החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המסעדה של ז'ניה

מאת:
הוצאה: | 2017-02 | 213 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"הדברים הכי טובים פשוט קורים כשלא מצפים להם"

(גבריאל גרסייה מרקס)

 

המסעדה של ז'ניה מגולל מסע של אדם אל עברו ואל עצמו. ערב חורפי אחד מקבל צבי שטיינר, אז בנקאי בן 53 , שיחת טלפון מוזרה. טעות במספר. בעקבות שיחה זו מתרחשים אירועים שמשנים את חייו ואת חיי הדמויות המרכזיות בסיפור.

האם הכול מקרי או שאולי יש ביקום כוחות שגורמים לדברים לקרות? המחבר מנסה להתמודד עם השאלה הזו בעזרת דיאלוגים בין הגיבורים.

העלילה של המסעדה של ז'ניה נעה בין ישראל לפולין ובין הווה לעבר. משולבים בה דפי יומן שכתב צבי שטיינר וסיפור חיים מופלא ומפתיע של אמו אווה ומשפחתה בפולין.

 

"אין גיל לאהבה. בני חמש עשרה, ארבעים או אף יותר. כל עוד הלב ממשיך לפעום אנחנו בגיל לאהבה" כתב ושר שארל אזנבור. המסעדה של ז'ניה הוא סיפור אופטימי על אנשים שהלכו בעקבות סימני הדרך של הגורל ונתנו הזדמנות שנייה לאהבה.

 

משפחה. אהבה. גורל. זה כל הסיפור.

 

* * *

 

דן פיינר נולד בתל אביב בשנת 1939 ומתגורר ברעננה. דן כתב סיפורים קצרים

וארוכים ועתה יוצא לאור ספרו הראשון.

מקט: 4-1272-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

צבינג'י

 

אַרְטְקָפֶה "מוזה". יום חמישי, 23 באפריל. 07:20

 

צבי שטיינר, צבינג'י בפי ידידיו, הקדים להגיע לבית הקפה, הממוקם בפאתי רמת החייל שבצפון-מזרח תל אביב, ותפס את השולחן האהוב עליו בקומת הכניסה ליד החלון ממנו יכול היה לראות את פריחת האביב שצבעה את קבוצת עצי האזדרכת שממול בשלל צבעים. שערותיו המאפירות, שבדרך כלל אסופות בקוקו, היו עתה פזורות על עורפו ועיניו היו אדומות מחוסר שינה אך על שפתיו, מתחת לשפמו האדיר, שהוסיף לחזותו מספר שנים מעבר לחמישים ותשע שנותיו, היה מרוח חיוך של שביעות רצון. בזהירות השעין  על אדן החלון הנמוך חבילה עטופה בבד המוכתם בשלל צבעים. בעוד כמה דקות ציפה צבינג'י לראות את גופו הארוך של גידי וייס, בן גילו, שהיה נשוי לזיוה אחותו, עד שעזבה אותו לטובת המדריך שלה בסדנא לדמיון מודרך, מתפתל לעברו בין השולחנות שהיו עדיין ריקים כמעט בשעה זו של הבוקר. צבינג'י אהב לשבת כאן. בעיקר אהב את השלווה הפסטורלית של הבוקר ואת שיחות הנפש עם גידי.

"ציור חדש?" שמע צבינג'י קול מאחוריו וזיהה מיד את קול הבס  העמוק של  מיכאל  פורת, הבעלים  של  מוזה,  שפרש  מהאקדמיה כפרופסור לפילוסופיה לטובת ניהול המקום.

צבינג'י אפילו לא הסתובב ופלט, "פורטרט."

"מי הקורבן הפעם?" פורת, בכובע קסקט נצחי שהסתיר את קרחתו אף שהיה גאה בה, התיישב מול צבינג'י ורמז למלצרית שליד הדלפק להמתין.

"אמי."

"עיניך האדומות מעידות שהשקעת שעות רבות בציור."

"אכן כן," ענה צבינג'י קצרות, רומז שאינו מתכוון לפתח שיחה פילוסופית   בשעה זו של הבוקר.

"יהיה זה בלתי מנומס מצידי אם לא אבקש לראות את פרי עבודתך ומצד שני בוודאי סיבות רבות לך לסרב לי ואקבל זאת בהבנה."

"אתה צודק," המהם צבינג'י.

"שומע אני בקולך רצון להתכנס בתוך עצמך ואניח לך. אנא הרם ידך כשתחפוץ דבר מה ונעמוד לרשותך," אמר הפרופסור וקם.

שומע אני בקולך… וואלה זה בטח גם לבן שלו מדבר כמו אפלטון, חשב צבינג'י לעצמו ובקול אמר. "אשמח לקצת חברה עד שגידי יבוא. אם יש לך זמן, כמובן."

פורת חזר לשבת. "זמני בידי. על מה תרצה לשוחח?"

"לא חשוב," אמר צבינג'י ולאחר הפסקה קלה הוסיף, "אתה יודע מה? ספר לי על התמונה שמול הכניסה."

"המתכוון אתה לחוּרבה?" שאל פורת.

צבינג'י הנהן בעייפות.

"שמח אני על התעניינותך," אמר פורת. "יודע אתה חורבה זו מהי?"

צבינג'י הניע ראשו לשלילה.

"יושב אתה בחורבה זו עכשיו," אמר פורת.

צבינג'י הזדקף ונראה עתה ערני לגמרי. "זו החורבה? ברצינות?" שאל.

"וכי מכיר אתה אותי כמבזבז זמנו על הלצות?"

צבינג'י קם ובצעדים מהירים התקדם לעבר הכניסה ונעמד מול תמונה בשחור-לבן. ראה חורבה בת שתי קומות מאבנים ובטון ומספר אשנבים דמויי חלונות ועצי איקליפטוס מפוזרים מסביבה. שניות אחדות התבונן וחזר למקומו. "וואו. הפתעת אותי," אמר לפורת. "מה הסיפור?"

"על  שבט אבו קישק שמעת?" שאל פורת.

"בטח שמעתי."

"ובכן כך. בשנת אלף תשע מאות שלושים ושש מכר אחד מזקני שבט אבו קישק  את החלקה והחורבה לאדון הרמן גרינוולד ואדון גרינוולד הוא במקרה הסבא של זוגתי שרון."

"וזה כאן?"

"ממש כאן. היכול אתה  להאמין?"

"לא," הודה צבינג'י בכנות. "אתה לא עובד עליי, נכון?"

פורת חייך. "שפת הצעירים בפיך אבל משיב אני בשלילה. הסיפור אמיתי ושמעתיו מאביה של שרון בליווי דוקומנטים מקוריים החתומים על ידי נוטריון. "

"ואיך הפכה החורבה  למה שאני רואה כאן?"

"ידידי, קופץ אתה ישר לפואנטה ומפסיד סיפור מרתק על תל אביב של  פעם."

צבינג'י בקושי החזיק את עיניו פקוחות אך שמע את עצמו אומר: "סקרנת אותי, פרופסור. יאללה, שפוך כבר…"

 

 

 

 

 

 

 

 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המסעדה של ז'ניה”