העולם הוא חתונה

צעיר בן־דמותו של דלמור שוורץ יושב ביוני 1909 (ארבע־וחצי שנים לפני שדלמור נולד) באולם ראינוע, ומסתבר לו שהוא צופה בסרט אילם קופצני, המציג בזמן־אמת את היום שבו מזמין אביו את אמו למסעדה בקוני איילנד ומציע לה נישואים. האשה מתייפחת, זה מה שרצתה מיום שהכירה אותו, ואילו הגבר אינו יכול לשאת את הרגשנות שלה, הרחוקה מטעמו – כל פרטי מעשיהם ביום הזה נראים כקדימונים לחיי נישואים נוראים. וזה הרגע שבו קם דלמור ממקומו באולם וצועק: "אל תעשו את זה, שום דבר טוב לא יֵצא מזה, רק חרטה, שנאה, סקנדל, ושני ילדים בעלי אופי מפלצתי".
את הסיפור המסעיר הזה, הראשון שלו, "בחלומות מתחילות התחייבויות", כתב שוורץ בסוף־שבוע אחד, כשהיה בן 21, ואין איש ספרות בארה"ב שאינו מכיר אותו. הפריצה של כותבו לתודעת הקוראים התרחשה כשעורכי הרבעון היוקרתי 'פרטיזן ריביו' פרסמו אותו ב-1937 בראש החוברת של ההשקה־המחודשת של כתב-העת, לפני כל הכותבים החשובים המפורסמים. המבקר אירווינג הָאוּ, שהיה אז בן 17, מספר איך קראו כולם בשקיקה את סיפורו הגאוני של הצעיר האלמוני וזכרו אותו שנים רבות אחרי ששכחו כל דבר אחר שהיה בחוברת. לימים מנה נאבוקוב את הסיפור כאחד מחצי תריסר האהובים עליו בסיפורת האמריקאית בת־הזמן, סיפור שערכו יעמוד לדורות.
ההמראה המטאורית כמו האפילה על המשך כתיבתו של שוורץ, ולא בצדק. סיפורים כמו "פארסה מרה", "בינגו־סינמה" ואחרים שלו אף עולים על הסיפור הראשון בברק שלהם, בדיאלוג השנון, בסיטואציה המרגשת ובכושר ההמצאה. סיפוריו של שוורץ כולם אוטוביוגרפיים, והוא מוקף בהם בבני־משפחתו ובחבריו "האינטלקטואלים הניו־יורקיים".
דלמור שוורץ, משורר, מספר, מבקר ומורה כריזמטי לכתיבה יוצרת בשורת אוניברסיטאות אמריקאיות, היה סופר יהודי־ניו־יורקי מובהק, בן למהגרים מרומניה, שבתחילת דרכו נחשב לצעיר המוכשר והמבטיח ביותר בין הסופרים שפרצו לספרות בשנות השלושים. הוא בישר את דור הסופרים היהודים־אמריקאים הגדולים (סול בֶּלוֹ, פיליפ רות, ברנרד מלמוד ואחרים), והשפיע עליהם. מעריצו סול בלו כתב עליו את הרומאן המצוין שלו 'מתנתו של הומבולדט'. גיבורו פון הומבולדט פליישר הוא דלמור בשנות ההרס העצמי שלו, שבהן הידרדר לאלכוהוליזם וסבל ממחלת־נפש.
שוורץ נפטר בן 52 בבדידות ובאלמוניות במלון דירות במנהטן, ומאז הצל על הסיפורת שלו ההר של עשרות המֶמוּארים שכתבו מעריציו על דמותו הכריזמטית. בשנים האחרונות דור קוראים צעיר מגלה אותו בהתלהבות, וסיפוריו הולכים ותופסים את מקומם הראוי המרכזי בקאנון הספרותי האמריקאי. באחרית־הדבר לכרך זה משרטט מ.פ. קווים לפואטיקה שלהם.

מקט: 31-9007336

צעיר בן־דמותו של דלמור שוורץ יושב ביוני 1909 (ארבע־וחצי שנים לפני שדלמור נולד) באולם ראינוע, ומסתבר לו שהוא צופה בסרט […]

---

בחלומות מתחילות התחייבויות

 

 

אני חושב שהשנה היא 1909. אני מרגיש כמו באולם ראינוע, זרוֹע האור הארוכה חוצָה את החושך ומסתחררת, עיני קבועות במסך. זה סרט אילם, כמו סרט ישן של בִּיוֹגרף,[2] שהשחקנים לבושים בו בבגדים מיושנים עד גיחוך, וההבזקים מגיעים זה אחר זה בקפיצות פתאומיות. גם השחקנים נראים קופצניים והולכים מהר מדי. התמונות עצמן מלאות נקודות וקווקווים, כאילו ירד גשם כשצולם הסרט. האור גרוע.

היום יום ראשון אחר־הצהריים, 12 ביוני 1909, ואבי צועד במורד הרחובות השקטים של ברוקלין בדרכו לבקר את אמי. בגדיו גוהצו זה עתה ועניבתו הדוקה מדי בצווארון הגבוה. הוא משקשק במטבעות שבכיסיו וחושב על הדברים השנונים שיגיד. אני מרגיש שעכשיו כבר נרגעתי לגמרי בחשכה הרכה של האולם; נגן העוגב פורט את הרגשות המוּבָנים־מאליהם והמשוערים שהקהל מתערסל בתוכם בלי־דעת. אני אנונימי, וכבר שכחתי את עצמי. זה תמיד ככה כשהולכים לסרטים. זה, כמו שאומרים, סם.

אבי צועד מרחוב לרחוב של עצים, מדשאות ובתים, ומדי פעם חולף בשדרה שחשמלית מחליקה בה ומכרסמת, מתקדמת לאיטה. הקונדוקטור, בעל שפם כידון־אופניים, מסייע בעלייה לקרון לגברת צעירה שלראשה כובע דמוי קערה מעוטר בנוצות. היא מרימה קלות את חצאיותיה הארוכות כשהיא עולה במדרגות. הוא מחזיר לה עודף בניחותא ומצלצל בפעמון שלו. אין ספק שיום ראשון היום, כי כולם לבושים בבגדי יום ראשון, וקולות החשמלית מדגישים את הדממה של יום השבתון. האין ברוקלין עיר הכנסיות? החנויות סגורות ותריסיהן מוגפים, חוץ מפה־ושם חנות למכשירי־כתיבה ולעיתונים, או בית־מרקחת עם הכדורים הירוקים הגדולים בחלון.[3]

אבי בחר בדרך הארוכה הזאת משום שהוא אוהב ללכת ברגל ולהרהר. הוא חושב על עצמו בעתיד, וככה מגיע ליעדו במצב של התרוממות־רוח קלה. הוא לא שם לב לבתים שעל־פניהם הוא חולף, שברגעים אלה ממש אוכלים בהם את הארוחה של יום ראשון, וגם לא לעצים הרבים המפטרלים ברחובות כבר כמעט במלוא עלוותם, שבבוא העת ישַׁכנו את הרחוב כולו בצל צונן. פה־ושם חולפת כרכרה אקראית, פרסות הסוס נופלות כאבנים בערב השקט, ומפעם לפעם גם אוטומוביל, הנראה כמו ספה ענקית מרופדת, נושף וחולף.

אבי מהרהר באמי, כמה נחמד יהיה להציג אותה למשפחה שלו. אבל הוא עוד לא בטוח שהוא רוצה להתחתן איתה, ולרגעים נתקף פאניקה בשל הקשר שכבר התבסס. הוא מרגיע את עצמו במחשבה על כל האנשים הדגולים נערציו שנשואים: ויליאם רֶנדוֹלף הֶרסט, וּויליאם הָווארד טַאפט,[4] שזה עתה נבחר לנשיא ארצות־הברית.

אבי מגיע לבית אמי. הוא הקדים, ולפיכך הוא נבוך פתאום. דודתי, אחות אמי, עונה לפעמון הרועם עם מפית האוכל שלה בידה, כי המשפחה עדיין אוכלת. כשאבי נכנס, סבי קם מהשולחן וניגש ללחוץ את ידו. אמי כבר רצה למעלה להתארגן. סבתי שואלת את אבי אם אכל ארוחת־צהריים ואומרת לו שרוז תכף תרד. סבי פותח בַּשיחה בהערה על מזג־האוויר המתון לחודש יוני. אבי יושב מתוח ליד השולחן וכובעו בידו. סבתי אומרת לדודתי לקחת את הכובע של אבי. דודי, בן שתים־עשרה, נכנס הביתה בריצה ובשיער סתור. הוא צועק ברכת שלום לאבי שכבר פעמים רבות נתן לו מטבע של חמישה פֶּנִי, ואז רץ למעלה. לא קשה לראות שהכבוד שאבי מקבל בבית הזה מהול בלא מעט עליצות. הוא איש מרשים, ויחד עם זה הוא גולמני מאוד.

2

סוף־סוף אמי יורדת, כולה לבושה חגיגי, ואבי העסוק בשיחה עם סבי נתקף אי־שקט ואינו יודע אם לברך את אמי בשלום או להמשיך בשיחה. הוא קם מהכיסא בכבדות ומפטיר "שלום" צרוד. סבי מתבונן ובוחן את ההתאמה ביניהם, אם בכלל קיימת, בעין ביקורתית, ובינתיים משפשף בכוח את לחיו המזוקנת, כמנהגו בזמן שהוא מהרהר. הוא מודאג; הוא חושש שאבי לא יהיה בעל טוב לבתו הבכורה. משהו קורה לסרט בנקודה הזאת, בדיוק כשאבי אומר משהו מצחיק לאמי; נעשיתי ער לעצמי ולאומללותי בדיוק כשהעניין שלי במתרחש גבר. הקהל מתחיל למחוא כפיים בחוסר־סבלנות. ואז מתקנים את התקלה, אבל הסרט הוחזר אחורה לקטע שהראו לפני רגע, ושוב אני רואה את סבי משפשף את לחיו המזוקנת ומנסה לעמוד על טיבו של אבי. קשה לשקוע שוב לתוך הסרט ולשכוח את עצמי, אבל כשאמי מצחקקת למשמע דבריו של אבי, החשכה מטביעה אותי.

אבי ואמי עוזבים את הבית ואבי לוחץ שוב את ידו של סבי מתוך איזו אי־נוחות לא ברורה. גם אני זע באי־שקט, שמוט במושב הקשה של האולם. איפה הדוד היותר מבוגר, אחיה הגדול של אמי? הוא לומד בחדר־השינה שלו שבקומה השנייה, לומד לבחינת הגמר שלו בניו־יורק סיטי קוֹלֶג', והוא מת כבר עשרים־ואחת שנה מדלקת־ריאות מהירה. אמי ואבי חוצים שוב את הרחובות השקטים. אמי אוחזת בזרועו של אבי ומספרת לו על הרומאן שהיא קוראת; ואבי מביע שיפוטים על כל אחת מהדמויות ככל שמתחוורת לו העלילה. ההרגל הזה מהנה אותו מאוד, כי הוא מרגיש את העליונות ואת הביטחון העצמי הגדולים ביותר בכל פעם שהוא מגנה או משבח את התנהגותם של אנשים. מפעם לפעם הוא נדחף להשמיע "אוּח" קצר – כשהסיפור נעשה מה שהוא מכנה סָכָריני. זה המס שהוא מעלה לגבריות שלו. אמי מרוצה מההתעניינות שהיא מעוררת; היא מראה לאבי כמה היא אינטליגנטית וכמה מעניינת.

הם כבר בשדרה, וקרון החשמלית מגיע לו בנחת. באחר־צהריים זה פניהם לקוֹנִי־אַיילֶנד,[5] אף שאמי רואה הנאות כאלה כנחותות. היא כבר החליטה להתפנק רק בהליכה על הטיילת ובארוחת־ערב נעימה, ולהימנע מהשעשועים הפרועים שהם מתחת לכבודו של זוג כה מכובד.

אבי מספר לאמי כמה כסף הרוויח בשבוע האחרון ומנפח סכום שלא היה זקוק לניפוח. אלא שבשביל אבי הממשוּיוֹת איכשהו אף־פעם לא הספיקו. פתאום אני פורץ בבכי. הזקנה הנחושה שיושבת לידי באולם מתרגזת ומסתכלת בי בפנים כועסות, ואני נלחץ ומפסיק. אני מוציא את הממחטה שלי ומייבש את פני ומלקק את הטיפה שנשרה ליד השפתיים. בינתיים החמצתי משהו, כי הנה מול עינַי אמי ואבי יורדים בתחנה האחרונה, קוני־איילנד.

3

הם פוסעים בכיוון הטיילת, ואבי פוקד על אמי לשאוף את האוויר החריף שבא מהים. שניהם נושמים עמוקות, ושניהם צוחקים בשעת המעשה. משותף לשניהם עניין רב בבריאות, אף שאבי חזק וחסון ואמי שברירית. נפשותיהם מלאות בכל־מיני תיאוריות על מה שטוב לאכול ועל מה שלא טוב לאכול, ולפעמים הם נכנסים לוויכוחים לוהטים בַּנושא וכל העסק נגמר בהכרזה של אבי, הנהגית בהרמת קול לעגנית, שבין־כה־וכה מתים במוקדם או במאוחר. על עמוד־הדגל של הטיילת הדגל האמריקני פועם בפרצי רוח קפריזיים מן הים.

אבי ואמי ניגשים למעקה הטיילת ומביטים למטה אל החוף, שמתרחצים לא מעטים מתהלכים בו לפה ולשם. אחדים נמצאים בין הגלים. שריקת בוטנים נוקבת את האוויר ביבבתה הנעימה והנמרצת, ואבי הולך לקנות בוטנים. אמי נשארת ליד המעקה ובוהה אל האוקיינוס. האוקיינוס נראה לה עליז; הוא מנצנץ דוקרני ושוב ושוב מדהיר לחוף סייחי גלים. היא שמה לב לילדים החופרים בחול הרטוב ולבגדי־הים של הנערות בנות־גילה. אבי חוזר עם הבוטנים. מעל לראשיהם מכים עוד ועוד ברקים של שמש, אבל אף־אחד מהם כלל אינו שם לב לכך. הטיילת מלאה אנשים לבושים בבגדי יום ראשון שלהם שמטיילים להנאתם. הגאוּת לא מגיעה עד לטיילת, וגם אילו הגיעה, לא היו המטיילים חשים בסכנה. אמי ואבי נשענים על מעקה הטיילת ומשקיפים אל האוקיינוס פזורי־נפש. האוקיינוס נעשה פרוע; הגלים מגיעים לאיטם, גוררים עוצמה ממרחקים. הרגע לפני שהם מתהפכים באוויר, הרגע שבו הם מקשיתים את גביהם, יפה כל־כך, הם חושפים עורקים ירוקים ולבנים באמצע השָׁחוֹר, הרגע הזה קשה־מנשוא. לבסוף הם נבקעים, מתנפצים בפראות אל החול, בעצם מטיחים את עצמם במלוא הכוח מטה, אל החול, מזנקים למעלה וקדימה, ולבסוף דועכים לזרם קטנטן שאץ־רץ במעלה החוף ומיד נקרא לחזור. הורי תולים את מבטם באוקיינוס בפיזור־נפש, לא אכפת להם שהוא אכזר. השמש מעל ראשיהם לא מטרידה אותם. אבל אני בוהה בשמש האיומה מנַפֶּצת־הראִייה, ובאוקיינוס היִצרי, חסר־הרחמים, הגורלי, אני שוכח את הורי. אני בוהה מוקסם ולבסוף, מזועזע מהאדישות של אבי ואמי, אני פורץ שוב בבכי. הזקנה שלידי טופחת לי על הכתף ואומרת, "אָה נוּ, אָה נוּ, זה רק סרט, בחורצ'יק, רק סרט", אבל אני מביט שוב אל השמש המחרידה והאוקיינוס המחריד, ומאחר שאיני מצליח להשתלט על דמעותי אני קם והולך לשירותי הגברים ובדרך מועד על רגלֵי האנשים היושבים בשורה שלי.

4

כשאני חוזר אני מרגיש כאילו התעוררתי בבוקר חולה מֵחוֹסר־שינה, כנראה כבר עברו כמה שעות, הורי רוכבים עכשיו בקרוסלה. אבי יושב על סוס שחור, אמי על לבן, ונדמה שהם חגים במסלול אינסופי אך ורק כדי שיוכלו לחטוף את טבעות הניקל הקשורות לזרוע של אחד העמודים. תיבת־נגינה מנגנת; מתמזגת עם הסיבוב המתמיד של הקרוסלה.

לרגע נדמה שהם אף־פעם לא יֵרדו מהקרוסלה, כי היא אף־פעם לא תיעצר. אני מרגיש כמי שמביט למטה אל הרחוב מהקומה החמישים של בניין. אבל סוף־סוף הם כן יורדים; אפילו המוזיקה של תיבת־הנגינה פסקה לרגע. אבי השיג עשר טבעות, אמי רק שתיים, אף־על־פי שאמי היא שרצתה בהן באמת.

הם ממשיכים ללכת לאורך הטיילת, ואחר־הצהריים שוקע בהדרגה בלתי־מורגשת לתוך הסגול המדהים של הדמדומים. כל דבר דוהה למין זוהַר נינוח, אפילו המלמול הבלתי־פוסק מהחוף וסיבובי הקרוסלה. הם מחפשים מקום לארוחה. אבי מציע את המסעדה הכי טובה בטיילת, ואמי, לפי עקרונותיה, מתנגדת.

ובכל־זאת הם הולכים למסעדה הכי טובה, ומבקשים שולחן ליד החלון, כדי שיוכלו להשקיף על הטיילת ועל האוקיינוס המיטלטל. אבי מרגיש את עצמו כל־יכול כשהוא שָׂם מטבע של רבע־דולר בתוך ידו של המלצר ומבקש שולחן. המסעדה הומה, וגם פה מתנגנת מוזיקה, הפעם מאיזו שלישיית מיתרים. אבי מזמין ארוחה בביטחון עצמי משביע־רצון.

הם אוכלים, ואבי מספר על תוכניותיו לעתיד, ואמי מראה ברוב הַבָּעָתִיוּת כמה היא מתעניינת ומתרשמת. אבי נעשה צוהל. הוולס המנוגן מרים אותו מַעלָה, והוא מתחיל להשׁתכר מהעתיד של עצמו. אבי מספר לאמי שהוא הולך להרחיב את העסק שלו, כי אפשר לעשות שם הון. הוא רוצה להקים משפחה. אחרי הכל, הוא בן עשרים־ותשע, הוא חי לבדו מגיל שלוש־עשרה, הוא מרוויח עוד ועוד כסף, והוא מקנא בחבריו הנשואים כשהוא מבקר אותם בַּנעימוּת החמימה של בתיהם, מוקפים, ככה נראה, בהנאות בּיתיוֹת שלֵוות ובילדים משמחי לב, ואז, כשהוולס מגיע לרגע שבו כל הרוקדים מסתחררים בתנופה שיגעונית, אז, אז בתעוזה נוראה, אז הוא מבקש מאמי להתחתן אתו, אף שבאופן מסורבל למדי ובעודו תוהה אפילו בעיצומה של התרגשותו, איך הגיע פתאום להצעה הזאת, והיא, כמו כדי לסבך עוד יותר את כל העסק, מתחילה לבכות, ואבי מביט סביבו בעצבנות ולא יודע בשום אופן מה לעשות עכשיו, ואמי אומרת: "זה כל מה שרציתי מהרגע שראיתי אותך", ומתייפחת, וקשה לו נורא עם כל זה, הדבר ממש רחוק מטעמו, ממש לא כמו שחשב שיהיה כשעשה את טיוליו הארוכים על גשר ברוקלין, חולם־בהקיץ עם סיגר טוב, וזה היה הרגע שקמתי ממקומי באולם וצעקתי: "אל תעשו את זה. לא מאוחר מדי לשנות את דעתכם, שניכם. שום דבר טוב לא יֵצא מזה, רק חרטה, שנאה, סקנדל, ושני ילדים בעלי אופי מפלצתי". הקהל כולו פנה להסתכל בי, מרוגז לגמרי, הסדרן חש במורד המעבר, בולש בפנס שלו, והזקנה לידי משכה אותי בחזרה למושב ואמרה: "תהיה בשקט. יזרקו אותך, ושילמת שלושים־וחמישה סנט כדי להיכנס". וככה עצמתי עיניים כי לא יכולתי לסבול לראות את מה שקורה. ישבתי שם בשקט.

5

אבל אחרי זמן־מה אני מתחיל להעיף מבטים, ולבסוף אני צופה שוב במסך בצימאון, כמו ילד שרוצה להמשיך בַּברוגז שלו אף־על־פי שמציעים לו שוחד של סוכריות. הורי עומדים עכשיו להצטלם בצלמנייה בטיילת. המקום מועב באור הסגול־כחלחל שכנראה נחוץ. המצלמה עומדת בצד על החצובה, ונראית כמו יצור מהמאדים. הצלם מורה להורי איך לעמוד. אבי מניח את זרועו על כתפה של אמי ושניהם מחייכים נחרצות. הצלם מביא לאמי צרור פרחים להחזיק בידה, אבל היא מחזיקה אותו בזווית לא־נכונה. ואז מתכסה הצלם באריג השחור העוטף את המצלמה, וכל מה שרואים ממנו הוא זרוע אחת שהוא שולח ואת כף היד הלופתת את כדור הגומי, שאותו ימעך כשיצלם בסוף את התמונה. אבל הוא לא מרוצה מהמראֶה שלהם. הוא מרגיש בוודאות שאיכשהו משהו בתנוחה שלהם לא בסדר. שוב ושוב הוא מגיח ממקום מחבואו עם הוראות חדשות. כל הצעה רק מחמירה את המצב. אבי מאבד סבלנות. הם מנסים תנוחת ישיבה. הצלם מסביר שיש לו גאווה, הוא לא מעוניין בכל זה בגלל הכסף, הוא רוצה להפיק תמונות יפות. אבי אומר: "תזדרז כבר, טוב? אנחנו לא רוצים להיות פה כל הלילה". אבל הצלם רק מתרוצץ סביב בהתנצלות ומחלק הוראות חדשות. הצלם מקסים אותי. אני מסכים אתו בכל לבי, כי אני יודע בדיוק איך הוא מרגיש, ובעוד הוא ממשיך למתוח ביקורת על כל תנוחה מתוקנת, בשם איזה רעיון לא־ברור של הידוק, אני מתחיל להתמלא תקווה. אבל אז אבי אומר בכעס: "נו כבר, היה לך מספיק זמן, אנחנו לא מתכוונים לחכות יותר". והצלם, באנחת צער, חוזר אל מתחת לכיסוי השחור שלו, מוציא יד ואומר: "אחת, שתיים, שלוש, עכשיו!" והתמונה מצולמת, כשחיוכו של אבי כבר הפך לעווית, וזה של אמי קורן ומזויף. נדרשים כמה רגעים כדי לפתח את התמונה, והורי היושבים באור המשונה נעשים די מדוכדכים.

6

הם עברו עכשיו על־פני ביתן קטן של מגדת עתידות, ואמי רוצה להיכנס, אבל אבי לא. הם מתחילים להתווכח. אמי נעשית עקשנית, אבי קצר־רוח שוב, ואז הם מתחילים לריב, ומה שאבי היה רוצה לעשות הוא להסתלק ולהשאיר את אמי שם, אבל הוא יודע שלא עושים דברים כאלה. אמי מסרבת לזוז. היא קרובה לדמעות, אבל יש לה תשוקה בלתי־נשלטת לשמוע מה תגיד הקוראת בכף יד. אבי מסכים בכעס, ושניהם נכנסים לביתן שדומה מבחינה מסוימת לזה של הצלם, מאחר שהוא מחופה באריג שחור ואורו מעומעם. חם מדי שם, ואבי אומר כל הזמן שכל זה שטויות ומצביע על כדור הבדולח שעל השולחן. מגדת העתידות, אשה נמוכה שמנה, עטופה במה שאמורות להיות גלימות מזרחיות, נכנסת לחדר מאחור ומברכת אותם בשלום, מדברת במבטא זר. ופתאום אבי מרגיש שכל העניין בלתי־נסבל; הוא מושך בזרועה של אמי, אבל אמי מסרבת לזוז. ואז, ברוגז נורא, אבי מרפה מזרועה של אמי ויוצא בצעדים רחבים, משאיר את אמי המומה. היא זזה ללכת אחרי אבי, אבל מגדת העתידות מחזיקה אותה חזק בזרועה ומבקשת ממנה שלא תעשה את זה, ואני במושבי מזועזע יותר משאוכל אי־פעם לתאר במלים, כי אני מרגיש כאילו אני הולך על חבל מתוח שלושים מטר מעל לקהל בקרקס ופתאום החבל מראה סימנים שהוא עומד להיקרע, ואני קם ממקומי ומתחיל שוב לצעוק את המלים הראשונות שעולות בראשי, להביע את פחדי הנורא, ושוב חש הסדרן במורד המעבר ובולש בפנסו, והזקנה משדלת אותי, והקהל המזועזע מסתובב להביט בי, ואני לא מפסיק לצעוק: "מה הם עושים? הם לא יודעים מה שהם עושים? למה אמא שלי לא הולכת אחרי אבא שלי? אם היא לא תעשה את זה, מה היא תעשה? אבא שלי לא יודע מה הוא עושה?" – אבל הסדרן כבר תפס אותי בזרועי והוא גורר אותי משם, ואגב כך הוא אומר: "מה אתה עושה? אתה לא יודע שאתה לא יכול לעשות כל מה שבא לך? למה בחור צעיר כמוך, עם כל החיים שלך לפניך, נהיה היסטרי ככה? למה אתה לא חושב על מה שאתה עושה? אתה לא יכול להתנהג ככה גם אם אין אנשים אחרים מסביב! אתה תצטער אם לא תעשה את מה שאתה צריך לעשות, אתה לא יכול להמשיך ככה, זה לא בסדר, אתה תגלה את זה מהר מאוד, כל מה שאתה עושה משַׁנה יותר מדי", ואת זה אמר בזמן שגרר אותי דרך הלובי של האולם אל האור הקר, ואני התעוררתי לבוקר החורפי העגום של יום־הולדתי ה־21, ואדן החלון הבהיק בשפת השלג שעליו, והבוקר כבר התחיל.