם מקארת’י.’

‘קדימה, אימא אווזה, תקפל חזרה את הכנפיים שלך. זה סתם קטע, לא משהו רציני.’

‘סתם קטע,’ הוא חוזר אחריי. זו לא שאלה, אלא יותר כמו אני־לא־מאמין־לך מלגלג.

‘כן, סתם קטע. רוצה שאבקש מ׳סירי׳ להסביר לך את המונח? סתם קטע אומר שזה לא רציני. בכלל.’

‘זה רציני מבחינתו.’

אני מגלגלת עיניים. ‘טוב, זה הוא, לא אני.’

ולמרות זאת, בתוך תוכי אני מוטרדת מההשערה הכנה של ג’ייק. זה רציני מבחינתו.

אוי, לא. אני מקווה שזה לא נכון. כן, מקארת’י שולח לי הרבה הודעות, אך ניסיתי לא להגיב אלא אם זה משהו סקסי. אני אפילו לא מגיבה עם ‘חחחח’ כשהוא שולח לי לינק לקליפ מצחיק, כי אני לא רוצה להוליך אותו שולל.

אבל… אולי לא הבהרתי לו מספיק את סטטוס הסטוץ שלנו כפי שחשבתי שהבהרתי?

‘נמאס לי לראות אותו מסתובב כמו כלבלב חולה אהבה.’ ג’ייק מניד בראשו בעצבים. ‘הוא מאוהב קשות, והבולשיט הזה מסיח את דעתו באימונים.’

‘ושוב, איך זו הבעיה שלי?’

‘אנחנו באמצע טורניר ועידת המכללות. אני יודע מה את עושה, ג’נסן, ואת חייבת להפסיק.’

‘להפסיק מה?’

‘תפסיקי להתעסק עם מקארת’י. תגידי לו שאת לא מעוניינת ואל תיפגשי איתו יותר. זהו זה.’

אני משרבבת שפתיים בצחוק. ‘אוי, אבאל׳ה. אתה כזה קפדן.’

‘אני לא אבאל׳ה שלך.’ שפתיו מתעקלות שוב. ‘אף שאני יכול להיות אם את רוצה.’

‘איכס. אני לא קוראת לך ׳אבאל׳ה’ במיטה.’

וכהוכחה לכך שהיא המומחית לתזמונים גרועים, סטייסי חוזרת כשהמילים הללו יוצאות לי מהפה.

צעדיה מהוססים. המגש המלא שהיא סוחבת רועד בידה. מזלגות וכפיות וסכינים מתנגשים אלו באלו. אני מכינה את עצמי, מצפה למפל של קפה לוהט שישרוף את פניי כשסטייסי מסתערת קדימה. אך היא מתאוששת במהירות, ומזדקפת לפני שקורה אסון.

‘קפה ופאי!’ הנימה בקולה גבוהה ועליזה, כאילו שהיא לא שמעה דבר.

‘תודה, סטייסי,’ ג’ייק אומר באדיבות. ‘מצטער על הפה המלוכלך של הדייט שלי. עכשיו את יכולה להבין למה אני לא מסתובב איתה בפומבי יותר מדי.’

לחייה של סטייסי סמוקות ממבוכה כשהיא ממהרת לעזוב.

‘עשית לה טראומה לכל החיים עם פנטזיות הסקס הסוטות שלך,’ הוא מודיע לי לפני שהוא מתחיל לאכול את הפאי שלו.

‘מצטערת, אבאל׳ה.’

הוא מגחך באמצע ביס, וכמה פירורים עפים לו מהפה. הוא מרים את המפית שלו. ‘אני לא מרשה לך לקרוא לי ככה בפומבי.’ עיניו הירוקות נוצצות בהומור. ‘תשמרי את זה לאחר כך.’

פיסת הפאי השנייה — פקאן, כך זה נראה — נחה מיותמת מולי. אני מושיטה יד לקפה במקום. אני זקוקה למנה נוספת של קפאין כדי לחדד את חושיי. אני לא אוהבת להיות פה עם קונלי. מה יהיה אם מישהו יראה אותנו?

‘או שאולי אשמור את זה למקארת’י,’ אני עונה לו.

‘לא. את לא תעשי דבר כזה.’ הוא בולע עוד ביס מהפאי שלו. ‘את נפרדת ממנו, זוכרת?’

טוב, הוא באמת חייב להפסיק לתת לי הוראות על חיי המין שלי כאילו שיש לו זכות כלשהי. ‘אתה לא תחליט החלטות בשבילי. אם ארצה לצאת עם מקארת’י, אז אצא איתו. ואם לא ארצה לצאת עם מקארת’י, אז לא אצא איתו.’

‘בסדר.’ הוא לועס לאט ואז בולע. ‘את רוצה לצאת עם מקארת’י?’

‘לצאת, לא.’

‘יופי, אז אנחנו משדרים על אותו גל.’

אני מצמידה שפתיים לפני שאני לוגמת באיטיות. ‘המממ. אני לא חושבת שאני אוהבת לשדר על אותו גל איתך. נראה לי שאני משנה את דעתי לגבי כל התרחיש הזה של דייטים… כדאי שאבקש ממנו להיות חבר שלי. אתה יודע איפה אני יכולה לקנות טבעת חברות?’

ג’ייק חותך חתיכה מהבצק הפריך עם המזלג שלו. ‘לא שינית את דעתך. הוא נמאס עלייך חמש דקות אחרי שהשגת אותו. יש רק שתי סיבות שבגללן את עדיין מזדיינת איתו — או שמשעמם לך, או שאת מנסה לחבל לנו.’

‘מה אתה אומר?’

‘כן. שום דבר לא מחזיק את תשומת ליבך לאורך זמן. ואני מכיר את מקארת’י — הוא ילד טוב. מצחיק, מתוק, אך שם בדיוק החיסרון שלו. ׳מתוק’ לא הולך עם אישה כמוך.’

‘והנה אתה שוב מתחיל, חושב שאתה מכיר אותי כל כך טוב.’

‘אני יודע שאת הבת של צ’אד ג’נסן. אני יודע שתנצלי כל הזדמנות כדי לדפוק לשחקנים שלי את המוח. אני יודע שכנראה נתמודד מול ׳בראייר׳ בגמר של הוועידה בעוד כמה שבועות, והמנצח במשחק הזה יקבל הזמנה אוטומטית לוועידה הלאומית —’

‘ההזמנה האוטומטית הזו תהיה שלנו,’ אני אומרת.

‘אני רוצה את הבנים שלי חדים וממוקדים על המשחק. כולם אומרים שאבא שלך משחק נקי. קיוויתי שיהיה אפשר להגיד את אותו הדבר על הבת שלו.’ הוא מצקצק באכזבה. ‘ותראי אותך, משחקת משחקים עם מקארת’י המסכן והמתוק.’

‘אני לא משחקת משחקים,’ אני אומרת בעצבים. ״אנחנו מזדיינים לפעמים. זה כיף. ובניגוד למה שאתה חושב, להחלטות שאני מקבלת אין שום קשר לאבא שלי או לקבוצה שלו.’

‘טוב, ההחלטות שאני מקבל הן למען הקבוצה שלי,’ הוא עונה לי. ‘והחלטתי שאני רוצה שתתרחקי לגמרי מהבחורים שלי.’ הוא בולע עוד ביס של פאי. ‘פאק, זה מעולה. רוצה קצת?’ הוא מושיט את המזלג שלו לעברי.

‘אני מעדיפה למות מלשים את השפתיים שלי על המזלג הזה.’

הוא צוחק. ‘אני רוצה לנסות את הפקאן. אכפת לך?’

אני בוהה בו. ‘אתה הזמנת את הדבר הארור הזה.’

‘וואו, את ממש עוקצנית הערב, חתיכונת. אני מניח שגם אני הייתי כזה לו היו מבריזים לי.’

‘לא הבריזו לי.’

‘איך קוראים לו ומה הכתובת שלו? רוצה שאלך לתת לו קצת מכות?’

אני חורקת שיניים.

הוא לוקח ביס מהקינוח שמולי שלא נגעתי בו. ‘אה פאק, זה עוד יותר טוב. מממ. אוי, זה טעים.’

ולפתע הקפטן של קבוצת ההוקי של ׳הרווארד׳ גונח ונאנח בהנאה כאילו שהוא משחק בסצנה מתוך הסרט ׳אמריקן פאי׳. אני מנסה להישאר לא מושפעת, אך לאותה נקודה בוגדנית בין רגליי יש רעיונות אחרים, והיא מעקצצת ומשתוללת מהרעשים הסקסיים שג’ייק קונלי עושה.

‘אני יכולה ללכת עכשיו?’ אני נוהמת. אבל, רגע אחד. למה אני מבקשת רשות? איש לא מחזיק אותי פה כמו בת ערובה. אני לא יכולה להכחיש שאני משועשעת קלות, אך הבחור הזה גם האשים אותי שאני שוכבת עם הבחורים שלו כדי להרוס את הסיכויים של ׳הרווארד׳ להביס את ׳בראייר׳.

אני אוהבת את הקבוצה שלי, אך לא עד כדי כך.

‘בטח. לכי אם את רוצה. אבל קודם תשלחי הודעת טקסט למקארת’י ותודיעי לו שזה נגמר.’

‘מצטערת, ג’ייקי. אני לא מקבלת הוראות ממך.’

‘את מקבלת עכשיו. אני צריך את הראש של מקארת’י במשחק. תגמרי את זה.’

אני מבליטה את הסנטר בתנוחה עיקשת. כן, אני צריכה להגדיר את המצב עם ג’וש. חשבתי שהדגשתי עד כמה הקטע בינינו סתמי, אך ברור שהוא רואה בזה יותר, אם קפטן הקבוצה שלו קורא לו ׳חולה אהבה׳.

עם זאת, אני גם לא רוצה לתת לקונלי את הסיפוק בכך שאני מסכימה איתו. אני קטנונית בטבע שלי.

‘אני לא מקבלת ממך הוראות,’ אני חוזרת על עצמי ודוחפת שטר של חמישה דולר מתחת לכוס החצי־ריקה שלי. זה אמור לכסות על הקפה שלי, הטיפ של סטייסי וכל מצוקה נפשית שהיא אולי חוותה הלילה. ‘אעשה מה שאני רוצה עם מקארת’י. אולי אפילו אתקשר אליו ברגע זה.’

ג’ייק מצר את עיניו. ‘את תמיד קשה כל כך?’

‘כן.’ בחיוך, אני יוצאת מהתא ולובשת את מעיל העור שלי. ‘תיסע בזהירות חזרה לבוסטון, קונלי. אומרים שהכבישים נרטבים מאוד כשיורד גשם.’

הוא מצחקק בשקט.

אני רוכסת את המעיל שלי, ואז נשענת קדימה ומקרבת את הפה שלי מילימטרים ספורים מאוזנו. ‘אה, וג’ייקי?’ אני נשבעת שאני שומעת את נשימתו נתקעת. ‘אדאג לשמור לך מקום מאחורי הספסל של ׳בראייר׳ ב׳פרוזן פור׳.’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הסיכון – אוניברסיטת בראייר 2”