"העולם שאני חי בו לא מייצר מערכות יחסים חזקות, אלא מפרק אותן." אולי זה נכון, אבל התאהבתי בו בכל זאת. […]
1
״להשתוקק לגבר זאת טיפשות. תמיד.״
רומור
כשאדם מציב גבולות, קובע חוקים ומגן על עצמו ממצבים שעלולים לגרום לו נזק, הוא חייב להתעקש על עקרונותיו. הוא גם חייב לדרוש מאחרים לכבד אותם. אם מפגינים חולשה, החוקים והגבולות נשמעים כמו הצעה, ולא כמו קו מנחה נחרץ.
קינג סלזאר הקשה עליי לזכור מדוע קבעתי את הכללים. אומנם, בגללו הצבתי אותם, אבל בכל פעם מחדש הוא ניסה לפרוץ אותם, ואני התקשיתי שלא להימשך אליו כמו ללהבה. להשתוקק לגבר זאת טיפשות. תמיד.
בייחוד אם מדובר בגבר ששיקר לך ותמרן אותך. זו הייתה הסיטואציה אליה נקלעתי. כמהתי אליו אף על פי שידעתי שלא כדאי לי, והצטערתי שהוא לא יוכל להיות מישהו אחר.
ישבתי על המיטה בבקתה, בחלק האחורי בשטח של מיימי, והאזנתי לדממה סביבי. שבועיים לפני כן עזבתי את המיטה של קינג וחזרתי לשם. הוא הגיע עם ארוחת ערב בכל לילה, שוחח איתי כאילו אנחנו ידידים, ופעמים רבות גם צפינו בטלוויזיה יחד. כשהלכתי לישון, הוא ישן על הספה. הוא סירב להשאיר אותי לבד בלילה, כי הוא עדיין לא האמין שאיש לא ינסה להרע לי.
לא הצלחתי להחליט למי או למה להאמין.
הפכתי לאלמנה, אבל זה לא העציב אותי. בסופו של דבר, בעלי הרי היה ממשיך להכות אותי עד שיום אחד היה הורג אותי. הצלחתי להימלט מהחיים האלה בזכות קינג, וזאת הייתה אחת הסיבות שהקשו עליי לא לפתח אליו רגשות. חשתי בתוך תוכי שאני חייבת לו. נכון, זו הייתה הרגשה מעוותת, אבל היא גם הייתה האמת שלי. אם הוא והאחרים לא היו תוקפים את היל — האיש שהתחתנתי איתו והתחרטתי על כך כמעט מהרגע הראשון — עדיין הייתי נשואה לו, ועדיין הייתי חוטפת מכות כל יום או מתה.
חייתי תחת הגנת משפחת המאפיה של הדרום מרצוני החופשי. מיימי, הסבתא המתוקה שהכניסה אותי אל ביתה וסיפקה לי קורת גג ומקום מפלט, הייתה שייכת למאפיה גם כן, בדיוק כמו קינג, נכדהּ.
מאפיה אחרת עשתה מאמצים רבים לתפוס אותי כדי שאוכל לתת להם מידע על בעלי המת, אבל לא היה ברשותי מידע כזה. היל מעולם לא סיפר לי שום דבר על חייו, על עבודתו או על פעילויות לא חוקיות בהן לקח חלק.
זאת הסיבה שעברתי לגור בבקתה מהחלומות, כי זה היה המקום היחיד הבטוח בשבילי, ועם הזמן הפסקתי להרגיש אשמה שהתחבאתי שם. התחושה שניצלתי את הכנסת האורחים של גברת נחמדה התפוגגה. בסופו של דבר, הם אלה שהביאו אותי לשם בגלל התמרונים והתוכניות שלהם. והתגלית הזאת, שנחשפה בפניי זמן קצר קודם שפכה אור חדש על המצב.
הדלת לבקתה נפתחה ומייד לאחר מכן שמעתי את דלת הרשת נטרקת. נעמדתי במהירות והמשכתי להאזין, קפואה במקומי. האדם היחיד שנכנס בלי לדפוק היה קינג, והוא נעלם כשקמתי הבוקר. הכרית והשמיכה שלו היו מקופלות בערמה יפה ומסודרת בקצה הספה.
"זה אני," קולו המוכר קרא.
נאנחתי בהקלה וניגשתי אל הפתח שהוביל לסלון בדיוק כשהוא נכנס אליו מהמטבח. עיניי ננעלו על עיניו, וחשתי תסכול עד אין קץ בגלל הפרפרים שהתעופפו בבטני כשראיתי אותו. לא אהבתי אותם. הייתי צריכה להגן על ליבי, אבל הוא הקשה עליי במידה שקשה היה לתאר.
גם החיוך הסקסי שנמתח על פניו לא סייע כלל, ובית החזה הצטרף לתחושות המרפרפות והמבלבלות שכבר התעוררו בבטני.
"בוקר טוב, מתוקה," הוא אמר במבטא דרומי. "ישנת טוב?"
כן, ולא. ברגע שסוף־סוף נרדמתי והפסקתי לפנטז עליו, אז כן, ישנתי טוב. פשוט חלפו שעתיים תמימות עד שזה קרה, כי דעתי הוסחה מהידיעה שהוא ישן על הספה בבקתה ולבש רק תחתוני בוקסר.
הנהנתי.
"יופי," הוא סגר את המרחק בינינו, הושיט יד וכרך את אחד מתלתליי סביב אצבעותיו. "לעזאזל, אני אוהב את איך שאת נראית על הבוקר."
בוקר טוב לאזור שבין רגליי. הוא התעורר וגם בטני והחזה שלי. כל גופי נכנס למצב כוננות גבוהה, כי הגבר הבוגדני והשקרן מולי היה קרוב מספיק. הוא נגע בי וגרם לי לרצות דברים.
"מה קרה שחזרת?" שאלתי והצטערתי שנשמעתי קצרת נשימה.
הוא לא הגיב מייד, רק המשיך לשחק בשערי. זה היה הסימן שלי להתרחק. היו לי חוקים, והוא שבר אחד מהם.
"באתי לקחת אותך לארוחת בוקר אצל מיימי," הוא השיב בסופו של דבר.
אל תגיבי. אל תיכנעי. תישארי חזקה.
"אבל כבר אכלנו שם את ארוחת הבוקר של יום ראשון לפני שלושה ימים," עניתי.
ארוחת הבוקר הראשונה אחרי שגיליתי את האמת הייתה… מעניינת. משום מה, התחברתי לאנשי המאפיה והתחלתי לחבב אותם מהר יותר מכפי ששיערתי.
לאדם עם ערכים קשה לקבל את העובדה שהנאמנות שלך עלולה לערער את האדמה שבעבר האמנת שהיא יציבה. נאלצתי להעריך את עצמי מחדש, את האופן שבו השתניתי ומה הפך אותי למי שאני.
"זה לא אירוע משפחתי," הוא אמר ותלתלי נשמט מאצבעותיו.
"אז מה זה?"
קינג החליק אצבע תחת סנטרי. "מיימי רוצה לבדוק מה שלומך."
מעולם לא דאגו לי כמו מיימי, ודווקא זה היה אחד הדברים שהציקו לי. הכרתי אנשים רבים בחיי, התגוררתי בבתים שונים, נאלצתי לסמוך על זרים, אבל מעולם לא סמכתי עליהם כמו שסמכתי על מיימי. אכפת היה לה ממני, היא רצתה לשמור שאיש לא יפגע בי.
זה לא היה הוגן, מדוע לא יכולתי באותה מידה להתעלם גם מהדברים הרעים שקינג עשה? מדוע לא יכולתי לבטוח בו כמו שבטחתי בה? בסופו של דבר, שניהם השתייכו לעולם התחתון, והיא שיקרה לי בדיוק כמוהו.
כי לא שכבתי איתה ולא התאהבתי בה. ההבדל היה עצום ולא יכולתי להתעלם ממנו, לשלוט בו או להתגבר עליו.
"היא לא צריכה להאכיל אותי בשביל זה," השבתי לו.
קינג נטל מספר קווצות שיער בין אצבעותיו וצחק. "נראה אותך אומרת לה את זה."
היה לו ברור שלעולם לא אעשה דבר כזה, לכן לא אמרתי שום דבר, רק עמדתי ושתקתי.
"בואי, מתוקה. את יודעת שאת רוצה לבלות שעות בספרייה."
הוא צדק, הספרייה של מיימי הייתה מלאה בספרים והשתוקקתי ללכת לאיבוד בין הדפים.
"אז אתה לא נשאר?" התלבטתי איזו תשובה תמצא חן בעיניי.
"לא. אני צריך להיות במקום אחר, אבל אחזור הלילה עם טאקו."
הוא יחזור. מצב רוחי השתפר מייד אחרי שהוא אמר את זה.
"אני צריכה להתלבש," התרחקתי ממנו. "לא ייקח לי הרבה זמן."
הדבר האחרון שראיתי לפני שהסתובבתי ומיהרתי לחדר השינה היה הניצוץ המשועשע בעיניו. הוא ידע שאני חלשה, והוא הגיע בכל ערב בניסיון לשבור אותי ולזכות בסליחתי ובאמוני. רציתי כל־כך שהוא יבוא, וזו הייתה בעיה נוספת, אבל לפחות הייתי מוכנה להודות בה ולהפסיק לשקר לעצמי. מישהו היה צריך להיות כן איתי, ולא הייתה סיבה שזו לא תהיה אני.
אם הוא איתי, הוא לא היה יכול להיות עם אף אישה אחרת. אם כי לפני שבועיים, הוא לקח אישה לחדר הציוד, ולצערי, שמעתי אותם. אם אדע שהוא עשה זאת שוב, אוכל להתמודד עם זה? יכולתי בכלל לשאול אותו או לכעוס עליו בגלל זה? לאחרונה הצבתי גבול, והחלטתי לאכוף אותו. הוא היה חופשי לעשות כרצונו עם כל אחת אחרת. ועדיין, עצם הרעיון מוטט אותי.
מצב רוחי הידרדר שוב בזמן שלבשתי זוג מכנסיים קצרים וחולצה ונעלתי סנדלים. קינג היה גבר מיני מאוד. היה לו טעם קינקי ונשים השליכו את עצמן לרגליו. אומנם הוא הגיע לבקתה בכל לילה כדי לשמור עליי, אבל מן הסתם הוא המשיך לקשור נשים בחדר הציוד ולעשות להן כל מיני דברים לפני שהוא זיין אותן.
"תני לי רשימת מצרכים, אלך לקנות מה שאת צריכה היום," קרא קינג מהחדר השני.
הבטתי בעצמי במראה. שכחתי איך נראיתי בלי איפור. כשהייתי נשואה להיל נאלצתי לכסות את החבורות לעיתים קרובות כל־כך, עד שהוא חשב שאני עצלנית אם לא התאפרתי בכל יום. רפרפתי באצבעותיי על עצמות לחיי. העור החלק והשלם הזכיר לי את כל מה שקיבלתי שם.
נכון, הם שיקרו לי, אבל הם גם הצילו אותי. בבואתי לא הייתה של הנערה הבוטחת ופעורת העיניים שהייתי לפני שהתחתנתי עם היל. עם הזמן אפלה התקבעה בעיניי. הבגידה גנבה כל־כך הרבה, וחלק גדול ממי שהייתי נלקח ממני.
האנשים שהעניקו לי מקום מגורים לא היו אלה שלקחו אותו, אלא הגבר שאיתו התחתנתי. היל לקח ממני, פגע בי וגזל כל סיבה שהייתה לי לזכות באושר.
קינג שיקר לי, אבל מעולם לא פגע בי. השהות במחיצתו שימחה אותי, גם אם לא התכוונתי שזה יהיה המצב. אפשרתי לעצמי לאהוב אותו וזאת הייתה טעות, אבל היא כבר קרתה. פשוט לא ידעתי לאן ממשיכים או איך.
"רומור?" הוא נכנס לחדרי, והבטתי בו מבעד למראה. "הכול בסדר?"
רשימת הקניות. שכחתי מזה.
חייכתי והנהנתי. "הכול בסדר," עניתי ופניתי לקחת את התיק.
"לעזאזל, את ממלאת את המכנסיים הקצרים האלה יפה כל־כך. אני אוהב את התחת שלך כשהוא בולט ככה."
צמצמתי את עיניי ונעצתי בו מבט זועם. "אתה אומר שהתחת שלי גדל?"
קינג ניגש אליי, ובתגובה צעדתי לאחור. לא סמכתי על עצמי שאצליח להתקרב אליו מבלי לקבור את אפי בחולצתו.
"אני אומר שאני שמח שאת אוכלת כמו שצריך. הגוף שלך תמיד סקסי בטירוף, מתוקה. אבל עם הקימורים החדשים הוא כמעט פואטי."
"פואטי?"
ידו החליקה על מותני. "עמקים וגבעות שמעוררים השראה במשוררים הכי גדולים." בשעה שהוא דיבר הוא לחץ על התוספת השמנמנה שלא ניתן היה לטעות בה בישבני, הודות לבישוליה של מיימי. "אהרוג את מי שתגידי אם אוכל לראות את התחת המתוק הזה רוטט כשאני סוטר לו."
אלוהים אדירים! נשמתי עמוק וניסיתי להירגע. תישארי ממוקדת.
הגיע הזמן ללכת למיימי. הוא גם אמר קודם שיש לו דברים לעשות. אחר כך, כשאהיה לבד, אשחזר את הפנטזיה הקטנה הזאת בראשי ואדאג לסדר לעצמי פורקן.
"אנחנו צריכים ללכת," פלטתי.
"אנשק אותו באופן יסודי," קינג לחש בקול צרוד ומשך אותי אליו. "אבל קודם אנשך אותו, אגרום לך לצרוח ואחר כך אלקק אותו."
עצמתי את עיניי ושאפתי מנה גדושה של חמצן. "די!" דרשתי בקול חנוק.
קינג פלט נהמה נמוכה, שמט את ידו והתרחק. הוא הביט בי מבעד לעיניים מצועפות, והרעב שהבזיק בעיניו הכחולות הרעיד אותי. הוא הרים את ידיו והתרחק ממני יותר.
"אחכה בטנדר," הוא הוסיף בקול צרוד והשאיר אותי לבד עם לב שפעם במהירות וכאב שהלם בין רגליי.
2
״העובדה שנמשכתי אליו העידה על חוסר יציבות נפשית
או על התרחשות בלתי נמנעת?״
רומור
כשנכנסנו לטנדר קינג לא אמר דבר. רוב הנסיעה הקצרה לביתה של מיימי ניסיתי לחשוב מה לומר. הוא החנה ליד מכונית ספורט יוקרתית וחשק את לסתו, והבטתי בו בהיסוס. הייתה סיבה לדאגה? העפתי מבט בחצר, אבל לא ראיתי שום דבר חריג.
קינג פתח את הדלת בחוזקה ויצא החוצה. הוא כעס על משהו, אבל בטח לא עליי. כשיצאתי מהטנדר הבטתי בו וניסיתי להבין מה הרגיז אותו.
"אל תיתני לסבסטיאן לגעת בך," אמר קינג ודחק אותי לאחור לדלת שליד הנהג.
"מה?" שאלתי בבלבול.
קינג הרכין את ראשו והמשיך להביט בעיניי. "אל תיתני לו לגעת בך. תשמרי מרחק."
העפתי מבט במכונית. היא לא נראתה כמו אחת המכוניות שראיתי בחנייה של סבסטיאן, אבל הנחתי שהיא כנראה שלו. "סבסטיאן ידיד שלי."
קינג אחז בסנטרי. "אל תנסי אותי, רומור."
העובדה שנמשכתי אליו העידה על חוסר יציבות נפשית או על התרחשות בלתי נמנעת?
"אוקיי," שאפתי אוויר פנימה. "לא אתן לו לגעת בי."
קינג בחן אותי בקפידה, כמי שמנסה לקרוא את מחשבותיי ולוודא שהתכוונתי למה שאמרתי, לפני ששחרר אותי. "ילדה טובה."
שוב שתי המילים האלה… בכל פעם שקינג אמר אותן, הפכתי לשלולית לרגליו. לא הכרתי מילים כאלה. איש מעולם לא שיבח אותי, והשתוקקתי אליהן כל־כך. קצות העצבים בגופי עקצצו בעונג.
הוא הזדקף והניח יד רכושנית על גבי. אפשרתי לו להוביל אותי לבית, ואפילו נתתי לו לפתוח עבורי את הדלת. מוזר, הוא עדיין היה דרוך, אף שנוכחותי ליד סבסטיאן לא הטרידה אותו כל־כך בעבר.
שמענו קולות מחדר האוכל, והופתעתי מצליל הצחוק הנשי שלא היה שייך למיימי. ידו של קינג קיפצה בעצבנות במקום שבו הוא נגע בי.
לפני שהספקתי לשאול מי שם, בלונדינית גבוהה במראה גבעולי הופיעה במסדרון. עיניה בקושי רפרפו עליי, אבל נדלקו כמו זיקוקים כשהיא נעצה מבט בקינג. החיוך הרחב, הלבן והמושלם שהופיע על פניה עורר בי בחילה.
"קינג!" היא צווחה בקול רם ומיהרה אליו.
ידו עזבה את גבי בדיוק בזמן כדי לחבק אותה בשעה שהיא כרכה את זרועותיה סביבו. בהיתי בחיבוק שלהם. הוא נגע בה, ואני לא הייתי אמורה לגעת בסבסטיאן? אולי היא קרובת משפחה…
"סקוטלין," הוא השיב, אבל חיוכו נראה מאולץ.
"עברה שנה, זה לא חוקי. בחיים לא עבר כל־כך הרבה זמן בלי שהתראינו," היא שאפה את חולצתו לפני שהטתה את ראשה לאחור להביט בו.
קרובת משפחה לא הייתה מסניפה אותו ככה.
"סוף־סוף הגעת," סבסטיאן נכנס למסדרון שנעשה צפוף. "אנחנו צריכים ללכת."
האישה טפחה על לחיו של קינג. "עבר יותר מדי זמן מאז שעבדנו יחד. יהיה כיף."
סבסטיאן הבזיק לעברי חיוך אמפתי וניסיתי להבין מה קורה.
"כן," ענה קינג ושחרר את עצמו מאיבריה, שנדמה כאילו נצמדו לכל גופו. "אנחנו צריכים לצאת."
הבטתי בהם בזמן שהוא הפנה את גבו לאישה האחרת והעניק לי את מלוא תשומת הלב.
"נתראה הערב."
הנהנתי. הלוואי שיכולתי לשאול מי היא, אבל הוא לא הציג אותי בפניה.
דגל אדום. דגל אדום ענקי. אני קבעתי את הכללים, הזכרתי לעצמי, אני זו שהציבה גבולות והייתה לכך סיבה, לא בטחתי בקינג ולא היינו במערכת יחסים. זאת גם הסיבה שלא הייתי צריכה להסכים לא לגעת בסבסטיאן. כמובן, לא תכננתי לעשות את זה, אבל זה לא היה העניין.
הוא הושיט יד וחפן את פניי. "תישארי כאן היום. תיהני מהספרייה."
הנהנתי שוב.
"אני נוסעת איתך. סבסטיאן יכול לקחת את המכונית שלי," האישה ציינה, ושוב כרכה את זרועותיה סביב קינג. הפעם רק סביב זרועו, ומייד לאחר מכן היא משכה אותו.
הוא התעלם ממנה וחיכה שאגיד משהו.
"אוקיי," השפלתי את מבטי לרצפה. לא רציתי להביט בו או באישה שמשכה אותו, לא משנה מי היא.
"תתקשרי אליי אם תצטרכי משהו," הוא דחק בי.
"אלוהים אדירים, קינג. יש לה את מיימי," האישה נשמעה עצבנית.
קינג נעץ בה מבט. "אל תתערבי."
להפתעתי, התגובה שלו לא הטרידה אותה כלל. במקום זאת, היא חייכה בהפגנתיות, היסתה אותו, הסתובבה וצעדה לכיוון דלת הכניסה.
"קדימה," אמרה מיימי בנחרצות.
מבטו של קינג דילג לסירוגין ממני אל סבתו ובחזרה אליי.
לא הצלחתי אפילו לזייף חיוך, רק התרחקתי ממנו ופניתי אל מיימי. כשהגעתי אליה היא הניחה יד סביבי והובילה אותי למטבח. התקשיתי לא להביט לאחור, אבל עמדתי במשימה, בעיקר כי לא רציתי שמיימי תתפוס אותי.
ערמת הפנקייקים לא הסיחה את דעתי ממערבולת הקנאה, חוסר הביטחון והעלבון שרק קינג הצליח לעורר.
"קוראים לה סקוטלין מיי. היא הייתה השכנה ממול כשקינג היה ילד. המשפחה שלה לא שייכת אלינו, אבל אנחנו עובדים יחד. אבא שלה נציג בבית הנבחרים, ובסופו של דבר הוא יהיה המושל בזכות ההשפעה שלנו. זה כל מה שאני יכולה לחלוק איתך בלי לגלוש לרכילות. אבל שחררי את העצב מהפנים היפות שלך, לסקוטלין אין השפעה על קינג. הוא קצת רגיש אליה בגלל העבר שלהם, לא יותר מזה. זה כמובן לא מפריע לה לנסות, זה מעולם לא הפריע לה."
שום דבר ממה שמיימי אמרה לא שיפר את הרגשתי. אם כבר, ההפך. "היא… הבת של ג'פרסון מיי?"
כולם בג'ורג'יה ידעו שהוא מתמודד למשרת המושל בבחירות הבאות. הוא קידם ערכי משפחה ודת, ובדרום אהבו אותו.
"כן. ויועיל לנו במיוחד אם המושל החדש יהיה בכיס הקטן שלנו. יש לנו שליטה מסוימת על המושל הנוכחי, אבל לא במידה שיש למשפחה על המושלים בפלורידה, אלבמה, מיסיסיפי וטנסי. אנחנו צריכים גם פה כוח כזה."
בגלל זה סקוטלין מיי הייתה חשובה להם. ועדיין, לא אהבתי את זה. האמת היא שהתחלתי לשנוא את זה. קודם היו הנשים שנראו כמו כוכבות פורנו ונתנו לקינג להצליף בהן בחדר הציוד, ואחר כך הייתי צריכה להתמודד עם מישהי כמו סקוטלין מיי.
"בואי לאכול," מיימי ניגשה לאי, עליו הייתה מונחת ארוחה כמו במזנון.
אין עדיין תגובות