המסילה

"בקיצור, אני הולכת לי ככה, כמו כל בוקר, ופתאום נפער לי בור כזה במדרכה. לא, מה אני אומרת בור. בולען. ממש בולען זה היה."

ארוחת ערב ברביעייה מובילה לעיוורון זמני. פגישת אהבים במלון אינה עולה יפה. רוכב קטנוע שנחלץ מתאונה מגיע לבית דודתו ומוצא שם דבר מפליא. על פני הקרקע עוצרת תנועת הרכבות – ובחלל שמתחת לקרקע ניכרים עדיין סימני החפירה העתיקה בסלע.

בלשון מדודה ומדויקת, בכתיבה אינטימית ובהומור דק, אסף שור מצייר את דמותה של חברה המגששת באפלה. שלל הסיפורים, הדמויות והבלחי הזיכרון הנשזרים לאורך המסילה כמו מתכנסים אל אירוע המאיים להתרחש, ואולי כבר אירע וטרם התגלה במלוא משמעותו. בתנועתם המשותפת, הם חוברים ליצירת ספרות שאין כמותה.

"ללא ספק אחד הסופרים העבריים הטובים ביותר שכותבים כיום" (יוענה גונן, הארץ)

"נדמה שאין בספריו מילה מיותרת או מחווה מזויפת, רק מיומנות סיפורית שעובדת היטב" (נוית בראל, ידיעות אחרונות)

זהו ספרו השמיני של אסף שור. קדמו לו עמרם, מוטי וסיגל (בבל), כה אמר וינסנט, החתול הטיפש, למה דג ציפור וארזת לבד (כתר) והדוב (הקיבוץ המאוחד).

מקט: 4-31-9007345

1.

ישבנו בקרון כולנו, לכודים איש־איש בתוך אופיו כמו בתוך גולם שאפשר אולי לפרוץ ממנו, אבל רק במאמץ אדיר. ישבנו שם שווי ערך, סדורים ושקולים זה לזה כמו עלעלים על עמוד תפרחת. היינו יחד, אבל עדיין יחידים. כשהנערה נכנסה, כולנו הרמנו עיניים ולא ידענו למה. אולי בגלל המצח המגולה שלה, פרי תספורת משונה שהלמה אותה בכל זאת. אולי כי הפנים שלה היו במנוחה מוחלטת, ובכל זאת ניכרה בהן איזו דריכות – לא, לא דריכות. אולי איפוק. כאילו הפנים אוצרות ארשת או מסוככות עליה, ולא היה אפשר לדעת איזו. אולי כי נדף ממנה איזה ריח שאפילו לא ידענו שאנחנו מבחינים בו, אבל לא להגיב אליו היה משום מה בלתי אפשרי. רק מן הנימוס השפלנו את המבטים בכוח ונעצנו אותם במכשירי הטלפון וברצפת הקרון, בעקבות הנעליים ובמסטיקים המשוטחים ובעטיפת חטיף ריקה ששמט אחד הילדים. השפלנו אותם בזה אחר זה, כאילו היינו כולנו רכיבים של צעצוע מכני יחיד. כאילו רקם אותנו יחד מין תפטיר שהתעקש מבעד לסוליות הגומי השטוחות, מבעד לעקבים הגבוהים ולתחתית הסנדלים המיוזעת כשחלפה על פנינו בזרועות שנעו בקצב הצעדים שלה, שהיה גם קצב הלחש של הגלגלים, שגבר כדי נימה ושוב שכך ושוב ושוב. לא להרים את המבט אליה עלה לנו הרבה. המתח בשרירי הצווארים שלנו השתרג סביב עמודי השדרה הבלתי נינוחים, התיישב בישבנים שהתהדקו ואז נפלט אל הקרון בניע של כפות רגליים ובהתעקצצות העור שסביב הקרסוליים, בזיעה שנקוותה בחריצי ההבעה שהעמיקו עם הזמן שכבר עבר ושטפה על פני נקבוביות ובמורד האף.

היא התיישבה והושיטה יד למתוח את החצאית הצרה, הבהירה, ולכסות את הברכיים. בתוכה היו האיברים הפנימיים סדורים וצפופים, כמו אצל כולנו. בתוכה היו מיצי הקיבה והמזון המתעכל: חטיף השוקולד והבוטנים והחומרים המשמרים, כמה נגיסות תפוח שאת רובו שמטה אל תוך הפח בבית כשיצאה, וכבר התחיל להתחמצן. בתוכה היו פרודות האוויר שנשמנו גם אנחנו, קודם ואחר כך. בתוכה היתה, עם חברותיה ואיתנו בקרון, הביצית שביום מן הימים תוכל להיות למחצית של ילד.

אשה במכנסיים בהירים ובז'קט של תכלת נכנסה בעקבותיה, והצעדים שלה היו באותו אורך בדיוק. היא התיישבה והניחה את התיק לצדה על המושב הריק. היא נאנחה בקול כמו שעשתה כל בוקר, ושניים מאיתנו שכבר היו מורגלים בזה החליפו מבטים ידעניים. הם לא ידעו את שמה, ולא היתה לזה שום חשיבות. גם זה את שמו של זה הם לא הכירו, אבל זיהו את הפנים.