הרוזן אלברכט פון לינגֶלפֶלז וכמה מידידיו הקרובים אינם יכולים עוד לסבול את מה שהיטלר ועוזריו מעוללים למולדתם האהובה. אחרי התלבטויות […]
פרולוג
בּוּרְג לינגֵנפֵלז, 9 בנובמבר 1938
היום של מסיבת הקציר המפורסמת של הרוזנת החל בגשם שוטף שהדגיש את כל הפגמים בטירה העתיקה של משפחת פון לינגנפלז — צינורות נקובים, רצפות לחות — והפך את חזיתה הצהובה לשחורה וחלקלקה כחיפושית. מנורות הנייר וזרי החיטה שנתלו בקפידה בחצר, התעייפו ונפלו.
מריאן פון לינגנפלז, אשת בן־אחיינה של הרוזנת, הקדישה עמל רב להכנות לקראת אורחיהם. עכשיו כבר היה מאוחר מכדי לבטל את המסיבה. מיום שנאלצה הרוזנת לנוע בכיסא גלגלים, נהייתה מריאן המארחת בפועל. מארחת שהייתה אמורה להקשיב לבעלה ולבטל את המסיבה בשבוע הקודם. בפריז שכב ארנסט פום ראט בבית חולים, קורבן של ניסיון רצח, ובמינכן הסיתו הנאצים את הארץ לנקמה בלי קשר לכך שלפני האירוע איש לא שמע על פום ראט — דיפלומט גרמני אלמוני, בינוני — לעובדה שרוצחו היה נער בן שבע־עשרה או לכך שהירי עצמו היה מעשה נקמה: משפחת הרוצח הייתה בין אלפי היהודים שהצטופפו בגבול הפולני, לאחר שהוגלו מגרמניה ולא הורשו להיכנס לפולין. הנאצים לא נרתעו מפני עובדות מסובכות.
סיבה נוספת לכנס אנשים הגיוניים כאן, בטירה, הרחק מהטירוף! טענה מריאן רק אתמול. היום, בגשם, נראה טיעונה נדוש.
עכשיו כבר היה מאוחר מדי. מריאן השגיחה על הצבת הנרות, הפרחים ומפות השולחן, ופיקחה על המסע הרטוב להעברת השמפניה, הקרח והחמאה, הדגים והבשר המעושן, המים ומכלי הגז לתנור הבישול, במעלה הגבעה הבוצית. בורג לינגנפלז היה מקום בלתי ראוי למגורים רוב ימות השנה, שכן לא היו בו מים זורמים, והגנרטור הצליח להפעיל רק את הגרמופון של הרוזנת וכמה מחרוזות של נורות חשמל יקרות. אירוח מסיבה שם היה כמו הקמת ציוויליזציה על הירח, אבל זה היה חלק ממה שמשך אנשים לחזור לשם למרות האסונות השנתיים — שריפות קטנות ושירותים ממוטטים, מכוניות מהודרות תקועות בבוץ, ועכברים במיטות האורחים שנשארו ללון. המסיבה התפרסמה הודות לאווירה האנרכית, הלא־גרמנית ששררה בה, ונודעה כשריד של תרבות ליברלית ובוהמיינית בליבה של האצולה הנכונה.
מריאן חשה הקלה כשאחר הצוהריים החלה לנשוב רוח, שפיזרה את עגמומיותו של היום בפרצי אוויר צח ומבטיח. אפילו חומות האבן ומי החֲפיר נראו טריים ונקיים. החרציות בחצר בהקו תחת זהרורי השמש.
מצב רוחה של מריאן השתפר. בחזית ביתן האפייה הפך ארכיטקט, מכר של הרוזנת, שוקת סוסים למזרקה. הרושם היה מקסים וקומי כאחד. הטירה נראתה כמו פיל מחופּשׂ לפֵיה.
“אלברכט,” קראה מריאן כשנכנסה לספרייה הארוכה והנמוכה, שם ישב בעלה אל שולחן כתיבה מרשים שהשתייך בעבר לרוזן. “אתה חייב לבוא לראות — זה כמו קרנבל!”
אלברכט נשא אליה את עיניו תוך כדי חיבור משפט במוחו. הוא היה גבר גבוה, בעל פנים מסותתות, מצח רחב וגבות פרועות שלעיתים קרובות שיוו לו מראה כעוס גם כשלא כעס.
“רק לרגע, לפני שכולם יבואו הנה.” היא הושיטה אליו את ידה. “בוא, האוויר הצח יעזור לך לנקות את הראש.”
“לא, לא, עדיין לא,” הוא אמר, ובתנועת יד סילק אותה ושב לעסוק במכתב שכתב.
נו, באמת, הייתה מריאן מנסה לשדל אותו באופן רגיל, אבל לא הערב. בגלל המסיבה, היא נצרה את לשונה. אלברכט היה פרפקציוניסט ומכור לעבודה. היא ידעה שלעולם לא תצליח לשנות זאת. הוא ניסח מכתב למכר ותיק מהפקולטה למשפטים, שעבד עכשיו במשרד החוץ הבריטי, ופעמים רבות ביקש ממנה הצעה חלופית למשפט שכתב. סיפוח חבל הסוּדֶטים יהיה רק ההתחלה. אני מפציר בך להיזהר מתוקפנותה של המנהיגות שלנו או: אם לא נזדרז, כוונותיו התוקפניות של המנהיג שלנו יהיו רק הצעד הראשון…
בשני הניסוחים אתה מבהיר את עמדתך, הייתה תגובתה של מריאן. תבחר אחד מהם. אבל אלברכט היה קפדן. הוא אפילו לא שם לב לעצבנות בקולה. רגשותיו מעולם לא היו מסובכים או קטנוניים. הוא היה מסוג האנשים שחושבים על דברים מופשטים וחשובים, כמו זכויות האדם או בעיות הדמוקרטיה, בזמן שהם מתגלחים. מחשבות אלה הסיחו את דעתו מעניינים יומיומיים.
מריאן התאפקה לא להיאנח כשסבה על עקביה והניחה לו להמשיך בעבודתו.
כשחזרה לאולם הנשפים נזפה הרוזנת באחד מתלמידיה הצעירים מכיסא הגלגלים שלה: “לא שוּמאן,” היא אמרה, “חס וחלילה! זה כמו לנגן את וגנר… לא, משהו איטלקי. משהו דקדנטי שיזעזע כל אידיוט בחולצה חומה שיבוא הערב.”
אפילו בזקנתה נשארה הרוזנת מורדת, המושכת אחריה תמיד את האומנים ואנשי החברה הגבוהה. היא נולדה צרפתייה, התחתנה עם גרמני, ותמיד הייתה דמות שנויה במחלוקת. כאישה צעירה היא ניהלה סלונים שנודעו בריקודים ובוויכוחים האינטלקטואליים שהתנהלו בהם על נושאים מסוכנים כמו אומנות מודרנית ופילוסופיה צרפתית. השאלה מדוע נישאה לרוזן עני, מיושן וזקן, שמבוגר ממנה בעשרים שנה וידוע כמי שנרדם ליד השולחן בארוחת הערב, נותרה נושא להשערות לא חביבות במיוחד.
בעיני מריאן, תוצר של חינוך פרוסי קפדני, הייתה הרוזנת תמיד מושא להערצה. האישה לא חששה לסטות מתפקיד האם ועקרת הבית אל מאבקי כוח של גברים וחיים אינטלקטואליים. היא הביעה את דעתה ועשתה דברים בדרכה. כבר מפגישתן הראשונה לפני שנים רבות, כשמריאן הייתה סטודנטית צעירה שניהלה רומן עם המרצה שלה (אלברכט), היא רצתה להיות אישה כמו הרוזנת.
“נראה נהדר שם בחוץ,” אמרה מריאן והורתה בידה על החצר. “מיסייה פָּארֵיי הוא ממש קוסם.”
“הוא אומן, לא?” אמרה הרוזנת.
השעה הייתה כמעט שש. האורחים עמדו להגיע בכל רגע.
מריאן מיהרה לעלות אל המסדרון הקר של חדרי השינה, שם התחפרו בנותיה במיטת אפיריון עתיקה, שריד מעברה הפיאודלי של הטירה. בנה בן השנה, פְריץ, נשאר עם האומנת שלו בבית בוִויסלאו, תודה לאל.
“אימא!” צווחו בעונג אליזבת בת השש וקתרינה בת הארבע. אֶלפי, האומנת המתוקה והמנומסת שלהן, הסתכלה על מריאן בהבעה מיוסרת.
“זה נכון שהיטלר מתכוון לכבוש בחזרה את פולין בצעד הבא שלו?” שאלה אליזבת וקפצה על המזרן.
“אליזבת!” קראה מריאן. “מאין קיבלת את הרעיון הזה?”
“שמעתי את הֶר צֶפֶּל אומר את זה לאבא,” היא אמרה והמשיכה לקפוץ.
“לא,” אמרה מריאן. “ולמה את חושבת שזה דבר שאמור לרגש אותנו? זה אומר שתהיה מלחמה!”
“אבל היא אמורה להיות שלנו.” אליזבת שרבבה את שפתיה והפסיקה לקפוץ. “הֶר צפל אמר גם שהפולנים לא מסוגלים לנהל את עצמם.”
“איזו שטות,” אמרה מריאן, וכעסה על אלברכט שהניח לילדה לשמוע דיבורים כאלה. צפל היה המפקח על אחוזתם בשלזיה ונאצי נלהב. אלברכט סבל את שטויותיו של האיש מכיוון ששניהם גדלו יחד: ויסלאו הייתה עיירה קטנה.
“אבל היא הייתה שלנו, לא?” התעקשה אליזבת. “לפני המלחמה?”
“אליזבת,” אמרה מריאן ונאנחה. “תדאגי לעניינים שלך, בבקשה — וזה כולל את הספר שהיית אמורה לקרוא עכשיו עם אֶלפי.”
הילדה הרגיזה את מריאן באובססיה האינסופית שלה לרכוּש. היא כנראה ספגה את תחושת התוקפנות הלאומית, כאילו היא, באופן אישי, הייתה קורבן של חוסר הצדק הגדול. היו לה כל כך הרבה מותרות, אבל היא תמיד רצתה עוד — שמלה חדשה יותר, חצאית יפה יותר. כשקיבלה ארנב, היא רצתה כלב. אם הרשו לה לאכול סוכרייה, היא רצתה שתיים. על פי הבנתה, העולם כולו עמד לשירותה. מריאן, שחינוכה התאפיין בקמצנות ובאיפוק, נדהמה תמיד מהיצור התובעני והנועז שגידלה.
“אלפי,” היא פנתה אל האומנת. “תדאגי לכבות את הנרות בשמונה. הילדות יכולות לרדת, אבל רק עד המישורת, לא יותר.”
“אבל…” החלה אליזבת לומר, ומריאן נעצה בה מבט.
“לילה טוב,” היא אמרה אחרי שחיבקה את קתרינה כהת השיער, המתוקה והשקטה, ונישקה את מצחה הקטן והמעצבן של אליזבת.
בדרכה למטה נעצרה מריאן על המישורת כדי לראות את האולם מתחתיה, את מעברי האבן המקומרים, המוארים בנברשות. האור המנצנץ הוסיף לחדר זוהר מרגש, כמעט מפחיד. אורחים מקדימים החלו להגיע: הגברים בפראקים, מקצתם במדים ובסמלים נאציים חדשים צמודים לדשי בגדיהם, הנשים בשמלות חדשות ויפות. תחת שלטונו של היטלר התחזקה הכלכלה: לאנשים שוב היה כסף למשי, לקטיפה ולאופנות החדשות מפריז. ממושבה, שנראה ככס מלכות במרכז האולם, בירכה הרוזנת את אורחיה, אחרי שכיסא הגלגלים שלה הוסתר היטב למשך הערב. היא נראתה כמו הר של משי כחול וירוק שאף גרמנייה בת גילה (או בת כל גיל אחר) לא הייתה לובשת. צחוקה הצטלצל בעוצמה מפתיעה יחסית לבריאותה הרופפת — האם הייתה עוד אישה שאהבה מסיבות יותר ממנה? ושם, לפניה, היה האורח שעורר את פרץ הצחוק: קוני פְלֶדֶרמַן. מריאן התרגשה. מי עוד זכה לקבלת פנים כזו? קוני היה חביבה של הרוזנת, כוכב בזכות עצמו, גבר אהוב על הכול הודות לאומץ ליבו, פיקחותו ותבונתו — הוא הקסים את הנשים וזכה לאמונם של הגברים. איש לא היה חסין מפני הכריזמה של קוני, החל בהרמן גרינג המטורף וכלה בג’ורג’ מֶסֶרסמית הקודר.
“קוני!” קראה מריאן כשהתקרבה אליו.
הוא פנה אליה, וחיוך התפשט על פניו.
“א־הא! האישה שחיכיתי לה!” הוא קירב את כף ידה אל שפתיו. “את נראית נפלא.” הוא נשא את עיניו אל המישורת. “האם אזכה לראות את הנסיכות שלי, או שהרחקת אותן מכאן?”
“הרחקתי אותן,” אמרה מריאן בצחוק. “אני מקווה.”
“חבל.” הוא הניח את ידיו על ליבו והעמיד פנים שהוא מתמוטט. “טוב, לפחות אתנחם במלכה האם. בואי” — הוא הושיט את זרועו — “תכירי את בֶּניטה שלי!”
חיוכה של מריאן התקשח. בגלל אירועי השבוע שעבר, היא שכחה. מרטין קונסטנטין פלדרמן עמד לשאת אישה. זה נראה בלתי אפשרי. גם אחרי שנקבע התאריך (לעוד שבועיים מהיום!) נראה לה כל העניין כבדיחה מוגזמת.
אבל הוא היה רציני ואפילו לחוץ כשאחז במרפקה של מריאן. “את חייבת להתיידד איתה,” אמר. “היא לא מכירה אף אחד. אמרתי לה שאת תהיי בעלת בריתה. והרי” — הוא פנה אליה — “את יודעת שהיא תזדקק כאן לבעלת ברית.”
“למה?” שאלה מריאן. “אתה בין חברים.”
“נכון,” אמר קוני. “אבל היא לא.”
מצחה של מריאן התקמט לשמע תשובתו הלא־מובנת, אבל לא היה לה זמן להטיל ספק בדבריו, כי פתאום היא הייתה שם, בניטה של קוני, אישה מדהימה ביופייה, בעלת פנים נורדיות שהביעו שלווה. שערה הבלונדיני היה קלוע וכרוך סביב ראשה בסגנון האהוב על הנאצים, סגנון של ברונהילדה וַגנריאנית בשמלת דירנדֶל אמיתית. היא עמדה בין שני גברים צעירים שעבדו עם אלברכט במשרד החוץ, ושניהם נראו מרוצים. מריאן חשה צביטת קנאה בלתי רגילה. היא לא קינאה באישה הצעירה בגלל יופייה או מיניותה המוחשית (גם היא בצעירותה הייתה מוקד משיכה לגברים), אבל באותו רגע, בחברתם של שלושת הגברים האלה — שני צעירים כסילים ונלהבים וחבר יקר אחד, אהוב ילדותה, אחד מחשובי האופוזיציה — יפי תוארה של האישה לא השאיר לה ברירה. מריאן בת השלושים ואחת הרגישה כאישה בוגרת במשחק ילדים, מורה בין תלמידים נרגשים.
“סלחו לי, בחורים,” אמר קוני וסילק אחד מהם הצידה בתנועה מוגזמת. “אני צריך אותה בחזרה.” הוא הניח יד על זרועה של בניטה וקירב אותה אל מריאן. “אהובתי,” אמר ונפנה אל בניטה (היה מוזר כל כך לשמוע זאת מפיו), “תכירי את… איך להציג אותך?” שאל את מריאן. “חברתי הוותיקה, היועצת המעולה שלי, השומרת על יושרי?”
“אל תגזים, קוני,” אמרה מריאן וניסתה להשקיט את רוגזה.
“מריאן,” היא הציגה את עצמה, והושיטה יד אל האישה הצעירה, שלפי מראיה לא יכלה להיות בת הרבה יותר מעשרים.
“תודה,” אמרה הצעירה ומצמצה כמו עופר איילים מבוהל. “נעים מאוד.”
אורחים נוספים הגיעו, ומריאן ראתה אותם ממהרים אליה ללחוץ ידיים, להשמיע ברכות ולדבר על פוליטיקה. הייתה שם גרטה פון פירסדאל, שכבר ניסתה לצוד את מבטה. מאז פלישתו של היטלר, גרטה לא דיברה על שום דבר מלבד בגדי החורף שאספה למען הגרמנים בחבל הסודטים, שרק לאחרונה “שבו למולדת” אחרי ש”דוכאו על ידי הסלאבים” במשך זמן רב כל כך… מריאן לא הייתה מעוניינת לקחת חלק בפוליטיקה של גרטה. מתוך דחף רגעי אחזה בזרועה של בניטה. “תן לנו הזדמנות להיות חברות,” אמרה מעל כתפה אל קוני, שכבר הוביל את בניטה דרך הדלת האחורית אל החצר המוארת.
“איזה יופי!” אמרה בניטה.
“נכון?” שאלה מריאן. “כמו אגדה. לרוזנת פון לינגנפלז יש כישרון לכל מה שמדהים.”
בניטה הנהנה והביטה סביבה בעיניים גדולות.
“אז ספרי לי על עצמך, לפני שהמעריצים יסתערו עלינו,” אמרה מריאן. “הנסיעה שלך עברה בשלום? מצאת את החדר שלך?” היא הציגה במהירות את השאלות הנחוצות, והאזינה לתשובותיה של הבחורה בחצי אוזן.
היא חשה במבטיהם של אנשים מכל עבר. “תזכירי לי איך פגשת את קוני.” מריאן לקחה שני גביעי שמפניה מאחד השולחנות והגישה אחד לבניטה, שקיבלה אותו בלי לומר תודה.
“פשוט נפגשנו בכיכר העיר, זאת האמת,” אמרה הצעירה. “הייתי שם עם הקבוצה שלי מאגודת הנערות הגרמניות—”
“אלוהים אדירים! אגודת הנערות הגרמניות? בת כמה את?” קראה מריאן.
“הו, לא. זו לא הקבוצה של הילדות. זו קבוצת הנערות, ‘אמונה ויופי’. אני בת תשע־עשרה.”
“אה.” מריאן טפחה על זרועה. “ממש עתיקה.”
הצעירה שלחה בה מבט חטוף.
“נכון שהם מקסימים?” שאלה מריאן והצביעה על החרציות הלבנות ועל הכלניות שסודרו בעציצים לאורך המעקה. גבוה מעליהן נעו עננים חיוורים על פני השמיים הכהים, ומרחוק היה היער אפל באור הדמדומים. “אז בכיכר העיר…”
בניטה לגמה מהשמפניה והשתעלה. “אין הרבה מה לספר. נפגשנו, דיברנו, ואחר כך הלכנו לאכול ארוחת ערב.”
מריאן הניחה את הגביע שלה על הגדר. “ועכשיו אתם עומדים להתחתן.”
“כשאת אומרת את זה כך” — בניטה היססה — “זה נשמע מוזר.”
מריאן חייכה, הִטתה את ראשה הצידה וכיווצה את גבותיה. היא למדה את ההבעה הבוחנת הזאת מהרוזנת, וגילתה שהיא מועילה בשעה ששומעים וידויים והסברים מילדים ובני משפחה, אפילו מגברים מבוגרים.
אבל על הצעירה הזאת זה לא השפיע. היא דווקא אזרה אומץ ויישרה את כתפיה. “היו כמה דברים בין לבין.”
“ברור,” אמרה מריאן. מדוע השתמשה בכלל בסגנון התשאול הזה? הבחורה תהיה בקרוב אשתו של קוני. התחלה כזו ביחסיה איתה לא תועיל למריאן. “אני מצטערת. לא התכוונתי לחטט.”
“בואי.” היא הסתכלה סביבה בחצר המתמלאת במהירות, חיפשה לאן לפנות, וחשה הקלה כשאיתרה את הֶרמן קֶמפֶּל, אחד משני הבחורים שהתלהבו מבניטה לפני כן. “בואי נלך לדבר עם המעריץ הכי טרי שלך.”
בהמשך הערב נוצרה במקום אווירה עליזה ופוחזת. בדרן במכנסי עור ובגרבי ברך ניגן באקורדיון — האם הרוזנת שכרה אותו או שמא היה אחד האורחים מבני המקום? — ואנשים החלו לרקוד ריקודי עם על אבני הריצוף הבולטות. נשים אפילו חלצו את נעליהן, למרות הקור. ולתוך הבית סוף־סוף הגיעה שלישיית הג’ז האמריקנית שהזמינה הרוזנת. הם ניגנו מוזיקת רגטיים באולם הגדול בשעה שאחדים מהאורחים הקוסמופוליטיים האמיצים הדגימו ריקודים בעלי שמות מטופשים כמו “התפוח הגדול” ו”לינדי הופּ”. איכשהו, למרות התנור המאולתר והיעדר מים זורמים, הצליח השף להציע זרם יציב של מעדנים: כדורי בשר חזיר בנוסח מסורתי ברוטב פטרוזיליה עדין, כופתאות לבנות מאודות, ופרוסות נקניק בגודל של מטבע. היו גם חידושים — אספרגוס עטוף בפרוסות דקות של חזיר מעושן, ג’לי בצורות שונות, אננס בלהבות, וטוסט קוויאר… כמו המוזיקה, גם המזון שהוגש ביטא את מכלול חיי התרבות הגרמניים.
מריאן נעה במין ערפל, לא של אלכוהול (המארחת מעולם לא שתתה יותר מכוס אחת של פונץ’ — גם את זה למדה מהרוזנת), אלא של הקלה. היא הצליחה להמשיך במסורת חסרת הבושה של מסיבת הקציר, גם בשעה שהאומה נסחפה בגל של מיליטנטיות קשוחה ועצבנית. היא גם הצליחה להתעלות מעל חינוכה (אביה היה מזדעזע לראות אותה עורכת מסיבה שכוללת ריקודי ג’ז וגביעי שמפניה) ולספק לאנשים האלה משהו מקסים, משחרר ושמימי.
המחשבה הזאת ליוותה אותה כשבירכה אורחים ובדקה את מצב המשקאות מאחורי הבר ואת מלאי המזון במזנון. “הרוזנת הצעירה!” קרא דודן עליז ומהיר לשון של קוני, וכרך זרוע עבה סביב כתפיה. “איזו מסיבה! אבל איפה בעלך המכובד? וכל החברים החשובים שלו! לא ראיתי אף אחד מהטרולים האלה בשעה האחרונה! הם מתחבאים באיזה כנס של מיוחסים, בלי חברם הוותיק יואכים?”
“לא, לא.” מריאן נופפה בידה בתנועת ביטול ונשקה על לחיו. אלא ששאלתו הייתה במקומה. איפה אלברכט, באמת? ואיפה קוני, הנס וגֵרהארט פרידלנדר? היא לא ראתה אותם כבר זמן־מה. אולי אלברכט לקח אותם לספרייה כדי להקריא להם את מכתבו. המחשבה הרגיזה אותה. צלילות דעתו של אלברכט — יכולתו התמידית להתמקד בעולם שמעבר למה שנמצא ממש תחת אפו — כאילו נזפה בה. הוא צדק, כמובן. ארנסט פום ראט המסכן שכב באיזו מיטה בבית חולים, ואלפי יהודים ישנו בחוץ, בקור, באזור הגבול. גרמניה נוהלה בידי מסית קולני, נחוש בדעתו לחרחר מלחמה בין מדינות ולאמלל את חייהם של אינספור אזרחים תמימים. וכאן הם בילו בנעימים, שתו שמפניה ורקדו לצלילי סקוט ג’ופלין.
כשפרצה לחדר העבודה של אלברכט, טרודה ומתגוננת, גילתה שהם אכן שם — כל אורחיה הנעדרים: אלברכט וקוני, הנס וגרהארט, טורסטֵן פרַיי וסֶם בֶּבֵרוִויל האמריקאי, ועוד אנשים אחדים. רבים מהם, כמו קוני, עבדו כמנהלי מחלקות במשרד המודיעין הצבאי.
“מה זה?” שאלה וניסתה להישמע קלילה. “מסיבה חשאית? הרוזנת לא תשמח לדעת שאתם מתחבאים בחדר העבודה במקום לרקוד.”
“מריאן—” אמר אלברכט.
“אלברכט! תן לאורחים שלך לצאת וליהנות מהערב—”
בעודה מדברת הבחינה באדם חדש בקרבם: גבר נמוך, כהה שיער ומקריח, שמתיחוּת ניכרה בפניו הפשוטות. האנרגיה בחדר הייתה מוזרה. פני האנשים נשארו רציניות ולא השתנו עקב כניסתה.
“סליחה,” היא אמרה לגבר החדש. “אני לא חושבת שהכירו בינינו.”
“פיטר גְרַבּארֵק.” הוא התקדם לעברה והושיט את ידו. פולני. לאלברכט ולקוני היו קשרים רבים עם המפלגה הלאומית הפולנית.
“מריאן פון לינגנפלז. אשתו של המארח שלך,” אמרה והורתה על אלברכט.
“מריאן—” התערב אלברכט שוב. “פיטר הגיע ממינכן עם חדשות מדאיגות. הערב—”
“פום ראט מת?” צינה חלפה בגופה של מריאן.
“מת.” אלברכט הנהן. “אבל זה רק חלק אחד מהעניין.”
כעת הרגישה מריאן שלא בנוח במרכז הקבוצה הקטנה הזאת, כשכולם בוחנים את תגובתה. היא לא הייתה רגילה למצב הזה: להיות זו שלא יודעת.
“גבלס כנראה נתן לאֶס־אָה הוראה להסית למהומות ולהרוס רכוש של יהודים. הם משליכים אבנים על חלונות ראווה של חנויות, שודדים והופכים לספורט—”
“לא ספורט — קרב! מתקפה מאורגנת!” התערב האיש.
“שמטרתה להרוס לאנשים את החיים.”
“זה נורא!” אמרה מריאן. “לוץ אישר את זה? מה זה אומר?” לוץ היה מפקד המשטרה, האס־אה — אדם לא נעים שפגשה לאחרונה והסתייגה ממנו.
“עושה רושם כזה,” אמר אלברכט.
הם החליפו ביניהם מבטים.
“זה הופך לטירוף — היטלר מטורף בדיוק כמו שחשבנו!” אמר הנס, אבל איש לא שם לב אליו. הוא היה צעיר טיפש וחמוד. יש הוגי דעות ויש שחקנים, אמר פעם קוני. הנס הוא שחקן. אלברכט לא תמך בדיכוטומיה הזאת — כה נחרצת, כה מצמצמת ולא סלחנית. מעשה אמור לבוא בעקבות מחשבה, ומחשבה אמורה לכלול שיקול זהיר. אלא שזו לא הייתה דרכו של קוני. הוא עצמו השתייך לשחקנים, ודעותיו, אלה שבוטאו והובאו בחשבון, רק לעיתים נדירות היו תוצאה של שיקול דעת, ותמיד היו נחרצות.
“זה מבייש את גרמניה בעיני העולם,” אמר אלברכט.
גל של הסכמה עבר בין כל הנוכחים.
“וגורם סבל,” אמר קוני. “זה יגרום סבל להרבה מאוד אנשים…”
דממה השתררה בקרב החבורה, וקולות של צחוק וצלילי אקורדיון הסתננו מבעד לחלונות במסגרות העופרת.
“וזה אומר שאזרחים הגיוניים חייבים לפעול,” המשיך קוני. “לא כולנו בריונים ופראי אדם, אבל אנחנו נהיה כאלה אם לא ננסה לחולל שינוי.”
זאת הייתה הצהרה אמיצה, כמעט מאתגרת, ומריאן ראתה את השפעתה השונה על פניהם של האנשים. הנס הנהן בתנועה דרמטית, כמוקסם. אֶבֶּרהארט פון שטרָאלֶן, שממש לא תמך בדיבור נמהר כזה, טפח על דש בגדו. אלברכט קימט את מצחו בדאגה.
“זאת חובתנו,” אמר קוני. “אם לא נפעל להביס את היטלר, זה רק ילך ויחמיר. האיש הזה — הקנאי הזה שקורא לעצמו מנהיגנו — יהרוס כל מה שהשגנו כאומה מאוחדת.” הוא המשיך: “אם לא נתחיל לפעול נגדו כאנשים הגיוניים, אם לא נתחיל לגייס באופן פעיל את הקשרים שלנו בחו”ל — את האנגלים, האמריקאים, הצרפתים — הוא יוביל אותנו למלחמה, וגרוע מזה. אם תקשיבו למה שהאיש הזה אומר — אם באמת תקשיבו, ותקראו — הכול נמצא בספר הנורא שלו, ‘מיין קאמפף’. ה’מאבק’ שלו מנסה להפוך את כולנו שוב לחיות! תקראו את זה, אבל ממש תקראו את זה, דע את האויב — החזון שלו שייך לימי הביניים! מה שהוא שואף אליו יותר גרוע מאנרכיה של ימי הביניים! החיים האלה הם בסך הכול מאבק על משאבים שצריכים להתחלק בין הגזעים — הגזע העליון שהוא אוהב לדבר עליו והתכונות הגזעיות שהוא המציא — אלה הכלים שהוא ישתמש בהם כדי להפריד בינינו ולנצח.”
מריאן כבר שמעה בעבר את דעותיו של קוני — כמה פעמים הם שוחחו עמוק לתוך הלילה סביב האש בוויסלאו? היטלר הוא מטורף ובריון, על זה כולם הסכימו. מאז הפּוּטְש זה נהיה ברור. בשנים האחרונות הקדיש קוני, וכמוהו אלברכט, חלק גדול מזמנו לסיוע לקורבנות הנאציונל סוציאליסטים — יהודים שרצו להגר, קומוניסטים כלואים, אומנים שעבודותיהם הוחרמו. בלי חוקים, נהג אלברכט לומר, אנחנו לא טובים מהקופים. עבודתו נועדה לחזק את החוק באמצעות שימוש בו, כפי שנועדה לשם ניצחון בכל מאבק אישי.
אלא שקוני התייאש מהחוק והרגיש מסורס במידה הולכת וגוברת תחת שלטון הנאצים. הוא היה פורש מלידה והאמין בפעולה ישירה. זה היה אחד הדברים שמריאן כל כך אהבה בו — קוני, חברה למשחק מילדות, רעה היקר ביותר והאיש שכמעט העריצה, מלבד אלברכט, כמובן. הוא תמיד היה תועמלן, מגן נלהב על הצדק כפי שתפש אותו. כילדים הוא ומריאן בילו קיצים שלמים עם משפחותיהם על חוף הים הבלטי, כשקוני תמיד מנהיג אותם במאבקים נגד אי צדק, זומם לחשוף את יחסו הלא־אוהד של שוער המלון כלפי כלבים או כל דעה קדומה חסרת שחר מצד ההורים. בדרך כלל הוא הצליח, באמצעות אופיו החזק או נחישותו.
“אנחנו חייבים למצוא דרכים לפעול נגדו,” המשיך קוני. “לא רק להפנות את תשומת ליבו של העולם אל שאיפותיו המכוערות, אלא לפעול בעצמנו. אם נשב בשילוב ידיים ונבקר אותו בבטחה משולחנות העבודה שלנו, לא נוכל להאשים אלא את עצמנו. לכן אני מציע שנתחיל להפעיל התנגדות מהיום והלאה. שננסה להסיט את ארצנו ממסלול ההרס של היטלר.”
קוני סיים את דבריו. אגלי זיעה כיסו את מצחו והוא נותר קצר נשימה.
בין הגברים שנאספו בחדר נשמעו מלמולים ונראו הנהונים.
“העיקרון עצמו מקובל עליי.” אלברכט דיבר לאט אל הקהל האוהד. “אבל קנוניה פעילה נגד הממשלה שלנו — הממשלה הזאת — היא דבר מסוכן. עלינו להביא בחשבון את הנשים והמשפחות שלנו. אני לא מציע שלא נפעל, אלא שנחשוב היטב—”
“הנשים והמשפחות שלכם יתמכו בכם,” התערבה מריאן, והפתיעה את עצמה ואת שאר הנוכחים בחדר. דבריה נשמעו כנזיפה. אלברכט היה תמיד כל כך שקול, איטי ומתחשב. כמו צב מזדחל לעומת קוני, האייל הקופצני.
“כולם?” שאל פון שטראלן בדאגה.
“כולם,” חזרה מריאן על דבריו. פון שטראלן היה שוביניסט. הוא לא סיפר שום דבר לאשתו הטיפשה, מִיסי, ולא לקח אותה לשום מקום. מיסי המסכנה. הוא התייחס אליה כאל פרה שמנה ומטומטמת.
“למרות הסיכון?” שאל אלברכט בעדינות.
“למרות הסיכון,” חזרה מריאן על דבריו.
“בסדר,” אמר קוני והסב אליה את מבטו הנמרץ. “אז תצטרכי לדאוג לזה שכולן יסכימו. ברגע זה התמנית למפקדת הנשים והילדים.”
עיניה של מריאן פגשו את עיניו. מפקדת הנשים והילדים. היא ידעה שהוא לא התכוון להמעיט בערכה, אבל דבריו פגעו בה כמו סטירה.
הישיבה — אם זה מה שהייתה — הסתיימה, ובתחושה לא מציאותית חזרה מריאן אל המסיבה כדי למלא את תפקידה כמארחת. שיחות החלו ונפסקו, שלישיית הג’ז ניגנה, ומהמישורת של המדרגות ציטט מישהו את קיקרו בלטינית.
אבל בחוץ, מעבר לחומות הטירה, התרחשו דברים נוראים. מריאן יכלה לדמיין את הבריונים חומי החולצות של היטלר ממלאים את הרחובות, מתרברבים וצועקים באווירה של אלימות שלוחת רסן. היא ראתה אותם צועדים בסך במינכן בקיץ שעבר. שניים מהגברים עזבו את המצעד ומיהרו אליה למדרכה. לרגע היא עמדה שם קפואה, וחששה שתותקף: אבל למה? אך הם הכו את הסטודנט שעמד לידה, בעטו בו עד שהתקפל כמו כדור, ומגפיהם השחורים הנוצצים הלמו בגבו. זה קרה כל כך מהר, שהיא קפאה במקומה. למה? מה הוא עשה? היא שאלה גבר שעמד לידה כשאנשי האס־אה הסתלקו. הוא לא הרים את ידו בהצדעה ראויה, לחש האיש כשרכנו לעזור לסטודנט המסכן לקום על רגליו.
במשך ימים שלמים אחר כך היא ראתה את פניהם של הגברים האלה כשאצו לעברה: פנים רגילות של אנשים בגיל העמידה, שהאלימות הפכה אותן לנטולות הבעה וחסרות בינה.
“מה קרה? את נראית מבוהלת,” אמרה מימי אַרמאכֶר וקטעה את הזיכרון. מימי הייתה אישה מתוקה, בת־דודה רחוקה של אלברכט, שמריאן תמיד חיבבה.
“הרגע שמעתי—” מריאן היססה. איך לקרוא לזה? זה היה משהו מתקופה פחות תרבותית, ולא היו לה מילים לתאר זאת. “קיבלנו חדשות ממינכן, שיש שם מהומות — האס־אה… הם מכים אנשים, הורסים רכוש של יהודים—”
“חדשות?” אמרה מימי, כאילו זה היה הדבר שאין להבינו.
“מחבר של קוני שהגיע רק עכשיו,” הסבירה מריאן.
“אה, כמה נורא,” אמרה מימי ופניה נפלו. “בכל הערים?”
אנשים התכנסו סביבן. מריאן שמה לב לבֶּרנה וגוטליבּ ברוּקנר בשולי הקבוצה, וכן לאלפרד קלאוזנר: חברים יהודים שמצבם בגרמניה הלך ונעשה קשה. דורות של התבוללות לא יכלו עוד להפריד בינם לבין היהודים המהגרים ממזרח, שהיטלר היה נחוש כל כך לסלק. איש כבר לא היה בטוח.
פתאום הרגישה מריאן מותשת. “זה מה שהבנתי.”
“הורסים רכוש?” שאל מישהו. “בכוונה?”
“רכוש של יהודים,” אמרה מימי בהדגשה מצמררת. “רק של יהודים.” היא פנתה אל מריאן. “זה לא מה שאמרת?”
מריאן נעצה בה עיניים. “אני לא יודעת.” היא הזדקפה. “זה משנה? הממשלה שלנו משסה בהם חבורות של בריונים.”
“זאת התחלת הסוף,” הודיעה הרוזנת בטון דרמטי כששמעה על ליל הפרעות שלימים כונה ליל הבדולח. “האוסטרי הזה יחריב את הארץ הזאת.”
ובזה היא פרשה והלכה לישון.
מריאן התקנאה בחירותה. היא עצמה תיאלץ ללוות את המסיבה הזאת עד סופה המר.
כשנפוצו החדשות החלו האורחים נושאי המשרות הממשלתיות או בעלי רכוש ניכר בערים הקרובות לעזוב את המסיבה, לרדת במהירות בפיתולים, למרות שכרותם, לצפור ולהאיר בפנסי מכוניותיהם. אחריהם יצאו משם, פחות שיכורים, האורחים היהודים המעטים. כמה מציצנים אידיוטים נסעו אל העיר השכנה ארנהיים, לראות עד היכן הגיעו המהומות.
ליד מזרקת השמפניה התווכח גרהארט פרידלנדר עם האחים שטולמַאייר, זוג תאומים שיכורים ואדומי פנים, נאצים מושבעים. הקהל המתוח יצר מעגל סביבם.
“הקונספירציה של היהדות העולמית לא תיפסק עם הרצח של פום ראט,” טען אחד מהם. “אנחנו חייבים לפעול נגדם—”
“אל תדבר שטויות,” ירק גרהארט. “את פום ראט הרג נער מופרע בן שבע־עשרה, לא קונספירציה.”
“נער מופרע בן שבע־עשרה שהוא יהודי ובולשביק,” טען יריבו, “שרצה להרוס את האחדות והגאווה של העם הגרמני…”
מריאן לא הייתה מסוגלת להקשיב. הקשקוש הנאצי האבסורדי הזה נשמע בכל מקום, בשל לאימוץ על ידי שוטים כמו האחים שטולמאייר. איך בכלל הגיעו השניים האלה לרשימת האורחים? תודה לאל שגרהארט נמצא פה כדי להעמיד אותם במקום.
שלישיית נגני הג’ז נעלמה מהחדר הגדול (האם חזרו לברלין? האם שילמו להם?) ואיזה אוויל ניסה להשמיע בפטפון תקליט של מוזיקת מצעדים של הנאצים, אך אז הגיעו קציצות חמות שיצאו זה עתה מתחת ידו של השף. המציצנים שנסעו לארנהיים חזרו כעת, ונראו כמעט מאוכזבים כשדיווחו כי שום דבר לא קרה. למה הם ציפו? העיר הבווארית הייתה קתולית כולה. לא היו בה תושבים יהודים וגם לא בתי עסק של יהודים.
הטבח, שלא התרשם מהשמועות ולא מההסתלקויות, המשיך להציע מטעמים: סיבוב חדש של צלי חזיר, עוגות תפוחים, פרנקפורטר קראנץ. והברמן מזג משקאות.
מריאן חיכתה לרגע שהאורחים יסתלקו. הם היו נהנתנים ושקועים בעצמם, ובכל זאת צלעה המסיבה לקראת מותה האיטי.
בערך בחצות היא הרשתה לעצמה רגע של פרטיות בחדר שומם, שופע סמלי ניצחון של צייד עתיק כלשהו ממשפחת פון לינגנפלז. הקירות היו מעוטרים בגולגולות לבנות עדינות של איילים ובפוחלצים מרקיבים של חזירי בר, דובים, אפילו של זאב. חדר אכזרי, אבל היא תסתדר. היא רצתה לנוח חמש דקות. יותר מזה, והיא כבר לא תחזור. בעודה מתיישבת נמוגה ההבעה מעל פניה, ובשל הרפיון שתפס את מקומה היא הרגישה זקנה, אם לילדים קטנים שמצאה את עצמה פתאום בארץ פראית.
“א־הא!” נשמע קול מאחוריה, ושתי ידיים אחזו בכתפיה לפני שהספיקה להסתובב: קוני. היא חשבה שכבר מזמן הסתלק — או שחזר לברלין לתקן את הנזק או שהלך לישון עם ארוסתו, אדם חדש עם הרגלים חדשים. אבל הוא כאן. התעקשותו עודדה אותה.
“תפסתי אותך,” הוא אמר.
“אוי, קוני,” היא אמרה והסתובבה אליו. “להגיד לכולם ללכת הביתה? כל כך מוזר לקיים את המסיבה הזאת כשמעבר לה, אלוהים יודע—”
“שיישארו.” קוני התיישב בכורסה מולה. “הם ממילא שיכורים מדי ולא יצליחו ללכת.”
“אני מתארת לעצמי.” מריאן נאנחה. “מה קורה שם בחוץ?”
“בואי נראה,” אמר קוני ונשען לאחור. “גרֶטה פון פירסדאל מחקה אווז על רחבת הריקודים, הר פְריקְל הזקן מצא זונה ממין זכר והתיישב על ברכיו, ומישהו שאני לא מכיר מקיא לתוך החפיר.”
“אוי, לא.” מריאן חייכה.
בכמה מסיבות השתתפו שניהם יחד? רבות מכדי למנותן מאז ימיהם כילדים. וקוני תמיד היה עיתונאי מבדר — צופה המתעניין בחיה האנושית. זה מה שעיצב את חברותם: הבחנותיו המדויקות, והערכתה כלפיהן כאדם שלא ניחן בתובנה חדה כשלו.
“ובניטה?” היא לא יכלה להתאפק. “היא ישֵנה?”
“היא ילדה טובה,” ענה קוני. הוא מתח את רגליו, ואורה של האח יצר צללים ארוכים ומגוחכים של נעליו. פניו הנאות נראו עייפות. עיגולים כהים הסתמנו תחת עיניו.
“זה מקל עליה או מקשה עליה להירדם?”
קוני משך בכתפיו. “היא הייתה מותשת.”
מריאן הזדקפה בכורסה והסתכלה במבט שואל על ידידה. “מה היא חושבת? על המהומות האלה והבריונות הזאת, על מה שקורה בעולם?”
קוני הניח את ראשו על גב הכורסה והביט בה. גם כשהיה מותש נשארו פניו נאות מאוד: התווים הברורים, היפים, שהיו לו כילד, לא היטשטשו ולא התעבו. במקום זה הם נהיו חדים וישרים מתמיד — והוא עדיין הצליח לרגש אותה בסימטריה שלהם.
“את לא מרוצה מבניטה,” הוא אמר. “ידעתי מראש.”
“זה לא הוגן, קוני, למה אתה חושב—”
“אני יודע,” הוא אמר.
“מה? אני לא אישה רחבת אופקים ופתוחה, ששמחה לראות את החבר שלה מאוהב?”
קוני צמצם את עיניו. “רחבת אופקים, כן. שמחה, לא. את תובענית.”
מריאן קימטה את מצחה. “טוב, היא ממש צעירה.”
הוא צחק.
“היא תהיה שותפה מלאה שלך? בכל מה שאתה עושה?”
קוני הזדקף פתאום, ולרגע חששה מריאן שהרחיקה לכת יותר מדי. אבל הוא לא כעס. הוא הפנה את הכורסה אליה, רכן קדימה והשעין את המרפקים על ברכיו. “לא כמוך וכמו אלברכט, לא,” הוא אמר. “אבל יש חיבורים מסוגים שונים. ואני אוהב אותה.”
היא הופתעה מהעוצמה שבהכרזתו. האם הייתה שם, בטענתו הנחרצת, ביקורת מרומזת על הנישואים שלה?
“את חייבת להבטיח לי משהו,” אמר קוני.
“מה?” שאלה מריאן וקימטה את מצחה.
הוא שלח יד קדימה ואחז בידה, והלם עבר במריאן למגעו.
“אם המצב יורע — והוא יורע — את חייבת לעזור לה. היא בחורה פשוטה, ולא מגיע לה הבלגן שאני עלול לגרור אותה לתוכו.” מבט שונה, לא אופייני, כמעט ילדותי, נראה על פניו. “ואת חייבת לעזור לה לגדל את הילד שלי.”
“הילד שלך?” נדהמה מריאן. “היא ב—”
הוא הנהן. “את מבטיחה לי?”
“ברור שאני אעזור, קוני, אתה יודע את זה, אבל—”
“את מבטיחה לי?”
מריאן בחנה את פניו, שמעולם לא ראתה אותן רציניות כל כך, ותחושה מבשרת רעות חלפה בגופה כמו צינה.
“אני מבטיחה,” אמרה בשקט, וחשה שחומרת הבטחתה סוגרת עליהם במלואה.
ואז, ברגע שמריאן תשחזר במוחה שוב ושוב — לא רק באותו לילה אלא במשך השנים, זמן רב אחרי שקוני ימות, שאלברכט ימות, שגרמניה עצמה תמות, ומחצית מהאנשים שהתארחו במסיבה ייהרגו, ייהרסו מבושה או ימצאו את עצמם אי־שם בין שתי האפשרויות האלה — הוא רכן קדימה, ובאותה עוצמה ששימשה אותו כדי לחלץ ממנה את הבטחתה, נשק לה. זו הייתה נשיקה נטולת כל רמז לרומנטיקה או פלירטוט, שגברה (וכאן צצה שאלה שתכרסם בה ותטריד את מוחה ללא תכלית לנצח) אולי אפילו על תשוקה, צללה ישירות לתוך ים האהבה והידע. היו כאן שני אנשים שהבינו זה את זה. היו כאן שניים שהאמינו במשהו גדול מהם.
מי התנתק ראשון? בכל השחזורים לא נמצאה לה תשובה ברורה. והאם זה נמשך דקות אחדות? שניות? זה היה ברור לחלוטין ומבלבל בה בעת. ימים שלמים לאחר מכן עוד חשה במגע ידו של קוני כשהסיט את השיער מלחייה. הלחי רטטה מהזיכרון, חמה וקרה בבת אחת.
“קוני,” היא אמרה כשהתנתקו זה מזה. הוא רכן אליה וקירב את ידה אל שפתיו. אך לפני שהספיקה לחשוב מה לומר, מה לשאול, הוא קם והלך משם.
אין עדיין תגובות