ספרה החדש של עדינה מור חיים, המרחב שבינינו, עוסק בשיריו של המשורר רפי וייכרט דרך מופעיהם של מרחבים כמייצגים את […]
הדף
הדף – גיליון הנייר המשמש לכתיבה, לציור או להדפסה – הוא מרחב חיוני־ראשוני למי שעוסק בכתיבה. גם כאשר הדף הריק הוא ממוחשב, הרי שהפונקציה שלו היא להתמלא בקווים, באותיות, במילים. כשמדובר בכתיבת שיר, ניתן לדמות את המשורר למעין ארכיטקט ה”בונה” בתים (בתי שיר) על שטח הדף. את התנועה של הכתיבה אפשר להעריך על סמך המקומות הריקים בטקסט שנותרים על הדף. גם כשצורת הטקסט הכתוב מוסכמת, בהתאם לז’אנר המסוים, ניתן “לשחק” עם מיקום הכותרת או הטקסט (ללא כותרת; עם כותרת) לא רק בקורלציה לקונבנציה שהז’אנר מְזַמן, אלא לנטייתו של המשורר “לשחק” עם הדף: שורה בעמוד למעלה, למטה, שתי שורות, רווחים. ככל שהמילה, השורה, הטור, הבית, משאירים מקום ריק על הדף – ולא “נענים” למוסכמה הפואטית שלפיה “תפקידו” של הדף להתמלא – מופתע הקורא, ומתעמק בכתוב ובכך הוא הופך שותף למעשה הכתיבה ולתנועתה.
מסקירת שיריו של וייכרט מתברר כי התייחסותו לסימונים על הדף היא כאל דרך לגדור שטח פרטי במרחב. הכתיבה, ואופניה נתפסים כתנועות החותמות ותוחמות את מי שמבצע פעולות אלה. העיסוק בכתיבה, בהקשר זה, מנכיח את המשורר הנכחה דינמית במילים המסוימות שבחר לכתוב מתוך ה”מילון” הפואטי שלו. הדף, כמרחב כתיבה כזה, מופיע לראשונה בספרו השני של וייכרט, ימים בהולים, בשיר “תמיד מול הים” (עמ’ 37):
תמיד מול הים
תָּמִיד מוּל הַיָּם וְתָמִיד דּוֹעֲכִים.
מֵעַל גַּג בֵּיתְךָ אֲנִי צוֹפֶה בַּשֶּׁמֶשׁ
מִתְכַּהָה בְּמַסְלוּלָהּ, נוֹטֶשֶׁת אִישׁוֹנִים
וּמַחֲלִיקָה בָּעֲלָטָה. סְבִיב הָאֲדָמָה
הָאוֹר אֵינוֹ מוֹתִיר כָּל חֲתִימָה.
תָּמִיד מוּל הַיָּם וְתָמִיד דּוֹעֲכִים.
תָּמִיד מוּל הַיָּם וְתָמִיד דּוֹעֲכִים.
יָשַׁבְנוּ מְלֹא גּוּפֵנוּ עַל קַרְקַע חַמָּה,
שָׁעוֹת אַחֲרוֹנוֹת בְּטֶרֶם תְּמַמֵּשׁ
אֶת מוֹתְךָ, כְּטוֹעֵן לִזְכוּת רִאשׁוֹנִים,
חָנוּט בְּמִלִּים לְפִי הַשִּׁיטָה הַקְּדוּמָה.
תָּמִיד מוּל הַיָּם וְתָמִיד דּוֹעֲכִים.
תָּמִיד מוּל הַיָּם וְתָמִיד דּוֹעֲכִים.
מַשְׁאִירִים עִקְבָה בַּחוֹל, שְׂרִיטָה בַּדַּף.
אַל תִּטְעֶה לַחְשׂב שֶׁעַיִן נָחָה עַל שִׁירֶיךָ,
הַזִּכָּרוֹן מִתְפּוֹרֵר בְּיַחַד עִם שְׁרִירֶיךָ,
פִּיחַ וְאָבָק, תַּחְתָּם אַתָּה נִגָּף.
תָּמִיד מוּל הַיָּם וְתָמִיד דּוֹעֲכִים.
תָּמִיד מוּל הַיָּם וְתָמִיד דּוֹעֲכִים.
הַבֹּקֶר שֶׁאַחֲרֵי הוּא הַבֹּקֶר שֶׁאַחֲרֶיךָ.
וַאֲנִי עוֹד נוֹגֵעַ, לְפָחוֹת מִשְׁתַּדֵּל
לְדַמְיֵן אוֹתְךָ חָזָק, מִתְקוֹמֵם וּמִתְרַגֵּל,
קוֹלְךָ מִתְכַּרְבֵּל בְּאָזְנִי לְרֶגַע, וְנִדָּף.
תָּמִיד מוּל הַיָּם וְתָמִיד דּוֹעֲכִים.
הסימנים שאנו משאירים בחיינו כמו “עִקְבָה בַּחוֹל” הופכים ביד המשורר ל”שְׂרִיטָה בַּדַּף”, והם נעלמים מול הנצחי: “תָּמִיד מוּל הַיָּם וְתָמִיד דּוֹעֲכִים”. השיר הוא בבואה לשני נושאים בולטים המעסיקים את וייכרט בשירתו: אהבה ושירה.
שירי ארבעת שערי הספר: “גולה של ערות”, “תמצית שקטה בהמולה”, “ימים בהולים” ו”תחנות ביניים” שופעים באהבה – לבת זוגו, לבתו ולחבריו הרבים. מתוכם בחרתי בשיר “בתוך הלילה” (עמ’ 25) שבו מתוארת האהבה כמענהּ לאבסורד שבקיום החולף, נושא שמעסיק את וייכרט לאורך כל יצירתו:
בתוך הלילה
בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ מִגָּבֹהַּ
נְנַסֶּה בְּיָד זְמַנִּית לִלְכֹּד אֶת הַטַּוָּס
אֶת הַזָּנָב הַצִּבְעוֹנִי וְהַשָּׁבִיר שֶׁנִּפְרַשׂ
בְּעֵינֵינוּ הַנִּבָּטוֹת כְּמוֹ זְמַן נִדְחָס
אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ מִגָּבֹהַּ
בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ מִגָּבֹהַּ
נְחַפֵּשׂ אַהֲבָה בֵּין גּוֹרְדֵי הַשְּׁחָקִים
כְּמוֹ חַיּוֹת בְּנוֹת־חֲלוֹף נֶחְרָדִים נִדְחָקִים
מַנִּיחִים רְטִיּוֹת עַל הַתְּהוֹם וְהַסּוֹף
בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ מִגָּבֹהַּ
בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ מִגָּבֹהַּ
נָצוּד בַּחוּשִׁים כְּמוֹ בְּרֶשֶׁת קְשִׁיחָה
אֶת תַּפּוּחַ הָאוֹר שֶׁבְּלֵב עֲלָטָה
הַכֹּל אֶפְשָׁרִי עוֹד אִם לֹא נֵרָתַע
מִתּוֹדָעָה הַמְגַשֶּׁשֶׁת אֶת עֻבְדַּת מוֹתָהּ
בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ מִגָּבֹהַּ
בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ מִגָּבֹהַּ
מַה שֶּׁיִּפְצַע אֶת הָעוֹר לֹא יִשָּׁכַח
מַה שֶּׁנִּלְכָּד בָּאִישׁוֹן רַק הוּא יִלָּקַח
וְהַגּוּף הַמְאֹהָב הוּא מְסִלָּה שֶׁל תּוֹתָח
בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ מִגָּבֹהַּ.
במשפט החוזר בתחילתו ובסופו של כל אחד מארבעת בתי השיר, “בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ מִגָּבֹהַּ”, מודגש מאבקם המתמיד של בני אנוש בסופיותם הצפויה באמצעות החיפוש אחר האהבה, האור והביטחון שבמגע. עם זאת, במודעות לסופיות ובאימה הנלווית אליה מתאפשרים החיפושים אחריהם, כי “הַכֹּל אֶפְשָׁרִי עוֹד אִם לֹא נֵרָתַע”.
שנתיים לאחר מכן, בספר שיריו השלישי מבט חוזר, גובר הרצון להספיק לכתוב כמה שיותר. בבית השני בשיר “שעון יד” (עמ’ 45), מואץ הזמן והכתיבה מבקשת להפוך מ”שְׂרִיטָה בַּדַּף” לשיגור “גְּדוּדֵי אֶצְבָּעוֹת אֶל הַדַּף”:
שעון יד
עַד שֶׁיָּסִירוּ אֶת הַשָּׁעוֹן
מִן הַיָּד אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מַסְרֵטָה:
לְהָרִיץ אֶת הַתְּמוּנוֹת
לְאָחוֹר, לִגְזֹר, לְרַטֵּשׁ, לַעֲרֹךְ.
עַד שֶׁיָּסִירוּ אֶת הַשָּׁעוֹן
מִן הַיָּד אֲנִי רוֹצֶה לְשַׁגֵּר
גְּדוּדֵי אֶצְבָּעוֹת אֶל הַדַּף
לִכְתֹּב אֶת מַה שֶּׁנִּדַּף
וּלְאַחֵל לוֹ אֲרִיכוּת יָמִים גַּם
אַחֲרֵי שֶׁיָּסִירוּ אֶת הַשָּׁעוֹן
מִן הַיָּד.
התשוקה לכתיבה ולמרכיביה הטכניים (“…לִגְזֹר, לְרַטֵּשׁ, לַעֲרֹךְ”) והרצון להספיק לבטא את כל אפשרויותיה מתגברים ככל שהזמן רץ. לכן יש לגייס “גְּדוּדֵי אֶצְבָּעוֹת” למימושם אל הדף ולהעלות על הנייר כל מה שעלול להישכח ולהיעלם. שעון היד המסמן את תקתוקו של הזמן ומאיץ לעשייה בתחילתו של השיר, הופך בסופו לפריט דומם, ש”אריכות חייו” מותנית במשך חייו של האדם ובתכנים שבהם הוא ממלא אותם.
דרך נוספת להתמודד עם הארעי ניכרת לאורך כל הספר מבט חוזר. וייכרט מגולל בו נפתולי ילדות ונעורים תל אביביים במחזור תמונות המצטרפות לרסיסי קיום של שכונתו ברמת אביב, כשהיא הולכת ומתגבשת לקהילה בצל הגירת ההורים והשואה. המהדורה השנייה של הספר יצאה לאור בשנת 2011 בליווי תמונות כמחווה לפגישת מחזור שהתכוונו לקיים תלמידי “ניצנים”, בית הספר שבו למד המשורר. על קהלי היעד של הספר כותב וייכרט בהקדמה: “עם המהדורה החדשה”:
בפרסומו של ספר כל־כך מקומי הבנתי שהוא עתיד לפגוש בשני קהלים: הראשון, המצומצם, זה שיכול לממש את הטופוגרפיה והאווירה של המקום, דהיינו ילידי השכונה הצפון-תל-אביבית בשנות השישים והשבעים. השני, הרחב, אלה שמעולם לא התוודעו לאותם רחובות, אתרים ובניינים. הנחתי שלאלה האחרונים יערכו השירים סיור מודרך במקום לא מוכר המהווה, עם זאת, מיקרוקוסמוס של ישראל ההיא. שהרי מעבר לממד האישי של סיפור חניכה – תענוגות וחרדות ילדות, נפתולי התבגרות – עוסקים השירים בנושאים קולקטיביים ובהם השואה, הגירת ההורים, הוויית השיכונים, החיים בסביבה רב־תרבותית ורב־לשונית, הקשר לטבע בתוך המרחב האורבני ועוד. בעשור שחלף נתקלתי במקומות רחוקים – בערים, בעיירות ובקיבוצים – בקוראים שהשירים דיברו אל לבם ודובבו את ילדותם ונעוריהם במקומות שונים אך דומים.
בשיר מרגש בספר זה בשם “ביקור מאוחר” (עמ’ 9), “מתמלא” דף הכתיבה בתיאור מקומות שבהם התנהלו חייו הצעירים של המשורר ברמת אביב:
ביקור מאוחר
לִפְעָמִים אֲנִי מְבַקֵּר שָׁם,
בַּמָּקוֹם הַמְאֻשָּׁר.
בְּשֵׁשׁ בָּעֶרֶב נִדְמֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁר
בְּלִי זַעַם שִׁיר עֶרֶשׂ לֶעָבָר.
מִסָּבִיב כַּרְבּוֹלוֹת שִׁכּוּנִים
נְעוּצִים עַל כְּרָעַיִם בְּרִבּוּעֵי
דֶּשֶׁא מְגֻלָּחִים. קָשֶׁה שֶׁלֹּא
לָחוּשׁ בְּעוֹרְקֵי הַבֶּטוֹן שֶׁל הַשָּׁנִים.
לְיַד אוּלַם הַהִתְעַמְּלוּת אֲנִי נִזְכָּר
בַּפַּחַד מֵהַגִּלְגּוּל עַל הַמִּזְרוֹן.
תָּמִיד הֶעְדַּפְתִּי לִהְיוֹת אַחֲרוֹן
וּלְצַפּוֹת לִגְאֻלַּת הַצִּלְצוּל.
כַּעֲבֹר שְׁלשִׁים שָׁנָה גִּלְגּוּל
נוֹסָף. מִתַּחַת לַמִּכְנָסַיִם הַקְּצָרִים
נִגְלֵית עֶרְוַת הַזְּמַן.
לֹא תֻּמִּים וְלֹא אוּרִים.
המרחבים המצוינים בשיר הם הבתים (“מִסָּבִיב כַּרְבּוֹלוֹת שִׁכּוּנִים”) הנמצאים ב”רִבּוּעֵי דֶּשֶׁא מְגֻלָּחִים”, וכן אולם ההתעמלות בבית־הספר שבו המשורר למד בעבר. שני מבטים שזורים זה בזה – זה של בוגר שבא לביקור מזדמן לאחר שלושים שנה וזה של נער המבקש להיאחז במקום שטרם התעצב. שני המבטים שומרים על התום של תקופת נעוריו, וכן על הניסיון שנצבר עם השנים משום אהבתו הגדולה למחוזות עברו. המבט על הבתים ועל הדשא המהוקצע ביניהם הוא כמבט של ארכיטקט הבוחן את המבנה ואת החומר שלהם (“הַבֶּטוֹן שֶׁל הַשָּׁנִים”), והמבט על אולם ההתעמלות הוא של נער, המובך “מֵהַגִּלְגּוּל עַל הַמִּזְרוֹן”.
על הנסיבות שבהן נכתבו שירי הקובץ שעה לא צפויה[20] מספר רפי וייכרט למשוררת נילי דגן: “ספר זה הוא ללא ספק ספר השירים השחור ביותר שכתבתי עד כה. הוא עומד בסימן אשפוזם הממושך של סבתי ושל בעלה של אמי שהסתיים במותם, וכן בתקופת משבר שלי עצמי. השירים מנסים לתאר את המחלה והמוות ועם זאת לנעוץ ציפורניים בבשר החיים. בסוף הספר מצויה חטיבה של תרגומים מן השירה האמריקנית, שירים שאפשר לומר שסייעו לי בשעות הקשות של חיי”.[21]
ברגעיו הקשים וייכרט מוצא נחמה בניהול שיחה עם חבריו על השירה ודרכיה. שיחה כזו הוא מנהל עם חבר־משורר מתוך הידיעה שאין ב”יכולתו” של הדף לשקף את היריעה הרחבה שהחיים מזמנים לאדם (“אֲבָל הַדַּף אֵינֶנּוּ חַיִּים”). השיחה מתוארת בשיר, “לחבר תתרן” (עמ’ 36),[22] והיא מתנהלת תוך כדי טיול ברחבי הקיבוץ שבו גר חברו. הצמחים מסביב מעוררים במשורר מחשבות על הדימוי והמילה, ובשוני הקיים בין מראה לריח כשמדובר בכתיבת שיר:
לחבר תתרן
“תִּרְאֶה אֵיךְ הַזְּרָעִים מְסֻדָּרִים כְּמַטְבְּעוֹת.
כְּשֶׁהוּא מִתְיַבֵּשׁ וְנִפְתָּח
הֵם עָפִים”.
שָׁבַרְתִּי אֶת הַפְּרִי הַמָּאֳרָךְ וְדִבַּרְתִּי עַל רֵיחוֹ הַחַי,
עַל הַיָּרֹק הַבְּשָׂרִי, הַמַּרְטִיט.
“אֵינִי מֵרִיחַ דָּבָר” הֵשַׁבְתָּ
בְּלִי לָדַעַת מָה אַתָּה מַפְסִיד.
אָז הִנֵּה, חָבֵר יָקָר,
רוּחַ הַיָּם שֶׁלְּיַד בֵּיתְךָ
נוֹשֵׂאת נִתְזֵי מֶלַח צוֹנֵן לַנְּחִירַיִם,
מֶתֶק טִפּוֹת הַיּוֹרֶה אוֹ מַמְטֵרוֹת
בְּמִדְשְׁאוֹת הַקִּבּוּץ, חֲגִיגַת הַנִּיחוֹחַ הֶעָדִין
שֶׁל הַוֶּרֶד בְּגִנָּתְךָ, לוֹטֵף-עַל-גְּבוּל-שָׁקוּף
וְגַם רֵיחוֹ הַנָּמוֹג, הָאָדֹם-וָרֹד, שֶׁל עֵץ הַתּוּת
שֶׁאֶת עֲנָפָיו נִסַּרְתָּ.
אַתָּה רוֹאֶה, גַּם הַמִּלִּים תַּתְרָנִיּוֹת.
הֵן רַק מְנַסּוֹת לִדְלוֹת דִּמּוּי,
לְפַזְּרוֹ בֵּין אוֹתִיּוֹת, לְבַשֵּׂם מִשְׁפָּט.
אֲבָל הַדַּף אֵינֶנּוּ חַיִּים
וְאִי אֶפְשָׁר לָגַעַת דַּרְכּוֹ
בַּקַּסְיָה הַצְּהֻבָּה.
תוך כדי התבוננות פואטית באובדן חוש הריח (תתרנות) של חברו ובטריטוריות הסובבות אותו (גינה; מדשאות) מתייחס המשורר למידה שבה יכולה המילה לבטא את הסובב בחיינו. דימויי המראות (“תִּרְאֶה אֵיךְ הַזְּרָעִים מְסֻדָּרִים כְּמַטְבְּעוֹת. / כְּשֶׁהוּא מִתְיַבֵּשׁ וְנִפְתָּח/ הֵם עָפִים”) ודימויי הריחות והטעמים שמראות אלה מעלים (“שָׁבַרְתִּי אֶת הַפְּרִי הַמָּאֳרָךְ וְדִבַּרְתִּי עַל רֵיחוֹ הַחַי, / עַל הַיָּרֹק הַבְּשָׂרִי, הַמַּרְטִיט”), מעניקים נופך למילים שהן “תַּתְרָנִיּוֹת” מטיבן. הטריטוריות מוגדרות לא רק במאפיינן הגיאוגרפי (קיבוץ), אלא בדרכי החיים השיתופיים, ובהשפעותיהן על השיח בין החברים הנמצאים בהן בזמן נתון – והשווים כבני אדם וכמשוררים: המקומות השונים שהם חיים בהם אינם מפרידים ביניהם, אלא מחברים אותם בשיח המשותף על שירה.
ככל שהכתיבה מיומנת, מתברר שהדף הוא כלי ריק המתגלם באותיות, במילים, בסימני פיסוק. וכדי להגיע לאמת פיוטית חדשה, יש מן הכורח לחוש בחילה (כבלפני לידה), כדברי המשורר והסופר אורי ברנשטיין המופיעים בהקדשה של השיר “מול הדף הריק” (בקווים דקים, עמ’ 14), ושעימה מתכתב וייכרט:
מול הדף הריק
מול הדף הריק צריך לחוש בחילה
אורי ברנשטיין, בשיחה על שירה
שׁוּב וָשׁוּב אַתָּה לָשׁ מִלִּים,
מְבַקֵּשׁ לִמְצֹא אֶת הַשִּׁיר הַמֻּשְׁלָם.
מִכָּל קְצוֹתֶיךָ מְגַיֵּס עַרְפִלִּים
וְיוֹצֵא לַמַּסָּע הַקּוֹדֵר עַל יָם
גְּבַהּ גַּלִּים.
לִפְעָמִים עֲרָבִים מִסְתַּעֲרִים עָלֶיךָ
כִּשְׁוָרִים בְּזִירָה, נוֹגְחִים בְּבֶטֶן רַכָּה:
אָב, אֵם, קוֹרוֹת מִשְׁפָּחָה,
פְּרוֹזְדוֹרֵי בֵּית־חוֹלִים.
יֵשׁ שֶׁאַתָּה עוֹצֵר וְתוֹהֶה עַל מִלָּה
שֶׁעָזַבְתָּ בְּצָהֳרֵי אוֹר
וּמָצָאתָ, דְּחוּיָה, בְּפִנַּת דִּמְדּוּמִים.
מוּל הַדַּף הָרֵיק אַתָּה חָשׁ בְּחִילָה
וְגוֹלֵשׁ אֶל תּוֹךְ הַתַּחְבִּיר
כְּאִלּוּ מֵעֵבֶר לַנַּחְשׁוֹלִים
תִּגַּע בְּאָדָם צָעִיר
שֶׁבְּהִתְיַשְּׁבוֹ עַל מְלֶאכֶת הַשִּׁיר
רָצָה לְהַדְהִים.
המשורר משתף ביד אמן את הקורא במלאכת השיר שלו תוך כדי התמודדות עם הבחילה המתהווה במאבקו “לִמְצֹא אֶת הַשִּׁיר הַמֻּשְׁלָם”. המסע הקודר במרחבים אלמותיים (ערפילים וים) ממחיש התמודדויות יומיומיות מעוררות חרדה בטריטוריות סגורות וחונקות (“פְּרוֹזְדוֹרֵי בֵּית־חוֹלִים”). אלה מתקבצות לטריטוריה של הדף הלבן הנדמה לים שבו גולש המשורר בכתיבתו. הגלישה היא אל תוך “הַתַּחְבִּיר” שיהדק את כל המילים החומקות בניסיונו של המשורר להתגבר על הבחילה שבחיפוש אחריהן. בבית האחרון הוא מסכם באירוניה עצמית את סיום מסע הכתיבה כמפגש עם עצמו וכמשורר צעיר (הוא או אחר) שמנסה להרשים את הסביבה בשיריו הראשונים.
הדף הריק מעורר הבחילה לפני מעשה הכתיבה מתגשם בכל אותם דפים ריקים שהשאירו לו יקיריו ושעליהם מתאבל המשורר בספרו בקווים דקים. הספר כולל שירים לזכרם של חברות וחברים, חלקם משוררים – כמשה בן שאול, גיורא לשם ואחרים – שנפטרו בתקופה שקדמה ליציאתו לאור, במבט אל העבר שאיננו עוד.
במבט אל ההווה ואל שירת חבריו שעימם הוא נפגש כיום נחווית הכתיבה כפעולה של ריקון הֶעָבר לדף, כבשיר “דימויים” בקובץ שיריו רכיבה (עמ’ 67),[23] המוקדש למשורר רוני סומק:
דימויים
לרוני סומק
וּמֵעֵבֶר לַדִּמּוּיִים רַבֵּי הַהַמְצָאָה
אַתָּה הַנֶּכֶד וְהַבֵּן,
הָאָח, הַבַּעַל וְהָאָב.
גַּרְגְּרֵי הָאֹרֶז וְחִטַּת הַבְּלוֹנְד
וְהַזּ’וּרְנָל וְקַו הָעֹנִי הֵם דֶּרֶךְ
לְהָכִיל חַיִּים, לְרוֹקֵן לַדַּף אֶת שֶׁהָיָה
מַפְחִיד מִדַּי אוֹ מְאֻשָּׁר עַד כְּלוֹת,
לֹא פַּעַם מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הָעוֹר.
וְהַדִּמּוּי הוּא סוּג שֶׁל אוֹר
שֶׁלֹּא כָּבֶה כַּמִּגְדַּלּוֹר הַהוּא שֶׁבְּשִׁירְךָ.
זֶה שֶׁהִצִּיל אֶת חַיֶּיךָ,
זֶה שֶׁהֵאִיר אֶת דַּרְכְּךָ.
המגדל על טריטוריית הדף בשיר מסמל את האור שהדימוי מקרין על חיי המשורר רוני סומק, וכן את הצל שהוא מטיל עליהם. הצל מוצג באמצעות כל אותם הדברים המייסרים את סומק בחייו בתפקידיו השונים (” […] אַתָּה הַנֶּכֶד וְהַבֵּן, / הָאָח, הַבַּעַל וְהָאָב”), כפי שרואה זאת וייכרט. הדימויים מאירים את הדף ואת חיי המשורר ומדיחים חרדות ופחדים. משנדלק אור הדימויים, הם מתגברים על הצללים וחלקם נעלמים.
התייחסותו של וייכרט אל הדף כאל מרחב פיזי מודגמת לאורך כל ספרו רזים. את כל שירי הספר כתב בשבוע אחד, “שבמסגרתו נוצרה נשימה שירית שידעה בעצמה לקצוב 14 מילים בשיר”, כפי שסיפר לנילי דגן בשיחה עימה. המשורר רואה במבנה זה של כתיבת מילה, בכל אחת מ־14 השורות בשיר, אפשרות לומר דברים שלא ניתן לומר בדרך אחרת, שכן “יש בדגם הזה משהו כל כך מדויק וכל כך אינטימי, שלא מאפשר לך לטייח או לברוח ואתה ניצב מול הדברים עצמם – רגשות, מחשבות, עולם” (שם). דוגמה לכך נמצאת בסונטת המילה “מחשבה” (שם, עמ’ 63), שבמבנה שלה מתקיימת הקבלה צורנית לעמוד שידרה:
מחשבה
אַתֶּם
סְבוּרִים
בְּוַדַּאי
שֶׁקַּל
לִכְתֹּב
שִׁירִים
רָזִים
אֲבָל
חִשְּׁבוּ
עֲלֵיהֶם
כְּעַל
חוּט
שִׁדְרָה
לְמַחֲשָׁבָה.
ההתייחסות לדף שעליו נכתב השיר הוא כאל משטח שעליו עומד גוף האדם, כאשר המילים הסדורות זו מעל זו הן כחוליות של עמוד שידרה. ללא הבשר של הדימויים המחשבה הופכת לנקייה מדעות קדומות ורק בצורת סונטת המילה ניתן לדייק אותה. בפנייה ברבים אל הקוראים יש הצעה להימנע מתפיסות שנתקבעו על שירה, ולהביט על השיר השלדי במבט רענן ובלתי משוחד.
[20] וייכרט, רפי. שעה לא צפויה, שירים ותרגומים, קשב לשירה, תל-אביב, 2006. [חזרה]
[21] דגן, נילי. פגישה, חצי פגישה, באתר: http://www.nillydagan.com/attachments/article/21/rafi%20viachhart.pdf [חזרה]
[22] השיר מופיע גם בספר גג החשיכה, עמ’ 101, ובו מצוין שהוא מוקדש לחברו של וייכרט, המשורר שלמה אֲבַיּוּ. [חזרה]
[23] וייכרט, רפי. רכיבה, ספרי עתון 77, תל-אביב, 2019. [חזרה]
אין עדיין תגובות