החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי

מאת:
מאנגלית: כפיר לוי | הוצאה: | 2012 | 304 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי מספר את סיפורו של פנסיונר אנגלי, שכל יום בחייו זהה לקודמו. עד שבוקר אחד הוא נקלע למסע רגלי של שש מאות מייל במטרה להחזיק בחיים אישה חולה מעברוֹ. הרולד מאמין שכל עוד יצעד, קוויני תחיה. במהלך המסע הוא פוגש דמויות מרתקות, המעירות מתרדמתה את רוח הנעורים שפיעמה בו בעבר ומעוררות זיכרונות ורגשות מודחקים, המובילים אותו עמוק אל תוך לבו וסוגרים את מעגל האובדנים והחרטות של חייו.

The Unlikely Pilgrimage of Harold Fry הוא אכן "מסע צלב" מודרני במובן של יציאה לדרך, כנגד כל הסיכויים, כי האדם חייב להאמין במשהו שגדול ממנו. סיפור על אנשים פשוטים המתמודדים עם מציאוּת בלתי פשוטה בעליל באמצעים פשוטים בתכלית.

מקט: 15100182
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הרולד והמכתב

המכתב שישנה הכול הגיע ביום שלישי. זה היה בוקר שגרתי של אמצע חודש אפריל. ריח כביסה נקייה ודשא מכוסח עמד באוויר. הרולד פריי ישב ליד שולחן האוכל, מגולח, לבוש בחולצה נקייה ובעניבה. על השולחן מולו היתה מונחת פרוסת לחם קלוי, אך הוא לא נגע בה. הוא בהה מבעד לחלון המטבח אל עבר הדשא המכוסח. במרכזו הזדקר מתקן ייבוש הכביסה הטלסקופי של מורין. גדרות העץ האטומות של השכנים סגרו על החצר משלושת צדדיה.

"הרולד!" קראה מורין בקול כדי להתגבר על הרעש של שואב האבק. "יש לך מכתב!"

הוא הרגיש שמתחשק לו לצאת קצת החוצה, אך הדבר היחיד שנותר לעשות בחוץ היה לכסח את הדשא, ואת זה כבר עשה אתמול. שואב האבק השתתק ואשתו נכנסה למטבח, פניה זועפות ובידה מכתב. היא התיישבה אל השולחן מול הרולד.

מורין היתה אישה דקיקה, שערה הכסוף נאסף לפקעת על ראשה, והליכתה היתה נמרצת. כשנפגשו לראשונה, לא היה דבר ששימח אותו יותר מאשר להצחיק אותה ולצפות בגופה החינני מיטלטל בגלים של הנאה חסרת מעצורים. "זה בשבילך," אמרה. בתחילה הוא לא הבין לְמה היא מתכוונת, ואז החליקה מורין מעטפה על גבי השולחן, כמעט עד למרפקו, ומשכה את ידה. שניהם בהו במכתב כאילו לא ראו דבר דואר מימיהם. המעטפה היתה ורודה. "לפי חותמת הדואר זה הגיע מבֶּרִיק."

הרולד לא הכיר אף אחד בבֶּרִיק. בכלל, הוא לא הכיר הרבה אנשים. "אולי זאת טעות."

"לא נראה לי. בדרך כלל אין טעויות בחותמות דואר." מורין לקחה לעצמה לחם קלוי מן הטוסטר. היא אהבה אותו קר ופריך.

הרולד בחן את המעטפה המסתורית. היה לה גוון ורוד, אך לא כמו הוורוד של חדר האמבטיה, עם כיסוי האסלה הצמרירי והמגבות התואמות. הוורוד העז ההוא גרם להרולד להרגיש שהוא נמצא במקום לא לו. הוורוד הזה היה עדין, ורדרד, כמו מי ורדים. שמו וכתובתו נכתבו על המעטפה בעט כדורי באותיות מרושלות שהתערבבו זו בזו, כאילו ילד שירבט אותן במהירות: מר ה' פריי, דרך פוֹסבּרידג' 13, קינגסברידג', סאות האמס. הוא לא זיהה את כתב היד.

"נו?" שאלה מורין והעבירה לו סכין. הוא השחיל אותו אל תוך המעטפה והחל בחיתוך. "בזהירות," התריעה.

הוא חש בעיניה הנעוצות בו בזמן שהוציא את המכתב מהמעטפה והרכיב את משקפי הקריאה שלו. המכתב היה מודפס. הוא נשלח ממקום שהרולד לא הכיר: הוספיס סנט בֶּרנָדין. הרולד היקר. אני מניחה שהמכתב הזה יפתיע אותך. עיניו קפצו לתחתית העמוד.

"נו?" שאלה מורין שנית.

"אלוהים אדירים. זה מקְוויני הֶנֶסי."

מורין נעצה את סכינה בחתיכת חמאה ומרחה אותה על הלחם הקלוי שלה. "קוויני מי?"

"היא עבדה במבשלה. לפני הרבה שנים. את לא זוכרת?"

מורין משכה בכתפיה. "לא ברור לי למה אני אמורה לזכור אותה. למה שאני אזכור מישהי שעבדה שם לפני הרבה שנים? תעביר לי בבקשה את הריבה."

"היא עבדה בהנהלת חשבונות. היתה מאוד מקצועית."

"זאת הקונפיטורה, הרולד. הריבה אדומה. זה יעזור אם תסתכל לפני שאתה מרים משהו מהשולחן."

הרולד העביר לה את מבוקשה וחזר להתעמק במכתב. הוא היה מודפס בצורה מושלמת כמובן, בניגוד גמור לכיתוב המרושל שעל גבי המעטפה. ואז הוא חייך, ונזכר שכך היה תמיד עם קוויני; כל מה שעשתה היה מדויק, מסודר כל כך. היא לא עשתה טעויות. "היא זוכרת אותךְ. היא מוסרת דרישת שלום."

שפתיה התכווצו. "איזה בחור אחד ברדיו אמר שהצרפתים רוצים את הלחם שלנו. שהם לא מצליחים לפרוס את הלחם שלהם. הם מגיעים לכאן וקונים את כל מה שיש. הבחור אמר שייתכן שיהיה מחסור בלחם כבר בקיץ הקרוב." היא עצרה. "הרולד? קרה משהו?"

הרולד שתק. הוא הזדקף ופיו נפער מעט. פניו הלבינו. כשדיבר קולו נשמע חלוש ומרוחק. "יש לה סרטן. היא כתבה מכתב פרידה." הוא ניסה להגיד עוד משהו, אך לא מצא את המילים. הוא שלף ממחטה מכיס מכנסיו וקינח את אפו. "אני, אה. אוי." דמעות מילאו את עיניו.

חלפו כמה רגעים. דקה, אולי שתיים. מורין בלעה את רוקה בצליל שפילח את הדממה. "אני מצטערת," אמרה.

הוא הינהן. כעת היה אמור לשאת אליה את מבטו, אך לא היה מסוגל.

"זה בוקר נחמד," התחילה מורין שוב לומר. "למה שלא תוציא את כיסאות הגן?" אך הרולד ישב במקומו, לא זז, לא דיבר, עד שבסופו של דבר היא פינתה את הצלחות המלוכלכות מן השולחן. רגעים ספורים לאחר מכן נשמע שוב שואב האבק מחדר הכניסה.

תחושת מחנק מילאה את גרונו של הרולד. הוא חשש שכל תזוזה של זרוע, של שריר, תציף אותו בגל רגשות שהוא ניסה ככל יכולתו לרסן. מדוע חיכה עשרים שנה בלי לנסות למצוא את קוויני הנסי? בראשו עלתה תמונה של האישה הזעירה כהת השיער, שאיתה עבד לפני כל כך הרבה שנים. בלתי נתפס שהיא כבר בת… כמה? שישים? וגוססת מסרטן בבריק. דווקא שם, חשב לעצמו. מעולם לא נסע רחוק כל כך צפונה. הוא העיף מבט לעבר הגינה וראה שם סרט פלסטיק תקוע בגדר חיה של שיח דפנה, מתנופף מעלה־מטה ולא מצליח להשתחרר. הוא הכניס את מכתבה של קוויני לכיסו, טפח עליו פעמיים ליתר ביטחון, וקם על רגליו.

בקומה העליונה נכנסה מורין לחדרו של דיוויד וסגרה אחריה בשקט את הדלת. היא עמדה שם לרגע ונשמה את ריחו לתוכה. לאחר מכן הסיטה את וילונות התחרה הכחולים שהסיטה כל לילה, ובדקה שאין אבק על שוליהם הסמוכים לאדן החלון. היא הבריקה את המסגרת הכסופה של התמונה של דיוויד בקיימברידג', ואת תמונתו בשחור־לבן כתינוק. מורין תמיד שמרה על ניקיון החדר, משום שחיכתה לדיוויד שיחזור, ולא ידעה מתי זה עשוי לקרות. משהו בתוכה תמיד חיכה לו. לגברים אין מושג מה זה להיות אמא. הם לא מכירים את הכאב של אהבת אם לילדהּ, גם אחרי שזה המשיך הלאה. היא חשבה על הרולד שבקומה התחתונה, עם המכתב הוורוד שלו, והשתוקקה לדבר עם בנם. מורין יצאה מן החדר באותה חרישיות שנכנסה אליו וניגשה להציע את המיטות.

הרולד פריי שלף ממגירת השידה כמה ניירות מכתבים ואת אחד העטים הכדוריים של מורין. מה כותבים לאישה שגוססת מסרטן? הוא רצה שתדע עד כמה הוא מצטער, אך לא נראה לו מתאים לכתוב "משתתף בצערך" הרי זה מה שכתוב בכרטיסי הברכה בחנויות, ואלה מיועדים לניחום אבלים לאחר מות יקירם. ובכל מקרה, זה נשמע רשמי מדי, כאילו לא באמת אכפת לו. הוא כתב, גב' הנסי היקרה, אני מקווה בכל לבי שמצבך ישתפר, אך כשהניח את העט ובחן את הכתוב, הרגיש שהוא נוקשה מדי ולא מציאותי. הוא מעך את הנייר לכדור קטן וניסה שוב. ביטוי עצמי מעולם לא היה הצד החזק שלו. תחושותיו הציפו אותו כל כך, שהוא התקשה לאתר עבורן את המילים הנכונות. גם לוּ הצליח, הוא הרגיש שאין זה נכון לכתוב אותן למישהי שלא יצר איתה קשר זה עשרים שנה. אילו היתה קוויני בנעליו, היא היתה יודעת בדיוק מה לעשות.

"הרולד?" קולה של מורין תפס אותו לא מוכן. הוא חשב שהיא בקומה העליונה, מנקה משהו או מדברת עם דיוויד. ידיה היו עטויות כפפות גומי.

"אני כותב מכתב לקוויני."

"מכתב?" לעתים קרובות חזרה מורין על דבריו.

"כן. את רוצה להצטרף לאיחולים?"

"לא נראה לי. זה לא ממש מתאים לשלוח איחולים למישהי שאני לא מכירה."

הגיע הזמן להפסיק לחפש ביטויים יפים. הוא פשוט יצטרך להעביר את המילים מהראש אל הכתב: קוויני היקרה, תודה על מכתבך. אני מאוד מצטער. שלך, באיחולים מכל הלב, הרולד (פריי). זה אמנם היה צולע, אך זה מה שיצא. הוא החליק את המכתב לתוך מעטפה, סגר אותה בזריזות, והעתיק את הכתובת של הוספיס סנט ברנדין אל החזית. "אני קופץ לתיבת הדואר."

השעה היתה מעט אחרי אחת־עשרה בבוקר. הוא לקח את מעיל הגשם שלו מן המתלה שליד הדלת, שם העדיפה מורין שיתלה אותו. כשפתח את הדלת, עלה באפו ניחוח של חמימות ושל אוויר ים מלוח, אך אשתו נעמדה לידו עוד לפני שחצתה כף רגלו את מפתן הבית.

"ייקח לך הרבה זמן?"

"אני רק הולך לקצה הרחוב."

היא המשיכה להביט בו בעיניה הירקרקות. הוא תהה מה לומר לה, אך לא ידע. במיוחד לא ידע איך לומר זאת בדרך שתשנה משהו. הוא השתוקק לגעת בה כמו בימים ההם, להשעין את ראשו אל כתפה ולנוח. "ביי־ביי, מורין." הוא סגר את דלת הכניסה ונזהר שלא לטרוק אותה.

הבתים שבדרך פוסברידג' נבנו על גבעה שהשקיפה אל מרכז העיירה קינגסברידג', ונהנו ממה שסוכני הנדל"ן נהגו לכנות "מיקום עילי", עם נוף רחב ידיים אל עבר העיירה והשדות הפתוחים. אך חצרותיהם הקדמיות השתפלו בזווית חדה כלפי המדרכה שלמטה, והצמחים נכרכו סביב מוטות במבוק כניצולים מטביעה. הרולד צעד במורד שביל הבטון התלול מהר משהתכוון, והבחין בחמישה פרחי שן ארי חדשים. אולי היום אחר הצהריים יעשב את הגינה. לפחות יהיה לו משהו לעשות.

השכן מהבית הסמוך הבחין בהרולד, נופף בידו והתקדם לעבר הגדר המשותפת שלהם. רקס היה גבר נמוך עם כפות רגליים קטנות וראש קטן, וביניהם גוף עגול ומלא במיוחד. הרולד חשש לפעמים שאם ימעד, יתגלגל רקס במורד הגבעה כמו חבית ולא יהיה ניתן לעוצרו. רקס התאלמן שישה חודשים קודם לכן, בערך במועד שהרולד פרש לגמלאות. מאז מותה של אליזבת הוא אהב לדבר על החיים וכמה הם קשים. הוא אהב לדבר על כך בפירוט רב. "המעט שאתה יכול לעשות זה להקשיב לו," אמרה מורין, אם כי הרולד לא היה בטוח אם היא אמרה "אתה" במובן הכללי או שהתכוונה אליו אישית.

"יוצא להליכה?" שאל רקס.

הרולד ניסה לשוות לקולו גוון מבודח שיגרום לרקס להבין, כך קיווה, שלא מתאים לו לעצור ולשוחח כעת. "אתה צריך לשלוח משהו בדואר, חבר?"

"אף אחד לא כותב לי שום דבר. מאז שאליזבת מתה אני מקבל רק דואר זבל."

רקס בהה אל מרכז החלל שבין שניהם, והרולד זיהה מיד את כיוון השיחה. הוא העיף מבט למעלה. עננים צמריריים ריחפו להם בשמים ציוריים. "איזה יום נהדר."

"כן, יום נהדר," ענה רקס. שתיקה קצרה השתררה, ואז הוא נאנח. "אליזבת אהבה את השמש." עוד שתיקה.

"יום טוב לכסח את הדשא, רקס."

"טוב מאוד, הרולד. אתה מוסיף את שאריות הדשא שלך לקומפוסט? או שאתה מפזר אותן לבידוד מהקור?"

"אם אני מפזר אותן הן נדבקות לי לסוליות. אחר כך זה משאיר עקבות בבית, ומורין לא אוהבת את זה." הרולד בהה במוקסינים שלו ותהה מדוע אנשים נועלים אותם אם אין להם שום כוונה לצאת להפלגה. "טוב. אני חייב לזוז. אני רוצה להספיק לאיסוף של הצהריים." הרולד נופף במעטפה שלו ופנה לעבר המדרכה.

לראשונה בחייו התאכזב הרולד כשהגיע לתיבת הדואר מוקדם משציפה. הוא ניסה לחצות את הכביש כדי להתחמק ממנה, אך היא עדיין ניצבה שם, ממתינה לו בפינת דרך פוסברידג'. הוא קירב את המכתב לקוויני אל חריץ התיבה, ואז עצר. הוא הפנה את מבטו לאחור ובחן את המרחק הקצר שעבר עד כה.

הבתים הפרטיים ברחוב נצבעו בגוני צהוב, ורוד עתיק וכחול. בחלק מהם עדיין נשמרו הגגות המחודדים משנות החמישים עם קורות עיטור בצורת חצי שמש. באחרים נוספו מרפסות רחבות מצופות צפחה. בית אחד נבנה מחדש בסגנון בקתה באלפים. הרולד ומורין עברו לכאן לפני ארבעים וחמש שנה, מעט אחרי שנישאו. הרולד השתמש בכל חסכונותיו לתשלום המקדמה על הבית. לא נשאר להם כסף לרהיטים או לווילונות. הם שמרו מרחק משאר דיירי הרחוב, ועם השנים השכנים באו והלכו, ורק הרולד ומורין נשארו במקומם. בעבר היו בגינתם ערוגות של ירקות וברֵכת נוי. היא הכינה צ'אטני בכל קיץ, ודיוויד גידל דגי זהב. מאחורי הבית ניצב מחסן כלים שהפיץ ריח של חומרי דישון. בתקרתו ננעצו קרסים גבוהים לתליית כלי גינון, חבלים וצינורות השקיה. אך כל אלה נעלמו מזמן. אפילו בית הספר של בנם, שניצב במרחק קצר מחלון חדר השינה שלו, נהרס והוחלף בחמישים יחידות של דיור בר־השגה בצבעי יסוד בוהקים. ביניהן ניצבו עמודי תאורה מקושטים בסגנון מנורות גז מהמאה השמונה־עשרה.

הרולד חשב על המילים שכתב לקוויני, והניכור שבהן גרם לו להתבייש בעצמו. הוא דמיין את עצמו חוזר הביתה, את מורין מתקשרת לדיוויד, ואת החיים ממשיכים לגמרי כרגיל, חוץ מהעובדה שקוויני גוססת בבריק. הדבר המם אותו. המכתב נח לפתחה האפל של תיבת הדואר. הוא לא היה מסוגל לשלשל אותו.

"אחרי הכול," אמר הרולד בקול רם אף שהיה לבדו, "היום יום יפה." לא היה לו שום דבר אחר לעשות. לא יזיק ללכת לתיבת הדואר הבאה. הוא חצה את פינת דרך פוסברידג' לפני שהספיק לשנות את דעתו.

לא היה אופייני להרולד לקבל החלטה פזיזה. הוא ידע זאת. מאז פרישתו לגמלאות הזמן חלף, וכל יום דמה לקודמו. רק מותניו התעבו, והוא השיר יותר ויותר שיער. שנתו נדדה בלילה, ולפעמים הוא לא הצליח לישון כלל. ועם זאת, כשהגיע מוקדם מן הצפוי לתיבת הדואר הבאה, עצר שוב. הוא התחיל כאן משהו. הוא אמנם לא ידע מה בדיוק, אך עכשיו, כשהוא כבר בתוך העניין, לא הרגיש מוכן להפסיק. אגלי זיעה ביצבצו על מצחו, הדם שעט בעוצמה בעורקיו, והוא נמלא תחושת ציפייה. אם ייקח את המכתב לסניף הדואר ברחוב פוֹר, יוכל להבטיח שהמכתב יֵצא למחרת.

השמש קפחה בחוזקה על עורפו ועל כתפיו בעודו צועד ברחובות השכונה החדשה. הרולד בהה בחלונות הבתים. לעתים ראה חדרים ריקים, לעתים הישירו אליו הדיירים מבט ואז חש צורך למהר הלאה. במקרים מסוימים ראה חפץ בלתי צפוי, כגון בובת חרסינה, או אגרטל, או אפילו טוּבָּה. פיסות קטנות ועדינות מעצמם, אשר שימשו את האנשים כשריון מגן מפני העולם החיצון. הוא ניסה לדמיין מה היה עובר אורח יכול ללמוד עליו ועל מורין אילו התבונן בחלונות ביתם שבדרך פוסברידג' 13, אך אז הבין שכנראה לא הרבה, בגלל הווילונות. הוא צעד לכיוון המזח. שרירי ירכיו החלו להתכווץ.

השפל היה בשיאו. סירות הדיג שנזקקו לצביעה התנועעו להן בשקט בנוף הירחי של בוץ שחור. הרולד צלע לו לעבר ספסל ריק, התיישב ושלף את מכתבה של קוויני מכיסו.

היא זכרה. אחרי כל השנים הללו. ולמרות זאת הוא חי את חייו השגרתיים כאילו אין שום משמעות מבחינתו לְמה שעשתה. הוא לא ניסה לעצור אותה. הוא לא בא אחריה. הוא אפילו לא נפרד ממנה לשלום. השמים והמדרכה התמזגו לגוש אחד כשהדמעות עלו בעיניו. ואז הופיעו מבעד להן דמויותיהם המטושטשות של אם צעירה ובנה. נראה שהם מחזיקים גביעי גלידה, נושאים אותם כמו לפידים. האם הרימה את הילד והושיבה אותו על קצה הספסל.

"יום יפה," אמר הרולד. הוא לא רצה להישמע כמו אדם זקן שזה עתה בכה. היא לא הביטה בו ולא הגיבה. היא התכופפה אל אגרופו של בנה וליקקה את הגביע שלו כדי לעצור את נזילת הגלידה. הבן צפה באמו והיה כל כך שקט וקרוב אליה, כאילו פניו הן חלק מפניה.

הרולד תהה אם אי־פעם ישב על המזח עם דיוויד ואכל גלידה. הוא היה בטוח שכן, אך כשתר במוחו אחר הזיכרון, לא מצא אותו. הוא חייב להמשיך. הוא חייב לשלוח את המכתב שלו.

מחוץ לפאב אוֹלד קריק ישבו עובדי משרדים, שותים בירה של צהריים וצוחקים, אך הרולד בקושי שם לב אליהם. כשהחל לטפס במעלה רחוב פוֹר התלול, חשב על האֵם שהיתה מרוכזת כל כך בבנה שלא ראתה אף אחד אחר. עלה בדעתו שמורין היא שדיברה עם דיוויד וסיפרה לו מה חדש אצלם. מורין היא שתמיד חתמה את שמו של הרולד ("אבא") במכתבים ובכרטיסי הברכה. היא אפילו זו שמצאה את בית האבות לאביו. כשלחץ על כפתור הולכי הרגל של הרמזור, התעוררה בו השאלה: אם מורין היתה בעצם הרולד, "אז מי אני?"

הרולד חלף על פני סניף הדואר אפילו בלי לעצור.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.