מיכאל בלומקוויסט נמצא במשבר. כבר אין הרבה קונים לכתב העת האליטיסטי שלו, 'מילניום', והוא מוצא את עצמו במגרש לא מוכר […]
פרק 1
ראשית נובמבר
פרָנס בָּלדֶר היה סבור מאז ומעולם שהוא אב גרוע.
אף שאָאוּגוּסט כבר היה בן שמונה, עד כה נמנע פרָנס מלמלא את תפקידו כאב, וגם עכשיו לא היה אפשר לטעון שהוא מרגיש בנוח עם המשימה. אבל זו היתה חובתו, כך הוא ראה זאת. מצבו של הילד אצל אשתו לשעבר ובעלה הארור, לָסֶה וֶסטמָן, לא היה טוב.
משום כך פרנס בלדר התפטר מעבודתו בעמק הסיליקון וטס הביתה. עכשיו עמד המום בשדה התעופה אָרלָנדָה וחיכה למונית. את פניו קידם מזג אוויר מן הגיהינום. הגשם והסערה הצליפו בו, ובפעם המאה תהה בינו לבין עצמו אם אכן פעל בחוכמה.
הוא, מכל השוטים האנוכיים, עומד להיות אבא במשרה מלאה – האין זה טירוף מוחלט? באותה מידה היה יכול להתחיל לעבוד בגן חיות. הוא לא ידע דבר וחצי דבר על ילדים, ובאופן כללי גם לא הרבה על החיים. והמוזר מכול היה שאיש לא ביקש ממנו לעשות זאת. לא היו בסיפור הזה אמא או סבתא שצילצלו אליו בתחינה וביקשו ממנו לקחת אחריות.
הוא הגיע להחלטה הזאת על דעת עצמו, ועכשיו היה בכוונתו – בניגוד לפסיקת בית־המשפט שקבעה את הסדרי המשמורת, וללא כל אזהרה מוקדמת – פשוט לדפוק על דלתה של אשתו לשעבר ולקחת את בנו אליו הביתה. הוא ציפה שתקום מהומת אלוהים, שלסה וסטמן ירתח מזעם, יחטיף לו מנה הגונה. אבל אלה היו פני הדברים, והוא נכנס למונית נהוגה בידי נהגת שלעסה מסטיק במרץ מסחרר תוך שהיא מנסה לגלגל איתו שיחה. גם באחד הימים היותר מוצלחים שלו, הדבר לא היה עולה בידה. פרנס בלדר לא התלהב במיוחד משיחות בטלות.
הוא פשוט ישב לו במושב האחורי וחשב על בנו ועל כל מה שקרה בזמן האחרון. האמת היתה שאאוגוסט לא היה הסיבה היחידה, או אפילו העיקרית, לעזיבתו את סוֹליפוֹן. חייו הגיעו לנקודת משבר, ולרגע תהה אם באמת יוכל לעמוד בכך. בדרך לרובע ואססטן הרגיש כי הדם אוזל מגופו, והוא כבש דחף לוותר על כל העניין. אבל היה ברור לו שאסור לו לסגת עכשיו.
הוא שילם למונית בטוּרסגאטָן, הוציא את המטען שלו והעמיד את התיקים בחדר המדרגות בסמוך לדלת הכניסה לבניין. הוא העלה איתו רק את המזוודה הריקה ועליה הדפס ססגוני של מפת העולם שקנה בנמל התעופה הבינלאומי של סן פרנסיסקו. לבסוף עמד לפני הדלת מתנשם ומתנשף ועצם את עיניו. הוא העלה בדעתו כל סצנה אפשרית של צעקות וטירוף, ובעצם, חשב לעצמו, מי יכול לבוא אליהם בטענות? אף אחד לא צץ ומופיע סתם כך ועוקר ילד מסביבתו הטבעית, בוודאי לא אב שעד כה מעורבותו הסתכמה בהפקדות לחשבון הבנק. אבל היה מדובר במצב חירום, לפחות כך הוא ראה זאת. ולכן, כל כמה שהיה מעדיף לברוח, הוא התעשת וצילצל בפעמון הדלת.
איש לא פתח, לפחות לא מייד. ואז לפתע הדלת נפתחה בתנופה ולסה וסטמן עמד מולו בעיניו הכחולות העזות, בית החזה המפותח שלו וכפות ידיו הענקיות שנראו כאילו נבראו במיוחד להסב כאב לזולת. לא פעם הוא לוהק בזכותן לתפקיד הבחור הרע בקולנוע, הגם שאף אחד מתפקידי הבחורים הרעים שבקולנוע – ובכך פרנס בלדר היה משוכנע – לא היה רע כמו זה שהוא גילם ביומיום.
“אלוהים אדירים,” אמר לסה וסטמן. “לא רע, לא רע. הגאון בכבודו ובעצמו מגיע לביקור.”
“אני פה בשביל לקחת את אאוגוסט,” אמר פרנס.
“מה?”
“הגעתי כדי לקחת אותו איתי, לַרס.”
“אתה בטח צוחק.”
“מעולם לא הייתי כל כך רציני,” הוא ניסה לומר, ואז הגיחה הָאנָה, אשתו לשעבר, מהחדר שמשמאל. היא כבר לא היתה יפה כמו בעבר, ניכרו עליה התלאות שפקדו אותה ומן הסתם גם יותר מדי סיגריות ואלכוהול. ובכל זאת ליבו התרחב בפרץ של רוך בלתי צפוי, בייחוד כשהבחין בסימן כחול על צווארה. דומה כי רצתה לומר דבר־מה מסביר פנים, למרות הכול. אבל היא לא הספיקה כלל לפתוח את פיה.
“למה שיהיה אכפת לך פתאום?” שאל לסה וסטמן.
“כי אי אפשר להמשיך ככה יותר. אאוגוסט זקוק לבית חם ובטוח.”
“ואת זה בטח אתה תוכל לתת לו, חתיכת חכם בלילה? מתי עשית משהו חוץ מלבהות במחשב?”
“השתניתי,” הוא אמר, והרגיש פתטי, בין היתר כי לו עצמו היו ספקות אם אכן השתנה בכלל.
הוא גם נרעד לרגע כשלסה וסטמן התקרב אליו בגופו העצום ובזעמו האצור. התחוור לו בבהירות מבהילה שאם המטורף הזה יתנפל עליו לא יוכל להגן על עצמו, ושכל הרעיון היה מופרך מתחילתו ועד סופו. אבל למרבה הפלא לא הגיעה כל התפרצות, שום סצנה, רק חיוך מריר ואז המילים:
“יופי, יוצא מן הכלל!”
“מה זאת אומרת?”
“שהגיע הזמן, זה הכול, לא ככה, האנה? סוף כל סוף מעט גילוי אחריות מצד מר ‘עסוק’ שלנו. בראבו, בראבו!” המשיך לסה וסטמן במחיאות כפיים תיאטרליות. במבט לאחור, זה בעצם מה שהבהיל את פרנס בלדר יותר מכול – הקלות שבה שיחררו את הילד.
ללא מחאות, למעט סמליות בלבד, הם איפשרו לו לקחת אותו. אולי לא ראו באאוגוסט אלא מטרד. אי אפשר לדעת. האנה נעצה בפרנס כמה מבטים שהוא התקשה לפענח, ידיה רעדו ולסתותיה היו מתוחות. אבל היא שאלה פחות מדי שאלות. הרי היא היתה אמורה לפצוח בחקירה צולבת, להעמיד אלפי תנאים, לבוא בדברי תוכחה ולהביע דאגה מכך ששגרת יומו של הילד תופר. אבל היא רק אמרה:
“אתה בטוח? אתה תעמוד בזה?”
“אני בטוח,” אמר. הם נכנסו לחדרו של אאוגוסט, ופרנס ראה אותו לראשונה זה למעלה משנה. הוא נמלא בושה.
איך היה מסוגל לנטוש ילד כזה? הוא היה יפה כל כך, מעורר השתאות בתלתליו הסמיכים, בגופו הגמיש ובעיניו הכחולות הרציניות, השקועות כליל בפאזל ענקי של אוניית מפרש. היה נדמה שכל דמותו זועקת “אל תפריעו לי”, ופרנס פשוט ניגש אליו בצעד איטי, כמתקרב אל ישות זרה ובלתי צפויה.
למרות זאת, הוא הצליח להסיח את דעתו של הילד ולגרום לו לאחוז בידו ולצאת אחריו למסדרון. הוא לעולם לא ישכח זאת. על מה אאוגוסט חשב? מה עבר לו בראש? הוא לא הרים את עיניו, לא אליו ולא אל אמו, והתעלם מכל נפנופי הידיים ומילות הפרידה. הוא פשוט נכנס איתו למעלית. בלי כל קושי.
אאוגוסט היה אוטיסט. ככל הנראה גם סבל מפיגור שכלי, אף שהאבחנה שקיבלו לא היתה חד־משמעית. מרחוק היה נדמה שההפך הוא הנכון. בפניו העדינות, המלאות ריכוז, הוא הקרין רוממות מלכותית, מין הילה, כמי שאינו סבור כי העולם הסובב אותו ראוי להתייחסות. אבל במבט קרוב יותר ניכר מבטו המצועף, ועד היום טרם הוציא מפיו ולו מילה אחת.
בכך נכזבו כל התחזיות שניתנו לגביו בגיל שנתיים. אז טענו הרופאים שאאוגוסט מן הסתם נמנה עם הילדים האוטיסטים שכישוריהם אינם לקויים, ואם רק יעבור טיפול התנהגותי סיכוייו טובים למדי, למרות הכול. אבל דבר לא התקדם כפי שהם קיוו, ולמען האמת, פרנס בלדר לא ידע מה עלה בגורל כל הכספים שנועדו לתמוך בילד ולעזור לו או איך התקדמו לימודיו. פרנס חי כל השנים בעולמו שלו, ברח לארצות־הברית והסתכסך עם כל מי שנקרה בדרכו.
הוא נהג בטיפשות. אבל עכשיו התכוון למלא את חובתו ולדאוג לבנו, ונרתם לכך בכל הכוח. הוא ביקש לראות תיקים רפואיים של הילד והתקשר למומחים ולמורים. התברר לו שהכסף ששלח לא הופנה לרווחתו של אאוגוסט אלא שימש לדברים אחרים, מן הסתם להוללויות של לסה וסטמן ולכיסוי חובות ההימורים שלו. דומה כי הילד הושאר לרוב לבדו והתאבן בהרגליו הכפייתיים. יש להניח שגם נחשף לדברים גרועים מזה – ומסיבה זאת חזר פרנס הביתה.
פסיכולוג התקשר אליו והביע דאגה משטפי דם מסתוריים על גופו של הילד – סימנים שגם פרנס ראה. אלה ניכרו על זרועותיו ורגליו ועל בית החזה וכתפיו של אאוגוסט. האנה טענה כי מקורם בהתקפים של הילד, שבהם נהג להשליך את עצמו לפנים ולאחור. ואכן, כבר ביום השני חזה פרנס בלדר באחת ההתפרצויות האלה, וזו הבהילה אותו עד מוות. אבל הוא סבר שההתקפים אינם מסבירים את שטפי הדם.
הוא חשד שמדובר באלימות, ונועץ ברופא כללי ובשוטר לשעבר שהכיר באופן אישי. אף כי הם לא יכלו לאשר את חששותיו בוודאות, סערת רוחו של פרנס הלכה וגברה, והוא כתב שורה של מכתבים והודעות. הוא כמעט שכח את הילד. הוא שם לב שאפשר לשכוח אותו על נקלה. לרוב אאוגוסט ישב בחדר שפרנס פינה עבורו בווילה בסָלטשוֹבָּאדֶן, חדר עם חלונות שפונים לים, והרכיב את הפאזלים שלו, את הפאזלים המסובכים להפליא שלו, בני מאות חלקים שחיבר בווירטואוזיות ומייד לאחר מכן פירק כדי להתחיל מהתחלה.
בתחילה התבונן בו פרנס, מוקסם כולו. זה היה כמו לצפות באמן גדול בעבודתו, ולפעמים נמלא באשליה שהילד עשוי בכל רגע להרים את עיניו ולומר לו משהו בוגר לגמרי. אבל אאוגוסט לא הוציא הגה מפיו, ואם במקרה הרים את ראשו מהפאזל הוא תמיד צידד את מבטו והסתכל בכיוון החלון ואל אור השמש שהשתקף במים בחוץ. לבסוף הניח לו פרנס לנפשו. אאוגוסט נותר לשבת שם בבדידותו, ולמען האמת פרנס לא נהג לצאת איתו אלא לעיתים רחוקות, אפילו לגינה.
מבחינה רשמית, הילד לא היה באחריותו והוא לא רצה לסכן דבר לפני שיסדיר את ההיבטים המשפטיים. לכן נתן ללוֹטי רָסק לטפל בכל הקניות – ובכל הבישולים והניקיונות. פרנס בלדר לא הצטיין בצד זה של החיים. הוא התמצא במחשבים ובאלגוריתמים שלו, אבל פרט לכך כמעט בלא־כלום, וככל שעבר הזמן כך שקד עליהם ועל ההתכתבות שלו עם עורכי הדין, ובלילות שנתו נדדה בדיוק כמו בארצות־הברית.
מעבר לפינה ארבו לו תביעות משפטיות ושערוריות. הוא שתה בכל ערב בקבוק יין אדום, לרוב אָמָרוֹנֶה, אלא שהיין עזר רק לזמן קצר מאוד. מצב רוחו הידרדר יותר ויותר והוא חלם להתפוגג באוויר כמו עשן או להסתלק למקום כלשהו, שלא קיימים בו כל כבוד או הגינות. אבל ביום שבת אחד בנובמבר קרה משהו. בערב קר וסחוף רוחות, הוא ואאוגוסט פסעו לאורך רינגבֶגֶן ברובע סוֹדֶר וקפאו מקור.
הם חזרו מארוחת ערב אצל פארָה שָריף בסינקֵנס וֶג, ולמען האמת, אאוגוסט כבר היה צריך להיות מזמן במיטה. אבל ארוחת הערב התארכה, ופרנס בלדר פיטפט וגילה סודות רבים מדי לכל הדעות. פארה שריף ניחנה בתכונה הזאת. היא הצליחה לגרום לאנשים לפרוק את אשר על ליבם. היא ופרנס הכירו כשלמדו מדעי המחשב באימפריאל קולג’ בלונדון, וכיום פארה נמנתה עם המעטים שהשתוו לו ברמתם המקצועית בשוודיה ושהצליחו לעקוב אחרי קו המחשבה שלו. המפגש עם מישהי שהבינה אותו היה עבורו הקלה עצומה.
הוא גם נמשך אליה, אך למרות שניסה מעולם לא הצליח לפתות אותה. פרנס בלדר לא הצטיין בפיתוי נשים. אבל הפעם זכה לקבל ממנה חיבוק לפרידה שכמעט הפך לנשיקה, והוא ראה בכך התקדמות גדולה. זה מה שהעסיק את מחשבותיו שעה שחלף עם אאוגוסט על פני מגרש הספורט של סינקֶנדָם.
פרנס גמר אומר בליבו לדאוג לשמרטף בפעם הבאה, ואולי אז… מי יודע? במרחק מה נבח כלב. קול של אישה נשמע מאחוריו, צעקה נסערת או שמחה, היה קשה להחליט, והוא הביט אל עבר הוּרנסגאטָן ואל הצומת שבו תיכנן לעצור מונית או לרדת לרכבת התחתית לכיוון סלוּסֶן. באוויר עמד ריח של גשם, ובמעבר החציה התחלף הרמזור להולכי הרגל לאדום. בצד האחר של הרחוב הוא הבחין בגבר מרושל כבן ארבעים שנראה לו מוכּר במעומעם, ובאותו רגע בדיוק הוא אחז בידו של אאוגוסט.
הוא רצה להיות בטוח שהילד לא יירד מהמדרכה לכביש, ואז שם לב לכך: היד היתה מתוחה כאילו הילד מגיב בעוצמה לדבר־מה, ועיניו היו חדות וצלולות. הדוק שכיסה את מבטו כמו הוסר כבמטה קסם, כאילו אאוגוסט, המורגל לבהות פנימה אל תוך פיתולי נפשו שלו, ראה משהו עמוק וגדול מכל מה שראו האחרים ליד מעבר החציה והצומת. פרנס אף לא נתן את דעתו על כך שהרמזור התחלף לירוק.
הוא איפשר לבנו לעמוד ולהתבונן במתרחש, ובלי שהבין מדוע נתקף התרגשות גדולה – אף כי זה היה מוזר. הרי לא היה מדובר אלא במבט, שום דבר מעבר לכך, והמבט לא היה בהיר או שמח במיוחד. ולמרות זאת היה בו כדי להזכיר לפרנס משהו רחוק ונשכח שנח רדום בזיכרונו, ולראשונה זה זמן רב הרגיש שמחשבותיו מלאות תקווה אמיתית.
אין עדיין תגובות