…שמחתי לראות יצירה תורנית המקיפה לא רק את התכנים המופיעים בכל פרשה אלא גם את הלקחים ממנה לדורנו. זו גישה […]
לקחת את החיים בקלות
האם ישנה בתורה הדרכה לחיים קלים יותר, מבלי להישבר או להישחק? האם חיי המקטרים אכן קשים יותר מחיי השמחים בחלקם?
לשם כך כדאי להתבונן באישיותו של יעקב אבינו ובהנהגת חייו. כשיעקב אבינו מתעורר מחלום הסולם, הוא מקבל כוחות חיים מחודשים. כשהוא ממשיך אחר כך לדרכו אומרת התורה:
“וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם”.
במקום שרגליו יישאו אותו, יעקב נושא את רגליו; וצריך להבין מה פירוש הדבר. ואין נכון לומר שהתורה אחזה בלשון ספרותית ותו לא, כי פעמים רבות התורה מתארת הליכה של אנשים וכותבת סתם וילך, לכן פשוט שכוונת התורה לומר שרגליו נעשו לו קלות.
בהמשך התורה מספרת לנו על מפגש יעקב עם הרועים. הסיפור בקצרה: רועי ארם לא סומכים זה על זה, ובסופו של כל יום הם מניחים אבן כבדה על פי הבאר, כדי שיצטרכו כל הרועים להרימה יחדיו. כך יש להם שליטה ובקרה על השימוש במים בעירם. יעקב אבינו בהלם מחוסר האמון שלהם ומבזבוז הזמן שנוצר מכך. כאשר הוא רואה את רחל באה עם הצאן, הוא מגולל לבדו ובכוחות עצמו את האבן מעל פי הבאר. באירוע זה מתגלה לנו שלא רק רגלי יעקב קלות, גם האבן קלה בשבילו.
בהמשך נחשפת לעינינו תגלית מדהימה אף יותר אודות אישיותו של יעקב. כשלבן שואל אותו מה השכר שהוא רוצה ממנו בתמורה לרעיית צאנו, יעקב מבקש את רחל לאישה, ומציע לו מעצמו וביוזמתו, שיעבוד שבע שנים בעבורה. מי היה מוכן לקבל על עצמו משימה כל כך כבדה עבור אהובת ליבו?! והכי מדהים ששבע השנים נחשבות בעיני יעקב כימים אחדים! שהרי כך נאמר בתורה:
“וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ”.
לכאורה היינו מצפים ששבע השנים הללו יורגשו כמו נצח עבורו. כיצד זה הן עברו עליו בקלות רבה כל כך? בדרך כלל כשאדם מחכה בקוצר רוח למימוש תשוקתו, הוא מרגיש שהזמן עומד מלכת ואינו זז. וכאן הזמן רץ?!
אם כן אצל יעקב אבינו הרגליים קלות כאיילות, האבנים כג’ולים והשנים אף הן עוברות עליו כימים אחדים. כיצד הוא זכה לכך?
מעניין להתבונן בעשיו אחיו ובמעשיו ולהשוות. עשיו אהב את העולם הזה והנאותיו, ציִד ונשים וכדומה. אולם לא היה לו סיפוק מכך. “הנה אנכי הולך למות”, הוא אמר ליעקב. היה לו מנה ותמיד רצה מאתיים.
יעקב לעומתו לא חיפש לקבל חיות מהעולם הזה ותענוגותיו, אלא כל שאיפתו ותכלית מעשיו היו כיצד יכול הוא להחיות את העולם. בהקשר לכך חז”ל אומרים שהרשעים ימיהם מחיים אותם והצדיקים מחיים את ימיהם.
נראה שחלום הסולם היה נקודת מפנה חשובה בחייו של יעקב, ומיד לאחריו הוא נשא את רגליו. הוא יצא מהחלום בתחושת שליחות וביטחון בהצלחת דרכו. השם מבטיח לו שישמור עליו, שייתן את הארץ לזרעו אחריו, ושכל משפחות האדמה יתברכו בו. כאשר אנחנו יודעים בבטחה שננצח, קל לנו לעמוד אפילו בסבל רב. אנו יודעים שעמלנו לא יהיה לשווא, וצערנו יהפוך לטובה ולברכה.
אפשר לומר שההבדל בין יעקב לעשיו ביחסם לחיים הוא כהבדל בין כד לצינור. עשיו הוא בבחינת כד, רוצה להתמלא ולקבל, וככל שהוא מקבל כך הקיבולת שלו מתקרבת לסופה. יעקב לעומתו הוא בבחינת צינור, רוצה לתת עד אין סוף והכלי שלו אינו מתמלא לעולם. כי כל מה שמגיע אליו הוא מעביר הלאה. יעקב רואה עצמו כשליח, ושואב מכך כוחות רבים ועצומים.
לכן גם שבע שנות עבודתו עבור רחל עוברות עליו בקלות. הוא לא ראה אותן כמכשול שצריך לעבור, אלא ראה ערך רב בכל יום שעובר. יעקב החיה כל יום ויום בשבע השנים הללו, שכן הוא ראה בהן תקופת הכשרה לקראת בניית ביתו.
ועוד אומרת לנו התורה ששנים אלו היו עבורו כימים אחדים באהבתו אותה. אם היה עובד שנים אלו באהבת עצמו, הזמן אכן לא היה זז לו. אולם כיוון שחי ועבד עבור מישהו אחר, הזמן רץ לו.
לא משנה היכן נהיה בעולם, בכל מקום וזמן אנו יכולים – וצריכים – למצוא מטרה ועניין. אם נראה בכל דבר שאנו עושים שליחות, ונמצא מה אנו יכולים לתרום לתיקונו של העולם, גם לנו החיים יעברו בקלות ומתוך התלהבות.
אין עדיין תגובות