החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המוצ'ילר שלנו על ההדק

מאת:
הוצאה: | 2014-08 | 43 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"אני מקווה שלא הלכת לאיבוד."
הטמבל שותק וממשיך לעשן.
"אתה עוקב אחריי כבר יותר משבועיים. אתה צריך משהו מיוחד, או ש…"
הטמבל התחיל לגחך. בשלב הזה הבנתי שהוא אדיוט אמיתי. הסתובבתי והתחלתי ללכת מהר לכיוון האוהלים שלנו.
"חכה רגע", הוא אמר בקול מפתיע. לא ציפיתי לקול בס נמוך והחלטי מהפה של הגוץ הזה. "אני באמת עוקב אחריך מאז שהגעתם. אני צריך לדבר אתך".
"אין בעיה, אתה מוזמן לארוחת ערב. יש פסטה, אורז ומקרוני. אחר כך נדבר".
בשנת 1998, מטייל גידי לנדאו עם חברתו בדרום אמריקה. מה שמתחיל כטיול שגרתי לאחר הצבא הופך להסתבכות מסוכנת.
מכתבים ישנים שימצא גידי במהלך הטיול יסייעו לו לחשוף את הסוד הנורא של משפחתו.

גלעד ב'
פברואר 2000
ירושלים

מקט: 001-1610-001
מסת"ב: 9789655650198
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א

לקחת את הנעליים, לקחת את הדסקית ואת פנקס השבי. להחזיר את כל שאר הציוד.

בחוץ תחכה לי סיגל ונעוף מפה בלי הרבה שהיות, בלי מסיבות ובלי בכיות מיותרות על הכתפיים של אימא. המסע הזה ישב לנו בראש כבר יותר משנתיים: באמצע הלילה, כשהיינו אמורים לשמור על החבר'ה שישנים, ודמיינו את הטיול, את הכיף, המסיבות והחופש, את החופש… את כל שאר הסידורים ארגנו בחופשת השחרור.

מהלך על החוט בין שיגעון לשפיות מתעורר בבקרים בלי למצוא משמעות

למה אני כאן האם זה כל מה שיש?

יש חבר'ה שצריכים לעבוד בערך שנה בשביל לממן את הטיול שלהם, אנחנו כבר חוסכים אליו שנתיים. איך אפשר ממשכורת צבאית של חמש מאות שקלים בחודש לחסוך עשרים אלף שקלים? מסתבר שאפשר. לא מעשנים, לא שותים, לא יוצאים למסיבות ולא לסרטים. המטרה מקדשת את כל העינוגים המיותרים שנפלו בדרך.

קיבלתי עצות מכל החברים, הבטחתי לשלוח גלויות להורים

אל תחכו לי לא חוזר בקרוב

אבא שלי התעקש להסיע אותנו לבן גוריון. להורים קשה להשתחרר מהאפוטרופסות המעיקה שלהם. מן הסתם, הם ידאגו לנו גם כשנהיה בני ארבעים – ואנחנו ננהג אותו הדבר עם הילדים שלנו. הוא ידע שיש לנו מספיק כסף אבל בכל זאת שלף מהארנק, באופן לא מפתיע בכלל, שטרות מרשרשים של סוקרה. אקוודור היא המדינה הראשונה בטיול שלנו, אנחנו אמורים לנחות בה בעוד יומיים בדרום אמריקה. מאיפה הוא השיג את זה בארץ? לא שאלנו, רק חייכנו והודינו לו בנימוס.

"נתראה מתישהו", לחש לי אבא וחיבק אותי. "תשמרו על עצמכם ואל תעשו שטויות". כן, בטח. הרי בשביל זה אנחנו נוסעים, לא? לעשות המון שטויות!!!

נוסע רחוק לעבור על החוק במרדף אחרי גורלי

לחפש ריגושים לפתוח קשרים הדוקים במוחי

יחי העולם השלישי…

למה היינו חייבים לבחור את הטיסות הכי זולות במסלול הכי ארוך? בחיי, הרגשתי כמו באוטובוס יותר מאשר במטוס. אתה לוחץ על הלחצן לקרוא לדיילת ונדלק אור ליד הטייס; "עצור". נוחתים, שני נוסעים יורדים וממשיכים הלאה. למה נתתי לה לארגן את הטיסות שלנו, לעזאזל.

נחתנו בקיטו ביום ראשון. כבר נמאס לנו מנחיתות ומהמראות אבל לא בזבזנו זמן בקיטו, ועלינו על עוד טיסה קצרה לאיי גלפגוס. הגענו בלילה. אחרי כמה ניסיונות שווא למצוא מלון בלי ישראלים, התייאשתי ונכנסתי למלון הבא שראיתי וזהו. לפחות שעל היאכטה שניקח לא יהיו ישראליתוס.

סיגל הגיעה סוף סוף למלון. אמנם מחר כבר לא נהיה פה אבל היא חייבת לפרוק את המוצ'ילה, לספור בפעם האלף את כל הכסף שלה כולל כל שטרות הטרוולר צ'ק ולרשום בדיוק כמה הוציאה, על מה ומתי, וכמה אני חייב לה.

בבוקר מצאנו יאכטה. יותר נכון, גיגית עם מנוע, עם קפטן אמיתי (עם כובע והכול), ועם מדריך שיודע לדבר אנגלית – אבל רק את ההסברים הנחוצים. אי אפשר לדבר אתו על יותר מאשר צבים, דגים, introduced species ודארווין. איכשהו נאספו באותה סוכנות מעופשת זוג אמריקנים; טרייסי האמריקנית החננה שצוחקת מכל שטות שבעלה, אירי ששמו פיטר, מוציא מהפה. סיגל לחשה לי שהם נראים כמו הזוג מ"גרין קארד", שפיטר בטח התחתן אתה רק כדי לקבל אזרחות אמריקנית ושכל הטיול שלהם נועד להראות לרשויות ההגירה בארצות הברית קצת תמונות מ"ירח הדבש".

"מתאים לך לחפש קונספירציות בכל דבר שאת רואה. וחוץ מזה, מה את לוחשת, הם לא מבינים עברית anyway, דאא!"

חוץ מהם היו עוד שני סטודנטים דנים, ג'פה ולואיזה. כוסית וכוסון בבגדי ים כתומים תואמים, שבאו לאקוודור בתכנית של חילופי סטודנטים. ומלבדם עוד שני ישראלים. לא נורא, שיהיו לפחות ארבע ידיים בשביל הפוקר ובשביל שאר התפקידים בגלגול הירקות.

הפלגנו אל הים. אל האוקיינוס, יותר נכון. מי שסיפר לכם שאי אפשר לישון בסירה קטנה ושחוטפים ישר מחלות ים כנראה סבל מחוסר איזון כימי. גלי הים נדנדו אותנו כמו תינוקות בערסל. אחרי יומיים נדמה שראינו כבר את כל החיות הקיימות באזור הזה של העולם, את כל הדגים, הכרישים והאלמוגים, את כל הצבים, הקקטוסים והאיגואנות. סיגל שוב לחשה לי, "נדמה לי שבלילה אנחנו בכלל לא שטים מאי לאי, הם פשוט עוברים לצד השני של אותו אי גדול אחד – ככה הם פשוט חוסכים דלק! Don't you think?"

פחות משבוע שהיא מדברת קצת אנגלית, וכבר המשפטים שלה יוצאים חצי בעברית וחצי באנגלית. אפילו כשהיא מגמגמת יוצא לה מין כזה "אמממ… אממ…" במקום סתם "אההה… אהה…"

אחרי ארבעה ימים נגמרו הבירות שפיטר ואני חיסלנו. הן נגמרו כששוחחנו על נוכחות צה"ל בשטחים הכבושים ועל כמה שזה טוב שיש איחוד אירופי שדואג לאירלנד המסכנה ומזרים אליה כספים. ניצחתי כבר את כל המלחים בהורדות ידיים, ונגמרו לי התחתונים להחלפה. האמת, ניצחתי את כל המלחים חוץ מאחד. בחור שתקן, נמוך ומקריח, שלא השתתף במסיבות הקטנות שלנו על הסיפון.

"אני כל הזמן מרגישה שהוא נועץ בי עיניים, כאילו מפשיט אותי במחשבתו".

כן, בטח. סיגל, את מסתובבת חצי עירומה על הסיפון ועל החופים. זה מה שנשאר לו לעשות? לדמיין? אבל האמת, גם אני הרגשתי שהוא מסתכל יותר מדי. כאילו פיצוי על זה שהוא לא מדבר – משתמש בעיניים במקום בפה. פעם אחת שמעתי אותו מדבר, ואז באמת השתכנעתי שהוא לא אילם. הוא דיבר עם הקפטן ליד תא המנועים, שמעתי חצאי מילים בספרדית, אבל אני כמעט בטוח שבסוף השיחה הקפטן הקטן אמר למלח – בעברית – יאללה, לך לישון…

כנראה לא שמעתי טוב – למרות… טוב, לא חשוב… בכל הספינות יש מלחים שיודעים משפטים בעברית. אחד אפילו שאל אותי פעם על איזה חוף: "איפה היית?"

"מה איפה הייתי?"

"בצבא, בצבא!"

"בנח"ל", השבתי בחיוך.

"אההה, נח"ל: נתקעת, חכה לגולני!!!"

ואז, לקול צחוקם של כל הישראלים שהיו על החוף, שבטח לימדו אותו את כל הססמאות האלה לפני דקה, הוא המשיך: "פעם צנחן – פעמיים קולה", "האדם שבטנק ינצח", "גולנין שלי גולנין שלי".

טוב, לפחות אני יודע איפה המגודלים המורעלים שצחקו מאחוריו שירתו. רק שלא ילמדו אותו בגיגית שטה תרגילי פרט, חוליה, הסתערות ולחמה בשטח בנוי.

  1. :

    אהבתי מאוד, הצליח לשמור אותי במתח עד הסוף…

  2. (בעלים מאומתים):

    הסיפור אמנם לא עשה לי את זה מהרגע הראשון, יש עלילה די מבולבלת, ולאורך כל הזמן לא ממש ברור למה דווקא גידי קשור לכל זה, בסופו של דבר זה סיפור של ילד שמנת שנלכד תחת ציפורניים של אנשים שרצו להחזיר לאבא שלו, וכנראה שזה יותר מזל משכל, וכל זה למרות שבסופו של דבר נראה שאת מה שצריך לעשות ולדאוג לאנשים, אז זה לא בעדיפות הראשונה.
    הייתי אומר שמעבר לכתיבה רהוטה וקולחת, העלילה מעצבנת והפאנצ' לין לא משהו, אבל ככה בקלילות אפשר לסבול אתנחתה קלה בין ספרים יותר לעניין.

הוסיפו תגובה