ברנדון סנדרסון יוצר עולמות והעולמות שלו מחוברים זה לזה. הספרים העוסקים ביקום שבנה – גנזך אורות הסער, הערפילאים, אלנטריס ועוד […]
מערכת סֶל
הנקודה המרכזית במערכת היא הפלנטה סל — ביתן של אימפריות רבות, שמסיבה מסוימת אינן מוכנות להכיר זו בזו. זוהי בורות שמודעת לעצמה היטב, שכן כל אחת משלוש הממלכות האדירות מעמידה פנים כי הממלכות האחרות הן נקודות חסרות חשיבות על המפה, וכי אין להתייחס אליהן ברצינות.
הפלנטה עצמה, על גודלה העצום, תומכת בבורות הזאת. היא גדולה יותר משאר הפלנטות במערכת, פי 1.5 מהתקן הקוסמירי, ובעלת כוח כבידה של פי 1.2 מהתקן הקוסמירי. יבשות אדירות ואוקיינוסים רחבים יוצרים תוואי נוף מגוונים, וקיימת שונוּת קיצונית בהתחשב בכך שמדובר בפלנטה אחת בלבד. ניתן למצוא בפלנטה הזאת גם מישורי קרח וגם מדבריות נרחבים, דבר שהיה יכול להיראות לי מופלא ביותר בביקור הראשון שלי, אילולא גיליתי עוד קודם לכן כי זהו המצב הטבעי בפלנטות רבות ברחבי הקוסמיר.
ראוי לציין כי סל היא פלנטה רב-רסיסית, אחת מהפלנטות היחידות בקוסמיר שהצליחו למשוך אליהן שני רסיסים שונים של אדונלסיום: שְליטה והקדשה. רסיסים אלו השפיעו באופן דרמטי על התפתחות החברה האנושית על פני הפלנטה, ומקורן של רוב המסורות והדתות כרוך בהם. גם הכתב ושפות הדיבור המצויים כיום בשימוש ברחבי הפלנטה הושפעו ישירות משני הרסיסים הללו.
אני מאמינה שבימי קדם התעלמו הרסיסים מקיומם של בני האנוש — והחברה האנושית עוצבה באמצעות גילוי איטי וקבוע של הכוחות הללו שהתפשטו במרחב. ידוע לנו שבנקודה כלשהי בעבר הרחוק הקדשה ושליטה הושמדו, אף שאיננו יודעים כיצד נעשה הדבר. ההשקעה שלהן — מקור כוחן — התפצלה, הנוכחות המחשבתית שלהן הושמדה ונשמותיהן נשלחו אל המעֵבֶר.
איני יודעת אם הכוחות השתוללו בעולם לזמן-מה או שמייד הוכלו. כל זה קרה בתקופה הפרה-היסטורית של סל.
בנקודת הזמן הזאת, מרבית ההשקעה שהעניקה להקדשה ולשליטה את כוחותיהן לכודה בממלכה המחשבתית. הכוחות הללו — שמערכת היחסים ביניהם היא ניגודית — נקראים בשם המשותף דוֹר. הם לכודים ביחד בניגוד לרצונם ומנסים כל העת להשתחרר, וכתוצאה מכך מעצימים את סוגי הקסם הרבים הקיימים בסל.
כיוון שבממלכה המחשבתית קיימים מקומות קבועים (שלא כמו בממלכה הרוחנית, שבה בדרך כלל נמצאת ההשקעה), הקסם בסל תלוי מאוד במיקום הפיזי של האדם המשתמש בקסם. בנוסף לכך, חוקי התפיסה והכַּוָונה מועצמים מאוד בסל, עד כדי כך שאפילו השפה — או כל דבר דומה לה — משפיעה ישירות על הקסם, כאשר שואבים אותו מתוך הממלכה המחשבתית ועושים בו שימוש.
מערכת היחסים בין שפה, מיקום וקסם על הפלנטה הפכה להיות יציבה כל-כך, עד שכל שינוי קטן באחד הרכיבים הללו יכול להשפיע על האופן שבו הדור מתגשם בעולם. אכן, אני מאמינה שהעולם עצמו נעשה מושקע ואפילו פיתח מודעות עצמית, בצורה שלא נראתה באף פלנטה אחרת בקוסמיר. איני יודעת כיצד זה קרה, או מה עשויות להיות ההשלכות של הדבר.
אני תוהה אם בסל עומד להתרחש משהו חשוב יותר מכפי שאנחנו, במגדלי השן של אוניברסיטאות אור-כסף, מעלים על הדעת. משהו שמקורותיו אבדו במעמקי הזמן. האירֵה, ככל הנראה, יודעים יותר לגבי זה, אבל הם שותקים ומסרבים בתוקף לשתף איתנו פעולה.
אני רוצה גם להזכיר את הישויות הקרויות סֵאוֹנים ואת אלה הקרויות סקֵייז, שביבי השקעה בעלי מודעות עצמית, שפיתחו התנהגות כמו-אנושית. אני חושבת שיש קשר ביניהן ובין החידה באשר לטבעה האמיתי של סל.
שאר המערכת אינה חשובה. אף שישנן כמה פלנטות אחרות, רק אחת מהן מתקיימת באזור שהחיים אפשריים בו — גם אם בקושי רב. זהו עולם שומם שסובל מסופות אבק איומות. הקִרבה שלו לשמש, מָאשֶה, גורמת לו להיות חם בצורה לא רגילה, אפילו עבור מי שחיה את מרבית חייה בצד-היום של טאלדיין.
פרולוג
גָאוֹטוֹנַה העביר את אצבעותיו על הבד העבה, כשהוא בוחן את אחת מיצירות האמנות המופלאות ביותר שראה בימי חייו. לרוע המזל, היה מדובר בזיוף.
"האישה הזאת מסוכנת." הקולות לחששו מאחוריו. "יצירותיה הן תועבה."
גאוטונה הפנה את הבד אל האור הכתמתם של הקמין ומצמץ בחוזקה בעיניו. בגילו המבוגר, עיניו לא תפקדו כתמול שלשום. איזו רמת דיוק, חשב לעצמו, ובחן את משיכות המכחול, חש את שכבות צבעי השמן. בדיוק כמו בציור המקורי.
הוא לעולם לא היה מבחין בטעויות בעצמו. פרח שלא נמצא בדיוק במקום. ירח שהיה נמוך בפחות מחצי סנטימטר ממיקומו המקורי. המומחים בחנו את הציור בקפידה במשך כמה ימים עד שמצאו את הטעויות.
"היא אחד מהרמהים הטובים ביותר בעולם." אלו היו קולות המגשרים, חבריו למסדר של גאוטונה, הביורוקרטים החשובים ביותר באימפריה. "יש לה מוניטין רחב כמו גבולות האימפריה. עלינו להוציא אותה להורג, למען יראו וייראו."
"לא." פראבה, מנהיגת המגשרים, אמרה זאת בקולה החד והמאנפף. "היא כלי רב-עוצמה. האישה הזאת יכולה להציל אותנו. עלינו להשתמש בה."
לָמה? חשב שוב גאוטונה. למה שמישהי שמסוגלת ליצור יצירות אמנות כאלה, ליצור פאר שכזה, תעסוק במלאכת הרמהות? למה לא ליצור יצירות אמנות מקוריות משל עצמה? למה לא להיות אמנית אמיתית?
אני חייב להבין.
"כן," המשיכה פראבה, "האישה גנבת ועוסקת במלאכה איומה, אין עוררין על כך. אבל אני יכולה לשלוט בה, ובאמצעות הכישרונות שלה נוכל לתקן את מצב הביש שאליו נקלענו."
האחרים מלמלו אף הם את חששותיהם. האישה שעליה דיברו, וואן שָאילוּ, הייתה יותר מנוכלת פשוטה. הרבה יותר מזה. הייתה לה היכולת לשנות את מהותה של המציאות עצמה. והמחשבה הזאת עוררה שאלה נוספת במוחו. מדוע שתטרח ללמוד לצייר? האם אמנות רגילה אינה פשוטה מדי לעומת כישרונותיה הקסומים?
כל-כך הרבה שאלות. גאוטונה הרים את מבטו ממקומו ליד הקמין. האחרים עמדו בקבוצה והסתודדו ליד שולחנה של פראבה, גלימותיהם הארוכות והצבעוניות נוצצות באור הלהבות. "אני מסכים עם פראבה," אמר גאוטונה.
האחרים הביטו בו. מבטיהם הזעופים הראו כי דעתו אינה חשובה להם, אבל תנוחת גופם כאשר דיבר סיפרה סיפור אחר לגמרי. אמנם הכבוד שחלקו לו היה קבור עמוק עמוק בתוכם, ועם זאת הוא לא נשכח.
"שלחו אלינו את הרמהית," אמר גאוטונה וקם ממקומו. "הייתי רוצה לשמוע את דבריה. אני חושב שלא יהיה קל כל-כך לשלוט בה כפי שפראבה טוענת, אבל אין לנו ברירה. עלינו להשתמש בכישוריה של האישה הזאת, או לוותר על השליטה באימפריה."
המלמולים חדלו בבת אחת. כמה שנים עברו מאז פראבה וגאוטונה הסכימו בנושא מסוים, קל וחומר בנושא כה מעורר מחלוקת כמו העסקת רמהית?
זה אחר זה, שלושת המגשרים האחרים הנהנו.
"עשו זאת," אמרה פראבה בשקט.
יום 2
שאי הצמידה ציפורן לאחת מהלבנים של תא כלאהּ. הסלע התפורר מעט. היא שפשפה את האבק בין אצבעותיה. אבן גיר. חומר מוזר לבניית קיר בבית כלא, אבל הקיר עצמו לא היה עשוי כל כולו מגיר, אלא רק העורק הקטן הזה בתוך הלבנה.
היא חייכה. אבן גיר. קל לפספס את העורק הקטן הזה, אבל אם היא צודקת לגביו, היא הצליחה לזהות בוודאות את כל ארבעים וארבעה סוגי הסלעים המרכיבים את קיר הבור המעוגל שבו היא כלואה. שאי כרעה על ברכיה ליד מיטתה, ובעזרת מזלג — היא כופפה את כל החודים מלבד אחד — חרטה סימנים ברגל העץ של מיטתה. ללא המשקפיים שלה היה עליה למצמץ בזמן שכתבה.
כדי לבצע נכונה את מלאכת הרמהות, יש להכיר את העבר ואת המהות של החפץ. היא כמעט הייתה מוכנה. אבל האושר
חמק ממנה מהר מאוד כאשר הבחינה, לאור הנר המרצד, בסימני החריטה הנוספים שעל רגל המיטה. הסימנים שמנו את ימי
מאסרהּ.
כה מעט זמן, חשבה. אם הספירה שלה נכונה, יש לה עוד יום אחד עד תאריך ההוצאה להורג הפומבית שלה.
עמוק בפנים, העצבים שלה היו מתוחים כמו מיתרים של כלי נגינה. יום אחד. נותר לה עוד יום אחד ליצור חותם נשמה ולברוח. אבל אין לה אבן נשמה, רק פיסת עץ גבשושית, וכלי החריטה היחיד שנותר בידה הוא מזלג.
זה יהיה קשה מאוד. וזאת בדיוק המטרה. התא נועד לכלוא אנשים שעסקו במלאכת הרמהות, ונבנה מאבנים שהיו בהן עורקים רבים של סלעים שונים כדי שיהיה קשה לבצע עליהן רמהות. האבנים הגיעו ממחצבות שונות ולכל אחת מהן יש היסטוריה ייחודית משל עצמה. כיוון שהיא כמעט לא ידעה עליהן דבר, יהיה כמעט בלתי אפשרי לבצע עליהן רמהות. ואפילו אם תצליח לשנות את האבן, ככל הנראה היו מלכודות נוספות שימנעו ממנה להימלט.
לילות! לאיזה בלגן היא הכניסה את עצמה.
לאחר שסיימה לצייר את הסימנים, היא בחנה את המזלג המעוקם. בשלב מוקדם יותר היא תלשה את פיסת המתכת מידית העץ כדי שתוכל להשתמש בידית כחותם נשמה מאולתר, והתחילה לחרוט בה. את לא עומדת להיחלץ מהצרה בדרך הזאת, שאי, היא אמרה לעצמה. את צריכה למצוא דרך אחרת.
היא המתינה שישה ימים, שבהם חיפשה דרך נוספת לצאת מכאן. היא בדקה אם תוכל לתמרן את השומרים, לשחד מישהו, לגלות רמז לגבי מהות התא. אבל עד כה, דבר לא —
הרחק מעליה, הדלת לצינוק נפתחה.
שאי זינקה על רגליה כשהיא מסתירה את ידית המזלג בתוך החגורה שלה, צמוד לגב. הם החליטו להוציא אותה להורג מוקדם יותר?
קול מגפיים כבדים נשמע על המדרגות המובילות לצינוק, והיא מצמצה כאשר הופיעו אנשים מעל התא שלה. ארבעה מהם היו שומרים, והתלווה אליהם אדם בעל תווי פנים ארוכים ואצבעות ארוכות לא פחות. הוא היה נשגב, מבני הגזע ששלט באימפריה. הגלימה הכחולה-ירוקה שלו הִבהירה כי הוא פקיד זוטר שעבר את מבחן הקבלה לשירות הציבורי, אבל לא הצליח להתקדם הרבה מעבר לכך.
שאי המתינה, מתוחה כולה.
הנשגב רכן מטה והביט בה מבעד לסורגים. הוא היסס לרגע, ואז הורה לשומרים לפתוח אותם. "המגשרים רוצים לחקור אותך, רמהית."
שאי נסוגה לאחור כאשר הם פתחו את תקרת התא שלה, ואז הורידו מטה סולם. היא טיפסה עליו בזהירות. אם היא הייתה רוצה להקדים הוצאה להורג של מישהי, היא הייתה נותנת לאסירה לחשוב שמשהו אחר עומד לקרות, כדי למנוע ממנה להתנגד. אבל הם לא אזקו את שאי כאשר הובילו אותה אל מחוץ לצינוק.
לפי המסלול שבו הלכו, נראה כי הם אכן לוקחים אותה אל חדר המגשרים. שאי הכינה את עצמה לבאות. היא עומדת בפני אתגר חדש. האם יש סיכוי, קלוש ככל שיהיה, שתהיה לה דרך מוצא? מובן שהיא לא הייתה צריכה להיתפס מלכתחילה, אבל לגבי זה כבר לא היה מה לעשות. היא חשבה שהיא יכולה לבטוח בשוטה המלכותי, אבל הוא בגד בה וניצח בתחרות. הוא לקח את העותק המזויף של מטה הירח שהיא יצרה, החליף אותו במקורי, ואז נמלט.
ווֹן, דודהּ של שאי, לימד אותה כי בחיים האלה הרבה מאוד אנשים ינצחו אותה. טובה ככל שתהיי, תמיד יהיה מישהו טוב ממך. אם תחיי את החיים שלך בידיעה שזה המצב, לא תזלזלי באיש ולא תתרשלי במעשייך.
בפעם האחרונה היא הפסידה. הפעם היא תנצח. היא זנחה את כל הכעס שלה על כך שנלכדה, והפכה את עצמה לאישה שיכולה להתמודד עם ההזדמנות החדשה הזאת, תהיה אשר תהיה. היא תנצל אותה עד תום ותשתמש בה כדי להתקדם.
אבל הפעם היא לא תעשה את זה על מנת לזכות בעושר, אלא כדי לזכות בחייה.
השומרים היו תקפנים — או יותר נכון, זה השם שנתנו להם הנשגבים. פעם הם קראו לעצמם בני מולא׳דיל, אבל הממלכה שלהם סופחה על-ידי האימפריה לפני זמן כה רב עד שרק מעטים עוד השתמשו בשם הזה. התקפנים היו אנשים גבוהים בעלי מבנה גוף כחוש ועור חיוור. היה להם שיער שחור כמעט כמו של שאי, אך שֹערם היה מקורזל בעוד שלה היה חלק וארוך. היא ניסתה, במידה מסוימת של הצלחה, שלא להרגיש נמוכה בקרבתם. האנשים שלה, בני המאי-פּון, לא היו ידועים בקומתם הגבוהה.
"אתה," היא אמרה לתקפן הראשי, כאשר התקדמה לראש הקבוצה. "אני זוכרת אותך." לפי סגנון שֹערו המעוצב, המפקד הצעיר לא נוהג לחבוש קסדה. הנשגבים החשיבו את התקפנים לגזע מועדף, והיו מקרים שבהם תקפנים זכו לקידום במעמדם. הבחור הזה נראה להוט. השריון המבריק שלו, חדות תנועותיו. כן, הוא מאמין שהעתיד שלו מזהיר ביותר.
"הסוס," אמרה שאי. "אתה זרקת אותי על גב הסוס שלך לאחר שנלכדתי. חיה גבוהה, מממלכת הגורים, לבנה לגמרי. חיה טובה. אתה מבין היטב בסוסים."
התקפן המשיך להביט לפנים, אבל לחש בשקט, "איהנה מאוד להרוג אותך, אישה."
פשוט מעולה, חשבה שאי כאשר נכנסו לאגף המלכותי של הארמון. עבודות האבן במקום הזה היו מופלאות, בסגנון הלאמיו העתיק, ובהן עמודי שיש גבוהים ומגולפים. הכדים הגדולים האלה בין העמודים נועדו לחקות את כדי הלאמיו הקדומים.
למעשה, היא הזכירה לעצמה, סיעת המורשת עדיין שולטת, אז…
הקיסר מגיע מאותה הסיעה, וכך גם חמשת החברים במועצת המגשרים, אשר למעשה שולטים באימפריה. הסיעה שלהם תומכת בהחזרת עטרה ליושנה ובחקירת תרבויות העבר, עד כדי כך שהם אפילו בנו אגף בארמון כחיקוי מושלם של מבנה עתיק. שאי העריכה שבתחתית הכדים ה"עתיקים" הללו ישנם חותמות נשמה שהופכים אותם לחיקויים מושלמים של יצירות מפורסמות.
כן, הנשגבים טענו כי הכוחות של שאי הם תועבה, אבל הדבר היחיד בכוחות האלה שהיה לא חוקי הוא יצירת רמהות שמשנָה אדם. אם מישהו יוצר חפצים באמצעות רמהות בדלת אמותיו, איש לא מתנגד למעשיו. להפך, הם אפילו מנצלים אותו, כל עוד האימפריה מסוגלת לשלוט בו. אם היו הופכים את אחד הכדים האלה ומסירים את החותם שבתחתיתו, החפץ היה הופך בן רגע לכד פשוט וחסר כל ייחוד.
התקפנים הובילו אותה לדלת מעוטרת בזהב. בזמן שנפתחה, היא הצליחה להבחין בתחתיתה בחותם נשמה אדום, שהפך אותה לחיקוי של דלת היסטורית כלשהי. השומרים ליוו אותה לחדר נעים שבו היה קמין בוער, שטיחים רכים ורהיטי עץ מצופים בלַכָּה. בקתת ציד מהמאה החמישית, היא ניחשה.
כל חמשת המגשרים מסיעת המורשת המתינו בפנים. שלושה מהם — שתי נשים וגבר — ישבו בכיסאות עם משענות גבוהות ליד הקמין. אישה נוספת ישבה ליד השולחן שנמצא ממש בכניסה לחדר: פראבה, המגשרת הבכירה ביותר מסיעת המורשת, וככל הנראה האישה החזקה ביותר באימפריה מלבד הקיסר אַשְרַבָן עצמו. שֹערה המאפיר היה קלוע בצמה ארוכה, מעוטרת בסרטים אדומים וזהובים. היא לבשה גלימה תואמת בצבע זהב. שאי תהתה פעמים רבות כיצד תוכל לשדוד את האישה הזאת, כיוון שבין היתר פראבה הייתה גם האוצרת של הגלריה המלכותית ומשרדיה היו צמודים לגלריה.
נראה שפראבה התווכחה עם גאוטונה, הנשגב המבוגר שעמד ליד השולחן. הוא עמד זקוף ושילב את ידיו מאחורי גבו בהרהור. גאוטונה היה המבוגר מבין אנשי מועצת המגשרים. נאמר עליו כי הוא החבר החלש ביותר במועצה וכי סר חינו בעיני הקיסר.
שניהם השתתקו כאשר שאי נכנסה. הם הביטו בה כאילו הייתה חתולה שהפילה וריסקה כד יקר ערך. שאי התגעגעה למשקפיים שלה, אבל דאגה שלא למצמץ יותר מדי בפני האנשים האלה. היא צריכה להיראות חזקה ככל האפשר.
"וואן שאילו," אמרה פראבה והרימה דף נייר מהשולחן. "יש לך רשימת פשעים לא קטנה."
האופן שבו היא אומרת את זה… איזה משחק היא משחקת איתי? היא רוצה ממני משהו, החליטה שאי. זאת הסיבה היחידה שבגללה אני כאן.
ההזדמנות החלה להיפתח בפניה.
"התחזות לאצילה," המשיכה פראבה, "פריצה לתוך הגלריה המלכותית בארמון, ביצוע רמהות על הנשמה שלך, וכמובן, הניסיון לגנוב את מטה הירח. באמת חשבת שלא נוכל לזהות שמדובר ברמהות פשוטה על חפץ מלכותי כה חשוב?"
את לא יודעת, חשבה שאי, אבל זה בדיוק מה שקרה, בגלל שהשוטה ברח עם החפץ המקורי. שאי התרגשה קלות מכך שחפץ הרמהות שלה נמצא כעת במקום הכבוד של מטה הירח בגלריה המלכותית.
"ומה בנוגע לזה?" אמרה פראבה וסימנה באצבעותיה לאחד התקפנים שיביא דבר-מה מקצה החדר. השומר סחב איתו ציור שאותו הניח על השולחן. יצירת המופת של האן שושין: חבצלת על בריכת האביב.
"מצאנו את זה בחדרך בפונדק," אמרה פראבה, נוקשת באצבעותיה על הציור. "זה העתק של ציור שנמצא בבעלותי, אחד מהציורים המפורסמים ביותר באימפריה כולה. מסרנו אותו לשמאים שלנו, והם אומרים שהחיקוי הוא חובבני במקרה הטוב."
שאי הביטה בעיניה של האישה.
"תגידי לי למה יצרת את החיקוי הזה," אמרה פראבה ונשענה קדימה. "אין לי ספק שתכננת להחליף אותו בציור התלוי במשרדי שליד הגלריה המלכותית. ועדיין, ניסית לקחת את מטה הירח. מה גרם לך לרצות לגנוב גם את הציור? תאוות בצע?"
"הדוד שלי ווֹן," אמרה שאי, "אמר לי שתמיד צריך תוכנית גיבוי. לא הייתי בטוחה שהמטה יוצג בכלל לראווה."
"אה…" אמרה פראבה. הבעה כמעט אימהית עלתה על פניה, אף שהיא הייתה מלאה בבוז — אשר הוסתר בצורה רעה מאוד — ובהתנשאות. "בדומה לרוב האסירים, ביקשת שמגשר יתערב בעניין הוצאתך להורג. מתוך גחמה אישית הסכמתי לבקשתך, בגלל שהסתקרנתי לדעת למה יצרת את התמונה הזאת." היא נדה בראשה. "אבל ילדתי היקרה, את יכולה להסיר מייד מראשך כל מחשבה שאשחרר אותך לחופשי. עם רשימת חטאים כזאת? את נמצאת במצב קשה ביותר ויש גבול אפילו לרחמים שלנו."
שאי הביטה במגשרים האחרים. הישובים ליד הקמין לא התייחסו אליה כלל, אבל הם גם לא דיברו זה עם זה. הם הקשיבו. משהו אינו כשורה, חשבה שאי. הם מודאגים.
גאוטונה עדיין עמד בצד. הוא בחן את שאי בעיניים שלא הסגירו כל רגש.
פראבה התנהגה אליה כמו מישהי שגוערת בילדה קטנה. המשפט האחרון שלה נועד להביא את שאי לקוות שהם ישחררו אותה. היא אמרה את זה כדי שאפשר יהיה לשכנע את שאי, לגרום לה להסכים לכל בקשה בתקווה שתוכל להשתחרר.
זאת אכן הזדמנות…
הגיע הזמן להשתלט על השיחה.
"את רוצה ממני משהו," אמרה שאי. "אני מוכנה לשוחח על התשלום שלי."
"התשלום שלך?" שאלה פראבה. "ילדתי היקרה, עומדים להוציא אותך מחר להורג! אם היינו רוצים ממך משהו, אז התשלום היה החיים שלך."
"החיים שלי שייכים לי," אמרה שאי. "כבר כמה ימים."
"באמת," אמרה פראבה. "היית נעולה בתא כלא של רמהים, עם קירות שעשויים משלושים סוגים שונים של אבנים."
"ארבעים וארבעה סוגים, למעשה."
גאוטונה הרים גבה בהערכה.
לילות! כמה אני שמחה שצדקתי בזה…
שאי הביטה בגאוטונה. "חשבתם שלא אצליח לזהות את האבן המשחזת, נכון? בחייכם. אני רמהית. למדתי זיהוי חפצים בשנת ההכשרה הראשונה שלי. אין לי ספק שגוש האבן הזה הגיע ממחצבת לאיו."
פראבה פתחה את פיה כדי לומר משהו, חיוך קטן על שפתיה.
"כן, אני יודעת לגבי לוחות הרלקלסט, המתכת הבלתי ניתנת לרמהות, שמוסתרים מאחורי קיר האבן של התא שלי," ניחשה שאי. "הקיר הוא חידה שנועדה רק להסיח את דעתי. אתם לא באמת יוצרים תא מסלעים כמו גיר, כי אז האסיר עשוי לוותר על הרמהות ולנסות לשבור את הקיר. בניתם את הקיר, אבל חיזקתם אותו בלוחות רלקלסט כדי למנוע בריחה."
פראבה סגרה את פיה.
"הבעיה עם רלקלסט," אמרה שאי, "שזוהי לא מתכת חזקה. נכון, הסורגים בחלק העליון של התא שלי היו חזקים, ולא היה לי סיכוי לעבור אותם. אבל לוח דק כמו זה ששמתם? שמעתם פעם על אנתרציט?"
פראבה הזעיפה פניה.
"זאת אבן שבוערת," אמר גאוטונה.
"נתתם לי נר," אמרה שאי והושיטה את ידה לאחור, אל חלקו התחתון של גבהּ. היא זרקה את חותם הנשמה המאולתר שלה על השולחן. "כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לבצע רמהות על הקיר ולשכנע את האבנים שהן למעשה אנתרציט — זאת לא משימה קשה, ברגע שמכירים את כל ארבעים וארבעה סוגי האבנים. יכולתי לשרוף אותן, והן היו ממיסות את הלוחות שמאחורי הקיר."
שאי גררה כיסא והתיישבה מול השולחן. היא נשענה לאחור. מאחוריה, מפקד התקפנים נהם קלות, אבל פראבה כיווצה את שפתיה ולא אמרה דבר. שאי הרפתה את שריריה ולחשה תפילה חרישית לאל הבלתי נודע.
לילות! נראה שהם עומדים לבלוע את הסיפור. היא חששה שהם יודעים די על רמהות כדי להבחין בשקר שלה.
"עמדתי לברוח כבר הלילה," אמרה שאי, "אבל נראה שאתם נמצאים בבעיה רצינית אם אתם מוכנים לשקול לגייס חוטאת ארורה כמוני. ולכן אנחנו מדברים כעת על התשלום שלי."
"אני עדיין יכולה להוציא אותך להורג," אמרה פראבה. "ברגע זה. ממש כאן."
"אבל לא באמת תעשי את זה, נכון?"
פראבה כיווצה את פיה.
"הזהרתי אותך שיהיה קשה לתמרן אותה," אמר גאוטונה לפראבה. שאי ראתה שהיא הצליחה להרשים אותו, אבל באותו הזמן העיניים שלו נראו… עצובות? זה הרגש הנכון? היא התקשתה לקרוא את האיש הזקן, כאילו היה ספר שכתוב בסבורדית.
פראבה הרימה אצבע אחת ואז הפנתה אותה הצידה. משרת התקרב עם קופסה קטנה, עטופה בבד. ליבה של שאי החסיר פעימה כשהיא ראתה אותה.
האיש פתח את התופסנים והרים את המכסה. הקופסה הייתה מרופדת בבד רך והיו בה חמישה שקעים שהכילו חותמות נשמה. כל חותם אבן היה ארוך כמו אצבע ורחב כמו בוהן. המחברת העטופה בכריכת עור שהייתה מונחת בתוך הקופסה הייתה בלויה משימוש רב. שאי נשמה עמוקות את הריח המוכר.
אלו היו חותמות מהות, חותמות הנשמה החזקים ביותר בעולם. כל חותם מהות היה מכוונן לאדם אחד מסוים, ונועד לשכתב את ההיסטוריה, האישיות והנשמה של אותו אדם למשך זמן קצר. כל חמשת החותמות היו מכווננים לשאי.
"חמישה חותמות שנועדו לשכתב נשמה," אמרה פראבה. "כל אחד מהם הוא תועבה בפני עצמו וזהו פשע רק להחזיק בהם. חותמות המהות האלה נועדו להשמדה היום בצהריים. אפילו אם היית מצליחה להימלט, היית מאבדת אותם. כמה זמן לוקח לייצר חותם כזה?"
"שנים," לחשה שאי.
לא היו העתקים אחרים. היה מסוכן להשאיר מאחור את ההערות והשרטוטים, אפילו במקום סודי, כיוון שדברים כאלה יכולים לאפשר לאנשים אחרים גישה ישירה לנשמתה. היא מעולם לא הסתובבה ללא חותמות הנשמה האלה, חוץ ממקרים נדירים שבהם לקחו אותם ממנה.
"את מוכנה לקבל אותם כתשלום?" שאלה פראבה, שפתיה מעוקלות כלפי מטה, כאילו היא משוחחת על ארוחה של רפש ובשר רקוב.
"כן."
פראבה הנהנה והמשרת סגר את הקופסה. "אם כן בואי ואראה לך מה עלייך לעשות."
* * *
שאי מעולם לא פגשה את הקיסר, ובוודאי שלא נעצה אצבע בפניו.
הקיסר אשרבן, שליט שמונים השמשות — השליט הארבעים ותשעה של אימפריית הוורד — לא הגיב כאשר שאי נעצה בו את אצבעה. הוא הביט בה בעיניים ריקות, לחייו העגולות ורודות ובריאות, אבל הבעתו חסרת חיים לחלוטין.
"מה קרה?" שאלה שאי, והזדקפה ממקומה שלצד מיטת הקיסר. המיטה הייתה בסגנון של אנשי הלאמיו, עם ראש מיטה שעוצב כמו פיניקס הממריא אל השמיים. היא ראתה שרטוט של ראש מיטה כזה באחד הספרים, והוא ככל הנראה נעשה באמצעות רמהות מאותו השרטוט.
"מתנקשים," אמר המגשר גאוטונה. הוא עמד מצידה השני של המיטה, יחד עם שני רופאים. מבין התקפנים, רק המפקד שלהם — זוּ — הורשה להיכנס לחדר. "הרוצחים פרצו לכאן לפני שני לילות, ותקפו את הקיסר ואת אשתו. היא נרצחה. הקיסר ספג קליע של רובה קשת בראשו."
"בהתחשב במה שקרה לו," ציינה שאי, "הוא נראה נהדר."
"את מכירה את מלאכת החסימה?" שאל גאוטונה.
"במעורפל," אמרה שאי. אנשיה קראו לזה רמהות בשר. בעזרת המלאכה הזאת יכול רופא מיומן במיוחד לבצע רמהות על גוף כדי להסיר פצעים וצלקות. הרמהי שעושה את זה צריך להיות מומחה בתחום. עליו להכיר את כל הגידים בגוף, כל וריד וכל שריר, כדי לרפא את האדם ביעילות.
חסימה הייתה אחד מתחומי הרמהות הבודדים ששאי לא למדה בעיון רב. אם את מבצעת רמהות לא טובה, את יוצרת פריט אמנות חסר ערך. אם את טועה ברמהות בשר, אנשים מתים.
"החוסמים שלנו הם הטובים ביותר בעולם," אמרה פראבה, בעודה צועדת לרגלי המיטה, ידיה שלובות מאחורי גבה. "הקיסר טופל במהירות לאחר ניסיון ההתנקשות. הוא החלים מהפציעה בראשו, אבל…"
"אבל המוח שלו לא?" שאלה שאי והניפה את ידה שוב מול פניו של האיש. "לא נשמע שהם עשו עבודה טובה בכלל."
אחד מהרופאים כחכח בגרונו. אוזניו של האיש הנמוך נראו כמו תריסים שנפתחו לרווחה ביום שמש נעים. "חסימה מתקנת את הגוף ומחדשת אותו. אבל המקרה הזה דומה יותר לכריכת ספר מחדש לאחר שנפגע משרפה. כן, הוא אולי נראה אותו הדבר, ויכול להיות שהוא שלם בכל המובנים הקיימים. אבל המילים… המילים נעלמו. הענקנו לקיסר מוח חדש. הוא פשוט ריק."
"הא," אמרה שאי. "גיליתם מי ניסה לרצוח אותו?"
חמשת המגשרים החליפו ביניהם מבטים. כן, הם יודעים.
"אנחנו לא בטוחים," אמר גאוטונה.
"כלומר," הוסיפה שאי, "אתם יודעים, אבל אין לכם מספיק הוכחות כדי להאשים אותם. מדובר בחברים מסיעה אחרת בחצר המלוכה, נכון?"
גאוטונה נאנח. "סיעת התהילה."
שאי שרקה בשקט, אבל זה באמת הגיוני. אם הקיסר ימות, יש סיכוי טוב מאוד שסיעת התהילה תקבל את הזכות להמליך במקומו מישהו משלה. אשרבן היה בן ארבעים, ונחשב לקיסר צעיר לפי אמות המידה של הנשגבים. הוא היה צפוי לשלוט עוד חמישים שנה לפחות.
אם יחליפו אותו, חמשת המגשרים בחדר הזה יאבדו את התפקידים שלהם — ומבחינת הפוליטיקה הקיסרית תהיה זאת פגיעה חמורה במעמדם. הם יהפכו מהאנשים החזקים ביותר בעולם לאחת הסיעות החלשות ביותר מבין שמונים הסיעות הקיימות באימפריה.
"המתנקשים לא שרדו את המתקפה," אמרה פראבה. "סיעת התהילה עדיין לא יודעת אם ההתנקשות הצליחה. את עומדת להחליף את נשמת הקיסר באמצעות…" היא נשמה עמוקות. "באמצעות רמהות."
זה מטורף, חשבה שאי. קשה מאוד לאדם לבצע רמהות על נשמתו שלו, ובמלאכה כזו אין אפילו צורך לבנות את היסודות מההתחלה.
למגשרים אין מושג מה הם מבקשים ממנה. מובן שאין להם מושג. הם שונאים רמהות, כך לפחות הם טוענים. הם הולכים על אריחי רצפה מזויפים וחולפים על פני העתקים של כדים עתיקים, ומניחים לרופאים שלהם לתקן את הגוף, אבל בשפתם הם לא קוראים לדברים האלה "רמהות".
רמהות של נשמה, לעומת זאת, נחשבת בעיניהם לתועבה אמיתית. וזה אומר ששאי היא כנראה הבחירה היחידה שלהם. אין עוד אדם בכל הממלכה שלהם שיהיה מסוגל לעשות את זה. ככל הנראה, גם לא היא.
"את יכולה לעשות את זה?" שאל גאוטונה.
אין עדיין תגובות