החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המיילדת מוונציה

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ' | הוצאה: | 2014-09 | 256 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

רומן היסטורי כובש ומותח שבמרכזו עומדת אישה אחת. חנה לוי היא המיילדת מוונציה. ונציה של המאה השש עשרה ברחובות משתוללת מגפה ומלאך המוות עובר מדלת לדלת. לילה אחד מתדפק על דלתה של חנה, מיילדת יהודייה שחיה בגטו, רוזן נוצרי. הוא מבקש ממנה לסייע לאשתו המתקשה ללדת. אם תיעתר לבקשתו תעבור על האיסור החל על יהודים להגיש עזרה רפואית ותסכן לא רק את חייה אלא גם את חיי כל היהודים בגטו. אבל איך תסרב למשאלתה של אישה סובלת ותפקיר אותה ואת תינוקה? הרוזן מוכן לשלם לה כל סכום – מספיק כדי לפדות את בעלה השבוי במלטה – אבל רב הקהילה מצווה עליה לסרב לבקשתו. בחירתה‭ ‬של‭ ‬חנה‭ ‬תסבך‭ ‬אותה‭ ‬ברשת‭ ‬מזימות‭ ‬ובגידות, ‬ותסכן‭ ‬את‭ ‬מסעה‭ ‬אל‭ ‬בעלה‭ ‬יצחק, ‬שבטוח‭ ‬שנספתה‭ ‬במגפה‭ ‬ומוכן‭ ‬להתחיל‭ ‬בחיים‭ ‬חדשים‭…‬ המיילדת‭ ‬מוונציה‭ ‬מחיה‭ ‬תקופה‭ ‬ומקום‭ ‬אפופי‭ ‬קסם‭ ‬ומסתורין‭ ‬ומציג‭ ‬כישרון‭ ‬חדש‭ ‬בסיפורת‭ ‬ההיסטורית‭.‬

מקט: 15100154
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


גֵטוֹ נוּאוֹבוֹ, ונציה
1575

בחצות הלילה שולטים בוונציה הכלבים, החתולים והעכברושים. פּוֹנטֶה די גֵטוֹ נוּאוֹבוֹ, הגשר שמוליך אל הגטו, רועד תחת משאם של שקי ירקות נרקבים, שומן מעופש ושרצים. עצמים נטולי צורה, אולי בעלי חיים, צפים לעבר תעלת ריוֹ די סָן ג'ירוֹלָמוֹ ומרחפים על מימיה השמנוניים. בתוך האד שעולה מן התעלה מהדהדות צרחותיהם ונאקותיהם של חזירים משחרים לאוכל. בגלל הזוהמה הנוטפת מן האשפה ברחובות, המדרכות חלקלקות וההליכה מסוכנת.
בלילה מעין זה באו הגברים לחפש את חנה. היא שמעה את קולותיהם, הסיטה את הווילון והתאמצה לראות מה קורה בקַמפּוֹ שמתחתיה. מחתת הגחלים שמחממת את חדרה לא דלקה, ושכבת קרח עבה ציפתה את פנים החלון והסתירה את המראֶה. היא חיממה שני מטבעות על לשונה, מעווה את פניה בגלל הטעם המתכתי המר, ואחר כך הידקה אותם באגודליה אל החלון, עד שהמסו שני חורי הצצה שבעדם יכלה להשקיף החוצה. שלוש קומות מתחתיה התווכחו שני טיפוסים עם ויצֶ'נטֶה, שתפקידו היה לנעול את שערי הגטו נואובו עם שקיעה ולפתוח אותם עם שחר. תמורת סְקוּדוֹ אחד היה ויצ'נטה מכוון אנשים אל מעונה של חנה, אבל הפעם דומה היה שהוא מתווכח עם שני הגברים, מנענע בראשו ומדגיש את דבריו בנפנוף לפיד עץ אורן, שהטיל אור מהבהב על פניהם.
תכופות היו גברים באים לקרוא לה באישון לילה — זה טבע המקצוע שלה — אבל השניים האלה נראו יוצאי דופן בגטו מסיבה שלא יכלה לנסח במילים. היא הציצה בחשאי מבעד לחורי ההצצה וראתה שאחד מהם גבה קומה, בעל חזה דמוי חבית, ולובש גלימה ששוליה מעוטרים בפרווה. האחר היה נמוך ומוצק יותר ולבש אברקי משי דקים מדי לצינתו של אוויר הלילה. כשהאיש הגבוה הורה בידו על הבניין שלה, התנפנפו חפתי התחרה שלו כמו יונה המתגאה בנוצותיה.
אפילו מבעד לחלון שמעה אותו קורא בשמה בהיגוי גרוני — הוא ביטא את שמה בח' — כמו יהודי אשכנזי. קולו הידהד בין בנייני הגטו הצרים כלהבי סכין שהקיפו את הקמפּו. אבל משהו היה לא כשורה. נדרש לה רגע לתפוס מה מוזר בשני הזרים האלה.
הם חבשו כובעים שחורים. בהוראת "מועצת העשרה" אולצו כל היהודים לחבוש את כומתת הארגמן, כסמל לדמו של ישו שהיהודים שפכו. שני הנוצרים האלה אינם אמורים להיות בגטו בחצות הלילה, ואין להם סיבה לבקש את שירותיה.
אבל ייתכן שהיא ממהרת מדי לחרוץ משפט. אולי הם מחפשים אותה מסיבה אחרת לחלוטין. יכול להיות שהם מביאים לה חדשות מבעלה. ואפשר — מי ייתן ואלוהים ישמע — שבאו לבשר לה שאיזָק חי והוא בדרך אליה.
לפני חודשים, כשהרב הודיע לה על שבייתו של איזק, עמדה בדיוק באותו מקום שבו עומדים עכשיו שני הגברים האלה, ליד פי הבאר, ושאבה מים לכביסה. היא התעלפה אז, ודלי העץ נפל מידיה ונחבט בנעלה. מים ניתזו על חזית שמלתה ונשפכו כאשד על אבני המרצפת. חברתה רֶבֵּקה, שעמדה לידה בצל עץ הרימונים, תפסה בזרועה לפני שראשה נחבט בשפת הבאר. כל כך גדול היה צערה, עד שרק כעבור ימים אחדים הבחינה בכף רגלה השבורה.
הגברים התקרבו. הם עמדו מתחת לחלונה, רועדים בצינת החורף. בלוֹגֵטוֹ של חנה היו הכתלים והתקרה זרועים כתמי לחות חומים־אפורים. השמיכה, שתלשה בחטף מעל המיטה ועטפה בה את כתפיה להגנה מפני צינת הלילה, דבקה לגופה ועטפה אותה בחיבוק לח. היא הגביהה אותה מעט סביבה. האריג היה כבד וספוג בסיוטיה, בשרידי ריחו של איזק ובשמן של קליפות תפוזים. איזק אהב לאכול תפוזים במיטה והיה מאכיל אותה פלחים בזמן ששוחחו. מיום שנסע איזק אל המזרח כדי לסחור בתבלינים, לא כיבסה חנה את השמיכה. לילה אחד יחזור, יתגנב אל מיטתם, יחבק אותה בזרועותיו ויקרא לה שוב "ציפור קטנה שלי". עד אז תוסיף לישון בצד המיטה שלה ותמתין.
היא החליקה במהירות לתוך הצ'וֹפָּה הרפויה ובתנועות חסכוניות של אישה שרגילה להתארגן בחופזה השיבה את השמיכה אל המיטה והחליקה אותה כאילו איזק עדיין ישן תחתיה שנת ישרים.
בזמן שהמתינה לקול הלמות הצעדים והדפיקות על הדלת, הדליקה חנה את הגחלים שבמחתה. אצבעותיה היו מגושמות כל כך מן הקור והמתח, עד שהתקשתה להכות בצור על קופסת הבערה. האש עממה ואחר כך ניצתה באחת ובערה, והחדר התחמם עד שלא ראתה עוד את הבל נשימתה באוויר הדומם. מעבר לקיר נשמעה נחירתם הרכה של שכניה ושל ארבעת ילדיהם.
היא חזרה אל חורי ההצצה, שבינתיים נמסו בחום גופה, וצפתה בעיניים לטושות. האיש הגבוה, קולו רם וצורם, סב על עקבותיו ופסע לעבר הבניין. הגוץ מיהר אחריו, מדדה שני צעדים על כל צעד שעשה הגבוה. היא עצרה את נשימתה ופיללה שוויצ'נטה יאמר להם שלא יוכלו לקבל את מה שהם מבקשים ממנה.
כדי להירגע ליטפה את בטנה והתרעמה על שטיחותה ומיששה את עצמות האגן המזדקרות בעדינות מבעד לכתונת הלילה. בחילה קלה תקפה אותה, ולרגע אחד של חדווה חלף בה ניצוץ של תקווה, כמעט כאילו חשה בתוכה זיע ראשון של תינוק. אבל לא היריון הוא שחולל מהומה בבטנה, אלא הסירחון של סיר הלילה וריח הטחב שעל הקירות. היא בנידתה עכשיו, ובשבוע הבא תיטהר במקווה ותסיר מעליה כל סימן וזכר לדם.
עד מהרה חשה חנה ברטט גרם המדרגות הרעוע ושמעה קולות עמומים קרבים אל דלתה. היא חיבקה את עצמה והתאמצה לשמוע. הם קראו בשמה בשעה שהלמו על הדלת, ולרגע ביקשה לצלול אל המיטה, למשוך את השמיכות מעל לראשה ולשכב כך בלי נוע. השכנה שמעבר לקיר, שבשנה שעברה ילדה תאומים והיתה זקוקה למנוחה, קראה ברוגזה ותבעה שקט.
היא פיתלה את שערה השחור לפקעת על עורפה והידקה אותה בסיכה. כדי שהבאים לא יתפרצו פנימה, פתחה את הדלת לרווחה, וכבר עמדה לקרוא לוויצ'נטה לעזרה, אבל תחת זאת טפחה בידה על פיה והחניקה קריאת הפתעה. בין שני הנוצרים, חיוור כפיסת קלף, עמד הרב. חנה נרתעה לאחור אל תוך החדר.
רבי אברהם נשק לאצבעותיו והושיט את ידו אל המזוזה. "שלום עליכם וסלחי לנו, חנה, על ההפרעה." הרב התלבש בחיפזון. ציציות טליתו השתלשלו על ברכיו והכיפה נחה על ראשו במעוקם.
"עליכם השלום," השיבה חנה. היא ביקשה להניח את ידה על זרועו של הרב, אבל עצרה בעצמה בעוד מועד. אסור לאישה לגעת בגבר שאינו בן משפחתה, אפילו כשאין לה אורַח נשים.
"האנשים האלה רוצים לדבר איתך. אפשר להיכנס?"
חנה הסיטה את מבטה, כדרכה תמיד בנוכחות גברים זרים. לא ראוי להם להיכנס. היא לא לבושה כהלכה. חדרה קטן מלהכיל את ארבעתם.
בקול גבוה מקולה הרגיל שאלה את הרב, "כבר הוטב לאשתך? שמעתי שהיא סובלת מצינית ולא קמה מהמיטה מאז השבת שעברה."
הרב היה איש כפוף, ובגדיו הדיפו ריח מעופש של גבר שאין לו אישה בריאה שתקפיד לאוורר את בגדיו ולהשגיח שלא ישב כל הלילה רכון מעל ספריו ויקרא לאור נרות דונג. אולי, הירהרה חנה, עברה רבקה סוף־סוף לגור אצל בנה הבכור ברובע היהודי ברומא, כמו שלא פעם איימה שתעשה.
הרב משך בכתפיו. "ידיה ורגליה של רבקה עדיין משותקות, אבל לא לשונה, למרבה הצער. דיבורה עדיין מושחז כחרב."
"צר לי לשמוע זאת."
צרות הנישואים של הרב לא היו בגדר סוד עבור כל מי שהתגורר בגטו בטווח אוזן מדירתם. לו ולרבקה לא היה רגע של שלווה בכל ארבעים שנות חייהם יחד.
"רבותי, זאת המיילדת שלנו חנה, תבורך מנשים." הרב קד קידה. "חנה, זה הרוזן קוֹנטֶה פָּאוֹלוֹ די פָּדוֹבאני, וזה אחיו גָ'קוֹפּוֹ, ינצור אותם האל ויברך אותם באריכות ימים. הרוזן התעקש שאביא אותו אלייך. הוא מבקש את עזרתנו."
עזרתנו? חשבה חנה בלבה. אני יודעת לשאת דרשות? הרב יודע ליילד?
"אבל כמו שהסברתי לרוזן," אמר הרב, "מה שהוא מבקש אינו אפשרי. אסור לך לסייע לנשים נוצריות בעת לידתן."
רק ביום ראשון שעבר נאם הנזיר הדומיניקני פְרא בַּרטוֹלוֹמֶה בפיאצה סן מַרקוֹ והוקיע בחריפות את הנוצרים שמקבלים טיפול רפואי מידי יהודים, מידי "אויבי הצלב", כלשונו.
הרוזן ניסה להתערב, אבל הרב זקר את אצבעו. "היתר מן האפיפיור, אתה עומד לספר לי? לא למיילדת צנועה כמו חנה."
הפעם דומה היה שהרב עומד לצדה של חנה. היתה להם מטרה משותפת בדחיית בקשתו של הרוזן.
הרוזן נראה כבן חמישים, כפליים לפחות מגילה של חנה. לחייו השקועות הביעו עייפות, עד שנראה זקן כמו הרב. אחיו, שהיה צעיר ממנו בעשר שנים אולי, נראה מדולדל יותר ולא בנוי כהלכה כמוהו, כתפיו שחוחות וחזהו צר. הרוזן החווה לעברה בראשו, עבר על פני הרב ונדחק אל תוך החדר, ובתוך כך כפף את ראשו כדי שלא יתחכך בתקרה המשופעת. איש רחב גרם היה, כדרכם של נוצרים, וסמוק מאכילת בשר צלוי. חנה השתדלה להאט את נשימתה. דומה היה שאין בחדר די אוויר לכולם.
"לכבוד הוא לי להכיר אותך," אמר הרוזן והסיר את כובעו השחור. קולו היה עמוק ונעים, והוא דיבר בניב הוונציאני השורקני של תושבי העיר.
ג'קופו, האח, היה לבוש ללא רבב, לחייו המלאות מאופרות היטב, ושום רבב בוץ לא דבק באברקיו. הוא נכנס בזהירות, מניח רגל אחר רגל, כמי שחושש שהרצפה החורקת תשקע תחתיו, וקד לפני חנה חצי קידה.
הרוזן התיר את גלימתו והביט סביבו. מבטו הקיף את הלוֹגֵטו, את מיטת העץ הפשוטה, הקירות המוכתמים, שולחן האורן והמנורה. בדל נר דונג שעמד בפינה הבליח והטיל צללים על הקירות סביב. ניכר ברוזן שמעולם לא היה בתוך חדר דל כל כך, ומעמידתו הנוקשה ומן האופן שבו הרחיק את עצמו מן הקירות היה ברור שלא נוח לו להיות במקום כזה עכשיו.
"מה מביא אתכם הנה הלילה?" שאלה חנה, אף שידעה היטב. הרב לא היה צריך להביא את האנשים האלה אל ביתה. היה עליו לשכנע אותם ללכת לדרכם. אין שום דבר שהיא יכולה לעשות למענם.
"אשתי יולדת," אמר הרוזן. הוא העביר את משקלו מרגל לרגל. פיו היה קפוץ, שפתיו מהודקות לקו לבן דק.
האח ג'קופו כרך רגל אחת סביב שרפרף וגרר אותו אליו, ואחר כך הטיל עליו מטפחת וישב, אחד מעכוזיו תלוי בשיווי משקל באוויר.
הרוזן הוסיף לעמוד. "את מוכרחה לעזור לה."
מאז ומעולם התקשתה חנה למנוע את עזרתה מכל יצור חי, מציפור פצועה ועד אישה יולדת. "אני מרגישה שיהיה זה עוול גדול לסרב, אדוני." היא נתנה מבט ברב. "אילו התיר לי החוק, הייתי שמחה לעזור, אבל כמו שהרב הסביר, אסור לי."
עיניו של הרוזן היו כחולות, מוקפות שתי וערב של קמטוטים דקים, אבל כתפיו היו רבועות וגוו זקוף. כמה שונה היה במראהו מן הגברים המוכרים לה בגטו, החיוורים, השחוחים מרוב רכינה מעל לבגדים מיד שנייה, מעל לאבני חן, מעל לספר התורה.
"כבר שני ימים ושני לילות אשתי מתייסרת בצירי לידה. הסדינים ספוגים בדמה, אבל הילד ממאן להיוולד." הוא נופף בידו בחוסר ישע. "אני לא יודע אל מי לפנות עוד."
פניו היו פני אדם שסובל את סבלה של אשתו. חנה חשה בדקירת חמלה. חבלי לידה קשים היו מוכרים לה היטב. שעות של כאב. תינוק שכתפיו מבצבצות תחילה. ולד שנולד מת. אם שמתה מדלקת בעקבות ההנקה.
"צר לי, אדוני. אתה בוודאי אוהב את אשתך מאוד אם העזת להיכנס אל הגטו ולחפש אותי."
"זעקותיה גירשו אותי מביתי. איני מסוגל להיות שם עוד. היא מתחננת לאלוהים שישים קץ לסבלה."
"חבלי לידה רבים מסתיימים בשלום, אפילו אחרי יומיים," אמרה חנה. "אם ירצה השם, אשתך תלד לך בשלום בן זכר בריא."
"זה מהלכם הטבעי של הדברים," אמר הרב. "האם לא נאמר בספר בראשית 'בעצב תלדי בנים'?" הוא פנה אל חנה. "כבר אמרתי לו שתסרבי, אבל הוא התעקש לשמוע זאת מפיך." הוא פתח את פיו לומר עוד משהו, אבל הרוזן היסה אותו בתנועת יד. לפליאתה של חנה, ציית הרב והשתתק.
"נשים מדברות על דברים רבים בינן לבין עצמן," אמר הרוזן. "אשתי לוּצִ'יָה סיפרה לי שאף על פי שאת צעירה, את הטובה מכל המיילדות בוונציה — נוצריות או יהודיות. אומרים שאת יודעת לשדל תינוקות עקשנים לצאת מבטן אמם."
"אל תאמין לכל מה שאתה שומע," אמרה חנה. "אפילו תרנגולת עיוורת מוצאת מפעם לפעם כמה גרגירי תבואה." היא הסתכלה בכפות ידיו הגדולות, שאצבעותיהן שלובות זו בזו בעצבנות כדי לעצור את הרעד שאחז בהן. "יש מיילדות נוצריות מיומנות לא פחות ממני."
אבל הוא צדק. לא היתה בוונציה כולה לֵוואטריצֶ'ה מוכשרת ממנה. התינוקות שיילדה הגיחו במהירות, והאימהות החלימו מהר יותר כשחנה יילדה אותן. רק הרבי ידע את הסיבה, והוא ישמור על שתיקה, מפני שאם יתגלה סודה, תוכרז חנה כמכשפה ותעבור עינויים.
"עכשיו, כששמעתם את הדבר מפיה," אמר הרב, "בואו נלך. היא לא יכולה לעזור לכם." הוא החווה בראשו בקצרה לחנה ופנה ללכת. "צר לי שהפרענו לך. חזרי לישון."
ג'קופו מחא כף אל כף, כאילו היו מכוסות זוהמה, קם מן השרפרף ופנה אל הדלת. "בוא נלך, מיוֹ פְרָטֵלוֹ."
אבל הרוזן לא מש ממקומו. "הייתי כואב את כאביה של לוצ'יה בעצמי אילו יכולתי. הייתי נותן מדמי במקום דמה, שבזמן שאנחנו מבזבזים פה הוא הולך ונקווה בשלולית על רצפת חדר השינה שלה."
עיניה של חנה היו בגובה כפתורי גלימתו. בשעה שדיבר התנודד גופו מרוב עייפות, והיא צעדה צעד אחד לאחור מחשש שייפול עליה.
היא הנמיכה את קולה ואמרה לרב ביידיש. "אי אפשר בשום אופן שאלך? לרופאים יהודים אמנם אסור לטפל בחולים נוצרים, אבל רבים עושים זאת. נוצרים שזקוקים לטיהור או להקזת דם מעלימים עין מִצו האפיפיור. הרבה רופאים יהודים מוזעקים בחסות החשכה ומתגנבים ועוברים על פני שומרי סף שקועים בשינה. אומרים שאפילו לדוֹגֶ'ה עצמו יש רופא יהודי…"
"אישה לעולם לא תזכה ליחס סובלני שכזה," השיב הרב. "אם תינוק נוצרי ימות בלידתו, חס וחלילה, ומיילדת יהודייה יילדה אותו, יטילו עליה את האשמה. ואיתה יחד יואשם הגטו כולו." הרב פנה אל הרוזן ואמר, שוב בוונציאנית, "בוונציה יש מיילדות נוצריות רבות. כל אחת מהן תראה כבוד לעצמה לעזור."
פאולו די פדובאני היה חיוור למראה באור העמום שבחדר. "אַת תקוותי האחרונה," אמר חרש. "אומרים שיש לך מגע קסם." הוא נטל את ידיה של חנה ולפת אותן. ידיו שלו היו קרות למגע, כפותיהן רכות כעור גדי. עורה שלה היה גס מסבון חיטוי וממי באר קשים. "זה נכון?"
היא משכה את ידיה מתוך ידיו במבוכה ובזעזוע.
הרב רכן לעברה ואמר ביידיש, "זה מה שאת רוצה, חנה'לה?" הוא השתמש בכינוי הילדות שלה. "שישליכו את גופתך מאיזו סירה באמצע הלילה אל המים בחלק של הלגונה שאסור לדוג בו ואסור לאיש לשאוב ממנו מי שתייה?"
אישה זהירה ונבונה לא היתה עונה, אבל חנה לא יכלה לעצור בלשונה. "האם סִבלה של אישה נוצרייה שונה מסבלה של יהודייה?"
"תגידי לרוזן המהולל הזה שאַת לא יכולה לעזור לו, כדי שמות אשתו לא יונח לפתחו של יהודי, אלא לפתחו של מישהו אחר."
הרב לא ידע מה פירוש הדבר להיות אישה: ללדת ולד מת, לחלות בקדחת הלידה, לשמוע את משק כנפי מלאך המוות מעל מיטת יולדת או עריסת תינוק. חנה שאפה שאיפה עמוקה ואמרה, "יש לי כישרון, רבי. אלוהים בוודאי רוצה שאשתמש בו."
"ארור היום שבו הבאת את ה… את ה…" — הוא חיפש אחר המילה המתאימה — "את ההתקן שלך אלי וביקשת ממני לברך עליו."
גם חנה התחרטה על כך. הלוואי שהיתה שומרת בסוד את המצאתה.
"הוא איש עשיר," המשיך הרב. "סוחר ונוצרי. כל איש, אישה וילד בגטו ישלמו את המחיר אם הילד הזה ימות תחת ידייך."
"אני יכול להגן עליה," אמר הרוזן לרב, "אם יהיו צרות, חס ושלום. אני חבר במועצת העשרה, ויש לי קשרים בבתי הדין של האינקוויזיציה." הוא התאמץ לעודד אותה. "תתכונני, חנה, ובואי איתי בחסות החשכה בגונדולה שלי. שום איש מלבד בני ביתי לא יֵדע על נוכחותך."
הרב רטן ביידיש, "את לא מכירה את העולם כמוני, חנה. זה לא ייגמר בטוב. כן, הוא רוצה אותך עכשיו, הוא יגן עלייך עכשיו. הוא ומועצת העשרה הנעלה שלו. אבל האם עולה על דעתך אפילו לרגע שינקוף אצבע למענך אם אשתו תמות?"
חנה ביקשה לבלוע את רוקה, אבל גרונה ניחר. הרוזן העז לשוט בתעלות בלילה, נטל סיכון מפני כנופיות בריונים משוטטות, שיחד את ויצ'נטה שיפתח לו את השערים והקים את הרב ממיטתו. מעטים הבעלים שיטרחו עד כדי כך. היא הציצה ברב, והלה נעץ בה מבט זועף בעיניו השחורות, שגבותיהן הדקות מתקשתות כלפי קרקפתו החשופה. הוא חסם את הדלת ועמד לפניה כמי שאין בכוונתו לזוז משם אפילו למען אלוהים בכבודו ובעצמו.
כשאחותה של חנה, גֵ'סיקה, המירה את דתה לנצרות ונישאה לגוי — שזנח אותה כעבור זמן — ציווה הרב על המשפחה לשבת שבעה לפי ההלכה היהודית ולא להעלות עוד את שמה על דל שפתיהם. "ג'סיקה, יימח שמה וזכרה ויימקו שיניה בפיה," אמר אז לחנה הבוכייה, ואביה כיסה את המראָה היחידה שבבית. מאותו יום ואילך אסר הרב על כל תושבי הגטו לבוא במגע כלשהו עם ג'סיקה.
אחותה חיה במרחק תעלות אחדות בלבד ממנה. לא פעם, כשחנה מיהרה אל שוק ריאַלטוֹ עם שחר, היתה רואה את אחותה בדרכה הביתה ממסיבה או מנשף תחפושות מפואר, לבושה בגלימת משי עשירה ומנצנצת ומסכה על פניה. ובכל פעם, נאמנה לפקודת הרב, היתה מרכינה את ראשה והולכת בדרך אחרת.
שנה לאחר מכן הופיעה שוליית מיילדת בשערי הגטו, נשימתה קצרה מריצה, והזעיקה את חנה אל מיטת לידתה של ג'סיקה. הרב אסר על חנה להתלוות אל שוליית המיילדת וגירש אותה מן הגטו.
עכשיו פנה הרב אל הרוזן. "בכל הכבוד הראוי, לא תמיד הרשויות מצליחות להגן על היהודים כשכמרים מלבים יצרים וגורמים צרות. אתה ואני לא נתקשה להיזכר בדוגמאות — כשמגפות פורצות, כששודדי ים כופרים תופסים אוניות ונציאניות…"
ייתכן שהרוזן שמע את דברי הרב וייתכן שלא; הוא לא נתן שום סימן לכך. בטלטול כתפיים שמט את גלימתו והניח אותה במקום הפנוי היחיד בחדר, על המיטה. הבעה חלפה על פניו, ולרגע דומה היה לחנה שהוא עומד לעטוף אותה בגלימה, להטיל אותה על כתפו ולשאתה החוצה אל תוך הלילה.
"קוֹנטֶה," אמרה חנה, "אני לא עושה נסים, וגם אין שום מגע קסם בידי."
"את חייבת לנסות," השיב.
ג'קופו משך בזרועו של הרוזן. "בוא. נלך. היינו טיפשים כשחשבנו שיהודייה תעזור. בשם אֵם האלוהים הקדושה, פאולו, אלך בלעדיך אם לא תהיה לי ברֵרה." הוא קירב ממחטה לאפו. "הריח בחדר הזה גורם לי בחילה. פאולו, הגיע הזמן לסיים את הפרשה הזאת. תציע לה כסף. זה הדבר היחיד שיהודים מבינים."
חנה כבר היתה מורגלת בהערות כגון אלה — היא שמעה אותן לעתים קרובות למדי. אבל היא נפנתה אליו ועמדה לומר את הדבר הראשון שעלה על דעתה, לגדף אותו ולקרוא לו חזיר בן זונה. במקום זה כיחכחה בגרונה ופנתה אל אחיו.
"קונטה, שלם לי מאתיים דוקאטים ואלך איתך אל אשתך."
ג'קופו פלט נחרת צחוק.
חנה הישירה מבט אל עיני הרוזן. הוא לא צחק. גביניו התכווצו בשעה ששקל בדעתו את דרישתה. זה היה סכום מופרך להדהים. במאתיים דוקאטים אפשר לקנות מאה גלילי משי מודפס, מטען של עצי בנייה או את חייו של איזק. אף אחד, אפילו לא אציל, לא היה משלם סכום שכזה תמורת שירותיה. שכרה הרגיל היה כמה מטבעות כסף.
בכך יסתיים הדיון, מן הסתם, והרוזן ישוב אל הפָּלאצוֹ שלו. הרב צודק. אם היא לא תצליח להציל את הקוֹנטֵסָה, תגזור עליה האינקוויזיציה את הסְטרַפָּדוֹ. ידיה ייקשרו מאחורי גבה והיא תוטל מגובה רב.
"בעלי מוחזק בתור עבד במלטה בידי מסדר אבירי מלטה. אלה דמי הכופר שהם דורשים תמורתו. אני אנסה להציל את חיי אשתך אם אתה תציל את חיי בעלי."
עכשיו גאה כעסו של הרב, וקולו היה אטי ומחושב. "חנה, כמו שאמרתי לך, הוועד לפדיון שבויים יממן את שחרורו של איזק. זה רק עניין של זמן."
"הזמן אוזל," אמרה חנה.
הרב נופף מול פניה באגרוף נוקשה, כחול ורידים. "חובתך הראשונה היא לא לסכן את הגטו. איזק הוא יהודי אחד בלבד. בגטו יש שלושת אלפים יהודים." קרוב כל כך היה, עד שחשה בחום נשימתו על פניה. "אני הרב שלך, ואני אוסר עלייך. זה סוף העניין."
אלה הידיים שבירכו אותה פעמים רבות כל כך, הידיים שמלו את אחֶיה, שהגישו את גביע הכסף של הקידוש אל שפתיה בסדר פסח.
"רבי, לא עמדתי תחת החופה עם שלושת אלפים יהודים. עמדתי תחתיה עם איש אחד — איזק." בעלי, ביקשה להוסיף, האיש שנשא אותי בלי נדוניה והוסיף לאהוב אותי למרות עקרותי. בבית הכנסת שמעה פעם את הרב אומר לאיזק שההלכה מתירה לו להשתחרר מנישואים לאישה עקרה ודוחק בו לגרשה ולשאת אישה שתוליד לו בן זכר. איזק הידק את טליתו סביב כתפיו והניד את ראשו. רוב הבעלים לא היו נוהגים בסבלנות שכזאת, שהרי בן זכר הוא כידוע התכלית של כל אישה.
ואיך גמלה לו, לבעל הזה, שבשובה הביתה כאובה אחרי שעות של רכינה מעל למיטתה של יולדת היה מוציא את כוסות הרוח מן הארון, מחמם אותן בשלהבת נר ומצמיד אותן לגבה? בשבוע שלפני הפלגתו של איזק הטיחה בו מצבור של מילים פוצעות. אמרה לו שאילו אהב אותה, לא היה מפליג אל המזרח בחיפוש אחר עושר ושגשוג, שהוא חושב רק על עצמו וזונח אותה לאנחות. והוא החזיר לה מילים חדות כתער, אמר שהיא עכבר גטו קטן וביישן, שהיא פוחדת להסתכן, שהוא מסכן את חייו למענה, למען חיים טובים יותר לשניהם. אחר כך נפלה ביניהם שתיקה. הם לא החליפו מבט וישנו רחוקים זה מזה במיטתם. היא אף סירבה ללוות אותו אל הספינה, "לָה דוֹגָרֵסָה" שמה. המחשבה שהוא לבדו במלטה, בודד לנפשו ובטוח שהיא לא אוהבת אותו עוד, היתה עכשיו קשה מנשוא בשבילה. אם יסכים הרוזן לשלם, תלך איתו. הרבי יכול לכעוס כאוות נפשו.
"האם תשלם את מה שביקשתי?" שאלה חנה את הרוזן.
"אשלם את הסכום השערורייתי הזה," ענה הרוזן. "תוכלי להפליג למלטה ולפדות את בעלך לפני שיעבידו אותו למוות במחצבות האבן." הוא נטל את גלימתו.
לא היה לה זמן להתפעל מהסכמתו. היא הטילה צעיף על שערה ונעלה את סנדלי העור הדקים שלה. ג'קופו והרב הביטו בה. הרב שתק, אבל גופו הזקן והחלוש היה נוקשה מזעם.
"קח אותי אל אשתך," אמרה חנה לרוזן.
בחיפזון אספה את כליה — סינר, סכין ברזל, גזה נקייה, בקבוקונים, בדי חיתול, חפיסות של עשבי מרפא וקמע "שדי" עשוי כסף שמגן דוד חקוק בו, שאותו היתה תולה מעל לעריסות היילודים. הלוואי שלא מאוחר מדי. מי ייתן ואזדקק לו הלילה. את כל החפצים האלה היא צררה בתיק פשתן. אבל לפני שקשרה את השרוך, הרימה את מכסה הארגז המקושט מעשה תשבץ ססגוני, הכניסה את ידה פנימה ושלפה מתוכו בזריזות חפץ מוארך עטוף בד. פינה של הבד נפתחה, ואור הנר לכד את ברק מלקחי הלידה שלה — שתי כפות כסף גדולות מחוברות יחד בציר. פניה, מתוחות ולבנות, השתקפו בפניה הקעורות של אחת הכפות. קודם שהספיקו הגברים לראותם כבר הטמינה את המלקחיים בתחתית הנרתיק, מתחת לבדי החיתול.
מלקחי הלידה שלה יכלו להציל יילודים, אבל היו עלולים גם להטיל מומים. באחת הלידות, זמן־מה לפני כן, הפעילה לחץ רב מדי ומעכה את גולגולתו של התינוק במקום לחלץ אותו בעדינות. לאם לא נותר אלא לחבק בזרועותיה גופה כחלחלה זעירה. אם תיכשל חנה באותה טעות הלילה, תוכרז כרוצחת יילודים.
"אחי," אמר ג'קופו, "אתה טיפש, ואני לא נשאר כאן אפילו רגע נוסף. בזאת אני נפרד ממך." הוא קד בפלג גופו העליון, ככל שיכול איש שמנמן שכמותו לעשות. "אני זקוק לאוויר צח. אגיע הביתה בעצמי."
המדרגות חרקו בשעה שירד, ואחר כך נשמעה טריקתה של דלת הכניסה. חנה תהתה איך ג'קופו מעז לשוטט לבדו בלילה ברחובות המסוכנים. כנופיות משוטטות של בריונים היו תופעה רווחת והיו עלולות לשדוד מאדם את בגדיו הטובים ואחר כך לדחוף אותו מגשר אל מי התעלה המצחינים. אבל היא לא אמרה דבר.
"בואי, נוכל להיות בקָא די פָּדוֹבאני בתוך רגעים. הגונדולה שלי עוגנת בריוֹ די סָן ג'ירוֹלָמו," אמר הרוזן.
הרב הרים את טליתו ועטף בה את כתפיו. חנה המתינה לו שיזוז מן הפתח, אבל הוא לא מש ממקומו ונתן בה מבט רושף. כשהרים אט־אט את שתי ידיו הגרמיות אל פניה, חשבה לרגע שהוא עומד להכותה. אבל הוא הניע את ידיו בתנועות מעגליות מעל לראשה, ופלג גופו העליון נע לפנים ולאחור, והוא אמר ביידיש, "אלוהים הגדול והנורא ינחה אותך בדרכך, ומי ייתן ותביאי ברכה על היהודים ועל כל הנשים, חנה. אל תמיטי עלינו אסון."
אחר כך הצטודד הרב והניח לה ולרוזן לעבור בדלת.
כשיצאו החוצה כיסה הרוזן את כתפיה בגלימתו המדיפה ריח זיעה ועשן חֵלב. "האוויר לח בתעלות הלילה."
משא הצמר הכבד, המעוטר פרווה, העיק על גופה.
היא הלכה בעקבות הרוזן אל הגונדולה והידקה אל חזה את תיק הפשתן ובו מלקחי הלידה. הרב פסע מאחור סמוך אליהם. היא לא יכלה שלא להיזכר בתקרית שאירעה בפורים האחרון באחד הבתים בקאלֶה דֶל פוֹרנוֹ. המיילדת לא הצליחה לסובב את היילוד לתנוחה הנכונה, וכדי להציל את חיי האם דקרה את גולגולתו של הילד במסרגה, ואחר כך השתמשה במיתר משי וקרעה את זרועותיו ואת רגליו מגופו כדי להוציאו. איברים זעירים היו פזורים פה ושם בחדר השינה של האישה, ומשם השליכה אותם המיילדת המבוהלת. חנה התפללה שהלילה לא יקדם מחזה כזה את פניה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המיילדת מוונציה”