החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המצב הטבעי

מאת:
מאנגלית: אבנר ארד ודיויה (שחר לב) | הוצאה: | 2015-11 | 231 עמ'
קטגוריות: עידן חדש, עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

יוּ.ג׳י קְרישׁנָאמוּרְטי נולד ב־9 ביולי 1918, במָסוּליפַּטְנַם שבמדינת אַנְדְרָה פְּרָדֶשׁ, הודו.

מגיל צעיר חיפש יוּ.ג׳י את התשובה לשאלה שבערה בקרבו: מהי הארה? בשנים שבין גיל 14 ל־21 הוא חווה את כל החוויות המיסטיות המתוארות בכתבי הקודש. הוא ביטל אותן כחסרות ערך, היות שהבין שכל חוויות התודעה הן חוויות מיד שניה, המתקיימות במסגרת הידע והידע הוא העבר.

במהלך השנים הבאות חקר באיטנסיביות את כל תחומי הידע האנושי, את תורות המזרח והמערב, את המדע והפילוסופיה, אך לא הצליח למצוא תשובה שהניחה את דעתו.

בגיל ארבעים ותשע משהו התפוצץ בתוכו. "המשכיותה של המחשבה נגדעה וכל מה מה שבן אנוש הרגיש וחווה משחר ההסטוריה הושלך ממני והלאה. זה היה דומה לפיצוץ גרעיני המפוצץ כל תא ועצב בגוף, כל הכימיה בגוף השתנתה. ללא השינוי האלכימי המוחלט הזה אין כל דרך לשחרר את האורגניזם מהמשכיותה של המחשבה".

יוּ.ג׳י תיאר את צורת תפקודו מן היום ההוא ואילך כ׳יישות ביולוגית׳, מצב בו אינו מסוגל עוד לחוות את עצמו כנפרד מהדברים שסביבו. מחשבת־האני־הנפרד, המֵרכז המתאם בין החושים השונים, נעלמה וכל אחד מהחושים החל לפעול מעצמו, בדרך עצמאית משלו, כמענה לגירויים שמסביב. הוא כינה את מצבו החדש ‘המצב הטבעי׳ ועמד על כך שזוהי הדרך הטבעית בה מתפקד כל אדם מרגע שחרורו מאחיזתה של המחשבה.

בארבעים השנים הבאות לא נשאר מעולם במקום אחד למשך זמן העולה על שלושה חודשים, מה שלא איפשר התארגנות כלשהי סביבו והקשה על קהל הסקרנים שביקשו למצוא אותו.

מחפשים נמשכו תמיד אל המקום שבו שהה. המפגש עמו דומה לצונאמי התוקף ומערער כל אחיזה ואמונה הניצבת מולו. הוא עמד בתוקף על כך שכל מאמץ, תנועה, או ניסיון של אדם למצוא את עצמו ”“רק מרחיק אותו מ׳מצבו הטבעי׳ שבו הוא מצוי תמיד.

הוא סירב להנחות אחרים בדרכם ודחף את אלה שדרשו בעצתו למצוא את כוחם בעצמם. שוב ושוב שאל: "למה אתה רוצה להיות חיקוי עלוב של בודהה, של ישו או שלי? מדוע אינך רוצה להיות עצמך?"

בגיל 89, בימיו האחרונים, כשהוא מוקף בידידיו, חזר פעם אחר פעם על אותו המסר: "זה לא החרא הדתי או הרוחני! זה רק הגוף החופשי מכל מה שהכניסו בו (החברה או התרבות), המתפקד מעצמו, באינטליגנציה בלתי רגילה שאין להשוותה כלל עם האינטליגנציה הרגילה של הדעת".

יוּ.ג׳י קְרישׁנָאמוּרְטי נפטר בבית ידידים בוָלֶקְרוֹזיה שבאיטליה, ב־22 במרץ, 2007.

מקט: 001-2590-001

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1
הודו ושווייץ 1972–1980

כל מה שאתה עושה בחיפוש אחר האמת או המציאות מרחיק אותך ממצבך הטבעי, זה שבו אתה מצוי תמיד. החיפוש הוא תמיד בכיוון ההפוך. המצב הטבעי אינו משהו שאפשר לרכוש, להשיג או לבצע כתוצאה ממאמץ. כל מה שאתה עושה אינו מאפשר לְמה שכבר קיים לבטא את עצמו. לכן אני קורא לו המצב הטבעי, ובו אתה מצוי תמיד.

כל מה שאתה חושב לעמוק מאוד, כל מה שאתה חושב למקודש, הוא זיהום בתודעה. אולי אינך אוהב את המילה זיהום, אך כל מה שנחשב בעיניך קדוש ועמוק הוא זיהום.

אתה לא יכול לעשות כלום, זה לא נתון להחלטתך. זה משהו שאני לא יכול לתת לך, כי זה כבר נמצא בך. מגוחך לבקש משהו שכבר יש לך. אין מה לקבל ממישהו אחר. לך יש בדיוק מה שיש לי. אני אומר לך שאתה כבר נמצא כאן.

גדלתי באווירה דתית מאוד, סבא שלי היה אדם משכיל מאוד. הוא שכר את שירותיהם של אנשים מלומדים והקדיש את עצמו ליצירת אווירה מעמיקה סביבי ולחינוכי בדרך הנכונה. כל בוקר היו מגיעים האנשים האלה וקוראים בכתבי הקודש, בפירושים וכיוצא באלה, מארבע עד שש בבוקר, והילד הקטן הזה בן החמש, השש והשבע היה מקשיב לכל החרא הזה.

כל כך הרבה קדושים ביקרו בביתנו, מכל הסוגים. ביתנו היה פתוח לכל אדם קדוש ודבר אחד גיליתי עוד בצעירותי, שכולם צבועים, כולם רמאים. וכך התפתחה בי בחילה קיומית, סלידה מכל מה שקדוש ומקודש, שגרמה לי להשליך אותו ממני והלאה.

זה היה תחילת החיפוש שלי. עשיתי הכל, את כל הסיגופים. הייתי צעיר מאוד‪,‬ אך נחוש בדעתי למצוא אם אכן קיימת הארה. רציתי בזה בכל מאודי והקדשתי לזה את חיי. היה לי כבר רקע דתי והתחלתי לחקור. שנים אחדות למדתי פסיכולוגיה ופילוסופיה של המזרח ושל המערב, מיסטיקה, כל המדעים המודרניים, הכל. התחלתי לחקור בכוחות עצמי את כל תחומי הידע האנושי.

היו לי כל כך הרבה כוחות, כל כך הרבה חוויות, אך לא הקדשתי להם כל תשומת לב. כשהייתי רואה מישהו, יכולתי לראות את כל העבר, ההווה והעתיד שלו מבלי שאמר לי מילה. לא השתמשתי בכוחות האלה. הייתי משתומם ונבוך: "למה יש לי הכוח הזה?" לפעמים אמרתי דברים והם תמיד התגשמו. לא הצלחתי לפענח איך זה עובד, על אף שניסיתי. הדברים תמיד קרו, לא שיחקתי עם זה.

שאלה אחת בערה בי באינטנסיביות רבה: "מהו המצב הזה?" המצב שבו היו בודהה, שנקרה וכל המורים. ככל שניסיתי למצוא את התשובה רק נכשלתי עוד והאינטנסיביות של השאלה הלכה והתעצמה בי. זה כמו כשמציתים אש בערימת מוץ: הערימה בוערת מבפנים, האש לא נראית כלפי חוץ, אך כשנוגעים במוץ, הוא שורף אותך. בדיוק כך בערה בי השאלה עוד ועוד: "מהו המצב הזה?"

ואז (ביולי 1967) הגיע שלב נוסף, ג'יי קרישנאמורטי הגיע לסָאנֶן [בשוויצריה] לשאת דברים. חבר שלי גרר אותי לשם ואמר: "למה שלא תבוא לשמוע?" השבתי: "בסדר, אבוא."

כשהקשבתי לו קרה לי דבר מוזר, חשתי תחושה מוזרה שהוא מתאר את המצב שלי, לא את שלו. הוא תיאר דברים מסוימים, תנועות מסוימות, מודעות כלשהי, איזו דממה – "בדממה הזאת אין דעת, אין פעולה" – כל מיני תיאורים כאלה. פתאום הרגשתי: אני בכלל מצוי במצב הזה! מה, לעזאזל, עשיתי שלושים או ארבעים שנה? למה הקשבתי לאחרים והתאמצתי להבין את המצב של ג'יי קרישנאמורטי או של מישהו אחר, בודהה או ישו? אני נמצא במצב הזה! יצאתי מהאוהל ולעולם לא הבטתי לאחור.

ואז, כמה מוזר, השאלה "מהו המצב הזה?" השתנתה והפכה לשאלה אחרת: "איך אני יודע שאני באמת מצוי במצב הזה, המצב של בודהה, המצב שאותו כל כך רציתי ודרשתי? אני במצב הזה, אבל איך אני יכול לדעת את זה?"

ביום הבא (יום הולדתי הארבעים ותשעה) ישבתי על ספסל מתחת לעץ, באחת מנקודות התצפית היפות ביותר בעולם, מול שבע הגבעות ושבעת העמקים. פשוט ישבתי לי. "איך אני יודע שאני במצב הזה?" לא שהשאלה היתה שם: כל הווייתי היתה השאלה הזאת. היתה בתוכי חלוקה מוזרה, היה בי מישהו שיודע שהוא במצב הזה.

אמרתי לעצמי: ראה, חבר יקר, הנה עברו ארבעים שנה ולא עשית אף צעד, אתה עדיין בנקודת ההתחלה. זו שוב אותה הדעת ששואלת "איך אני יכול לדעת?", אתה עדיין באותה סיטואציה, שואל את אותה השאלה. הידע שמתאר את המצב – תיאור אותו שמעת מפי אחרים – הוא זה שבורא את המצב. אתה משטה בעצמך, אתה שוטה ארור". אך בכל זאת הייתה תחושה מוזרה שזה אכן המצב.

לא מצאתי תשובה לשאלה "איך אני יודע שאני במצב הזה?". השאלה נשאלה בי כמו במערבולת, עוד ועוד ועוד. ואז פתאום היא נעלמה. כלום לא קרה, השאלה פשוט נעלמה. לא אמרתי לעצמי: "הו אלוהים! הנה מצאתי את התשובה". אפילו המצב שבו חשבתי שהייתי, המצב של בודהה וישו – אפילו הוא נעלם. הכל פשוט הסתיים וזה הכל. אף פעם לא אמרתי לעצמי: "עכשיו יש לי תשובה לכל אותן שאלות". המצב שעליו אמרתי "זהו המצב", נעלם. השאלה נעלמה, נגמרה. זאת לא ריקות, לא ריקנות, לא רִיק, לא שום דבר מהדברים האלה, השאלה פשוט נעלמה וזה הכל.

החיבור נשבר ומרגע שהוא נשבר, הוא מחוסל. זה לא שהמחשבה מתפוצצת אחת ולתמיד – בכל פעם שמחשבה עולה, היא מתפוצצת. החלוקה לא יכולה להישאר כי זה בלתי אפשרי פיזית, לא צריך לעשות כלום. לכן אני אומר שכשפיצוץ כזה מתרחש (אני משתמש במילה פיצוץ כי זה דומה לפיצוץ גרעיני) הוא משאיר אחריו תגובות שרשרת. כל תא בגופך צריך להשתנות. זה שינוי שאין דרך חזרה ממנו. אין בכלל שאלה של לחזור לאחור. זה כמו פיצוץ גרעיני, הוא מרסק את כל הגוף וזה לא דבר קל. זה סופו של האדם. זה ריסוק שמפוצץ כל תא וכל עצב בגוף. ברגע ההוא עברתי עינוי גופני איום. זה לא שאתה חווה את הפיצוץ – אי אפשר לחוות אותו – אתה חווה את השפעות הלוואי שלו. תוצאות הלוואי האלו משנות את כל הכימיה של הגוף. כל מה שאני יכול להגיד זה שכעת החושים פועלים ללא מתאֵם וללא מרכַּז. ללא האלכימיה הזאת, השינוי הכימי המוחלט, אין כל דרך לשחרר את האורגניזם מהמחשבה, מהמשכיותה של המחשבה.

התחוללו שינויים בחושי הטעם, הריח והשמיעה והעפעוף בעיניים הפסיק. שמתי לב שעורי נהיה רך כמו משי ושיש לו זוהר מוזר, זהוב.

אני כבר לא מבלה את זמני בחלומות בהקיץ, דאגות, פרשנויות או ניתוחים ושאר סוגי החשיבה שאנשים עוסקים בהם כשהם לבדם. דעתי פועלת רק כשהיא נחוצה. הזיכרון קיים ברקע ומתחיל לפעול מעצמו רק כשהוא נחוץ. כשאין בה צורך, הדעת אינה קיימת, המחשבה אינה קיימת; יש רק חיים.

גופי נעלם ולעולם לא חזר. כל מה שיש לגוף זה רק נקודות של מגע. שום דבר אחר לא קיים בשבילי, כי אצלי הראייה נפרדת לחלוטין מחוש המגע. גיליתי שכל חושיי פועלים ללא תיאום. הרגשתי שאנרגיית החיים נמשכת מחלקים שונים בגופי אל נקודת מיקוד אחת. אפילו כיום זה קורה לי. כפות הידיים והרגליים נהיות קרות, הגוף נהיה נוקשה, קצב פעימות הלב מואט, הנשימה מאיטה ואז אני מתנשם בכבדות. עד לנקודה כלשהי אני עוד נוכח. אחר כך אני נושם כביכול את נשימתי האחרונה וחדל להיות. מה קורה אחר כך, איש אינו יודע. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך. אני לא יכול להגיד על זה כלום כי החוֹוה מסתיים, אין מי שייחווה את המוות הזה.

וכך הסתיים הסיפור. קמתי ממקומי. הדברים שהדהימו אותי במהלך השבוע התקבעו לתמיד. אני קורא לכל האירועים האלה 'אסון', כי מי שחושב שהתרחשות כזאת היא משהו פנטסטי, מלא אושר, אהבה ואקסטזה עומד למעשה לחוות עינוי פיזי. זה לא אסון בשבילי, אלא לאלה המדמיינים שמשהו נפלא עתיד לקרות.

זה כאילו שדמיינת לעצמך את ניו יורק, חלמת עליה, רצית להיות שם, אבל כשאתה כבר שם, שום דבר הוא לא כמו שחשבת. זה מקום שכוח־אל שדומה כי אפילו השטן נטש אותו. זה לא הדבר שאותו חיפשת ורצית כל כך.

אתה לא באמת יודע מה יש כאן. אין לך שום דרך לדעת על זה משהו. אין כאן שום דימוי. לפתע התחולל פרץ אדיר של אנרגיה שטילטל והרטיט את כל הגוף. זה נמשך שעות. לא יכולתי לשאת את זה, אך לא יכולתי לעשות כלום כדי להפסיק את זה. היה חוסר אונים מוחלט שנמשך עוד ועוד, יום אחר יום. מרגע שישבתי, הרטט הזה התחיל, כמו התקף אפילפטי. אפילו לא התקף אפילפטי; זה נמשך ימים על ימים. זה היה תהליך כואב מאוד כי לגוף יש מגבלות, יש לו צורה ודמות משלו.

כשיש התפרצות של אנרגיה שאינה האנרגיה שלי או שלך אלא של אלוהים (קרא לזה איך שתקרא) זה כמו נהר בשיטפון. האנרגיה הזאת אינה מתחשבת במגבלות הגוף, יש לה תנופה משלה וזה כואב מאוד. זה לא אקסטטי, מלא אושר וכל הקשקושים והשטויות האלה.

הו, סבלתי במשך חודשים לפני ואחרי זה. זה היה כמו מפל עצום, לא אחד, אלא אלפים. זה נמשך עוד ועוד במשך חודשים. זו חוויה כואבת מאוד במובן זה שלאנרגיה יש דרך פעולה מוזרה משלה. היא פועלת בכיוון השעון, נגד כיוון השעון, תחילה בצורה אחת ואחר כך בצורה אחרת. כמו האטום היא נעה בפנים, לא רק בחלק אחד של הגוף, אלא בכל הגוף. זה כמו שסוחטים מגבת כדי לסלק את המים. זה כאֵב כל כך נורא. אפילו עכשיו זה עוד נמשך. אני לא יכול להזמין את הדבר הזה, אני לא יכול לקרוא לו, אני לא יכול לעשות כלום. אני מרגיש שזה עוטף אותי, נוחת עלי.

כל פעם זה חדש. באופן מוזר זה מגיע כל פעם בדרך אחרת, כך שאני לא יודע מה קורה. אני שוכב במיטה ולפתע זה מתחיל. זה מתחיל בתנועה איטית כמו נמלים. הייתי חושב שיש לי חרקים במיטה, הייתי מזנק וקם, מסתכל, רואה שאין חרקים וחוזר לשכב. וכך חוזר חלילה. השיער היה מחושמל. זה נע בי לאט, כאבים היו מופיעים בכל הגוף. שליטת המחשבה בגוף היתה כה חזקה שכשהיא התרופפה, כל המטבוליזם השתגע. הכל השתנה מעצמו בלי שעשיתי דבר. כל תא בגוף התחיל להשתנות וכך זה נמשך כשישה חודשים. בסך הכל לקח לגוף שלוש שנים להיכנס לקצב חדש. אני התנהגתי בצורה רגילה, לא ידעתי מה קורה, זה היה מצב מוזר.

המצב הזה טבעי. אתה רואה את הנפיחות הזאת פה? אתמול היה מולד הירח, הגוף מושפע מכל מה שקורה סביבו, הוא אינו נפרד. כל מה שקורה בחוץ, קורה גם בי. יש היענות פיזית, יש השפעה, הגוף מושפע מכל מה שקורה סביבו ואי אפשר למנוע זאת מהסיבה הפשוטה שהשריון שנבנה סביבו נהרס. כעת הוא רגיש מאוד לכל המתרחש.

יש בגוף בלוטות אל־בּיביות [ductless glands – להפרשה הורמונלית פנימית], הממוקמות בדיוק בנקודות שבהן, לשיטת ההודים, מצויות הצ'קרות. יש להן יכולת לחוש תחושות בלתי רגילות. אחת מהן נקראת בלוטת התימוס. הרופאים אומרים שהיא פועלת מהילדות עד גיל ההתבגרות ואז נהיית רדומה. במצב הטבעי היא מופעלת מחדש.

(חבריו של יו.ג'י יכלו להבחין בתפיחוֹת בעלות צורות וצבעים שונים על פני גופו, צווארו וראשו, שהופיעו ונעלמו בפרקי זמן שונים. בתחתית הבטן התפיחות היו בצורת רצועות אופקיות, דמויות סיגר. מעל הטבור היתה תפיחה נוקשה בצורת שקד. במרכז החזה היתה תפיחה גדולה ונוקשה בצורת מטבע בצבע כחול ומעליו, בבסיס הצוואר, תפיחות בצורת מטבעות קטנים יותר, בצבע חום־אדמדם. מטבעות אלה השתלשלו כביכול מטבעת נפוחה וצבעונית – בכחול, חום וצהוב בהיר – שהקיפה את צווארו. הצוואר התנפח כך שהסנטר נראה כאילו הוא מונח על גבי ראשו של קוברה, כמו בציורים המסורתיים של שיווה. מעל גשר האף היתה תפיחה לבנה בצורת לוטוס. על פני כל הראש התרחבו נימי הדם ויצרו דוגמאות המזכירות את הבליטות המסוגננות בקדקוד של פסלי הבודהה. עורקי הצוואר התרחבו וטיפסו כמו נחשים כחולים לעבר הראש).

אם מישהו בקרבתי נפגע, הפגיעה מורגשת אצלי, לא ככאב, אלא כהרגשה. לדוגמה, פעם ישבתי במטע קפה ואיזו אמא החלה להכות את הילד שלה. אחר כך מצאתי סימנים על הגב שלי, כי גם אני הייתי חלק מזה. אני לא אומר את זה סתם, כדי להרשים. הדבר הזה מתאפשר כי התודעה אינה ניתנת לחלוקה. כל דבר שמתרחש משפיע עליך. אם מישהו נפגע שם, גם אני נפגע כאן. אם אני נפגע כאן, מענה מיידי מתרחש שם.

כל הבלוטות נענות למה שקורה. למשל בלוטת יותרת המוח, המכונה העין השלישית. ברגע שפוסקת התערבות המחשבה, הבלוטה הזאת תופסת פיקוד ומחלקת הנחיות והוראות לגוף. המחשבה לא יכולה להתערב.

בעזרת המחשבה בנית סביבך שריון ואתה לא מאפשר לדברים לגעת בך. אצלי, היות שאין מי שישתמש במחשבה כמנגנון להגנה עצמית, היא מכלה את עצמה. המחשבה עוברת בעירה – יוניזציה, אם להשתמש במונחים מדעיים. המחשבה היא אחרי הכל ויברציה. כשתהליך כזה של יוניזציית־המחשבה מתרחש, הגוף מתכסה לפעמים בחומר דמוי אפר. זה קורה כשאין כבר צורך במחשבה. כשלא משתמשים במחשבה, מה קורה לה? היא מכלה את עצמה. זוהי האנרגיה. זאת הבעירה. הגוף מתחמם, חום עצום עולה בגוף כתוצאה מהתהליך הזה ואז העור בגוף, בפנים, בכפות הרגליים ובכל מקום, מתכסה בחומר דמוי־האפר הזה.

זאת אחת הסיבות לכך שאני מבטא את זה במונחים גופניים ופיזיולוגיים טהורים. אין בזה שום תוכן פסיכולוגי, אין בזה שום תוכן מיסטי, בעיניי אין לזה שום צליל דתי. אני חייב לומר את זה ולא אכפת לי אם תקבלו את זה או לא, אין לכך כל חשיבות.

דבר כזה קרה בוודאי לאנשים רבים. זה לא משהו שאפשר להתכונן לקראתו. אין שום צורך באיזו שיטת היטהרות, תרגול רוחני או הכנה כלשהי. התודעה כל כך טהורה, שכל מה שתעשה כדי לטהר אותה רק יזהם אותה. התודעה צריכה לשטוף את עצמה, היא צריכה לטהר את עצמה מכל זכר לקדושה, מכל שריד של טומאה, מכל דבר. אפילו מה שאתה חושב לקדוש ומקודש הוא זיהום בתודעה.

זה לא מתרחש בגלל שאתה רוצה בכך. מרגע שנפרצו הגבולות – לא עקב רצון או מאמץ – שערי הסכר פתוחים והכל פורץ החוצה. בתהליך השטיפה הזה יש לך כל מיני חזיונות. אלה לא חזיונות שמתרחשים מחוץ לך או בתוכך. לפתע כל תודעתך לובשת את צורתם של כל האנשים שהגיעו למצב הזה. לא האנשים המפורסמים, מנהיגי האנושות, עד כמה שזה יישמע מוזר, אלא רק אלה שדבר זהה קרה להם.

משהו בטח קרה למאות רבות של אנשים. זה חלק מההיסטוריה – כל כך הרבה רישים, כמה מערביים, נזירים, נשים רבות כל כך. לפעמים קרו דברים מוזרים מאוד. כל מה שחוו אנשים לפניך הוא חלק גם מהתודעה שלך. הדברים האלה מתפרצים ויוצאים מתודעתך, כי הם לא יכולים להישאר שם עוד, כי כל זה הוא זיהום בתודעה.

אתה יכול בוודאי לומר שכתוצאה מהשפעתו של הפיצוץ על התודעה האנושית של הקדושים, קיים בנו חוסר סיפוק עצום וכי כל מה שיש בפנים מנסה כביכול לפרוץ החוצה. אולי זה כך, אין לי מה לומר על זה. אפשר לומר שהדברים האלה קיימים כדי לדחוף אותנו בדיוק אל הנקודה הזאת ומרגע שהמטרה הושגה – מסתיים תפקידם של הקדושים והם נשטפים החוצה. השטיפה החוצה של כל הטוב והרע, הקדוש והטמא, המושלם והפגום, חייבת להתרחש, אחרת התודעה שלך עדיין מזוהמת, בלתי טהורה. התהליך הזה ממשיך עוד ועוד, יש מאות ואלפי דברים שצריכים להיפלט. רק אז תחזור התודעה למצבה הקדמוני, הבראשיתי.

מרגע שהתודעה היטהרה, מעצמה ובכוחות עצמה, דבר לא יכול עוד לגעת בה, דבר לא יכול לזהם אותה. העבר כולו נמצא עדיין, אך הוא לא יכול כבר להשפיע על פעולותיך. כל החזיונות והדברים האלה קרו לי בשלוש השנים שאחרי ה'אסון'. עכשיו כל זה כבר הסתיים. המצב הנחלק של התודעה לא יכול עוד לתפקד. אני מצוי תמיד במצב התודעה הבלתי־נחלקת.

שום דבר לא יכול לגעת בזה. הכל יכול לקרות: מחשבה טובה או רעה, דבר טוב, רע, קדוש, טמא. כל העסק הזה הסתיים. אני חייב להשתמש בביטוי 'חוויה דתית', אך לא במובן שבו אתם משתמשים במילה דת. ה'חוויה' הזאת מחזירה אותך אל המקור. אתה שב אל מצב־התודעה הטהור, הראשוני, הקדמוני, קְרא לו מודעוּת או איך שתרצה. במצב הזה דברים קורים ואין מי שיתעניין או יביט בהם. הם באים והולכים מעצמם.

החלק התמוה והמבלבל ביותר היה כשהפעילויות החושיות פתחו בקריירות עצמאיות משלהן. לא היה מתאם־פעולות שייקשר בין החושים. כמו תינוק הייתי צריך ללמוד הכל מהתחלה. כל הידע היה אי־שם ברקע ולא עבר קדימה. ידעתי שמשהו נפלא מתרחש בי, לא ידעתי מה זה, אך אי־הידיעה הזאת לא הטרידה אותי. המצב המבלבל הזה נמשך זמן רב. למעשה זה אותו מצב אפילו עכשיו. כשאני מביט במשהו, באמת שאין לי מושג במה אני מביט. לכן אני אומר שזה מצב של אי־ידיעה: אני באמת לא יודע. מרגע שהגעת למקום הזה, בזכות איזה מזל או מקרה מוזר, הכל כבר קורה מעצמו.

אני מצוי תמיד במצב הטבעי. אין שאלה של כניסה אליו או יציאה ממנו. במצב אי־הידיעה הזה אני באמת לא יודע מה אני רואה. אני לא יכול לעשות כלום בעניין הזה, אין לי כל דרך חזרה, הכל נגמר. כעת זה פועל ומתפקד בדרך אחרת.

איך שהוא, בזכות איזה מזל או מקרה מוזר, דבר כזה קורה והכל מסתיים. הרקע שלך הוא הדבר היחיד שיכול לבוא לידי ביטוי. מה עוד יש מלבדו? אצלי הביטוי שלו היה כיצד נאבקתי, הדרך שעשיתי, איך דחיתי את דרכם של אחרים. עד לנקודה הזאת אני יכול לומר מה עשיתי או לא עשיתי ושכל זה לא עזר לי בשום צורה.

אם אנשים באים אלי ושואלים שאלות, אני עונה. אם לא באים, זה לא משנה לי. אין לי חלק בעסקי הקודש של שחרור אנשים. אין לי שום מסר מיוחד לאנושות מלבד זה שכל השיטות הקדושות להשגת הארה הן הונאה ושכל הדיבורים על גרימת שינוי פסיכולוגי באמצעות המוּדעות הן בלבולי מוח. שינוי פסיכולוגי אינו אפשרי, המצב הטבעי יכול לקרות רק דרך שינוי ביולוגי.

אין לי שום תורה ולעולם לא תהיה לי. תורה מרמזת על דרך או שיטה, על טכניקה או צורת־חשיבה חדשה שיש ליישם כדי לחולל תמורה בחיים. מה שאני אומר מצוי מחוץ לתחום של מה שניתן ללמד. זה פשוט תיאור של הדרך בה אני מתפקד, תיאור המצב הטבעי של האדם. כך גם אתה מתפקד כשאתה מופשט מתחבולות המחשבה. המצב הטבעי אינו המצב של האדם המואר, שמימש את אלוהים. הוא לא משהו שאפשר להשיג או להגיע אליו. הוא לא משהו שניתן להגשים בכוח הרצון. הוא פשוט נמצא. הוא מצב החיים.

המצב הזה הוא הפעילות המתפקדת של החיים. כשאני אומר 'חיים' אני לא מתכוון למשהו מופשט, אלא לחיי החושים הפועלים בטבעיות ללא התערבות המחשבה. המחשבה נדחפת וכופה את עצמה על פעילות החושים היא מכוונת את פעילות החושים כך שתרוויח מהם משהו והיא משתמשת בהם ליצור לעצמה המשכיות.

אין שום קשר בין המצב הטבעי לבין המצב הדתי של אושר ואקסטזה, כי אלה מצויים בתחום החוויה. מי שהובילו את האדם בחיפושו הדתי במהלך הדורות חוו אולי את המצבים הדתיים האלה. גם אתה יכול לחוות אותם. אלה מצבי־הוויה תלויי־מחשבה וכמו שהם מופיעים, כך הם גם נעלמים. הם טיולים בכיוון שגוי ומצויים בתחום הזמן. את המצב הנעדר־זמן אף אדם לא יכול לחוות, לתפוס, להכיל ועוד פחות מזה לבטא. הדרך הסלולה לא תוביל אותך לשום מקום, אין שום נווה מדבר אי שם במרחקים. אתה תקוע עם חזיון התעתועים שלך.

המצב הטבעי אינו איזו מוטציה פסיכולוגית, הוא המצב הפיזי של הווייתך. זה לא איזה הלך רוח שאפשר להיכנס אליו יום אחד ולצאת ממנו ביום הבא. במצבך הנוכחי אינך יכול לשער עד כמה ממלאת המחשבה כל תא ותא בגופך ומתערבת בתפקודו. כניסתך למצב הטבעי תפוצץ כל תא, כל בלוטה, כל עצב. זהו שינוי כימי, אלכימיה מסוימת מתרחשת. אך למצב הזה אין שום קשר לחוויות הנחוות עקב נטילת סמים. אלו הן חוויות; זה אינו חוויה.

האם קיים מצב של הארה? מבחינתי מה שקיים הוא תהליך פיזי טהור, אין בו שום דבר מיסטי או רוחני. אם אני עוצם עיניים, אור מסוים חודר מבעד לעפעפיים. אם אני מכסה את העפעפיים, עדיין יש אור בפנים. נראה כאילו יש מין חור בלתי נראה במצח שדרכו חודר משהו. בהודו האור הזה זהוב, באירופה הוא כחול. יש גם איזו חדירת אור דרך החלק האחורי של הראש, כאילו קיימת איזו מנהרה בין שתי הנקודות האלו שבקדמת הגולגולת ובאחוריה. בִפנים אין דבר מלבד האור הזה. אם תכסה את שתי נקודות הקצה האלו, תשרור חשכה גמורה ומוחלטת. האור הזה אינו עושה דבר ואינו עוזר בשום צורה לתפקודו של הגוף, הוא פשוט ישנו.

המצב הטבעי הוא מצב של אי־ידיעה: אין לי מושג במה אני מביט. כל מה שיש בי זו פליאה, כי אני פשוט לא יודע במה אני מביט. הידע, כל מה שלמדתי, מוחזק ברקע כל עוד אין בו צורך. כשמתעורר הצורך, הוא נורה כמו חץ ואחר כך אני שב אל אי־הידיעה, אל הפליאה.

לעולם לא תוכל להבין את השלווה העצומה המצויה בך תמיד, שהיא מצבך הטבעי. נסיונותיך ליצור מצב־רוח שלֵו רק מפֵרים את השלווה. אתה יכול רק לדבר על שלווה, ליצור איזה מצב רוח ולומר לעצמך שאתה שלֵו מאוד, אך זאת אינה שלווה, זאת אלימות. אין טעם או סיבה לתרגל שלווה או לטפח שקט. השקט האמיתי הוא נפיץ, הוא לא מצב־הדעת המת שהמחפשים הרוחניים סבורים שהוא. השקט האמיתי הוא וולקני מטבעו, תוסס כל הזמן. האנרגיה, החיים – אלו איכויותיו.

החיים מודעים לעצמם, זה מודע לעצמו. כשאני מדבר על הרגשה, אני לא מתכוון לאותו דבר שאליו אתם מתכוונים. למעשה ההרגשה היא מענה פיזי, חבטה בתימוס. התימוס, אחת הבלוטות האנדוקריניות, ממוקמת מתחת לעצם החזה. כשאתה נכנס למצבך הטבעי, זה המקום שבו נחווֹת התחושות. אתה לא מפרש אותן כטובות או רעות. הן פשוט חבטה בתימוס. תנועה המתרחשת מחוץ לך, בשדה הראייה שלך, תורגש גם בתימוס. כל הווייתך היא התנועה הזאת, רוטטת עם הצליל הזה, אין שום הפרדה. זה לא אומר שאתה מזהה את עצמך איתה. אין כלל אתה ואין גם אובייקט. אין לך מושג מה מחולל את התחושה, אין לך מושג אפילו שזאת תחושה.

חיבה (affection) פירושה שהכל משפיע עליך (affecting), לא שיש זרימה של רגש ממך כלפי משהו. המצב הטבעי הוא מצב של רגישות גדולה, אך זוהי רגישות פיזית של החושים, לא איזה רגש חמלה או רוך כלפי אחרים. אצלי החמלה קיימת רק במובן זה שבשבילי אין כלל אחרים ואין שום הפרדה. למעשה בין כל שתי תחושות קיים רווח. ה'מתָאֵם' מגשר על פני הרווח הזה ומבסס את עצמו כאשליה של המשכיות. במצב הטבעי אין יישות המתאמת בין המסרים מהחושים השונים. כל חוש מתפקד עצמאית בדרכו שלו.

כשמתעוררת דרישה מבחוץ לתאם בין החושים ולתת מענה, נוצר מצב של תיאום זמני, אך אין יישות מתָאֵמת, אין המשכיות. לאחר שהדרישה סופקה, חוזר שוב מצב התפקוד הבלתי־מתואם, המנותק והמקוטע של החושים. מרגע שנופצה ההמשכיות – או אשליית ההמשכיות, היות שלא באמת היתה המשכיות – היא מחוסלת אחת ולתמיד.

כל מה שאתה יודע מצוי בתחום החוויה, כלומר, במחשבה. המצב הטבעי אינו חוויה. אני מנסה לתת לך תחושה של זה, אך למרבה הצער זה רק מטעה. כשאין מתָאם, אין קישור בין התחושות, אין תרגום של התחושות‪,‬ הן נשארות פשוטות וטהורות. אני אפילו לא יודע שהן תחושות. אני עשוי להביט בך כשאתה מדבר, העיניים יתמקדו בפיך, כי זה מה שזז והאוזניים יקלטו את תנודות הצליל, אך אין בִּפנים משהו שמקשר בין שני הדברים ואומר שאתה הוא המדבר.

מה שמתפקד הוא תודעה ראשונית, נקייה מהשפעת המחשבה. העיניים הן כמו מצלמה רגישה מאוד. חוקרי הגוף אומרים שאור המוקרן מאובייקטים פוגע ברשתית העין, משם עוברת התחושה דרך עצב אופטי אל המוח. כושר הראייה הוא פשוט תופעה פיזית. לעיניים לא משנה במה הן מתמקדות, הן מביטות בכל אחד ובכל דבר ללא אפליה. כשעוזבים את העיניים לנפשן הן אינן מתעכבות, הן זזות כל הזמן, נמשכות אל דברים שבחוץ, למה שזז, למה שבוהק או לצבע שמתבלט על פני הרקע.

אין הסתכלות עצמית, התודעה היא כמו מראה המשקפת את מה שמצוי בחוץ. העומק, המרחק, הצבע – הכל ישנו, אך אין מי שיפרש את הדברים האלה. אם לא מתעוררת דרישה לדעת מהו הדבר שבו אני מביט, אין הפרדה, אין מרחק ממה שקיים. יש סוג של בהירות.

העיניים לא מעפעפות, אלא אם מתעוררת סכנה פתאומית. זה טבעי מאוד, כי הדברים שבחוץ דורשים תשומת לב בלתי פוסקת. כשהעיניים מתעייפות, הן עשויות להישאר פקוחות, אך הראייה מתערפלת. אם הן נשארות פקוחות כל הזמן, אם רפלקס העפעוף אינו פועל, הן מתייבשות ויש בלוטות מעל הזוויות החיצוניות של העיניים שתפקודן המכני הוא להרטיב את העין. במקרה שלך הן אינן פעילות. אימון באי־עפעוף לא יביא אותך למצב הזה, סתם תאמץ את העיניים. כאשר בזכות איזה מזל או מקרה מוזר אתה מצוי במצב הטבעי, כל זה מתרחש מעצמו.

כשאני הולך ולפתע צדות עיניי משהו שונה, כי האור השתנה, המודעות מתרחבת פתאום עד לגודלו של האובייקט הנראה והריאות מתרחבות מעצמן בשאיפה עמוקה. זוהי פּרָאנָאיָאמה אמיתית, לא התרגוּל של נשימת־יֶתר (היפרוונטילציה), או השאיפה דרך נחיר אחד ונשיפה דרך נחיר שני. הפראנאיאמה הזאת מתרחשת כל הזמן. המודעות לשינוי הפתאומי באה לידי ביטוי בנשימה ואז היא עוברת הלאה אל דבר אחר. המודעות מצויה תמיד בתנועה ואינה מתעכבת על משהו שהמחשבה החליטה שהוא יפה. אין מישהו שמכוון.

באשר לשמיעה, כשעוזבים את חוש השמיעה לנפשו, כל מה שיש זו תנודה של צליל. המילים חוזרות על עצמן בתוכי כהד. גם אצלך זה מתפקד כך, אלא שאתה מדמה שהמילים שאתה שומע מגיעות מבחוץ.

שיהיה ברור: אתה לא יכול לשמוע אף מילה שמישהו אומר לך, ולא משנה עד כמה אתה סבור שהיחסים ביניכם אינטימיים. מה שאתה שומע זה רק את התרגום שאתה נותן לדברים. כל מה שאתה שומע הן המילים שלך. במצב הטבעי כל המילים הנאמרות לך מפיו של אדם אחר אינן יכולות להישמע לאוזניך אלא כרעש, תנודה הנקלטת בעור התוף ומועברת לעצבים הנכנסים למוח. את התנודות האלו אתה מתרגם כל הזמן בניסיון להבין, כי אתה רוצה להפיק משהו ממה ששמעת. כשאין תרגום, כל השפות נשמעות אותו דבר ולא משנה אם מסגרת הידע שלך כוללת שפה מסוימת או לא. ההבדלים היחידים הם בריווּח שבין ההברות ובמנגינה. השפות ערֵבות לאוזן בדרכים שונות, אך ההערכה למוזיקה, למשוררים ולשפה היא תלויית־תרבות ותוצר של המחשבה.

תנועת המחשבה שלך מתערבת גם בתהליך של חוש המגע, בדיוק כפי שהיא מתערבת בתהליך של החושים האחרים. כל מה שאתה נוגע בו מתורגם מייד לקשה, רך, חם, קר, רטוב, יבש וכן הלאה. ללא תהליך המחשבה הזה אין תודעה של גוף, יש רק נקודות־מגע מבודדות, דחפי־מגע שאינם מקושרים זה בזה על ידי מחשבה. הגוף אינו שונה איפוא מהאובייקטים שמסביבו, הוא סדרה של תחושות, כמו כל דבר אחר. גופך אינו שייך לך.

אולי אוכל להמחיש לך זאת כך: אני ישן ארבע שעות בלילה, לא משנה באיזו שעה נכנסתי למיטה, ואחר כך אני שוכב במיטה ער לחלוטין עד הבוקר. אין לי מושג מה שוכב שם במיטה. אני לא יודע אם אני שוכב על צד שמאל או על צד ימין. כך אני שוכב שעות על גבי שעות. אם עולה מבחוץ איזה רעש, הוא רק מהדהד בתוכי. אני מאזין לפעימות לבי ואין לי מושג מה זה.

יש רק תחושות נגיעה העולות מנקודות המגע והמשיכה של כוח הכבידה, שום דבר בפנים אינו מחבר בין הדברים האלה. גם אם העיניים פקוחות ומביטות בגוף, רק נקודות המגע קיימות ואין להן שום קשר עם הדבר שבו אני מביט. אם ארצה לחבר בין נקודות המגע האלו כדי להעלות בדמיוני את דמות גופי, בוודאי אצליח, אך עד לסיומה של פעולת החיבור הגוף חוזר כבר למצבו הקודם של נקודות מגע נפרדות. החיבור אינו מחזיק מעמד.

הדיבור שלי מתקיים במענֶה לשאלות הנשאלות. אני לא יכול סתם כך לשבת ולהרצות על המצב הטבעי; זה יהיה מלאכותי מדי. אין בי מישהו שחושב מחשבות ואז עונה תשובות. המצב הזה פשוט מביע את עצמו. באמת שאין לי מושג מה אני אומר ולְמה שאני אומר אין כל חשיבות. אתה עשוי לצטט באוזניי את מילותיי, אך הן לא תישָׁמענה לי הגיוניות; אלה דברים מתים.

מה שיש כאן, המצב הטבעי, הוא דבר חי. אני לא יכול ללכוד אותו וברור שגם אתה אינך יכול. הוא כמו פרח. הדימוי הזה הוא כל מה שאני יכול להציע. הוא פשוט פורח, הוא ישנו. כל עוד הוא ישנו, הוא מפיץ ניחוח ייחודי ושונה מזה של כל פרח אחר. אולי לא תזהה אותו, אך אין זה חשוב. אינך יכול לשמר את הבושם שלו. כל מה שתשמר ממנו לא יהיה הדבר החי. שימור הביטויים, התורה או המילים של אדם כזה הוא דבר חסר כל משמעות. למצב הזה יש רק ערך עכשווי, ביטוי עכשווי.

צרכיו הטבעיים של האדם הם בסיסיים: אוכל, בגד ומחסה. אתה צריך לעבוד בשבילם או לקבל אותם ממישהו אחר. אם אלה הם צרכיך היחידים, לא כל כך קשה להשיג אותם. מניעה עצמית של הצרכים הבסיסיים האלה אינה סימן לרוחניות. אך להזדקק ליותר מאשר אוכל בגד ומחסה, זה מצב־דעת נוירוטי.

האם המין אינו צורך בסיסי של האדם? המין הוא תלוי־מחשבה. במצב הטבעי לא מתרחשת בנייה הדרגתית של מחשבה וללא בנייה הדרגתית של המחשבה המין אינו אפשרי. הגוף הוא בדרך כלל אורגניזם שלֵו מאוד ואז אתה חושף אותו למתח ופורקן עצומים אותם אתה חווה כמענגים. למעשה זה מכאיב לגוף. אך לא תוכל להגיע למצב הטבעי באמצעות הדחקה או ניסיון להתעלות אל מעבר למין.

כל עוד אתה חושב על אלוהים, יהיו לך גם מחשבות על מין. שאל כל מחפש דתי שמתַרגל התנזרות אם אינו חולם בלילות על נשים. למה לטוות סביב הנושא הזה כל כך הרבה רעיונות ואיסורים? למה לקלקל את חדוות המין? לא שאני מעודד התמכרות או הפקרות מינית, אך דרך התנזרות וכיבוש היצר לא תשיג דבר.

חייב להיות מגע חי, לא דימויים. אצלי אין מקום לדימויים. המערכת החושית עסוקה לחלוטין בדברים בהם אני מביט עכשיו. לכן, אם אתה מכוּונן לחלוטין עם הפעילות החושית, אין כלל מקום לפחדים כגון מי יאכיל אותי מחר, או לספקולציות על אלוהים, האמת והמציאות. זה אינו מצב של ידיעת־הכל, שבו כל השאלות הנצחיות של האדם באות על פתרונן, כי אם מצב שבו כל השאלות פוסקות. הן פוסקות כי אין להן כל קשר עם הדרך שבה האורגניזם מתפקד, דרך שאינה מותירה מקום לשאלות.

לגוף יש מנגנון יוצא מן הכלל לחידוש עצמי. זה הכרחי, היות שהחושים במצבם הטבעי מתפקדים כל הזמן בשיא רגישותם. כשהחושים מתעייפים, הגוף חווה מוות. זהו מוות פיזי אמיתי, לא איזה מצב מנטלי. זה יכול לקרות פעם ביום או אף יותר. אני לא מחליט לחוות את המוות; הוא יורד עלי מעצמו.

בהתחלה זה מרגיש כאילו קיבלתי זריקת הרדמה. החושים מתקהים בהדרגה, קצב הלב מואט, כפות הרגליים והידיים נהיות קרות כקרח והגוף כולו נהייה נוקשה כמו גווייה. אנרגיה זורמת מכל חלקי הגוף לעבר נקודה אחת. בכל פעם זה קורה בצורה שונה. זרימת המחשבות נמשכת, אך ללא פרשנות. בסוף פרק הזמן הזה אני נעלם. זרימת המחשבות נקטעת, אי אפשר לדעת לכמה זמן.

אי אפשר לומר דבר על הזמן הזה שבו אני נעלם, זה לעולם לא יהיה חלק מהקיום המודע או מהחשיבה המודעת. גם אי אפשר לדעת מה מחזיר אותי מהמוות. אילו היה ברגע ההוא מקום לרצון, הייתי יכול לבחור שלא לחזור. כשההיעלמות מסתיימת, זרם המחשבות ממשיך בדיוק מאותה נקודה שבה נעצר. הקהות מסתיימת והבהירות חוזרת. הגוף מרגיש נוקשה מאוד ולאט לאט הוא מתחיל לזוז מעצמו ולהגמיש את עצמו. זוהי תנועה בלתי רגילה. אלה שהתבוננו בתנועות גופי אומרים שזה נראה כמו תנועותיו הראשונות של תינוק שזה עתה נולד. ההיעלמות הזאת מעניקה התחדשות טוטאלית לחושים, לבלוטות ולמערכת העצבים. לאחר מכן הם יכולים לשוב ולתפקד בשיא רגישותם.

החיים הם פעולה והפקפוק בפעולותיך הורס את ביטוי החיים. לאדם המאפשר לחיים לפעול בדרכם שלהם, ללא התנועה המגוננת של המחשבה, אין עצמי לשמור עליו. מה מונע ממך להיות במצבך הטבעי? אתה כל הזמן נע הלאה מעצמך. אתה רוצה להיות מאושר תמיד או לפחות עכשיו. אינך מסופק מחוויות היומיום ואתה מחפש חוויות חדשות. אתה רוצה לשכלל את עצמך, לשנות את עצמך. אתה פונה החוצה, מנסה להיות משהו אחר ממה שאתה. זה בדיוק מה שמרחיק אותך מעצמך.

החברה מציבה בפנינו את אידיאל האדם המושלם. לא משנה באיזו תרבות נולדת, אתה מקבל מסורת ותורה שבכתב, המורות לך כיצד עליך להתנהג. נאמר לך שבאמצעות תרגול הכרחי תוכל לבסוף להגיע למצב שהשיגו הקדושים, לכן אתה מנסה לשלוט בהתנהגותך, לשלוט במחשבותיך, להיות בלתי טבעי. מאמציך לשלוט בחיים יצרו בך תנועה משנית של מחשבה, לה אתה קורא 'עצמי'. תנועת המחשבה הזאת מקבילה לתנועת החיים אך מבודדת מהם. היא לעולם אינה נוגעת בחיים. אתה יצור חי, אך אתה חי את כל חייך בתחומה של תנועת־המחשבה המבודדת והמקבילה הזאת. אתה מנתק את עצמך מהחיים. זה דבר מאוד לא־טבעי. המצב הטבעי אינו מצב נעדר מחשבה. זאת אחת ההונאות הגדולות ביותר והיא נמשכת זה אלפי שנים. לעולם לא תהיה ללא מחשבה. היכולת לחשוב הכרחית להישרדות, אך במצב הטבעי המחשבות מפסיקות לחנוק אותך. הן נכנסות לקצב הטבעי להן.

זהו לב־לבה של הבעיה. זה שמביט במה שאתה מכנה 'עצמי', הינו העצמי. הוא יוצר חלוקה־עצמית אשלייתית לסובייקט ואובייקט ודרך החלוקה הזאת הוא ממשיך להתקיים. כוח־החלוקה הזה פועל בך, בתודעתך וכל מה שמעניין אותו זו המשכיותו העצמית. כל עוד אתה רוצה להבין את עצמך או להשתנות למשהו רוחני, קדוש, יפה ונהדר, 'אתה' ממשיך להתקיים. אם אינך רוצה לעשות דבר בנוגע לזה, 'אתה' נעלם.

באמצעות החשיבה אי אפשר להבין כלום. אתה מתרגם את מה שאני אומר למונחים של הידע שכבר יש לך, בדיוק כפי שאתה מתרגם כל דבר אחר, כי אתה מעוניין לקבל מזה משהו. כשאתה מפסיק לעשות זאת, מה שישנו הוא המצב אותו אני מתאר. היעדר העשייה הזאת, היעדר הניסיון להבין ולשנות את עצמך, הוא מצב ההוויה אותו אני מתאר. מכיוון שאינך מעוניין בהתרחשויות היומיום ובדברי היומיום, המצאת לך את המעֵבר, את האלוהים הנצחי, את האמת, הממשות, ההארה, מה שזה לא יהיה, ואתה יוצא לחפש אותם.

אולי אין בכלל אמת מוחלטת. אינך יודע עליה דבר. כל מה שאתה יודע הוא מה שאמרו לך, מה ששמעת, ואת המידע הזה אתה משליך על העולם. הידע שיש לך על אודות דבר מסוים קובע כיצד תתפוס אותו והידע הזה הוא בדיוק מה שתחווה. הידע יוצר את החוויה והחוויה מחזקת את הידע. מה שאתה יודע לא יוכל לעולם להיות המציאות המוחלטת.

במצב הטבעי תנועת ה'אני' נעדרת. היעדר התנועה הזאת הוא מן הסתם 'המעֵבר', אך לא ניתן לחוותו. המצב הזה קיים כשאתה אינך. ברגע שאתה מתרגם, 'אתה' נמצא. אתה מביט במשהו ומזהה אותו. על ידי התרגום הזה המחשבה מתערבת בתחושות. אתה חושב על משהו שאין לו ולא כלום עם דרך פעולתם של החושים ברגע זה, או שאתה מתייג דברים. זה מה שקורה. המילה מפרידה בינך לבין הדבר שבו אתה מביט וכך היא יוצרת אותך; אחרת אין שום מרווח בין השניים.

בכל פעם שמחשבה נולדת, אתה נולד. כשהמחשבה נעלמת, אתה נעלם. אך ה'אתה' הזה אינו מרפה מהמחשבה ומי שנותנת לו המשכיות היא פעולת החשיבה. למעשה לא קיימת בך יישות תמידית כלשהי, אין 'מישהו' שהוא סך־כל מחשבותיך וחוויותיך. אתה סבור שקיים 'מישהו' שחושב את מחשבותיך, שמרגיש את הרגשותיך, אך זאת אשליה. וגם אם אני אומר לך את זה, בשבילך זאת לא אשליה.

הרגשות מורכבים יותר, אך התהליך זהה. יש בך תחושה ואתה קורא לה בשם. הדבר מעניק קיום ל'זה' שמתרגם את התחושה, אך העצמי אינו אלא מילה. התיוג הזה נחוץ רק כשאתה צריך לתקשר עם אחרים. אתה חושב את המחשבות של החברה שבה גדלת, מרגיש את רגשותיה וחווה את חוויותיה. אין שום חוויה חדשה. לכן כל מה שהאדם חשב או הרגיש אי פעם חייב להסתלק ממך לחלוטין. אתה תוצר של הידע הזה, זה כל מה שאתה.

כל מה שאתה יודע על מה שנקרא 'מחשבה' הוא מה שנאמר לך. אתה מנסה כל הזמן לעשות איתה משהו, כי מישהו אמר לך שאתה צריך לשנות או להחליף אותה באחרת, להיאחז במחשבות הטובות, לא ברעות. המחשבות הן רק מחשבות; הן לא טובות ולא רעות.

כל עוד אתה רוצה לעשות משהו עם מה שיש, אתה חושב. הרצון והמחשבה אינם שני דברים נפרדים. הרצון להבין פירושו תנועת מחשבה. אתה מחזק את התנועה ומעניק לה המשכיות. החושים מתפקדים בצורה בלתי טבעית כי אתה רוצה להשתמש בהם כדי לקבל משהו. למה שתקבל משהו? אתה רוצה שהעצמי ימשיך להתקיים ולכן אתה מגונן על המשכיותו. המחשבה היא מנגנון הגנה. היא מגוננת עליך על חשבון משהו או מישהו אחר.

אילו יכולת להיות במצב של מודעות לרגע אחד, פעם אחת בחייך, ההמשכיות הזאת היתה נגדעת, אשליית המבנה החוֹוה, ה'אתה', היתה קורסת והכל היה נכנס לקצב הטבעי. יש בגוף מנגנון הפעלה וברגע שמבנה־החוויה של המחשבה מרפה, 'הדבר האחר' תופס פיקוד בדרכו שלו. תפקודו של הגוף שונה לחלוטין ללא התערבותה של המחשבה. במצב הטבעי אתה לא יודע במה אתה מביט, זאת מודעות טהורה. אם אתה מזהה את הדבר שבו אתה מביט, שוב 'אתה' קיים, חווה את הישן, את הידוע. מה גורם לאדם אחד להיכנס למצב הטבעי ולאחר לא – אין לי מושג. אולי זה כתוב בתאים. אין לזה גורם, זו אינה פעולה של כוח הרצון, אינך יכול לחולל את זה, אין שום דבר שאתה יכול לעשות. אתה חייב להגיע למצב שבו אתה מרים ידיים, בו אתה חסר אונים לחלוטין. אף אחד לא יכול לעזור לך ואתה לא יכול לעזור לעצמך.

המצב הטבעי אינו לטובתך. אתה מעוניין אך ורק בהמשכיות, אולי במישור אחר, או תפקוד בממד אחר, אך אתה רוצה להמשיך איכשהו. אילו ידעת מה הוא באמת, לא היית רוצה לגעת במצב הטבעי אפילו עם מקל. הוא יחסל את כל מה שאתה מכנה 'אתה', את כל־כולך.

פקפק בכל מי שמספר לך כיצד הגיע למצב הזה. היֶה בטוח שהוא לא מסוגל לדעת את עצמו ושאין לו אפשרות להעביר את זה אליך. אתה לא באמת מסוגל להבין מה אני אומר. אין כל משמעות לניסיון שלך לקשר בין מה שאני אומר על הדרך שבה אני מתפקד לבין הדרך שבה אתה מתפקד. זה דבר שאני לא יכול להסביר וגם אין כל צורך להסביר; אין כל אפשרות לדיאלוג. כשה'אתה' איננו, כשהשאלה איננה, מה שיש הוא הבנה. 'אתה' מסתיים. 'אתה' מסתלק. לעולם לא תרצה עוד להקשיב למישהו המתאר את מצבו ולשאול שאלות על מנת להבין.

מה שאתה מחפש בכלל לא קיים. היית מעדיף לצעוד על קרקע קסומה, לחזות בחזיונות מבורכים של טרנספורמציה קיצונית של העצמי הבלתי־קיים שלך ולהגיע למצב הוויה שתואר באוזניך בכל מיני ביטויים מכשפים. אך כל זה רק מרחיק אותך ממצבך הטבעי. זוהי תנועה המרחיקה אותך מעצמך. כדי להיות עצמך נדרשת אינטליגנציה בלתי רגילה. אתה בורכת באינטליגנציה הזאת, אף אחד לא צריך לתת לך אותה ואף אחד לא יכול לקחת אותה ממך. מי שנותן לזה לבטא את עצמו בדרכו שלו הוא אדם טבעי.

החיה הופכת לפרח. נראה שזוהי תכליתו של הטבע, אם בכלל יש איזו תכלית; אני לא יודע. יש כל כך הרבה פרחים. הבט בהם! כל פרח ייחודי בדרכו שלו. נראה כי תכליתו של הטבע (אף כי איני יכול לצאת בהצהרה ודאית) היא ליצור פרחים כאלה, פרחים אנושיים כאלה.

האדם הופך להיות אדם כשהוא משחרר את עצמו מעול המורשת עליה אנו מדברים, המורשת האנושית הכללית. רק אז, לראשונה, הוא נהיה אינדיבידואל. זה האינדיבידואל עליו אני מדבר. לאדם הזה תהיה בוודאי השפעה על התודעה האנושית, כמו אבן הנזרקת לתוך בריכה ויוצרת גלים. זוהי אולי התקווה היחידה שיש לו. מנקודת מבטו של הטבע, המורשת האנושית היא שאיפשרה את שרידתם של הבלתי־כשירים, כי הטבע היה דוחה אותם כבר מזמן. הבלתי־כשירים הם ששרדו – לא הכשירים ביותר – והדת היא שנושאת באחריות לכך.

האדם הטבעי אינו מושלם, אינו אידיאלי, הוא לא יכול להוות מופת לאחרים, אך הוא השתחרר מכל התכונות החייתיות שבו. בעלי החיים הולכים זה בעקבות זה, הם יוצרים מנהיגים. התכונות החייתיות עדיין קיימות באדם, לכן הוא יוצר לו מנהיג והולך בעקבותיו.

פתאום אתה נהיה עצמך ומתעורר בתדהמה אל ההבנה שתלותך במורשת האנושית היתה טעות. כמו ברק מכה בך ההכרה שתלותך בתרבות, הן תרבות המזרח והן תרבות המערב, היא שאחראית למצבך. זה תקף גם לגבי הכלל, כי האומה היא רק הרחבה של האינדיבידואל והעולם הוא הרחבה של האומות השונות.

אתה משתחרר מעול העבר והופך לראשונה לאינדיבידואל. אין כלל יחסים בין שני פרחים שונים ואין כל טעם להשוות בין הפרחים הייחודיים האלה שיוצר הטבע מפעם לפעם. כל אחד מהם משפיע בדרכו, לכל פרח הניחוח שלו.

אלמלא הירושה האנושית שאנו כה גאים בה, יכלו להיות לנו הרבה פרחים כאלה. אני לא מפרש את הטבע או מבין את דרכיו או את תכלית ההתפתחות, יתכן שאין כלל התפתחות. אילמלא התרבות היה הטבע מפריח הרבה יותר פרחים. התרבות הפכה לאבן נגף לשחרורו העצמי של האדם בדרכו שלו. התרבות היא הבעיה. לחברה אין כל תועלת בחופש.

אילמלא התרבות היה העולם מייצר עוד פרחים, מסוגים ומזנים שונים, לא רק את הוורד שבו אתם כה גאים. אתם רוצים להפוך את הכל לאותו הדגם. למה? הטבע מסוגל להפריח פרחים שונים, מיוחדים כל אחד בדרכו שלו, יפים כל אחד בדרכו שלו. האפשרות הזאת נחסמת על ידי התרבות שאוחזת באדם אחיזת חנק ומונעת ממנו להשתחרר מעול העבר.

במצב הטבעי האדם מפסיק להיות מישהו אחר ונהיה פשוט הוא עצמו. ההלם הזה, הברק הזה מכה בו בעוצמה אדירה, מנפץ הכל, מפוצץ כל תא וכל בלוטה בגוף. כל הכימיה כאילו משתנה. אין לי הוכחה שתאשש את זה ולא מעניין אותי להשביע את סקרנותו של איש, כי אני לא מוֹכר פה שום דבר. אני לא אוסף מאמינים ומלמד אותם כיצד לגרום לשינוי הזה. זה משהו שאי אפשר לגרום על ידי מאמץ או מתוך רצון; זה פשוט קורה, זה בלתי נגרם. מהי המטרה – באמת שאינני יודע.

כל הכימיה של הגוף משתנה והוא מתחיל לתפקד בדרכו הטבעית. כל מה שהורעל וזוהם על ידי התרבות נזרק החוצה. לאחר מכן החיים, או התודעה, מבטאים את עצמם ומתפקדים בצורה טבעית מאוד. אך הכל חייב להיזרק החוצה.

האדם הטבעי אינו דתי, אתיאיסט או אגנוסטיקן; הוא פשוט מה שהוא. התנועה שנוצרה על ידי המורשת האנושית, זו המשתדלת להפוך אותך למשהו אחר ממה שאתה, מסתיימת, ומה שהינך באמת מתחיל לבטא את עצמו בדרכו שלו, ללא הפרעה, ללא מוגבלוּת, ללא נטל העבר של כלל האנושות. לחברה אין כל תועלת באדם כזה, נהפוך הוא, הוא מהווה אִיום. הוא עצמו לא חושב שהוא נבחר בידי כוח כלשהו לתקן את העולם, הוא לא חושב שהוא מושיע או אדם חופשי או מואר, אך מרגע שמתחילים להאמין בו והופכים אותו ואת דבריו למסורת, מתעורר שוב הצורך להשתחרר מהמסורת הזאת.

כל מילה שאדם כזה אומר עומדת או נופלת בכוחות עצמה. הוא לא זקוק לאישוש מצד סמכות כלשהי. זאת הסיבה לכך שאדם כזה מהווה איוּם על החברה. הוא מאיים על המסורת כי הוא מערער את עצם יסודותיה של הירושה. הדיבור שלי עם אנשים הוא מקרי, אחרת הייתי עולה לדבּר מעל במה. אך מה הטעם לדבּר מעל במה? אינני מעוניין. אין לי שום מסר להעביר.

זה לא נתון בידיו של איש ועם זאת יש מאה אחוז ודאות שיש באפשרותך להיות במצב הטבעי, זה לא שהיתה לי זכות יתר או שנבחרתי לכך במיוחד.

זה קיים בך. זאת כוונתי כשאני אומר שאין כוח שנמצא מחוץ לאדם. זה אותו הכוח, אותם החיים שמתפקדים גם בך. דבר כלשהו מנסה לבטא את עצמו והתרבות דוחקת אותו כלפי מטה. אך מרגע שהמשהו הזה משליך מעליו את התרבות, הוא מתחיל לבטא את עצמו בדרכו שלו.

האדם הטבעי אינו יכול לפרוש למערה או להתחבא. הוא חייב לחיות בתוך העולם, אין לו לאן ללכת. כזה הוא הניחוח של הפרח הזה. כשאתה מפסיק לנסות להבין מהו הפרח ומהו הבושם הזה שלא הרחת אף פעם, מופיע עוד פרח שאינו עותק של הפרח הקודם. מרגע שאתה מפסיק להשוות, לנסות להבין או אפילו לדמיין מהו הפרח הזה, מה הניחוח שלו, יש פרח חדש ואין לו שום מערכת יחסים עם הפרחים האחרים סביבו.

כשהדבר הזה קרה לי, נוכחתי שהחיפוש שלי היה תמיד בכיוון ההפוך ושזה בכלל לא עניין דתי או פסיכולוגי, אלא תפקוד פיזי טהור של החושים הפועלים בשיא כושרם. אתה רוצה לדעת מהו מצבי ולהפוך אותו לחלק מהידע שלך, כלומר לְמסורת, אך הידע חייב להסתיים ורצונך לדעת רק מחזק אותו.

אני רוצה שיהיה ברור מאוד שאין שום תנועה, אתה לא יכול לנוע ולהתרחק ממה שאתה. לא עשית אפילו צעד אחד וגם לא צריך לעשות שום צעד.

התודעה המתפקדת בי ובך היא אותה תודעה, רק שבי אין לה גבולות ובך ישנם גבולות והם סוגרים עליך. יתכן שהתודעה חסרת הגבולות היא שדוחפת אותך, אני לא יודע, אך זה בוודאי לא אני, לי אין שום קשר לזה. זה כמו המים שמוצאים בעצמם את מסלולם, זה טבעם. זה מה שקורה בך. החיים מנסים להרוס את מה שסוגר עליהם, את המבנה המת של המחשבה והחוויה שאינו טבעי להם. הם מנסים לפרוץ החוצה, להשתחרר, אך אתה אינך רוצה בזה. ברגע שאתה מזהה סדקים, אתה מטייח וממלא אותם ושוב חוסם אותם. זה לא חייב להיות אדם שיידחוף אותך, כל דבר יַראה לך את זה אם רק תאפשר זאת.

לעולם לא תדע מה הם החיים. אף אחד לא יכול לומר משהו על החיים. אתה יכול להגדיר הגדרות, אך אין להן כל משמעות. אתה יכול לבנות תאוריות על החיים, אך הן חסרות כל ערך עבורך, הן לא יעזרו לך להבין. כשהשאלה שורפת ומכלה את עצמה, מה שנשאר זו אנרגיה. על האנרגיה הזאת אי אפשר לומר כלום. היא מגלה את עצמה כבר עכשיו, היא באה לידי ביטוי באופן בלתי מוגבל, אין לה מגבלות או גבולות. היא אינה שלך או שלי, היא שייכת לכולם. אתה חלק ממנה, אתה ביטוי שלה. הפרח הוא ביטוי אחד של החיים ואתה ביטוי אחר שלהם.

אינך שונה מבעלי החיים, אך אתה לא רוצה לקבל את העובדה הזאת. ההבדל היחיד בינך לביניהם הוא שאתה חושב. גם בחיות קיימת חשיבה, אך אצל האדם היא הפכה מורכבת מאוד, זה כל ההבדל. הבעיה היא כיצד להשתחרר ממבנה החשיבה המורכב הזה ולהשתמש בו רק ככלי לתפקוד בעולם. למעשה, למבנה החשיבה יש ערך תפעולי בלבד: כשנחוץ לתקשר דבר מה, כשיש לתפקד בעולם, זה הכל. החשיבה לא נועדה לעסוק במושגים פילוסופיים.

לרצות משהו מעבר לצרכים הבסיסיים זו הונאה עצמית, לחשיבה מהסוג הזה אין שום ערך. כולם מדברים אל עצמם, זה מתיש מאוד ולרוע המזל כל השיטות והטכניקות שלנו רק מוסיפות ומתישות עוד. אין מה לעשות כדי לשים קץ לחשיבה. עליך להגיע לנקודה שבה אתה אומר לעצמך: "נמאס לי מזה!" אך איש לא יכול לדחוף אותך אל הנקודה הזאת.

המחשבה ישנה כשהיא נדרשת. אם היא אינה נדרשת, אתה לא יודע אם היא קיימת או לא. כשמתעורר הצורך בה היא מדריכה אותך ועוזרת לך ליצור קשר עם מישהו. מה שקובע את הדרישה אינו אתה, אלא הנסיבות. הסיטואציה דורשת את השימוש בחשיבה, זו אינה יוזמה עצמית.

אין לך שום דרך למצוא את מקום מושבה של התודעה האנושית, כי היא מצויה בּכּל ואתה אינך נפרד ממנה. מסיבות שונות מגבילה התרבות את אפשרותו של הפוטנציאל להתפתח ולהגיע לשלמות. פוטנציאל ההתפתחות האבולוציונית נבלם על ידי ההמצאה התרבותית של אדם 'מושלם', אדם דתי, אצילי וכן הלאה, דבר המנוגד לחלוטין למה שטמון במצב הטבעי. לכל בן אדם יש אישיות ייחודית משלו המנסה לבטא את עצמה.

התרבות יצרה את מה שנקרא 'אדם נורמלי'. עיצוב האופי נחוץ להמשכיותה של החברה. המנגנון של עיצוב האופי מדחיק ומסכל את מה שמצוי בפנים. זוהי המשמעות שבה אני משתמש במילה 'אישיות'. בכל העולם, בין כל שישה מיליארד האנשים, אין עוד מישהו כמוך. מבחינה פסיכולוגית הפרט הוא יצירה בלתי רגילה של התהליך האבולוציוני, לכן אני אומר שכל פרט הוא ייחודי. מה שיש בו מנסה לבטא את עצמו, לפרוח ולהיות אדם.

האדם איבד את כל האינסטינקטים החייתיים שלו ולא פיתח את האינסטינקטים האנושיים. מה שאנשים מכנים כוחות על־טבעיים, חוש שישי, אלה אינסטינקטים אנושיים. הם נחוצים, היות שיש שני דברים שהאורגניזם האנושי מעוניין בהם: האחד הוא הישרדות בכל מחיר. לאדם יש מנגנון הישרדות משל עצמו, השונה למדי ממנגנון ההישרדות של תנועת המחשבה. הדבר השני הוא הִתרבּוּת.

אלה שני המאפיינים הבסיסיים של האורגניזם האנושי. התַרבות אינה מאפשרת לאישיות לבטא את עצמה בדרכה שלה, כי לחברה יש רעיונות אחרים. היא יצרה מצב נוירוטי, היא יצרה את תנועת המחשבה המחלקת, המפרידה. התנועה המחלקת חייבת לחדול כדי שמה שקיים יוכל לבטא את עצמו ולפרוח. האפשרות הזאת היא חלק מהמנגנון האנושי ומובנית בו.

הבעיה היא שכל מה שאתה עושה – כל תנועה‪,‬ בכל כיוון, בכל רמה – רק מחזק את המשכיותו של מבנה המחשבה. ההפרדה בין גוף לדעת חייבת להסתיים. האמת היא שאין כל הפרדה. אין לי התנגדות למילה 'דעת', אך הדעת אינה מצויה במקום או באזור מסוים אחד. לכל תא בגופך יש דעת משלו, המתפקדת בצורה שונה מזו של התאים האחרים.

כל הכימיה של הגוף צריכה להשתנות, הוא חייב לעבור איזו אלכימיה. למרבה המזל יש אזורים מסוימים באורגניזם האנושי המצויים מחוץ לטווח שליטתה של המחשבה – כך גיליתי בעצמי – והן הבלוטות האל־בּיביות (ductless glands). ביום בו תהיה לאדם שליטה בבלוטות אלו, זה יהיה סופו. הוא יאבּד את הכל ויהיה בסך הכל בורג במבנה החברתי. מעט החופש שעוד נשאר לו, היכולת המצומצמת של אישיותו להביע את עצמה, יאבד לו סופית. הבלוטות האלו מצויות מחוץ לטווח שליטתה של המחשבה. סכומי עתק מושקעים במחקרים שונים בניסיון להבין למה יש לנו את הבלוטות האלו ומה תפקידן – בלוטת יותרת המוח, בלוטת האצטרובל, בלוטת התימוס וכן הלאה. אם הן לא יפעלו, יאבדו כל סיכוייו של האדם לפרוח.

איני יכול לומר שיש תהליך אבולוציוני, אך נראה כי הוא קיים. מה טבעו, מה תכליתו – זאת איני יודע, אך נראה שהוא מנסה ליצור משהו. האדם נשאר בלתי שלם כל עוד האורגניזם האנושי כולו אינו פורח כמו פרח.

החברה נמצאת בפנים ולא בחוץ. התרבות היא חלק מהתודעה האנושית וכל מה שחוו אבותינו הוא חלק ממנה. זה לא שיש איזו יישות המתגלגלת מחדש; אין שום יישות כלל. כל העסק הזה של גלגולי חיים הוא אבסורדי בעיניי. לכן בחלומותיך אתה יכול לעוף כמו ציפור. כמו כן הפנטזיות המיניות שיש לאדם, התנוחות החייתיות, הקאמה סוּטרה של וַאטְסִיָאיָנָה – כל אלה הם חלק מהתודעה העוברת מדור לדור.

הגנטיקה היא רק חלק מזה. התודעה היא גורם רב־עוצמה בחוויית הדברים, אך איש אינו יכול לגלות את כל מה שכלול בזה, זה עצום מדי. ביום שתתאפשר שליטה בבלוטות האנדוקריניות, תשתנה אישיותו של האדם. אילו היו מניחים לטבע לנוע בדרכו שלו, כל אחד היה הופך לפרח יחיד במינו. קיימת אפשרות לשינוי שאינו הדרגתי. הוא חייב לקרות בצורה פתאומית, כמו פיצוץ המרסק הכל.

אין לזה כל תוכן חברתי, דתי, או מיסטי. זה משפיע על התודעה האנושית כולה, אי אפשר שלא, כי יש רק דעת אחת, רק תודעה אחת וכל מה שקורה חייב להשפיע. קרב בלתי פוסק מתחולל בין מה שמנסה לבטא את עצמו בדרכו שלו לבין התַּרבות המוֹנעת זאת. אך אי אפשר לעשות דבר בכוח הרצון, זה חייב לקרות מעצמו, לכן אני אומר שזה בלתי נגרם.

נראה שזה קרה לכמה אנשים במהלך ההיסטוריה. כל אחד מהם ביטא את הייחודיות הזאת בהתאם לרקע שלו. הטבע, בדרכו שלו, מצמיח מדי פעם איזה פרח, אך המוצר הסופי הזה של האבולוציה האנושית אינו יכול לשמש את התהליך האבולוציוני כתבנית ליצירת עותק נוסף. אם לבלב פרח אחד – זהו זה. אתה לא יכול לשמֵר אותו. אי אפשר לשמר את הבושם שלו, כי הוא יסריח. לתהליך או לתנועה האבולוציוניים אין עניין להשתמש בָּאחד שהושלם כתבנית ליצירה נוספת. כל פרח הוא יצירה בפני עצמה.

השאלה היחידה שמעניינת את האורגניזם היא: "כיצד לפרוק את עול השיעבוד, את השפעתה החונקת של התרבות?" השאלה הזאת אינה נשאלת במילים או במחשבה; היישות האנושית כולה היא השאלה הזאת. אינני יודע אם דבריי ברורים. זאת השאלה היחידה הרוטטת, הפועמת בכל תא, בלשד העצמות, המנסה לשחרר את עצמה מאחיזת החנק. זאת השאלה היחידה, זאת המחשבה היחידה, זאת הישועה.

לשאלה הזאת אי אפשר למצוא תשובה, אין מה לעשות עם השאלה הזאת ולכן היא מתפוצצת. כשאין איך לנוע איתה, כשאין מרחב, מתרחש פיצוץ. זה כמו פיצוץ גרעיני, הוא גודע את המשכיות המחשבה. למעשה אין כלל המשכיות למחשבה, כי המחשבות הן דבר מנותק, מקוטע, אך יש מה שמקשר ביניהן, מה שאתה מכנה העצמי או המרכז, שהוא אשלייתי. אני יכול לומר שהוא אשלייתי, כי רק הידע שלך עליו הוא שיוצר זהות. כל הדיבורים על ידע עצמי, על לדעת את עצמך – בעיניי הם חסרי משמעות. הם עדיין מתרחשים במסגרת הידע. זאת הולכת־שולל עצמית.

ההמשכיות הזאת נגדעת והמחשבה מתפקדת בקצב טבעי. כעת היא לא יכולה להתחבר עוד. ההתחברות נגדעת – וזה הסוף. זה לא שהמחשבה מתפוצצת אחת ולתמיד, אלא שבכל פעם שעולה מחשבה, היא מתפוצצת. המחשבה לא יכולה להמשיך להתחבר. הדרישה המתמדת לחוות דברים מגיעה לקיצה.

האורגניזם הוא מכונה הפועלת מעצמה. המנגנון שלה מתפקד בצורה אוטומטית אך בתבונה מדהימה, היודעת מה טוב עבורה. תבונה כבירה מכוונת את מנגנון הגוף האנושי וכל עניינהּ הגנה, הבטחת הישרדותו. החושים הופכים לגורם חשוב מאוד. הם מתחילים לתפקד בשיא יכולתם ללא התערבות המחשבה, מלבד כשמתעורר הצורך בה.

המחשבה אינה מתחילה לפעול מעצמה, היא תלויה בדרישת הנסיבות. מתעורר מצב שבו המחשבה נחוצה ואז היא מופיעה. המחשבה משמשת רק למטרת תקשורת, מלבד זה אין לה שום ערך. מעתה מה שמנחה אותך הם החושים, לא המחשבה. כל הדיבור הזה על שליטה בחושים הוא קשקוש גמור. לחושים יש מנגנון שליטה מוּבנה, זה לא דבר נרכש. אתה יכול לנסות לשלוט, למשל, בחוש הטעם, אך במצב הטבעי אין לך צורך במשמעת עצמית או בשליטה. האורגניזם הפיזי או האנושי מונחה על ידי הפעילות החושית בלבד, לא על ידי החשיבה ולא על ידי הדעת.

אני אומר לך שאינך יישות רגילה, אתה יישות בלתי־רגילה. אין עוד אף אחד כמוך. אידיאל השלמות העצמית שהוצב בפנינו העלה אותנו על מסלול שגוי. היישות המושלמת כלל אינה קיימת.

אצלי לא קיים עוד פקפוק בפעולותיי לפני או אחרי ביצוען. השאלות המוסריות בנוגע למילים או לפעולות אינן עוד בנמצא. אין לי חרטות, אין התנצלויות. כל מה שאני עושה, נעשה מעצמו. בכל מצב נתון איני מסוגל לפעול אלא כפי שאני פועל. אני לא צריך לנמק, לחשוב בצורה הגיונית, שום כלום. כל פעולה היא האחת והיחידה האפשרית במצב הנתון. בפעם הבאה הפעולה תהיה שונה, כי יהיו גורמים חדשים. אתה יכול לראות בזה חוסר עקביות או סתירה, אך אני לא יכול לפעול בשום דרך אחרת. אין כל קשר בין שתי פעולות. זה עניין פיזי, לא פסיכולוגי. אני לא זוכר שום דבר שקורה מחוץ לרגע המסוים הזה. אין תגובה, יש רק היענות. אתם, לעומת זאת, מגיבים כל הזמן, שופטים בעד או נגד: "זה נכון, זו טעות".

ההיענות עליה אני מדבר היא היענות פיזית למצב. אני מתפקד כל הזמן במישור הפיזי. כשאני רואה אותך, אני לא חושב על כלום. אם אני פונה הצידה, אתה נמחק, אתה כבר לא קיים בשבילי. אין דעת, אך אם מתעורר הצורך בה, אם אתה שואל שאלה, היא חוזרת. תגובה היא לחשוב על משהו: נכון, לא נכון, טוב, רע. היענות היא רק להביט, ללא התערבות המחשבה. התגובה היא שכלית, ההיענות היא פיזית. אתה תמיד מגיב, אתה לא נענה פיזית לדברים שקורים.

האורגניזם הפיזי יודע מה יש לעשות במצב נתון, לכן לא צריך לחשוב על זה, לא צריך הכנה. אם מופיע נחש, אתה פוסע לאחור וזה הכל, אתה לא חושב על זה. מה שהאורגניזם הפיזי מעוניין בו הוא הגנה פיזית, לא שום דבר אחר. המבנה שחושב תמיד על כל מצב אפשרי, המדמה לעצמו כיצד להתכונן להתמודדות עם כל סוג מצב שעלול להתעורר במהלך החיים, הוא חסר משמעות, כי כל מקרה הוא שונה.

החיים מדריכים אותך. אני לא רוצה להשתמש במילה 'חיים', כי זה הופך את זה למשהו מיסטי. האורגניזם הזה מעוניין להגן על עצמו והוא יודע כיצד לשרוד. כשאני יוצא לטייל, אני אומר לחבריי: "בבקשה, למען השם, הביטו, אל תחשבו". אתם לא צריכים לחשוב, פשוט השתמשו בעיניכם ובאוזניכם והן ידריכו אתכם. הראייה הופכת בהירה בצורה בלתי רגילה. מנגנון השמיעה נהיה רגיש ביותר, זה הכל. פעולת החושים אינה נשללת, להיפך, הם חוגגים, הם זורמים לאן שהם רוצים, חושבים מה שהם רוצים, כל מה שמגיע. אין מחשבה טובה, אין מחשבה רעה, אין מחשבה חושנית, אין מחשבה רוחנית; כל המחשבות הן אותו הדבר.

אתה עשוי לשאול: "איך לאדם כזה יכולה להיות מחשבה חושנית?" אין לו יכולת להדחיק את המחשבה או להציע לה מרחב פעולה. זאת המציאות, זאת עובדה. כשהמחשבות מנסות להשריש את עצמן, הכל בו מתהדק. הוא לא צריך לעשות כלום כי המחשבות לא יכולות להישאר, אין המשכיות, אין הצטברות. הוא יודע מה זה ושם זה מסתיים ומשהו אחר מופיע. אבל אצלך זה לא מסתיים. אתה אומר: "איך זה שיש לי מחשבות חושניות כאלו?" אתה חושב שאם יש לך מחשבות חושניות אתה לא חופשי. אבל אם אין לך, אתה יכול להיות בטוח שאתה לא חי! בין אם קדוש ובין אם חוטא – אדם חייב להיענות לכל גירוי.

אם עומדת מולך אישה, חייבת להתעורר בך תגובה פיזית כלפיה, אחרת זה אומר שאתה גווייה. אבל אצלי אין המשכיות, אין הצטברות, דבר חדש מופיע, מחשבות באות והולכות. רוב הזמן אני אפילו לא יודע שהן ישנן. הן לא יכולות להישאר, הן מצויות בתנועה. כשאתה מזהה בעיה, זה בסדר, ממילא היא לא יכולה להישאר זמן רב, היא נדחפת החוצה על ידי הדבר הבא. לפני שאתה מבין מה קורה היא כבר נעלמה. כשאתה מנסה להביט בה, היא איננה. הדבר שבו אתה מביט כעת שונה לחלוטין ממה שהיה שם קודם. לא צריך לעשות כלום.

האדם הטבעי אינו עשוי מאבן, הוא מושפע מכל המתרחש, אך הוא לא טורח לבנות לעצמו שריון. האדם הדתי בנה סביב עצמו שריון. במצב הטבעי התהליך המצטבר הסתיים, הפעולה היחידה היא פעולה פיזית והיא מתקיימת ברמה הפיזית בלבד. החושים דוהרים כמו סוסי פרא ואיש אינו שולט בהם. הם רצים לכאן, לשם, לכל מקום, על פי דרישת המצב.

הפעולה הזאת היא תנועת החיים, תנועת החיים האמיתית ואין לה שום כיוון. אם אתה מקבל את חוסר הברירה הזה, הבעיה נפתרה. לכן אני אומר שאין לך חופש פעולה. אני לא מתכוון לפילוסופיה פטליסטית אלא למניעה של התערבות העבר בהווה וצביעתו בגוון מסוים.

הדיבור על התעלוּת מעל למין הוא שטות גמורה. אני מדגיש את זה, כי זה משהו שהתנסיתי בו בעבר ואני יודע מה זה. על ידי שימור האנרגיה המינית לא תקדם את עצמך בשום צורה. זה מטופש ומגוחך מדי. למה מייחסים למין חשיבות כה רבה? ההתנזרות, האיפוק והפרישות לא יביאו אותך למצב הטבעי. אתה יכול לקיים יחסי מין היום והמצב הטבעי יקרה לך מחר. זה אפילו יכול לקרות לך דרך המין.

אם קיים רגע אחד שבו אין מישהו שחוֹוה משהו – זה הרגע שבו דבר כזה יכול לקרות. זו לא חייבת להיות הרצאה של איש דת. כל דבר שקורה יכול לחולל את זה אם לא תפרש כלום.

אין דבר כזה התעלות; שום דבר לא קורה למעלה, זה רק יוצא החוצה. אבל האנשים הקדושים לא יסכימו אתי. אילו היו כנים, הם היו מאשרים את דבריי.

למרבה הצער המין מופרד מכל הפעילויות האחרות. תמיד תהיתי מדוע. הכל אחד ואי אפשר להפריד, אז למה שמו את זה במישור אחר? זה מה שיצר את הבעיה. הדת היא שאחראית לכך, היא עוללה לנו את זה.

הבעיה המוסרית האמיתית שלנו היא שאנחנו מפקפקים בפעולותינו. כדי שנוכל לתפקד אנו צריכים קודים חדשים למוסריות ולהתנהלות. זאת הבעיה העומדת כעת בפנינו. כל הקודים הקודמים מיושנים, אנכרוניסטיים, זמנם עבר. מי עוד מתרגש היום ממין? המין כיום הוא דבר כל כך פשוט. האדם הטבעי, בניגוד לאדם המצוי, חייב לחיות כאן, בתוך החברה, הוא לא יכול לברוח לאיזו מערה ולמדוט.

אין לי שום קונפליקט עם החברה. למרות שהעולם כל כך אשלייתי אני מתפקד בו ומקבל את המציאות המקובלת על כולם. זאת המציאות היחידה שקיימת לאדם כזה. 'מציאות מוחלטת' היא קשקוש מקושקש. אין דבר כזה, זה מיתוס. כל עוד אתה מרגיש את הרגשות הקיימים בחברה, אתה חלק ממנה, כי אין דבר כזה המחשבות 'שלך', החוויות 'שלך', הרגשות 'שלך'. אתה לא יכול לברוח מהחברה.

אתה אינך נבדל מהחברה, אתה הינך החברה. אתה חלק מהעולם הזה ומושפע ממנו. אינך מעורב בו, אך אתה מושפע ממנו. יש הבדל בין להיות מעורב לבין להניח לעצמך להיות מושפע. כל החלונות פתוחים, הכל יכול להיכנס, לא משנה מה. במישור הדתי יש לנו רעיונות משונים כל כך, ממש מצחיקים.

אתה בורח מעצמך. מה שאתה עושה או לא עושה בכלל לא משנה – תִרגולי קדוּשה, תרגולי טוהר המידות. לדברים האלה יש ערך עבור החברה אך אין להם ולא כלום עם המצב הטבעי. לחוקי ההתנהלות המוסריים אין שום קשר אליו. לא שאדם כזה אינו מוסרי, הוא לא מסוגל להיות בלתי מוסרי. דפוסי ההתנהגות שלו מצויים במידה מסוימת בתוך מסגרת הקודים המוסריים והדתיים, אך הוא מהווה סכנה. מה שאני אומר מהווה איום עליך כפי שאתה מכיר וחווה את עצמך.

העניין הוא זה: לא בזכות האהבה נלמד לחיות ביחד, אלא בשל האימה מפני חיסול הדדי. אתה לא יכול לפגוע במישהו מבלי לפגוע בעצמך, לא רק פסיכולוגית, גם פיזית. רק כשנבין את זה, נלמד לחיות יחד. כל עוד כל יחיד מחפש את הביטחון האישי שלו, לא יכול להיות ביטחון כללי. אנו מדברים על שלום במונחים כלל־עולמיים, אך זה חייב לחלחל כלפי מטה, אל רמת היחסים האישיים.

רק האימה תגרום לנו לחיות יחד בשלום, אם זה מוצא חן בעינינו ואם לא. אתה יכול לקחת אקדח ולהכריח את האיש הכי חזק בעולם לרקוד בשבילך. זאת עובדה. העולם ישרוד איכשהו, לא נניח לכל העניין להתפוצץ. האדם שרד כל כך הרבה זמן ופתאום מדברים על ערכים ועל דברים כאלה. בשביל מה? הם לא סייעו לנו לחיות בהרמוניה.

אנחנו המצאנו לעצמנו את הבעיה המוסרית. לצמחים ולבעלי החיים אין בעיה דתית, האדם הוא שייצר אותה. למצב הטבעי אין שום תוכן חברתי ואני לא יכול לחשוב על שום פעולה קולקטיבית. האדם הטבעי הוא כמו משהו שהטבע פלט ואם מישהו מזהה אותו או לא, אין לכך כל חשיבות. האדם הזה לא מביא כל תועלת לחברה. אין בי שום קנאות מיסיונרית או תשוקה להציל את המין האנושי.

אני לא עוסק בעסקי הקדושה. אני שר את השיר שלי. אם מישהו בא, אני מדבר. אם אף אחד לא בא, אני הולך לטייל או מביט בציפורים ובעצים. כל כך הרבה דברים קורים אך אני לא עולה על במה ומדבר. אני לא בנוי לזה. אני אדם פשוט, אני לא אוהב לסבך דברים שלא לצורך. המצב שלי פשוט מאוד. אני זמין תמיד, אין לי חיים פרטיים שאני יכול לומר שהם 'שלי', כל אחד יכול לבוא בכל רגע. אני פשוט רואה את מי שבא, אומר: "בוקר טוב, מה אני יכול לעשות בשבילך?" וזה כל מה שאני יכול לעשות. אין לי מה לתת, זה הכל.

הידע אינו דבר מסתורי או מיסטי. אתה יודע שאתה מאושר ויש לך תאוריות לגבי דברים. זה הידע שעליו אנו מדברים. אתה מביא ידע אחר, ידע רוחני. אך ידע רוחני וידע חושני – מה ההבדל ביניהם? אנו נותנים להם שמות. פנטזיות על אלוהים אנו מקבלים אך לפנטזיות המיניות אנו קוראים חושניות או פיזיות. למעשה אין שום הבדל בין השתיים, מלבד זה שהאחת מקובלת חברתית והשנייה לא. אתם מגבילים את הידע לתחום־חוויה מסויים וכך האחד נהייה חושני והאחר רוחני. בשבילי הכל חושני.

הידע ההכרחי לשרידת האורגניזם החי הוא חיוני, אך כל הספקולציות על אלוהים, האמת, המציאות, הן חסרות כל ערך. אלה רק ערכים תרבותיים, אין להם ולא כלום עם הישרדותו של האורגניזם החי. אלה ערכים דתיים שקובעו בצורה שרירותית על ידי החברה. כל הטעמים שלנו הם טעמים נרכשים. כל מה שאתה אוהב או לא אוהב, הכל נרכש.

אין דבר כזה מוּסריות מוחלטת (במילה 'מוסריות' כוונתי לפקפוק בפעולותיך לפני או לאחר מעשה), המוּסר הוא תוצר חברתי. הקודים המוסריים נחוצים לניהול חסר־תקלות של החברה, לכן הדת יצרה בך שוטר ופעולות מסוימות נקראות טובות ואחרות נקראות רעות. זה לא מועיל לך בשום צורה. החשיבה יוצרת את בעיית ההתלבטות המוסרית – אתה מפקפק בפעולותיך לפני ואחרי שאתה מבצע אותן. זו הפכה כבר לבעיה נוירולוגית, לא דתית. אפילו אלוהים הוא בעיה נוירולוגית. אלוהים (god) בהחלפת אותיות זה כלב (dog), אך כל הווייתך מגיבה כלפי המילה אלוהים.

כל האמונות שלך הן לא רק פסיכולוגיות, הן נוירולוגיות. אתה לא יודע מה טוב, אתה יודע רק מה טוב לך וזה כל מה שמעניין אותך. הכל מתרכז בזה, כל ההיגיון והמומחיות שלך סובבים סביב זה. אני לא ציני, זאת עובדה וזה בסדר, אין לי שום דבר נגד זה. המצבים משתנים, אך טובתך העצמית היא מה שעומד לנגד עיניך בכל המצבים. אני לא אומר שזו טעות, להיפך, אם זה לא כך, משהו בוודאי לא בסדר אצלך. כל עוד אתה מתפקד במישור של צמדי הניגודים, טוב ורע, אתה חייב להיות בררן בכל מצב. זה הכל, אין לך ברירה.

אדם מוסרי הוא אדם פחדן. אדם מוסרי הוא אדם מבוהל, עם לב חרד, לכן הוא מתַרגל מוסריות ושופט אחרים בהתמרמרותו הצדקנית. אדם מוסרי אמיתי אף פעם לא ידבר על מוסריות ולא ישפוט את אמות המוסר של אחרים, לעולם! האדם הוא אנוכי ויישאר אנוכי כל עוד הוא מתרגל חוסר־אנוכיות כמידה טובה. אין לי שום התנגדות לתענוגות הבסיסיים שגורמים לך הנאה. אין לי התנגדות לכל דבר שתעשה. יש בך חוסר מנוחה עקב הרעיון שקיימת דרך אידיאלית ומושלמת לעשיית הדברים. נדמה לך שקיים משהו מעניין יותר ממה שאתה עושה. אבל אם תיפטר מהרעיון הזה, מה שאתה עושה נהיה מעניין מאוד.

נאמר לך שעליך לתרגל חוסר תשוקה, אך זה מעוות אותך, כי התשוקה קיימת. התשוקה כשלעצמה לא יכולה להיות טעות, היא לא יכולה להיות מזויפת, היות שהיא קיימת. הכעס כשלעצמו לא יכול להיות מזויף, כי הוא קיים. אתה מדבר על אנרגיה כלשהי שאנשים הגדירו כאלוהים, או השד־יודע־מה. האם אינך רואה שצורת־חשיבה זו עצמה היא שהפכה את זה לבעיה?

הכעס הוא אנרגיה, התשוקה היא אנרגיה, כל האנרגיה שאתה רוצה כבר פועלת. בשביל מה, לעזאזל, אתה רוצה אנרגיה? אתה הורס את האנרגיה הקיימת באמצעות החשיבה. החשיבה היא שיצרה את הבעיה מלכתחילה, ללא החשיבה אין כלל בעיה. מה שאני אומר הוא שאי אפשר לפתור את הבעיה על ידי חשיבה, החשיבה יכולה רק ליצור בעיות.

אתה מקווה שתוכל לפתור את בעיית התשוקה באמצעות החשיבה בגלל הדוגמה של הקדושים, כי אתה מאמין שהם שולטים בתשוקה או שנפטרו ממנה. אם, כפי שנדמה לך, לקדוש הזה אכן אין תשוקה, אז הוא חייב להיות גווייה. אל תאמין לו! אדם כזה מקים איזה ארגון וחי לו חיי מותרות על חשבונך. אתה מממן אותו, הוא עושה זאת לפרנסתו. תמיד יש בעולם טיפשים שמאמינים לזה. מדי פעם הוא מרשה לך להשתטח לרגליו. אבל אם תחיה במחיצתו תופתע, אם תראה אותו כפי שהוא באמת תקבל את זעזוע חייך. לכן האנשים האלה שומרים מרחק, כי הם מפחדים שתתפוס אותם. העשיר מפחד שתבוא אליו בשביל כסף וכמוהו גם איש הדת. הוא אף פעם לא יוצר איתך קשר. יותר מסובך לראות את הקדוש מאשר את נשיא המדינה. הוא לא באמת כפי שהוא מציג את עצמו, הוא לא מה שהוא טוען. לעומתם האנשים שהמצב הטבעי קרה להם חיים בין האנשים, אתה יכול תמיד לבוא אליהם.

לעולם לא תדע את האמת כי היא תנועה; אינך יכול להכיל אותה, אינך יכול לבטא אותה. זאת לא איזו הנחה שההיגיון יכול לאַמֵּת. זו חייבת להיות תגלית שאתה מגלה בעצמך. במה תועיל לך החוויה שלי? יש לנו תיעוד של אלפי חוויות, אך הן לא עזרו לך. מה שמחזיק אותך זו התקווה, כי התקווה היא אתה.

מה שנקרא מימוש עצמי זו התגלית שלך, לעצמך ובעצמך, שאין שום עצמי לגלות. זה יהיה זעזוע עצום, שמע לי, זה לא יהיה דבר קל. זה לא יוגש לך על מגש של כסף. תחילה עליך להתעורר מכל אשליה, רק אז האמת מתחילה לבטא את עצמה בדרכה שלה. אין כל טעם לנסות לגלות את האמת, החיפוש אחר האמת הוא דבר אבסורדי.

אי אפשר לתַקשר את מה שאי אפשר לחוות. אני לא רוצה להשתמש במילים האלו, כי 'אי אפשר לבטא' ו'אי אפשר לתקשר' מרמזים על כך שיש משהו שאת מוּבנו אי אפשר לבטא או לתקשר, אך אין כלום. אני לא רוצה להגיד שאין כלום, כי אז תתפוס אותי במילה ותקרא לזה ריקוּת, רִיק וכיוצא באלה. אני יכול רק לבטא זאת כך: מה שזה לא יהיה, אי אפשר לחוות את זה. אני לא יודע אם אכן יש משהו, אין לי כל דרך לדעת את זה.

אפילו אם נניח לרגע שאתה אדם מואר, אין לך כל דרך לדעת על זה משהו, זה לעולם לא יכול להפוך לחלק מהידע שלך. אני לא יודע אם דבריי ברורים. האינדיבידואליות, הבידוד וההפרדה כבר אינם. מה שמפריד אותך, מה שמבודד אותך, היא המחשבה. היא יוצרת גבולות, תחומים. ברגע שהיא איננה – אתה עצום וחסר גבולות, אך זה לא אומר שאתה יכול לחוות את היעדר הגבולות, את אינסופיות התודעה שלך. תוכן התודעה הוא כה עצום עד שאינך יכול לומר עליו דבר. לכן אני אומר שזה מצב של אי־ידיעה; אתה באמת לא יודע. אבל איך אתה יודע שאתה לא יודע? זה לא שאתה אומר לעצמך שאתה לא יודע, אבל ביחס למצב הרגיל של התודעה אין לך שום יכולת לדעת את זה. אתה אפילו לא מנסה לתפוס משהו. אתה לא צובר חוויות.

כשאתה רוצה לחוות דבר אחד, סדרה שלמה של תעלומות מתדפקת על דלתך; זו בכלל לא חוויה. אתה רוצה לחוות את המציאות המוחלטת – האמת, אלוהים, השד יודע מה – אך אי אפשר לחוות את מה שאינו ניתן לחוויה. זה לא אומר שזה משהו שמצוי מעֵבר למבנה החווייתי, זה אומר שהמבנה החווייתי מפסיק להתקיים. אם אתה לא מזהה את הדבר שבו אתה מביט, זה אומר שאתה אינך.

מה אתה? אתה אוסף של כל החוויות שלך, של הידע שיש לך עליהן. אני מביט ואני לא יודע מה אני רואה. התפיסות החושיות שלי מתפקדות בשיא יכולתן, אך אין בתוכי שום דבר שמתייג. הידע שיש לי על הדברים מצוי ברקע, הוא אינו מתפקד.

במידה מסוימת החיים האלה הם כמו חלום אחד גדול. אני מביט בך, אך האמת היא שאני לא יודע עליך כלום. זה חלום, עולם של חלום, אין לו כל ממשות. אתה מייחס ממשות לדברים – לא רק לחפצים אלא גם לרגשות ולחוויות – אתה חושב שהם ממשיים. כשאינך מפרש אותם במונחים של הידע שצברת, אלה אינם דברים. באמת שאינך יודע מה הם. אתה, היות שאתה מייחס ממשות לדברים, היית קורא 'חלום' למצב הזה של אי־ידיעה.

במצב הטבעי אין כבר ממשות, בטח ובטח שלא ממשות מוחלטת. אני מתפקד בעולם כאילו אני מקבל את ממשות הדברים באותו האופן שאתה מקבל אותה. זה כמו מים זורמים. כשמכשול ניצב בדרכם של המים, מתרחשת פעולה: הם מציפים או שהם סוטים ממסלולם. אך כאן ועכשיו, כשאני מתחיל לצעוד בכיוון כלשהו, אין כלל שאלה של מכשול או של דבר אחר.

למבנה שהוא 'אתה' אין הווה, יש לו רק עבר שמנסה להשליך את עצמו על העתיד. אתה יכול לחשוב על עבר, הווה ועתיד, אך אין עתיד ואין הווה, יש רק עבר. העתיד הוא רק השלכה של העבר. אם יש הווה, אתה לא יכול לחוות אותו, היות שאתה חווה רק את הידע שיש לך על ההווה והידע הזה הוא העבר. אז מה הטעם לנסות לחוות את הרגע שלו אתה קורא 'עכשיו'?

לעולם לא תוכל לחוות את העכשיו. כל מה שאתה חווה אינו העכשיו. העכשיו הוא איפוא משהו שלעולם לא יהפוך לחלק מהקיום המודע שלך ולעולם לא תוכל לבטא. העכשיו אינו קיים מבחינתך, אלא כרעיון. מה שאתה חווה זה רק הידע שיש לך עליו והידע הזה מגיע תמיד מגורם חיצוני; הוא של מישהו אחר, לא שלך. ומישהו אחר יגיע וייקח אותו ממך, אדם בעל יכולת שכנוע גדולה יותר שאומר: "זאת אינה הדרך לחוות, יש דרך אחרת" וכן הלאה. כפי שאני רואה זאת, אין כל דרך להתכונן לקראת המצב הטבעי – לא יוגה, לא תפילות, לא מדיטציה. את כל מה שתרצה לחוות אכן תחווה, כי כוחה של המחשבה הוא יוצא מהכלל.

אתה חייב לחוות את כל החוויות האלו. לפעמים, משום מקום, מתרחשת חוויה שנדמית מופלאה מכדי שתוכל לקרות אי פעם לך או לאדם אחר, אבל היא לא מגיעה משומקום, היא חלק מהידע שקיים בתודעה. כל מה שחווה האדם לפניך הוא חלק מהתודעה. הכל ישנו שם. כל זה הוא זיהום. כל מה שאתה חווה, לא משנה כמה עמוק, הוא זיהום, אין לו שום קשר למצב הטבעי, מישהו חווה את זה כבר לפניך. זה חסר ערך, זה לא זה. כל מה שנחווה, נגרם על ידי המחשבה. ללא הידע אינך יכול לחוות והחוויה מחזקת את הידע. זה מעגל סגור – הכלב שרודף אחרי זנבו.

התרחבות התודעה היא שום דבר מיוחד, אבל אתם מייחסים לה חשיבות כה רבה. סמים יכולים לגרום לכך בקלות רבה יותר מכל המדיטציות והיוגות. יש פיצוץ פתאומי של תודעה וההתרחבות הפתאומית הזאת משחררת בתוכך אנרגיה עצומה. מהי ההשפעה שיש לכך על הגוף הפיזי? הגוף הפיזי מגיב למה שאתה מכנה 'התרחבות פתאומית של התודעה'. תגובתו היחידה של הגוף הפיזי להתרחבותה הפתאומית של התודעה היא על ידי שאיפת אוויר פתאומית. לפתע אתה שואף אוויר וכל תבנית הנשימה משתנה. זה ממש עוצר־נשימה. דברים מהסוג הזה אתה חווה כל הזמן. אין בחוויות האלו כלום, לאף אחת מהן אין שום משמעות.

אתה נוכח שכל אותן חוויות, עמוקות ככל שיהיו, לא שוות כלום. אתה עשוי להיות במצב של אושר עילאי; אפילו אחרי ה'אסון' יש מצבים של אושר עילאי, מצבים אקסטטיים, הינמסות פתאומית של כל מה שיש, אך אין לכך כל משמעות. אתה חווה, אני חווה – מה ההבדל?

בהודו חווים הקדושים מצבים קטנים ופחותי ערך הנקראים 'אושר עילאי' או 'היעדר תודעת הגוף' וחושבים שמשהו מופלא קורה להם. הדברים האלה הם מגבלות, הם מגבילים את התודעה, הם אינם עוזרים בשום צורה. בך הם מעוררים כמובן עניין גדול, כי אתה מתפקד כל הזמן בתודעה כל כך מוגבלת. החוויות הדתיות הללו אינן שונות מהחוויות שיש לאנשים שנוטלים סמים.

אינך יכול לחוות משהו שתוכל להגיד עליו שהוא שלך. כל מה שאתה חווה, עמוקה ככל שתהיה החוויה, הוא תוצאה של הידע שהוא חלק מהתודעה. מישהו, בזמן כלשהו, חווה כבר בוודאי אושר עילאי, אקסטזה, והחוויה הזאת היא כבר חלק מהתודעה שלך. עליך להגיע לנקודה שבה אתה נוכח שלא קיימות כלל חוויות חדשות. המיסטיקן שחוֹוה את מה שהחכמים דיברו עליו מצוי עדיין בתחום השניוּת, בעוד החכמים והרישים מתפקדים במצב התודעה שאינו ניתן לחלוקה.

חווייתם של המיסטיקנים היא בלתי רגילה, היות שאינה חוויה אינטלקטואלית. היא מסייעת להם להביט בדברים ולהרגיש אותם בצורה שונה ולבאר לאחרים את הצהרותיהם של החכמים והרישים. אילמלא המיסטיקנים היו החכמים נשכחים לחלוטין לפני זמן רב. החכמים אינם תלויים בסמכות כלשהי. מה שהם אומרים – זוהי הסמכות. החכמים דיברו על כך, אך למיסטיקנים היו רק חוויות. הם ניסו לחלוק אותן דרך מוזיקה ובכל מיני דרכים אחרות, אך זו אינה חוויה שניתן לחלוק עם מישהו אחר. זו כלל אינה חוויה. המיסטיקנים מנסים לספר לך, לכן הם מצויים תמיד בתחום השניוּת, בעוד החכם, או הרישי, מצוי במצב של תודעה בלתי־נחלקת. הוא אינו יודע שהוא אדם חופשי, לכן בשבילו אין כלל שאלה של לנסות לשחרר אחרים, הוא פשוט ישנו. הוא מדבר על זה ואחר כך הולך.

לגוֹדָאפָּדה לא היו תלמידים. הוא סירב ללמד. רמנה מהארישי לא לימד אף אחד ולא נתן חניכה לאיש. המורים הגדולים לא נדרשים לשום סמכות ואינם מבארים איש. המיסטיקנים עוזרים לך להביט בדברים ולפרש אותם בצורה אחרת. לא תוכל להפוך לחכם על ידי מאמץ כלשהו, זה לא נתון בידיך. לחכם לא יכול להיות תלמיד, לא יכול להיות לו חסיד ההולך בעקבותיו, כי זו אינה חוויה שניתן לחלוק. אפילו חוויה רגילה אי אפשר לחלוק עם אחרים. האם אתה יכול לספר למישהו שמעולם לא התנסה בסקס מהי החוויה המינית?

החכמים והרישים הם מקוריים וייחודיים כי הם שחררו את עצמם מן העבר כולו. אפילו חוויית המיסטיקנים היא חלק מן העבר. לא שאצל החכם העבר נמחק, אלא שאין לו תוכן רגשי הפועל ללא הרף ומשפיע על מעשיו. עליך להכניע את עצמך בצורה מוחלטת. אין זו כניעה במובן הרגיל של המילה אלא במובן זה שאין באפשרותך לעשות דבר, אתה חסר אונים לחלוטין. אי אפשר לגרום לזה על ידי מאמץ או בכוח הרצון. בדרך כלל כשאתה רוצה להיכנע למשהו, זה רק כדי לקבל משהו בתמורה. לכן אני קורא למצב הזה כניעה מוחלטת. זה מצב של כניעה שבו כל מאמץ מסתיים, כל תנועה שנעשית על מנת להשיג משהו, חדלה. אין בו שום רצייה ושום תקווה שנס כלשהו יתרחש ויירד עליך מאיזה מקום. אלה שזה קרה להם עבדו קשה מאוד, נגעו בקרקעית, סיכנו הכל. זה לא בא בקלות, זה לא מוגש לך על מגש של כסף. זה דבר כל כך פשוט עד שהמבנה המורכב לא מסוגל להניח לו. נראה לך שאתה יודע, אבל אתה רק מדמיין והדימיון חייב להסתיים. היעדר דימיון, היעדר רצון, היעדר מאמץ, היעדר כל תנועה בכל כיוון שהוא, בכל מישור, בכל ממד – זהו הדבר.

אתה רוצה לחוות אושר עילאי, אהבה, השד יודע מה, אך זה חסר כל ערך. אם אני חווה אושר עילאי, האם זה אושר עילאי? זה נוצר על ידי הידע שיש לי; זהו הידע עצמו. לא קל להיות חופשי מיֶדע. אתה הינך הידע – לא רק הידע שרכשת בחיים אלה, אלא ידע של מיליוני שנים שחוו כולם. אנשים חווים חוויות מסוימות ועליהן הם בונים מבנה־על ענקי.

אני לא אוהב את הכתבות שנכתבות עלי. הכותבים מנסים להציג אותי כאיש דת וזה לא כך. הם לא מבינים את הדבר הכי חשוב שאותו אני מבטא ומדגיש. במה שאני אומר אין שום תוכן דתי, שום רמזים מיסטיים. צריך להינצל ממצילי האנושות! אנשי הדת שיטו בעצמם ורימו את האנושות כולה. זרוק אותם החוצה! זהו האומץ האמיתי: לדחות מעליך את כל מה שחוו והרגישו לפניך. אתה נעלה יותר מכל הדברים האלה. הכל נגמר, כל המסורת, לא משנה עד כמה קדושה ומקודשת היא, ורק אז אתה יכול להיות עצמך. זוהי האינדיבידואליות, לראשונה בחייך אתה נהיה אינדיבידואל. כל עוד קיימת תלות, הייחודיות שלך לא יכולה לבוא לידי ביטוי. אינך צריך להיתלות בשום סמכות כי לזה יש סמכות משל עצמו. לעולם לא תפרש דבר, לעולם לא תישען על סמכות כלשהי.

הבעיה היא שאפילו אם אדם כזה [אדם טבעי] אינו מדבר, נוכחותו עצמה הופכת מודל לחיקוי. מה אני יכול לעשות אם מישהו יושב פה מבוקר עד ערב? לפעמים הוא נכנס לטראנס ושואל: "איך אתה יכול להכחיש את מה שקורה לי?" ואני עונה: "עשה מה שאתה רוצה". איך אני יכול לשכנע אותך שאין לי משהו יותר ממה שיש לך? אין לי שום דבר שאין גם לך. זה שאתה רוצה משהו ממישהו, זהו הגורם לאומללות שלך. סופה של האשליה הוא סופך שלך, לכן אינך יכול להתקיים ללא האשליה, אתה יכול רק להחליף אשליה אחת באחרת. קשה מאוד לגרום לך להבין את האבסורד שבחיפוש.

אני חוסם כל דרך מילוט. כל מוצא חייב להיחסם כדי לדחוף אותך לפינה, אתה מוכרח להיחנק למוות כביכול. רק מורה אמיתי יכול לגלות את זה ולומר לך, לא אף אחד אחר, בוודאי לא אלה שמפרשים את הכתובים, לפרשנות אין שום שייכות לעניין. רק אדם כזה יכול לדבר והוא לעולם לא יעודד אותך, כי הוא יודע שאם דבר כזה צריך לקרות למישהו, המישהו הזה לא יצטרך את עזרתו של איש, זה יקרה לו למרות הכל.

כל מה שאתה עושה חוסם את זה מלקרות. זה מטעה לומר זאת כך, כי למעשה אין בכלל מה שייקרה. אתה לא מבין שכל מה שאתה עושה, בכל כיוון שהוא, זו פעילות המרוכזת בעצמה, שרק מחזקת או מעוותת הכל. הרוחניות היא פעילות המרוכזת בעצמה. קשה מאוד להבין את זה. המכשיר שבו אתה משתמש [המחשבה] נולד במישור של סיבה ותוצאה, הוא לא יכול לתפוס משהו שקורה בלי סיבה ותוצאה, על כן זה אינו המכשיר המתאים וגם אין שום מכשיר אחר.

מה שקורה זאת קפיצת ענק (quantum jump), קפיצה מפה לשם, כי אי אפשר לחבר בין הדברים האלה. אתה ממקם אותי בצידו השני של הנהר ואתה רוצה לחצות אותו בסירה שיש בה חור. אתה תטבע. האמת היא שאין גדה נגדית, אין נהר ואין סירה. קשה לך מאוד להבין את זה כי יצרת איזה דימוי ומיקמת אותו בצד הנגדי. אני אומר לך: "לא, בשם אלוהים, אני נמצא על אותה הגדה! אין נהר לחצות ושום שייט אינו נחוץ!"

אף אחד לא יכול להדריך אותך. אין קווים מנחים, כי אף אחד לא יודע. אילו ידעתי, הייתי מנחה אותך. אדם כזה לא יכול להדריך או להוביל אותך לשום מקום. זה לא שאני נגד גורואים, בכלל לא. אפילו הגורו יודע – והספרים שלך אומרים זאת – שלא הגורו הוא שיעזור לך. הכוונה אינה שיש פה איזה משהו מסתורי. המזמור אומר: "במי שזה יבחר, לו זה יקרה". זה לא אומר שקיים איזה כוח מחוץ לך. הפוטנציאל לכך כבר קיים בך, יש בך את היכולת להתפוצץ. אם עקב מקרה מוזר או בזכות איזה מזל המחשבה נשארת כשלעצמה מבלי להתפצל לשתיים – משהו חייב לקרות לה. זה כמו פיצוץ גרעיני, לא אחד אלא טריליונים. כשהיא מתפוצצת, היא מפוצצת את כל הקיים. זאת תגובת שרשרת, בזה אחר זה כל התאים מושפעים מכך.

זה לא כל כך קל, לא תוכל לגרום לזה לקרות באמצעות היגיון, כוח או תורה, אך האפשרות שמשהו כזה יקרה קיימת בכל אחד, כי זהו טבע הדברים. אני לא יכול לתת לך את זה או לספר לך איך זה קרה. לכן אני אומר שאין לזה גורם ושאי אפשר לשכפל את זה. לחיקוי ולשיכפול אין כל ערך. זו לא רק דעתי האישית, אף מורה לא שיכפל עוד מורה אחד כדוגמת עצמו. אמנם יש אנשים ההולכים בעקבותיו, אך יש בו משהו שאינו ניתן לשיכפול. הטבע אינו משתמש בדבר אחד כתבנית לתוצר נוסף.

לכן המוּסר וכל התרגולים של דבר כזה או אחר, הם חסרי כל ערך. מסיבה זו הרישים שחיברו את האוּפּנישדות לא דיברו מעולם על מוסר ועל תרגול, בעוד שאנשי הדת הדגישו אותם, היות שהם עצמם חקיינים סוג ב'. אם דבר כזה צריך לקרות, הוא יקרה למרות כל הדברים האלה. אם משהו אמור לקרות, הוא חייב לקרות כאן ועכשיו.

הבעיה היא שככל שיש לך יותר אמונות, כך זה נהיה קשה יותר, כי עוד משהו מתווסף למסורת שלך. המסורת שלך, אותה אתה מבקש לשמר, חוּזקה ותוּגברה על ידי בואו של אדם חדש, אותו אתה מנסה להתאים למסגרת המסורת. המחשבה מעוניינת להגן על המסורת, אך זה מעוניין בניפוּצה של המסורת, לא בשימוּרה.

אדם מסוים מנפץ אותה, אתה הופך זאת לחלק מהחוכמה המצטברת שלך וכך זה רק נהיה קשה יותר. אפילו ההצהרה המהפכנית של אותו פורץ־דרך הופכת לחלק מהמסורת שלך. עצם שמיעת ההצהרה הרסה את טבעה המהפכני של פריצת הדרך והפכה אותה לחלק מהידע, מהמסורת, כי אתה הינך המסורת. מנגנון השמיעה שפועל בך הוא עצמו המסורת. המסורת מחזקת ומבצרת את עצמה באמצעות ההקשבה.

מרגע שפריצת הדרך הפכה אף היא למסורת, מתעורר הצורך במישהו אחר שיבוא וינפץ אותה. לכן אני מדבר. עצם ביטויה של פריצת הדרך יוצר את הצורך בהתרחשותו של משהו חדש, זהו טבע הדברים. התכלית, אם יש בכלל תכלית, היא: לא ליצור קהל מאמינים אלא ליצור משהו חדש. משהו חדש מציל אותך מעול העבר. מרגע שמשהו מקבל ביטוי – הוא כבר מתיישן. למה להיות כמו אלה שמעבירים את הלפיד מאחד לשני ומשמרים את המבנה ההירארכי?

הליכה בעקבות מישהו אחר היא תכונה של בעלי חיים. האדם לא יהפוך לאדם כל עוד הוא הולך בעקבות מישהו אחר. הסיבה לכך שאדם נשאר בעל חיים היא התַּרבּוּת של כלב ראשי שמנהיג את הלהקה. ההליכה בעקבות מישהו אחר לא הועילה לך בשום צורה. למה להיות חיקוי זול של בודהה או של מישהו אחר? בשביל מה? אני אומר לך, אתה בלתי רגיל ומיוחד יותר מכל הקדושים ומושיעי האנושות גם יחד. למה אתה רוצה לחקות מישהו אחר? זה רק עוד מיתוס, הנח לזה. יש בך את הפוטנציאל, אך תחילה עליך להפסיק לחקות אחרים.

אם אתה נמצא במקום הזה לא תאמר לעצמך או לאחרים שאתה אדם חופשי ולא תנסה לשחרר אף אחד. זה פשוט ישנו כמו פרח. לפרח הבר יש יופי משלו, כל הפרחים האחרים אינם משתווים לו. יום אחד הוא ייעלם, אבל זה לא חשוב, אין מה לעשות. אך אתה תמיד מנסה לעשות דבר כזה או אחר.

תיאור המצב הזה באוזניך הוא דבר מסוכן מאוד, כי אתה מנסה לייחס אותו לאופן התפקוד שלך. אתה יכול לברוא כל מה שתרצה, כל חוויה שתשתוקק לה, אך מה שתחווה כך יהיה חסר כל ערך. ההארה, אם יש בכלל דבר כזה, אינה חוויה. פתאום נוחתת עליך ההבנה שאין מה להבין.

הידע העצמי, או המימוש העצמי, הוא להבין בכוחות עצמך, לעצמך, שאין בכלל עצמי לממֵש. זאת עתידה להיות מהלומה מוחצת למרדף אחר המימוש. לכן זה קורה רק לאחד ממיליון, או לאחד ממיליארד ולא כתוצאה ממה שהוא עושה או לא־עושה. העשייה עצמה היא המכשול. אם אינך נמצא בָּמקום הזה לא תוכל להבין את חוסר הטעם שבכל זה. כשאתה נמצא במקום הזה אתה נוכח שעצם החיפוש הוא הוא העצמי, אותו דבר שממנו אתה מבקש להשתחרר. לא קיים 'אתה' בנפרד מהחיפוש.

המטרה שהצבת לעצמך היא זו שיצרה אותך. אם המטרה נעלמת, אתה מחליף אותה באחרת. אינך יכול להישאר ללא אשליה, לכן אתה מחליף אשליה אחת באחרת. כשהאשליה נעלמת – אתה נעלם. אם אתה מאמץ לך מטרה, זה בסדר מבחינתי, אך אני אומר לך שהמטרה עצמה כוזבת. אני טוען שאין מה להשיג, אין מה להשלים, אין לאן להגיע. לכן כל מה שאתה עושה כדי להשיג את מטרתך הוא חסר משמעות. ככל שתקדים לקלוט זאת, כן ייטב לך. אם המעשים האלה יובילו לחוויות כלשהן, יקשה עליך מאוד להתעלות מעל לחוויות שלך.

איפשהו לאורך הדרך אתה חייב להיווכח בכך שהדרך לא מביאה אותך לשום מקום ושרק התקווה גורמת לך להמשיך, התקווה שיום אחד העשייה הזאת תביא אותך אל מטרתך, כי הכלי המפעיל הזה [המחשבה] הוא תוצר של זמן ושל סיבה ותוצאה והוא לא מסוגל להבין משהו שאינו במונחים של זמן. אם הזמן אינו בנמצא, אין מה שיקרה, ודאי שלא בעתיד, כי הזמן הוא שיוצר את הצורך בנצחי. זמן משמע עתיד. אם הזמן נקטע, לא יקרה מה שציפית שיקרה. אך כאן אין מה שיקרה. כשהנצחי מסתיים, הזמן מסתיים.

כל מה שאתה רוצה שיקרה הוא במונחים של זמן. כל מצב שבו אתה רוצה להיות אינו המצב שבו אתה מצוי, כי יש לך מטרה שתתגשם מחר, לא היום. לכן אם המצב נעדר, גם המחשבה שחושבת במונחים של זמן נעדרת. למרבה הצער אין כלל מה שיקרה. מה שקורה, קורה בזמן וכשאין זמן – כלום לא קורה.

העצמיות היא אלוהים. האלוהי שאתה רוצה למצוא בעתיד נמצא כאן כבר עכשיו. שום דבר לא צריך לקרות‪,‬ כל הישג קורה בזמן ולכן חייב להיות כרוך בסיבה ותוצאה. אתה רוצה לייצר תוצאה, אך זה אינו תוצאה, אינו התרחשות, אינו הישג. כל מה שתעשה עם זה יגרום לך כאב. אין לזה סוף, תוכל להמשיך לחפש את זה לנצח אך לא תוכל להשיג אותו. אפילו אם תשיג את מה שאתה רוצה ותחווה אושר עילאי, אהבה, השד יודע מה, תמיד יהיה עוד. אתה חוֹוה שקט, אבל אז אתה רוצה שהשקט יהיה קבוע, אתה רוצה להיות שָׁקט תמיד, אך מעצם טבע הדברים אין כלל קביעות.

המצב הטבעי הוא דבר פשוט מאוד, כה פשוט עד שהמבנה המורכב [המחשבה] לא יכול לעזוב אותו בשקט. אתה לא יכול לעשות כלום. אתה יכול להישאר עם המורה שלך כל ימי חייך, אך שום דבר לא יקרה. אין פנים וחוץ, אתה מבין? מנגנון ההפעלה הוא חלק ממך, הוא קיים, אך כל הטכניקות רק מחזקות את אותו דבר עצמו שממנו אתה רוצה להשתחרר. בשביל מה אתה מודט? כי אתה רוצה להשתחרר ממשהו. יש זרם בלתי פוסק של מחשבות ואתה הולך ומקשר ביניהן כל הזמן.

כל המדיטציות הן פעילוּיות המרוכזות בעצמן. אני לא מדבר על מצב מדיטטיבי, האדם הטבעי מצוי תמיד במדיטציה, שהיא מצב של פליאה. לא שאני מתפלא במובן הרגיל של המילה, אדם כזה נשאר במצב של פליאה כל ימי חייו. פְנים וחוץ נבראים על ידי המחשבה. כשאין כל תנועת מחשבה, אינך יודע אם זה פנים או חוץ. זה כמו מראָה חיה המשקפת את הדברים בדיוק כפי שהם.

אין כאן אף אחד. אני לא רואה כלום. כל גופי משקף דברים בדיוק כפי שהם בחוץ. מנגנון הזיהוי והקריאה־בְּשם מצוי ברקע ופועל רק אם מתעורר בו צורך. היעדרה של תנועת המחשבה המזהה דברים וקוראת להם בשם הוא מצב השחרור (מוֹקשה). אתם מדמים לעצמכם שזה מצב שהאדם הטבעי נכנס אליו ויוצא ממנו, אך זה לא כך, הוא מצוי בו תמיד. לא משנה אם עיניו של אדם כזה פקוחות או עצומות, הוא אינו יודע במה הוא מביט. המצב הזה הוא מצב של פליאה מתמדת. הוא אינו יודע מה הוא שומע או מה הוא מריח ועם זאת חושיו עובדים בשיא כושרם, ברגישות בלתי רגילה, קולטים הכל.

יש בך דרישה בלתי פוסקת לחוות כל דבר שבו אתה מתבונן או שאותו אתה מרגיש בפנים, כי אחרת אתה מפסיק להיות. אתה, כפי שאתה מכיר את עצמך, כפי שאתה חווה את עצמך, חדל מלהיות ואינך רוצה בכך. אתה רוצה להמשיך ולכן החיפוש הרוחני הוא בכיוון של חיזוק ההמשכיות. זוהי פעילות המרוכזת בעצמך. אך כיצד תוכל להשתחרר מעצמך על ידי פעילות המרוכזת בעצמך? כל חוויותיך, כל המדיטציות, כל התפילות, כל מה שאתה עושה – הכל מרוכז בעצמך, מחזק את עצמך, צובר תנופה ולוקח אותך בדיוק בכיוון ההפוך. כל מה שתעשה כדי להשתחרר מעצמך הוא פעילות המרוכזת בעצמך.

אינך יכול לחלק את הדברים האלה לשניים. התהליך שאימצת לך כדי להגיע אל מה שלו אתה קורא 'הוויה' הוא תהליך של היעשות [becoming]. אין באמת דבר כזה 'הוויה' או 'היעשות'. אתה מצוי תמיד בתהליך של 'היעשות'. אם אתה רוצה להיות עצמך ולא מישהו אחר – גם זה תהליך של 'היעשות'. כל מה שתעשה כדי להגיע למצב ההוויה הוא תהליך של היעשות. כל פעם שאתה עושה משהו, בין אם מעשה טוב ובין אם רע, אתה מחזק את תהליך ההיעשות.

כולנו מתפקדים בספֵירת המחשבה. מה שאתה בורר לך מתוך ספירת המחשבה תלוי ברקע המסוים שלך, בתרבות שלך, זה תוצר של התרבות. אתה בורר לך מחשבות שעוזרות להגן על המחשבה. המחשבה היא מנגנון המגונן על עצמו, היא תעשה כל מה שביכולתה כדי למנוע מעצמה להתפרק. לכן, גם אם העיסוק שלך הוא חיפוש רוחני, זה מחזק אותה. התנועה שלך היא בכיוון ההפוך, אתה מצוי במסלול שגוי.

אני תמיד שולל את מה שאני אומר. אני מצהיר משהו, אך ההצהרה הזו אינה מבטאת את כל הנאמר, אז אני שולל אותה. אני שולל את ההצהרה הראשונה, את ההצהרה השנייה ואת כל ההצהרות האחרות. זאת הסיבה שלפעמים דבריי נשמעים מלאי סתירות. אני כל הזמן שולל את הדברים, לא מתוך כוונה להגיע לנקודה מסוימת, אני פשוט שולל. אין בדבריי שום מטרה, אני רק מצביע על המצב הבסיסי: שאתה לא יכול להבין על מה אני מדבר.

אתה לא מסוגל להקשיב לי בלי לפרש. אני מנסה כל הזמן לסלק את נקודת ההתייחסות. בהיעדר נקודת התייחסות לא צריך להבין אותי, לא תדע אפילו על מה אני מדבר. אינך נמצא בעמדה של לקבל או לדחות את מה שאני אומר. אתה מקבל אמירה מסוימת היות שהיא מתאימה לנקודת ההתייחסות שלך, לתפיסות שלך, כגון מימוש העצמיות, מימוש האלוהים וכו'. נקודת ההתייחסות הינה אתה, אין שום דבר מלבד נקודת ההתייחסות. זה אתה. אם נקודת ההתייחסות נעלמת, אתה נעלם יחד איתה וזה סופך.

עצם ההקשבה שלך היא פרשנות, אתה לא באמת מקשיב. הפרשנות היא חלק מהרקע שלך, לכן אינך מסוגל להקשיב מבלי לפרש את מה שאתה שומע. האם קיים אופן הקשבה אחר? יש הקשבה שהיא נפרדת מהמילים, שאינה מתרחשת כלל במישור המודע. זאת תגובה גופנית טהורה ופשוטה לצליל. הצליל מרטיט את עור התוף, הצליל הוא רק רטט. אין לך שום מושג מה נאמר. זוהי תופעה פיזיולוגית ולכן אני מבטא זאת במונחים פיזיולוגיים, לא פסיכולוגיים, לא דתיים ולא רוחניים, חשוב לי מאוד לבטא את המצב הזה במונחים פיזיולוגיים טהורים.

זוהי בסך הכל מכונה המגיבה לַגירוי שמעוררות בי השאלות שלכם, אני בכלל לא מעורב. אין לי כל מחוייבות להיות עקבי, אין לי נקודת מבט להציג בפניכם, אין לי תזה להרצות. אני בסך הכל מגיב לגירוי שבא מכם. כשאתם שואלים שאלה, היא מזוהה מייד, אני אפילו לא מפענח אותה. התשובה קיימת עוד לפני ששאלתם את השאלה. גם אתם יכולים לעשות את זה, אין בזה שום דבר מיוחד, זה פשוט מאוד, בתנאי שאינכם עסוקים בדבר אחר. זאת לא קריאת מחשבות, זה רק חלל מהדהד.

מה שמתרחש שם, מתרחש גם כאן. זה לא משהו שאפשר לבצע. אתה רוצה לפענח כל מחשבה, לתרגם הכל. מה שאני אומר אינו ניתן לחוויה אלא בעזרת המחשבה. במילים אחרות, כל עוד קיימת בך תנועת מחשבה, לא תוכל להבין על מה אני מדבר. וכשאין תנועה, אין שום צורך להבין. במובן הזה אין בכלל מה להבין.

החיים הם תנועה אחידה אחת, לא שתי תנועות נפרדות. זו זרימה רצופה, אך אינך יכול להביט בזרימה ולומר "זאת זרימה". אז מדוע אני אומר שזאת זרימה? רק כדי לתת לך את התחושה. אך אם תתרגם את המילים האלו לפי המושגים וההפשטות שלך – תלך לאיבוד. האמת היא שאין לך שום מושג מה נאמר, אתה בכלל לא מבין. מה יקרה אם תיווכח בזה? לא תהיה תנועת מחשבה. הרצון להבין פירושו תנועה של המחשבה.

אין לי מושג מה נאמר. בתוכי אני חוזר על המשפטים האלה, מילה במילה, בלי לתרגם אותם, בלי לפרש אותם. הדיבור שאני שומע הוא רק רעש. אני מהווה חלל מהדהד וזה הכל. 'אני' איני, זהו תפקוד פיזי טהור ופשוט של האורגניזם. היות שיש חיים, יש מענֶה. המענֶה והגירוי אינם שתי תנועות נפרדות, הם תנועה אחת. ברגע שמפרידים את המענֶה מהגירוי נוצרת חלוקה ואז מה שפועל הוא תודעה מחלקת.

המחשבה והחיים הם תנועה זורמת אחת, אך בך נראה שמתקיימת כל הזמן תנועת מחשבה במקביל לתנועת החיים, אחרת לא היינו צריכים לדבר על זה ואתה לא היית מקשיב לי או מנסה להבין אותי. אילמלא היתה בך המשכיות המחשבה, המצב שנוצר פה בחדר לא היה ממשיך להתקיים. לא היית רוצה להקשיב לאף אחד שמתאר כיצד הוא מתפקד. בשביל מה? אם כך הוא מתפקד – בסדר, יופי! למה זה צריך לעניין אותך? בשביל מה ליצור יחסים כלשהם?

כל עוד אתה מקשיב לי, אתה אבוד. אתה מקשיב לי כי אתה רוצה להבין על מה אני מדבר. זה לא משהו מופשט או מסובך, אך ההבנה שלך מתרחשת דרך החשיבה. גם האינטואיציה שלך היא חשיבה, מזוקקת ורגישה יותר, אך עדיין חשיבה; אין ברשותך כלי אחר. החשיבה אינה הכלי ואין כל כלי אחר. השאלה המתבקשת היא איפוא: "האם יש בכלל מה להבין?" התשובה היא שאין מה להבין. ההבנה הזאת קיימת בי מעצמה. אני לא יודע איך היא הופיעה, לכן אני לא יכול להוביל אותך אליה. אין לה גורם. אתה רוצה למצוא גורם כי אתה רוצה שזה יקרה גם לך.

אין צורך להבין אותי כי זה פשוט בלתי אפשרי. הדבר היחיד שאתה מסוגל להבין מצוי במסגרת מסוימת וביחס לנקודת התייחסות כלשהי. אתה חושב שככל שתוסיף להקשיב הדברים יילכו ויתבהרו, אך בהירות המחשבה דווקא מקשה עליך להבין על מה אני מדבר. כל עוד אתה סבור שיכולת הראייה שלך הולכת ומתבהרת, אני אומר לך שלא ראית כלום. אם אתה אומר שראית – סימן שלא ראית, כי הראייה היא סופו של המבנה שאומר את זה. אין ראייה שאפשר לדעת אותה. במילים אחרות: אין בכלל ראייה. ההבדל בינך לביני הוא שאתה מנסה להבין. מה שיש בי זה היעדר של התרחשות כלשהי. אני יכול רק להצביע על המכשול, זה הכל.

זה לא שאני יודע שאני מצוי במצב של אי־ידיעה. ההצהרה "אני לא יודע כלום" היא ביטויו של המצב הזה. שיהיה ברור: זה לא שאני אומר לעצמי שאני לא יודע על מה אני מביט, המצב הזה פשוט מבטא ומתאר את עצמו. אין מישהו שאומר את זה, המצב עצמו אומר: "אני באמת לא יודע על זה כלום".

כשכל נסיונותיך ומאמציך להתאים את מה שנאמר פה למסגרת הגיונית נכשלים – אני חייב לומר שאין שום אפשרות להבין את העניין. זה מצוי מעֵבר להיגיון, מעבר לרציונליוּת. לעולם לא תוכל לחוות את זה, אל תנסה! זה לא יעזור לך בשום צורה. אתה, המבנה שמנסה להבין, לא תצליח להבין. אני יודע שאני לא מבין בזה כלום, אתה עדיין מנסה להבין ולחוות משהו שלא תוכל להבין לעולם.

החכמים דיברו בתקופה שבה למילים היו משמעויות־לוואי אחרות. התלמידים הקשיבו והעבירו את זה הלאה. בגלל זה אני שואל לעתים קרובות: "מהי התורה שלי? אִמרו לי בבקשה". אני לא יודע כלום על התורה שלי, אני לא יודע כלום על המצב שלי, אני גם יודע שאני לא יכול לדעת. קיימת מגבלה וזה מבין את המגבלה. אין אפשרות לחוות את זה.

עצם ההקשבה שלך היא כבר פרשנות, אתה לא מסוגל להקשיב למה שאני אומר. אך אם אתה מצוי במצב שבו המילים מהדהדות בך מבלי שתבין אותן, אז באמת אין לך מושג על מה האיש הזה מדבר ואתה גם לא מנסה להבין. אני מציין לפניך את העובדה הפשוטה שאינך מסוגל בכלל להקשיב לדבריי. מה שאתה מבין מתוך ההקשבה שלך הוא מה שאתה שומע, לא מה שאני אומר. אתה לא יודע מה אני אומר. אפילו אני לא יודע.

אין שום היגיון במה שאני אומר. אם יש בזה היגיון, זה היגיון משל עצמו, אני לא יודע על כך כלום. אתה רוצה להתאים אותי למבנה ההגיוני של מחשבתך, אחרת המבנה ההגיוני, הרציונלי, יבוא אל קיצו. אתה חייב לעשות רציונליזציות, כי זה מה שאתה, אך אין לזה שום קשר לרציונליוּת, להיגיון.

מה אתה רוצה להבין? אין מה להבין. זוהי ההבנה עליה אני מדבר. אם אתה מבין את זה, אתה כבר מצוי שם. זה יהיה משהו חדש לחלוטין. ואז תיתן לזה ביטוי בדרך שונה לגמרי. לא תחזור על מה שאמר בודהה, על מה שאמר ישו, על מה שאמר אושו או כל אחד אחר. זה יהיה משהו חדש שיבטא את עצמו בדרך שונה לחלוטין. כיצד זה יבטא את עצמו – אני לא יודע, אתה לא יודע, אף אחד לא יודע.

אם אנשים מתאימים אותי למסגרות שלהם, זה העסק שלהם. לי אין זכויות קניין. אתה בוודאי תתאים אותי לאיזו מסגרת ותאמר ש"זה וזה אמר כך קודם". זהו חוסר המזל שלי לאן שלא אלך. אנשים באים אלי מג'יי קרישנאמורטי, מאושו וממורים אחרים ואומרים: "אתה אומר את אותו הדבר!" איך לעזאזל אתם יודעים שאני אומר את אותו הדבר? מה אתם יודעים על מה שהוא אומר? קודם כל אתם חייבים לדעת על מה הוא מדבר ומה נמצא מאחורי זה ורק אז תוכלו להשוות בין מה שאני אומר לבין מה שהוא אומר.

אני לא משווה את עצמי לאף אחד אחר. לָמה להשוות את עצמי לחכמים, לקדושים ולמושיעים? זאת תהיה הטרגדיה הגדולה ביותר של חיי. אני לא משווה. מה שאני אומר זה לא אותו דבר שנאמר קודם.

אתה מנסה להתאים אותי למסגרת מסוימת, אחרת זה יהיה סופך. זוהי נקודה מסוכנת. לכן אתה חייב לעשות אחד מן השניים: לדחות אותי לחלוטין ולומר "הוא מדבר שטויות, קשקושים!", או להתאים אותי לרקע המסוים שלך או למסגרת של מישהו אחר ולומר: "הוא אומר אותו דבר". אחרת האלילים שיצרת לך מתורתו של מישהו אחר יתנפצו.

כאן לא תקבל כלום, אתה סתם מבזבז את זמנך. ארוז את חפציך ולֵך! זהו המסר שלי. אין לי מה לתת ולךָ אין מה לקחת. אם תמשיך לשבת כאן רק תבזבז את זמנך. הדבר היחיד שעליך לעשות הוא לקום וללכת. אם אתה עדיין חושב שאני יכול לתת לך משהו, תצטרך לשבת פה עד ימות המשיח. אין לי מה לתת. אין משהו שאפשר לתת. אני לא נמצא בעסקי הקדושה, אני לא רוצה כלום. אתה יכול לחשוב שאני מדבר למען סיפוקי האישי, אך אילו היה זה כך, זו היתה הטרגדיה שלי. לכן הישאר בחוץ, אינך רוצה להיות חלק מהטרגדיה שלי.

אתה בכלל לא מעניין אותי, אני יודע שאתה אבוד. אם נדמה לך שמשהו עתיד לקרות לך ותישאר לשבת פה יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה ותחכה לימות המשיח – גם אז ימוֹת המשיח לא יגיעו. לך לאן שתלך ועשה מה שאתה רוצה! אני אומר לך ברור מאוד, בקול רם וצלול, בשפה ברורה ובהירה, שאין שום מסר, עכשיו או בכל זמן אחר. אני באמת מופתע שלמרות ההצהרה המוחלטת הזאת אתה עדיין נשאר כאן. זאת הלוויה שלך. אתה רודף אחר משהו שלא קיים. אין מה לשנות, אין מה להתמיר, אין מה להבין. כל עוד תרצה להיות כמוני, תישאר כפי שאתה, תמשיך לשאול את אותן שאלות ותקבל את אותה תשובה אחת ויחידה לכל השאלות: "הפסק לשאול שאלות!"

התרבות כולה בנויה על היסוד של הרוג והיהרג. היא אפילו מלמדת את זה. אתה לא יכול להיות שונה ממה שאתה. לא משנה מה תעשה כדי להשתנות, אתה לא תצליח. הפסק לברוח מעצמך! מה זה יעזור אם אומַר את זה? אין בזה שום תועלת, כי אתה לא תפסיק. אני אומר לך לחדול מכך, אבל אתה לא בטוח, כי "אולי בכל זאת יש משהו שאפשר לעשות".

אני יודע בוודאות שאין לך חופש פעולה. ארחיק לכת עוד ואומַר שהשיעבוד שלך הוא גנטי. אתה כמובן תגיד שההצהרה הזאת תיאורטית. אתה מקווה שאתה יכול לעשות משהו. הרבה אנשים שעוסקים בעסקי הקדוּשה יבטיחו לך שיש מה לעשות רק כדי שתבוא אליהם, פשוט כך, אך הוודאות שלי בעינה עומדת. אין בעיה, לֵך ונסה את מזלך. בסופו של דבר תגלה בעצמך, לעצמך: "האיש הזה צדק!" אני אשיר את השיר שלי ואלך.

מהצד שלי זה ברור מאוד. כל כך הרבה אנשים אמרו לך שהם יכולים לעזור לך, אבל לא תקבל כלום מאף אחד, כי אין בכלל מה לקבל. לכן אני אומר שהיות שאין דבר כזה הארה, השאלה אם מישהו מואר או לא כלל אינה מתעוררת. כל אלה שמחפשים הארה הם אנשים מאותו הסוג. מה שאתם חושבים על 'המוארים' זו רק השלכה, זה רק רעיון. יכול להיות שבכלל אין כלום מעֵבר למה שהשלכתם עליהם.

זה לא דבר שיש לדבר עליו ולהלל אותו. לא נקראתָלשנות את העולם. אני לא מעוניין לשנות את פני החברה, לדבריי אין שום תוכן חברתי. העולם יפה בצורה בלתי רגילה! אתה רוצה לשנות את העולם כדי לחיות בעולם שתואם את רעיונותיך. הבעיה האמיתית היא שאתה רוצה לשנות את עצמך ומוצא שזה בלתי אפשרי, לכן אתה רוצה לשנות את העולם כדי להתאים אותו לתבנית שלך.

אתה רוצה להיות אדם טוב, נחמד, תמים וכן הלאה. אתה רוצה להיות משהו שונה, אבל זה תמיד בעתיד. זה מה שמבטיחים לך המורים וזאת סתם הבטחה – הגלגול הבא או העולם הבא – ועד אז המורה יישאר בעסקים, מקומו מובטח. אם הוא יגיד שאין כלום, אתה תעזוב אותו. לכן אני לא צריך לטרוח, אתה תעזוב אותי בכל מקרה, כי מה שמביא אותך לכאן גם ייקח אותך למקום אחר. אתה מעוניין לקבל משהו, תקווה כוזבת או הבטחה כלשהי, אך כאן לא תקבל את זה.

אני לא נוטע תקוות שווא ולא מבטיח הבטחות. מנהיגי הדת נוטעים בך תקווה, לכן אתה ממשיך הלאה והלאה, כמו רכיבה על טיגריס שאתה לא יכול לרדת ממנו. אין שום מסע, שני הצדדים רק משלים את עצמם: אלה שלוקחים אותך למסע הזה או מעמידים פנים שהם עושים זאת, ואלה שמנסים להשיג משהו. אתה כל כך פוחד מהקוצים ומהאבנים, לכן אתה רוצה מדריך מנוסה. אך איתי אתה לא יכול ללכת כי אני עצמי לא מכיר את השטח. האם לא שמעת את המשל המזהיר אותך מפני הליכה עם אדם שנועל סנדלים, כי הוא תמיד דורך על קוצים? אתה רק תסתבך בצרות. אני עצמי לא מכיר את פני השטח, אני פשוט הולך.

אי אפשר להשתמש בזה בשביל לשנות את העולם, לתקן את העולם, ליצור אדם חדש, עולם חדש – כל זה סתם קשקוש. אולי יש כאלה שעושים את זה כדי לעזור לאנשים מסויימים. זה בסדר, למה לא, עשה משהו. אם זה יעבוד, זה יעבוד. אבל להציע דבר כזה בידיעה ברורה שזה לא יעבוד, בבחינת "ניתן להם צעצועים חדשים לשחק בהם כי כל הדרכים המסורתיות נכשלו" – זה לא בסדר.

מה אתה עושה? אתה לא עושה כלום. אתה מדקלם משפטים חדשים, מילים חדשות, ניבים חדשים. אתה לא מקבל את העובדה שכל זה הוא זיהום בתודעה. כל מה שאתה חושב למקודש, כל מה שאתה חושב ליוצא דופן, הוא זיהום בתודעה. יש הכרח להיטהר מזה. יש לזרוק את הפסולת הזאת, כל הקדוש והמקודש חייב ללכת. כשזה הולך, אתה הינך עצמך; אחרת קיימת תלות.

אם הדתיות היא מה שמעניין אותך, אין צורך לחפּש מחוץ לדת המאורגנת. ההצהרות העמוקות של המורים הדגולים לא שונות בהרבה זו מזו. אני אומר שלחפש בארצות אחרות ובדתות אחרות זה מעשה חסר כל משמעות. אתה לומד טכניקות חדשות, שיטות חדשות, משפטים חדשים ואז אתה מתחיל לחשוב ולדבר במונחי השפה החדשה הזאת ובוודאי מרגיש נהדר, אבל מהותית זה חסר כל משמעות.

יש ברשותך טיח חזק. אם מתגלה איזה סדק קטן במבנה שלך, אתה מטייח אותו. הטיח הזה חזק מאוד, כוח של מיליוני שנים עומד מאחוריו. הוא מכיר את כל הטריקים, הוא יכול להמציא טריקים חדשים כדי להגביר עוד את כוחו, זה טבעו. אין מה לעשות בעניין הזה. אתה יכול לדון בכך במשך שנים, אבל אני מבטיח לך שלא תגיע לשום מקום. אם מישהו גורם לך להאמין שאתה יכול להגיע לאיזה מקום, הוא משטה בך. אין אף אדם ישר בתחום הזה‪.‬ אף גורם חיצוני לא יכול לעזור לך.

אני לא מבקש ממך לעשות משהו, אז למה שתהיה מעונין במה שאני אומר? מה שמעניין אותך זה דבר שונה לחלוטין, משהו דמיוני, פנטזיה. אתה יכול להתמכר לכל מיני פנטזיות, זה העסק שלך, אך איך יתכן שתהיה מעוניין בחיסול עצמך? כל מה שאתה יודע – אתה כפי שאתה יודע את עצמך, אתה כפי שאתה חווה את עצמך – מעוניין בהמשכיות ומכיר את כל הטריקים. אתה לא יכול לנצח את הכוח זה. כל שאלותיך מתמצות בשאלה אחת: "איך אוכל להשיג את מה שיש לך?" וכך המבנה מבסס את עצמו לצמיתות וזוכה בהמשכיות. אבל אין כלל 'איך'.

אותי לא מעניין המישור של הביטוי העצמי – להתחבר לרגשות, להתגבר על העכבות וכן הלאה. אני נענה למה שבשבילו אנשים באים לראות אותי: המצב הטבעי. אם אנשים מעוניינים בשינוי פסיכולוגי, במה שנקרא הרחבת התודעה וכן הלאה, מוטב שיילכו לקבוצות תרפיה או לפסיכיאטר ויתעסקו במה שאני מכנה 'התרמית של פרויד'. בסופו של דבר הכביכול־גדילה שלהם לא תביא להם אושר. במקרה הטוב הם פשוט ילמדו איך להיות אומללים בדרך חדשה ועשירה יותר. אותי זה לא מעניין. מה שמעניין אותי הוא הנושא שלשמו הם באו לראות אותי מלכתחילה.

מה שמעניין אותי זה להצביע על אי־היכולת המוחלטת לעשות משהו כדי להשיג את המצב הטבעי. בכל מקרה האנשים שבאים לראות אותי לא נשארים הרבה זמן. הם באים כמה פעמים או נשארים בסביבה כמה חודשים ואז חוזרים לחייהם הרגילים, או שהם ממשיכים אל מישהו אחר שמבטיח לתת להם את מה שהם מחפשים. כך או כך, זה בסדר מבחינתי. אבל דבר אחד לא אעשה לעולם, אני לא אוליך אותם שולל. לעולם לא ארמוז בשום צורה שאני יכול לתת להם משהו. לעולם לא אכפה עליהם רעיון מזוייף ושטותי כמו תרגול 'מודעות בלתי־נפרדת', או 'המתבונן זהה למושא ההתבוננות' וכן הלאה.

אצלי הכל בסדר, אני שמח ושלם עם הכל כפי שהוא. אני שמח עם הסבל, עם העוני, עם המוות. אני שמח גם עם עושר ועם הגשמה פסיכולוגית. אני חושב שבכל מקרה הפתרון לבעיותיך האמיתיות אינו אפשרי, אלא אם תעבור את סוג הטרנספורמציה הביולוגית שקרתה לי, שפירושה אינו שאני חושב את עצמי לנעלה עליך או על מישהו אחר, להיפך: רעיון העליונות או הנחיתות לא עובר במוחי אפילו לרגע אחד. היעדרו המוחלט של הרעיון הזה הוא אחד המאפיינים של הטרנספורמציה הזאת.

במצב הטבעי החשיבה והחיים אינם שני דברים אלא דבר אחד. זה לא מצב אינטלקטואלי, אלא יותר כמו מצב של הרגשה, אף שאני משתמש במילה 'הרגשה' במובן אחר מזה הרגיל. זהו מצב ללא חיפוש. האדם תמיד מחפש משהו – כסף, כוח, מין, אהבה, חוויה מיסטית, אמת, הארה – והחיפוש הזה משאיר אותו מחוץ למצבו הטבעי. על אף שאני מצוי במצב הטבעי, אני לא יכול לעזור למישהו אחר, היות שזה המצב הטבעי, הייחודי, שלי, לא של מישהו אחר.

לכן אל תקשיב לי או לאף אחד אחר. כל חייך הקשבת לאנשים אחרים וזאת הסיבה לאומללותך. אתה יחיד במינך, אין שום סיבה שתרצה להיות כמו מישהו אחר וממילא אינך יכול. הרצון הזה לשמוע, להבין, להיות כמו מישהו כזה או אחר, נוצר בגלל שהחברה מעוניינת ליצור אדם מושלם, אבל אין דבר כזה אדם מושלם. כל מה שאנו יכולים לעשות זה להיות עצמנו ובזה אף אחד לא יכול לעזור לנו.

אתה ממשיך להקשיב למישהו, לא משנה למי ואתה ממשיך לקוות שאיכשהו, מחר או מחרתיים, אם תקשיב עוד ועוד, תוכל לרדת מהקרוסלה. אתה מקשיב להוריך ולמוריך שאומרים לך להיות טוב וצייתן, לא לכעוס וכן הלאה, אך זה לא מועיל, אז אתה לומד מדיטציה. אתה מוצא מישהו מתחום העסקים הרוחניים והולך שולל אחריו. אולי הוא נוגע בך ואתה רואה איזה אור או השד יודע מה ואתה מקווה שהוא יעזור לך לחוות הארה, אבל הוא לא יכול לעזור לך. אני לא יודע אם אתה מסוגל לראות את חוסר־האונים המוחלט שבמצב ואיך, אם מישהו חושב שהוא יכול לעזור לך, בסופו של דבר הוא רק יוליך אותך שולל. ככל שהוא מזוייף פחות, כך הוא עוצמתי יותר. ככל שהוא מואר יותר, כן יגדלו הסבל והנזק שהוא יסב לך.

לחיים כשלעצמם אין התחלה ואין סוף. הם תנועה ללא ראשית ואחרית ואתה אינך אלא ביטוי שלהם. אתה מודע לעצמך באמצעות המחשבה, ואני לא מתכוון רק למחשבה המודעת, אלא גם להתניה ההופכת את החיים העוברים דרכך לרגשות, הנאה וכאב. המחשבה הזאת אינה שלך, למדת אותה מאחרים, היא מיד שנייה, היא שייכת לכולם. אתה שייך לכולם. כשאתה מקבל את הטבע, הכל נכנס לקצב הנכון. אין במה לשלוט ואין מה לשאול. אתה לא צריך לעשות כלום. אתה מחוסל.

אינך מאפשר לעוצמתך לבטא את עצמה. העוצמה היא דבר חי, חיוּני, היא פעימת החיים, הדופק והמקצב שלהם. אתה הינך ביטוי של החיים האלה, אז איך תוכל לחוות את זה? מבנה המחשבה שדרכו אתה חוֹוה הוא דבר מת, הוא לא יכול בכלל לחוות את החיים, כי האחד הוא משהו חי ואילו השני דבר מת ולא יכולים להיות שום יחסים בין השניים. אתה יכול לחוות רק דברים מתים, לא דבר חי. החיים חייבים לבטא את עצמם ואת זה אף אחד, שום גורם חיצוני לא יכול ללמד אותך. אתה לא צריך לקבל את זה ממישהו אחר, יש לך מה שיש לך. זאת נקודה שקשה מאוד להגיע אליה. אל תקשיב לאף אחד, לא משנה עד כמה קדוש הוא.

אתה רוצה לגלות, אתה שואל שוב ושוב עד שאתה תקוע עם השאלה "איך אצליח להבין את הדבר הזה?" כשנגמרות כל התשובות מבחוץ ושום תשובה לא עולה מבפנים, מה קורה לשאלה הזאת? היא לא יכולה להישאר, היא מתפוגגת. יוניזציה של המחשבה מתרחשת כי היא לא יכולה לברוח, וזאת אנרגיה, אלה חיים.

אתה לא יכול לעשות כלום, אז אל תפתח כלל במסע הזה של שחרור עצמך מהתניית המחשבה. אך בכל זאת אתה מנסה. אתה מקבל כל מיני רעיונות ולא מפקפק בתקֵפוּתן של כל מיני הצהרות. לא משנה מי אומר אותן, לגביך הן כוזבות. יותר מזה, הן מעוותות אותך, כי אתה לא בוחן את תקֵפוּתן בכוחות עצמך. לעולם לא תהיה חופשי מההתניה.

אל תאמין לאף אחד שאומר לך אחרת.

אני לא מקבל את מציאותה של 'דעת', לא כל שכן 'דעת חופשייה' או 'דעת בלתי מותנית'. אין מכלול אחד של כל המחשבות והחוויות, הן מקוטעות ומנותקות זו מזו. אף פעם לא תהיה חופשי מהמחשבה. אם קיים מצב נעדר מחשבה, לעולם לא תוכל, לא אתה ולא כל אחד אחר, לחוות אותו, כי החוויה היא יצירת המחשבה.

הזמן הוא שיוצר את היעדר־הזמן, הנצח, ואז יוצא לחפש אחריו וכך הוא ממשיך להתקיים. ההמשכיות היא כל מה שמעניין את הזמן. הפשָׁטות הן דבר מתעתע מאוד. אם תתחיל לדבר במונחים של תמימות, של דבר כזה או אחר, אתה אבוד. במצב הטבעי אין לך מושג במה אתה מביט, אתה לא יודע בכלל שאתה מביט, למשל, באשתך; האם יכולה איפוא להתקיים מערכת יחסים? אתה יכול לדבר על תמימות, אבל אם אין דעת, מה הטעם לדבר על דעת תמימה? היכן היא הדעת, או הדעת הבלתי־מותנית? המשפטים האלה מתעתעים מאוד. הם לא עוזרים בשום צורה. מבחינתי אין בכלל דעת, הדעת היא מיתוס.

אין שום עצמיות לממֵּש. כל המבנה הדתי שנבנה על היסוד הזה קורס, היות שאין מה לממש. אתה יכול לבוא אלי אבל כלום לא יקרה, שום דבר לא יתפתח, לא תקבל ממני כלום. לכן אני מוגן, אני חי את חיי. אם מישהו בא, אני אומר: "מה אני יכול לעשות? לא הרבה. תודה לךָ ושלום".

הדעת נוירוטית מעצם טבעה, היות שהיא רוצה שני דברים בו־זמנית, לכן כולם נוירוטים. כשאתה לא תופס את זה אתה נהיה פסיכוטי, פראי. לא שבהכרח תכה מישהו, אך תהרוס את עצמך, כי האלימות קיימת בך. מה שמאמלל אותך הוא החיפוש אחר דבר שאינו קיים. מהי איפוא הדרך? אין דרך. כל דבר שאני אומר אתה הופך לדרך וכך מחזק אותו. אין דרך, אין נתיב, זה חייב להיות משהו מקורי משל עצמך.

צריך להיפטר מכל הנתיבים. כל עוד אתה צועד בנתיב של מישהו אחר, הנתיב הוא תוצר המחשבה, כך שלמעשה הוא לא נתיב חדש. זה אותו נתיב ישן ואתה משחק את אותו משחק ישן בצורה חדשה. המִשחק אינו חדש, אתה רק חושב שהוא חדש. אתה חייב להגיע לנקודה שבה אתה לא יכול כבר לעשות שום דבר.

אני אומר שלא קיים מתרגם של התחושות. לא קיים אפילו ידע שאלו תחושות. אך אתה מתרגם את התחושות ואינך יכול לעצור את התרגום, אתה עצמך תוצר של התרגום.

אין מה לעשות, אין מה להשיג, זה מה שניסיתי להסביר לכל מי שבא לראות אותי, לכל מי שרוצה לשמוע אותי. כל עוד אתה רוצה לקבל או להשיג משהו, או להיות מואר, לא תהיה מואר. אני אף פעם לא אומר לעצמי: "אני אדם מואר, אדם שמימש את עצמו". מה זה אומר? זה לא אומר לי כלום, לכן מבחינתי אין טעם לדבר על הארה או ללכת בראש מורם ולומר לעצמי ולאחרים: "בואו הקשיבו לי, אני אדם מואר, אני אשחרר אתכם". אלה הם עסקי הקדושה.

אולי שמעת שיש איזה איש מצחיק אחד, ברוטאלי, שאומר כל מיני דברים. אולי שמעת על מישהו שעבר טרנספורמציה וזה מה שהביא אותך לכאן. יש להניח שהסקרנות הביאה אותך הנה, אין לי מושג. אם אתה אומר שאני עושה את זה סתם בשביל הכיף – לא אכפת לי, אבל זה לא נכון. בסדר, בוא נניח לרגע שאני עושה את כל זה להנאתי – למה אתה מניח לי להשתמש בך? תפוס מרחק! אל תניח לי להשתמש בך! התרחק! האינטרס שלי הוא לשלוח את כולכם לדרככם. אל תהיו מנוצלים על ידי! זה לא גורם לי שום הנאה. לא אכפת לי אם לא תבואו מחר, אבל אתם לא מאמינים לי, כי כל מה שאתם מכירים זו ההנאה. אני לא אומר שיש רע בהנאה. אם תקבל את זה שאתה נמצא פה בדיוק מאותה סיבה שאדם אחר הולך לבית זונות, זה יהיה בשבילך זעזוע נוראי, אבל אין שום הבדל.

הדברים שאני אומר לא נולדים ממחשבה, אלו מילים הנובעות ממקורן הטבעי ללא כל מחשבה, ללא שום מבנה מחשבתי. קבל את זה או עזוב את זה! מוטב שתעזוב את זה. כל דבר שאתה מקשיב לו הופך לתוכנית פעולה, לשיטה, אתה רוצה לקבל מזה משהו. לדוגמה, מישהו אומר שיש דעת ושאתה צריך לשחרר אותה מהתניה. איך תשחרר את דעתך מהתניה? על ידי שימוש בז'רגון הזה אתה רק מַתנה את הדעת.

אני אשיר את השיר הזה כל חיי עד שאתפגר ולא אכפת לי בכלל אם מישהו מקשיב או לא. עזוב את האיש הזה לנפשו, לעולם לא תוכל לבנות איתו מערכת יחסים. ברגע שאתה משתמש בזה בשביל לקבל את מה שאתה רוצה לקבל, או כדי להגיע ליעד כלשהו, אתה מפיל את עצמך לתוך אותו משחק ישן.

לא תוכל לקבל משהו מהרצאות רוחניות כלשהן או מאיזה ספר דתי. זה מה שאני מדגיש באוזני כל מי שרוצה לשמוע אותי: אין מה לבצע, אין מה להשיג. אם אתה מחפש ורוצה משהו, הדבר הראשון שעליך לעשות הוא לזרוק הכל – מא' ועד ת' – את כל הדברים שבהם אתה נאחז, אחרת אין לך סיכוי להיות אתה עצמך. כל נתיב שתיקח רק יתעה אותך ויוריד אותך מהדרך הנכונה. אם תפָרשׁבצורה כלשהי את מה שאני אומר, אתה אבוד, בגופך ובנשמתך. אם יש אלוהים, הוא חייב ברוב חמלה להציל את כולכם ולהציל אתכם ממני.

לגבי דבר אחד אני נחרץ מאוד: אני לא נמצא כאן בשביל לשחרר אותך. מי אני שאשחרר אותך? וממה אתה רוצה להשתחרר? אתה מבקש משהו שכבר יש לך, אז אני רק מצביע על כך שאתה מצוי בנתיב הלא נכון. המורה שלך חייב להיעלם, לא משנה מי הוא. מה שאתה קורא בספר הוא אותו דבר עצמו שממנו אתה צריך להשתחרר.

אתה מוכרח להיות עצמך וכל נתיב רק מנסה להפוך אותך למשהו שונה מעצמך. למה אתה רוצה להיות מישהו אחר? אילו לא רצית להיות אחר, לא היית מקשיב לאף אחד. אתה רוצה להיות רגיש כלפי כולם. מישהו מדבר על אהבה ואתה רוצה להיות מלא באהבה הזאת. אתה משליך על האהבה הזאת פי מאה ממה שהיא באמת וזה מה שמקשה עליך להיות אתה עצמך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המצב הטבעי”