החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ארץ־סלע

מאת:
הוצאה: | 2021 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

ארץ־סלע מספר שני סיפורים במקביל. בראשון אנו מתוודעים לקורותיה של ילדה הנעשית לנערה ואחר כך לאישה צעירה. שמותיה של הדמות הזו, הנושאים משמעויות סמליות, מתחלפים. מתחלפים גם הנופים, שפת הדיבור ושפת הקריאה שלה וכן זהותם של רבים מהאנשים הסובבים אותה, שכן היא מהגרת, עם אמה, מסנקט־פטרבורג לחיפה.

השינויים התכופים בקורותיה של הגיבורה מבליטים את מאפייניה הקבועים. היא נתפסת תמיד זרה ושייכת כאחת. הפרטים הנגלים לנו דרך עיניה נראים לרוב כמו מבעד לעדשת מיקרוסקופ: מוגדלים, עתירי צורות, לא צפויים ונדמים כחורגים מהקשרם.

מאפיין נוסף של הדמות הזאת, שקל להתאהב בה, חוזר ומופיע במפגשיה עם בני המין השני. אלה כרוכים באלימות קשה שיש לה גוון סאדו־מזוכיסטי. אין תמה אפוא, שהיא  תופסת את גופה כמין מיכל שמתרוקן ומתמלא חליפות – מיכל מנוקב, פרוץ, מודלק, זולג ונוטף.

הסיפור השני שייך לדמות המספרת, שהיא בת דמותה הפיוטית של גיבורת הסיפור. זו מתבוננת במתרחש ממרחקים משתנים. לעתים היא מאמצת את מבטה ואת לשונה של הגיבורה שלה ולעתים היא מתארת את העולם דמוי המציאות מלמעלה ובאמצעות שפה גבוהה, כמו מתורגמת, מהודרת ומיושנת משהו, בכוונת מכוון. זו עברית "יותר טובה", במופגן, מהעברית שבה חושבים ומדברים וגם כותבים רבים מהישראלים ילידי הארץ.

המעקב אחר הקשרים העלילתיים והלשוניים הנרקמים בין דמות הגיבורה לדמות המספרת, מוביל אותנו, בין היתר, לזיהויו של הקונפליקט המשמש כעמוד התיכון של הספר. זהו המתח בין החיים לבין הספרות, המוכרע כאן דווקא, באורח מפתיע, לטובת הספרות.

ריטה קוגן היא משוררת ומתרגמת. זהו ספרה הראשון בפרוזה.

 

יגאל שוורץ

 

 

 

 

 

מקט: 15101353
ארץ־סלע מספר שני סיפורים במקביל. בראשון אנו מתוודעים לקורותיה של ילדה הנעשית לנערה ואחר כך לאישה צעירה. שמותיה של הדמות […]

החטא השלישי

אבי נכבדי, אבי מולידי! אל תביא לי בדי משי רקומים זהב וכסף, או פרוות צובל סיבירי, או מחרוזת של מרגליות מובחרות, או נזר מזדהר, או מראת טואלט של בדולח. הב לי את פרח הארגמן שאין יפה ממנו בתבל כולה.

סרגיי אקסקוב, ‘פרח הארגמן’ (מרוסית: ריטה קוגן)

הם חמישה, אדומים כדם, פרחי ציפורן יפים־יפים, פרחי המהפכה. חמישה ראשים זקופים שעלי הכותרת שלהם טרם נפתחו עד הסוף מתנוססים על גבי גבעולים ירוקים כהים, ארוכים וישרים כמו החצים של רובין הוד מיער שרווד. מאשה אהבה את רובין הוד, יותר מאשר את פיטר פן, כי פיטר היה סתם עוד ילד נבזי, ואילו רובין לקח מהעשירים המרושעים והחמדנים וחילק לעניים, כפי שכל קומוניסט ראוי לשמו היה עושה. לפעמים היא אהבה גם את פיטר, אבל היה לה ברור שגם אם יבוא אליה ביום מן הימים, לבטח ישבור את לבה כמו ששבר לוונדי ולשאר הבנות. על אף שהיתה רק בת חמש, מאשה הבינה היטב בשיברונות לב ובקומוניזם.

מאשה צפתה כמהופנטת בזֵר, מצונפת כנגד כריות המושב הגבוהות בפינה המרוחקת של הספה הגדולה, המחופה שטיח רך. לבה יצא אל הפלא האדמדם שהפציע באמצע דצמבר קפוא ומושלג. אמא הגיעה הביתה מבית הספר בצהריים המוקדמים, חיוורת ועייפה. השמיים האפורים הנמוכים של העיר הצפונית הכבידו על ראשה. הפרחים, שהיו צרורים בתוך נייר אריזה חום, הוסתרו מפני הקור בתוך צעיף הצמר הסגול העבה שלה. טיפות המים שניגרו מקצות הגבעולים הזדגגו לאיורי כפור עדינים על פני הנייר המגולגל וסיבי הצמר, ונמסו מיד עם היכנסה לדירה המחוממת. אגרטל בדולח כרסתני נשלף מן הוויטרינה, מים פושרים נמזגו עד חציו וחמישה פרחי ציפורן יפים־יפים הועמדו בתוכו בחלוקה מושלמת, כל פרח משוקע בחריץ בדולח משל עצמו. פעם מאשה שאלה מדוע אמא מביאה תמיד זרים של חמישה פרחים. אמא מיאנה לענות, אבל סבתא העירה בתוכחה שחייבים מספר אי־זוגי של פרחים. ‘זוגי זה רק לקבר. לאנשים חיים מביאים אי־זוגי, ושלושה פרחים זה לא מספיק בשביל אמא שלך, כי יש לה עודף כסף לבזבז.’ ‘לא הכל זה כסף,’ ירתה אמא, ‘וזר של שלושה, זה ממש עלוב.’

שמש נמוכה של אחר הצהריים הגיחה פתאום מבעד לזגוגיות הכחולות מקור, חלפה־הזדהרה על פיתוחי הבדולח, השחירה את שולחן העץ הגדול, הטעינה חרש את הראשים הארגמניים, שדמו עתה ללהבות האש הנצחית שבמרכז האנדרטאות לחייל האלמוני. מאשה ראתה את האנדרטאות והאש בתצלומים שחתמו את הספר עב הכרס על המלחמה הלאומית הגדולה. הספר נאסר עליה לקריאה, כי בנוסף לתצלומי האנדרטאות היו בו תצלומים בשחור־לבן של אנשים מתים. כמה מהם משולשלים מחבלי תלייה, אחרים מושלכים עירומים וירויים בבורות, ואחדים רזים ולבנים להחריד, מזדחלים בינות לערֵמות השלג ברחובות ובמעלה הגשרים של העיר. את העיר זיהתה ללא קושי, הגשרים מעל הנהר וגדרות הנחושת המעוטרות נותרו כשהיו.

שקט צמרירי הופרע מפעם לפעם באוושוש של מי ההסקה הכלואים. סבתא עוד לא חזרה ממשמרת ערב. אמא נרדמה אחרי שנטלה עשרות טיפות ולריאן. מעט מן הריח החריף של התרופה עוד נותר תלוי באוויר החם, כמו תזכורת לדבר מה מסתורי, מאיים, ששייך לעולם המבוגרים וזר לעולמה של מאשה. היא הקיצה מן הבהייה וקמה לגרור כיסא עץ גבוה מפינת התקליטים. מושב הכיסא היה קמור ורופד אריג חום כהה, וקצות רגליו היו מחודדים ונטולי ציפוי רך. על כן נזהרה לגרור אותו על השטיח ולא על רצפת הפרקט החשופה. אחר טיפסה עם שתי הברכיים על השולחן. בקצות האצבעות ליטפה את עלי הכותרת הקשיחים, את שוליהם המחורצים. לפרחי ציפורן יש ריח של כלום, כמו לשלג, ריח נקי וחגיגי. היא קירבה לפרח עין סקרנית והציצה אל תוך הגביע העדין. העין שקעה ונעלמה בתוך עשרות גוונים של אדום וורוד, קליידוסקופ חי, רקמה דקה, נושמת.

את מראותיו המאכזבים של קליידוסקופ אמיתי מאשה גילתה כאשר הפילה את זה שקיבלה לפני כמה חודשים במתנה ליום הולדתה החמישי. הוא נשמט מידיה בעודה עומדת על גשר הפיקוד (שולחן הכתיבה הגבוה של אמה) ובוחנת במשקפת המאולתרת את המפרש השחור, הנפוח, ששעט לעברה בעשרות תותחים עשנים. שני מכסי הפליז ניתקו מעל לגליל הקרטון, ומתוכו ניתזו־נשפכו הקרביים הזכוכיתיים. לשמע קול הנפץ סבתא באה בריצה מהמטבח, כרֵסה כרוכה בסינר־מפרש, מגבת מטבח לחה משתלשלת מכתפה כעיטור כבוד של שרי צבא ושרוולי חולצתה מגולגלים במעלה זרועותיה העבות. כאשר השגיחה בפתותי הזכוכית, ספקה כפות ידיים, ‘מה שברת? את הצעצוע החדש שאמא קנתה?’ היא כרעה על ברכיה וגרפה בזהירות את השברים הגדולים. כאשר השגיחה בנכדתה שעמדה לקפוץ מן השולחן ולעזור, פקדה עליה להישאר במקומה. ‘שלא תדרכי ברגל יחפה ותֵעקצי בשבר זכוכית. ככה בדיוק מקבלים אלח דם. ובינתיים תורידי את הקשקוש שקשרת לך על הראש ותחזירי אותו מקופל יפה־יפה לארון.’ סבתא החוותה בסנטרה לעבר שנץ המשי האדום שאמה נהגה לכרוך על צווארה בימים חמים יותר, ועתה היה כרוך על ראשה של מאשה בפיראטיות מושלמת. ‘מזל שזה רק הצעצוע ולא המדחום,’ רטנה סבתא בעודה ניגשת חזרה למטבח, ליטול את המטאטא. מאשה ידעה ששבירת מדחום זו עבירה כבדה. אי אפשר לאסוף את הכדורונים הכסופים כולם — מקצתם לעולם יישארו חבויים מתחת לרהיטים, ולנשום כספית זה אף יותר גרוע מלחטוף אלח דם.

אך עתה פרח ממנה זיכרון הקליידוסקופ המנופץ, נותרה אך חמדת הפרחים. הלומת יופי, מאשה כבשה את נשימתה המחורחרת קמעה מחמת הנזלת התמידית. הלוואי שהזר היה רק שלה, אוצרה הפרטי, פלאי, מכושף. השקט סביבה התעבה, האדים, הבשיל. בסוף ירדה מהשולחן, גלשה באיטיות מהכיסא לשטיח, שלא להעיר את אמא. אם היא תתעורר והראש שלה עדיין יכאב, מאשה עלולה לחטוף. אם לא סטירה, אז מילה עוקצנית ורעה, או אף גרוע מאלה, את עונש השתיקה. מאשה חמקה לחדרה על קצות האצבעות. כאשר חלפה על פני הדלת המוגפת של חדר השינה המשותף של סבתא ושל אמא, בלמה שנית את נשימתה.

למאשה היה חדר ילדים נהדר. רהיטים תואמים מסיבית ועץ בגוני ירוק בהיר ומעץ מחושף; אהיל תקרה מאריג עבה, מעוטר בחמניות כתומות עצומות; וילונות ארוכים וכבדים מאותו אריג מחומן, שפעם היו לצינוק־סתרים ופעם למערה של טום סויר; טפטים שוודיים המאוירים בגבעולים דקים ובניצות ורדים חיוורות. מאשה נהגה למרוח על הטפטים, בהיחבא, נטפים של נזלת ירוקה, מקפידה למרוח רק על הגבעולים כדי להסתירם מעיני אמה. על הקיר למול המיטה הותקנו מדפים ועליהם ספרים צפופים: דקיקים, שמאשה ידעה לקרוא בהם בעצמה, וספרים כשל מבוגרים, כריכתם קשה ודפיהם חשׂוכי איורים. והיו גם מגירות עמוסות צעצועים ובובות; שולחן כתיבה מחופה פלטת זכוכית בטיחותית, שתחתה אמא ומאשה הניחו רפרודוקציות אהובות: ‘הרקדניות הכחולות’ של דגה, ‘בוא העורבנים’ של סברסוב והדיוקן של פושקין מאת קיפרנסקי, דיוקן אפוף חוּמיוּת מצומררת. כתפו הימנית של המשורר נתונה ברדיד צמר ביתי משובץ ומבטו נודד הצידה, מהורהר וחתום. על אף שמאשה ידעה בעל פה את שמות הציירים, היא תמיד פחדה להיכשל במבחן הפתע של אמא. לעומת זאת, כאשר הצליחה לענות נכונה וללא השתהות על כל שאלות ה־’ומי צייר את זה?’ היתה זוכה למבט, ‘כאלה ילדות אני אוהבת!’ אך בעיניה של מאשה גולת הכותרת של החדר לא היו הרהיטים הנאים ואף לא ארגז הצעצועים הגדול שמתחת למיטה, שבתוכו היו ספונים אינספור אוצרות (ארבאלט כמו־אמיתי, חרב פיראטים שחורה וקוביות עץ שחוקות־אותיות לבניית מצודות וצריחים), אלא בית בובות זעיר שהתחבא על מדף קטון.

לא היה זה בית בובות רגיל, כמו זה שקנו ליוליה, השכנה, אף היא בת יחידה למשפחה יהודית, שהתגוררה בכניסה שלהם בבניין הרכבת, רב הכניסות והקומות, ברחוב שוסטקוביץ’ 6. הוריה של יוליה, שהיתה גדולה ממאשה בשנה וחודש, היו מהנדסים עסוקים, ואת רוב השעות שלאחר בית הספר והחוגים העבירה יוליה בחברת סבתא שלה, אלמנה קשישה ומעודנת, שהיתה מורה לגרמנית בגמלאות. פעם, בעת משחק מחבואים, הסתתרה מאשה בחדרה של סבתא של יוליה, מתחת לכורסה אימתנית, שכוסתה סדין משי עם גדילים חומים. מבעד לסורג הגדילים ראתה את סבתא של יוליה נכנסת בהיחבא לחדר ומוציאה מתחת למזרן מיטתה צרור בד לבן. היא פרשה את הצרור בעדינות על גבי השולחן, אספה בתנועת אצבעות ציפורית פירורים בלתי נראים ובלעה אותם. רק כאשר הוציאה בזהירות מתוך כיס החלוק פת טרייה, שעוד נשתמר בה מקצת ריח הלחם, הבינה מאשה שבתוך מפית הבד מונחת פרוסת לחם ישנה. את הפרוסה החדשה חִתלה סבתא של יוליה בהתמסרות גמורה. לבסוף נטלה את הצרור היקר, טמנה אותו עמוק מתחת למזרן ויצאה מהחדר באותו צעד רך, מתגנב. יוליה, שלא האמינה כי מאשה תצליח להסתתר בחדר סבתה בלי שזו תשגיח בה, המשיכה לנוע ולנוד ברחבי הדירה, בעודה קוראת שוב ושוב, ‘מאשה, מאשקה, איפה את? תצאי!’ רק בתום מחצית שעה והתערבות של סבתה, זחלה מאשה החוצה והכריזה על ניצחונה.

יתרון אחד היה בשהות בדירתה של יוליה — היו לסבתה קרובים בגרמניה של הטובים, ואלה שלחו חבילות בגדים וצעצועים, שכמותם מאשה לא ראתה לא בחנויות ולא אצל החברות האחרות. בין השאר היו לה מיני תצרֵפים עשויים קרטון עבה, מצופה לכה מבריקה, עם איורים מפורטים וססגוניים, וגם בית בובות בן שתי קומות, עם עליית גג וגינה, ושישה חדרים מרווחים מרוהטים ברהיטי פלסטיק בהירים וקלים.

ועל אף התפארת של בית הבובות של יוליה, מאשה היתה משוכנעת כי דירת הבובות הזעירה שלה, מתנה שאמא הביאה לה מטאלין, היתה יפה לאין שיעור. דירת הבובות שלה, שנעשתה בעבודת יד עדינה ומדויקת, מלאכת מחשבת של גילוף בעץ, כללה ארונות מטבח בדלתות מצובעות ירוק כהה כשל מחטי אשוח, שולחן חדר אוכל רחב ידיים, כיור חרסינה ולו ברז זעיר מפליז, כלי מטבח זערוריים וקיטון קריאה ובו ספרייה, כורסה מרופדת בד כתמתם ומנורה עומדת, המחופה אהיל בד כתום.

אף אחד לא גר בדירת הבובות של מאשה. מפעם לפעם הניחה לאחד הפּוּפְסִים שלה, בובות קטנות עשויות פלסטיק נבוב וצורתן צורת תינוק יונק, לבלות בדירה שעה קלה. אך הדירה נועדה למבוגרים ולא לתינוקות, ולמאשה לא היתה אף בובה הולמת. יום אחד יוליה סיפרה לה שבאמריקה הקפיטליסטית יש בובות קטנות מידות, בעלות גוף תמיר, ארוך גפיים, פני נערה מצוירים ושיער אמיתי, שופע ונוח לסירוק. עוד לחשה לה יוליה, כי לבובות־נשים הללו יש שדיים, חריץ ישבן ואף עוד חריץ אחד, החריץ הסודי, זה שנחבא בתחתית הבטן. האוזן הנלחשת של מאשה התלהטה. היא עשתה עצמה כעסוקה במציאת חלק עלום של תצרף שעליו שקדה אותה שעה, ולאחר זמן קצר פרשה לביתה באמתלת מטלות בית שלא היו. מאשה הרהרה רבות בבובה־אישה ומיאנה להאמין בקיומה. אמנם יוליה נשבעה שראתה אחת כזו במו עיניה אצל ילדה אחרת, שהוריה היו חברי מפלגה וידיהם היתה משגת מקסמי הקפיטליזם. אך ליוליה עצמה לא היתה בובה כזו, ומאשה ידעה לבטח כי לה לעולם לא תהיה בובה־אישה כזאת משל עצמה, ועל כן דירת הבובות הנהדרת שלה נותרה דוממת ושוממה.

אך פיסת קרטון בודדה, בעלת צורה מסורבלת משופעת שקעים ובליטות, הצליחה להתגנב לדירה והפכה בה לדיירת צללים. מעליה ניבטה מחצית ראשו של רובין הוד חבוש מצנפת ירוקה והבעת פניו, פני עלם נאים, אומרת עוז מחוצף. היה זה חלק מתצרף בן מאה חלקים, המציג את רובין הוד ואנשיו העליזים מניסים את קלגסיו של השריף מנוטינגהם. ימים ארוכים חיפשה יוליה אחר החלק החסר, נברה מתחת לרהיטים ולשטיחים, בדקה בעשרות קופסאות תצרפיה, ואף חיטטה במכל האיסוף של שואב האבק הגרמני של אמה. אולם, כל אותו הזמן ניצב החלק החסר בפינה מרוחקת של דירת הבובות של מאשה, משקיף בעינו האחת, בורקת וקרבית, לעבר קיטון הקריאה.

מאשה נכנסה לחדרה, סגרה מאחוריה את הדלת, לאט כדי שלא תיטרק, ונפנתה אל דירת הבובות. תחילה הזיזה קלות את ארונות המטבח הצמודים לדופן המדף ושלפה מאחוריהם פיסת נייר גזורה למלבן. היא הכניסה אותה בזהירות אל בין שני ספרים עומדים, הלחוצים זה כנגד זה, כך שכריכתם הקשה תשלים את מלאכת היישור. אחר שבה אל דירת הבובות, הזיחה מעט את הכורסה, העמידה את שולחן האוכל באמצע והציבה את ארבעת הכיסאות במרחק מה ממנו, כיסא לכל צלע. אחר כך הוציאה צלחות, צלוחיות, ספלים וכוסות מתוך ארונות המטבח ומזלגות וסכינים זערוריים מתוך מגירונת נשלפת, וערכה את השולחן. הכוסות לשמאל הצלחות, כמותן גם המזלגות — הסכינים לימין. כשסיימה את מלאכת הסידור שלפה את מלבן הנייר מבין הספרים וניגשה לשולחן הכתיבה. היא חלצה את אנפילאותיה והתיישבה ברגליים מקופלות על הכיסא המרופד בד נעים. כפות רגליה הנתונות בגרבוני כותנה ישנים ורכים התחככו זו בזו בהנאה פעם ופעמיים בלי משים, לכודות מתחת לישבנה. חום מרוגש אחז בה, לא החמימות המלטפת כשל ההסקה, אלא צמרמורת־טקטוקים המבשרת חולי, מְצִינה ומלהיטה חליפות. היא הניחה את חלקו החיצוני, הקר, של כף ידה על המצח. בדיקתה לא העלתה דבר, כי ידה היתה חמה יותר ממצחה, אך התחושה הסחרחרה מיאנה לפוג. מאשה זכרה כי על מנת לבדוק מהימנה את חומרת חוּמהּ אמא נהגה לנשוק למצחה בשפתיים קרירות, צמודות זו לזו בדאגנות, משק שפתיים מרפרף שהשתהה אך לכמה שניות, שעה שמאשה ביקשה שיארך עוד ועוד. עלה בדעתה ליטול את המדחום החבוי בשידת הטואלט בחדרן של סבתא ושל אמא, אך היא ביטלה מיד את המחשבה הזאת. במקום זה היא התרוממה מעל הכיסא, הצמידה את המצח אל פלטת הזכוכית הקרה ועצמה את עיניה. נעימות פשטה בה. היא מחצה את מצחה כנגד הזכוכית בכל הכוח, נזהרת שלא ליפול מטה מהכיסא. אחר כך פקחה את עיניה. הרפרודוקציות הצבעוניות היו כה קרובות, קרבה מיקרוסקופית, מבעיתה, עד כי הצליחה להבחין בקמטוטים הזערוריים על גבי נייר הכרום ובשריטות הנעלמות על פני משטח הזכוכית. הרקדניות הכחולות אווששו בחצאיות הטוטו, העורבנים היטלטלו מעל לעצים העירומים ופושקין הביט בה עין בעין, כמזכיר שעליה להזדרז.

היא זקפה את ראשה. היה עליה לסיים להכין את האיגרת. כבר לפני שבוע התקינה בסתר איגרת שגזרה מנייר נאה וקשיח מתוך אלבום לאקוורלים. את האיגרת איירה בצבעי המים החדשים שנראו כמו פרלינים עטופים פעמיים: תחילה נייר כסף ואחר כך הנייר הרגיל שעליו נרשם שם הצבע לצד ריבוע בצבע הזה בדיוק. יצאה לה איגרת נהדרת, פורחת ושמשית, וגבה נקי מכתמים. רק שהמים הרבים, שנדרשו לשם צביעת הרקע, גרמו לנייר להתעוות, כך שהיה עליה לאתר מקום מסתור שישמש גם ככלי מהדק ומיישר.

תהיה זו הפעם הראשונה שלצד האיור המסורתי היא תרשום מילות ברכה בכתב יד מחובר. לקרוא ולכתוב באותיות דפוס מופרדות היא ידעה מזה חצי שנה, אבל רק לאחרונה למדה לכתוב במחובר, כמו גדולה. תחילה תרשום את הספרות — שתיים ושמונה, שורה אחת מתחת תרשום — למָמוֹצ’קה האהובה, ובשורה האחרונה, בהזחה ימינה ובאותיות קטנות יותר — ממאשה. את כתיבת המילים מאשה תרגלה שוב ושוב בחלקה האחורי של דפדפת שורות. את מניין שנות אמה ואת דוגמת המילים השיגה מסבתא, שרשמה זאת עבורה על דף שורות נפרד.

מאשה שלפה ממגירת מכשירי הכתיבה סרגל עץ קטן ועיפרון, חידדה אותו, נזהרת שלא לשבור את החוד, ושרטטה שלוש שורות בגב הגלויה — שלושה קווים בלתי נראים כמעט, במרחק שני סנטימטרים זה מזה. אחר כך חידדה את העיפרון שנית והחלה כותבת, לאט, במאמץ, בלשון משורבבת ובחרחורי אף עמומים. כאשר סיימה, נשענה לאחור ובחנה בשביעות רצון את התוצאה. לבסוף יישרה את הגלויה והחביאה מחדש במקומה שמאחורי ארונות המטבח בבית הבובות. אחר כך הוציאה מן המגירה מספריים כבדים, בעלי ידיות עגולות, העטופות בפלסטיק כתום. לא פעם שיחקה בידיות המספריים, מפרידה אותן זו מזו ומדמה אותן למשקפיים משונים. אמא צחקה שהיא עוד תגזור לעצמה את האף, וסבתא נזעקה שהיא עלולה לעקור לעצמה את העיניים.

מאשה פתחה חרש את דלת חדרה והקשיבה קשב רב לרחשים בדירה. השקט עודנו עטף סביב כמו שמיכת מוך עבה, אולם השמש נעלמה. אפלולית דקה, ריחה כאזוביון, נשפכה מבעד לחלונות הלא מוגפים ופשטה בבית, תחילה בפינות, אחר כך בחללים. אמא עדיין ישנה.

כאשר סבתא חזרה הביתה הופר השקט באחת. המפתחות קרקשו בתוך המנעולים הכפולים, המגפיים הכבדים מתוצרת מקומית (‘ולא הזבל האוסטרי שאמא שלך קונה לעצמה ביוקר ואז מסתובבת כל החורף עם רגליים רטובות ואף דולף’) צעדו בביטחון על גבי רצפת הפרקט של המבואה והרעישו כמו גדוד פרשים. ‘מישהו בחיים פה?’ קולה של סבתא הדהד בחלל הבית ומאשה נמלאה שמחה יוקדת. ‘בבושקה, בבושקה הגיעה!’ היא זינקה מתוך חדרה ודילגה לעבר סבתה, ממהרת לחבק חזק־חזק את מותניה העבים, להשקיע את ראשה בתוך כרסה הגדולה, הרכה, המנחמת. ‘טוב, טוב. תני לי להוריד את המעיל. איזה חום פה!’

‘בבושקה, את יודעת, יש לי משהו כל כך יפה להראות לך!’ פטפטה מאשה וקולה הדק נסק והציף את הבית. ‘איפה אמא?’ שאלה סבתא בלי שהשגיחה בתביעת נכדתה. היא נפנתה אל המטבח והחלה פורקת על דלפק השיש את המצרכים שהביאה בתוך שקית קניות סרוגה מתקפלת, שקית שדמתה בעיני מאשה לרשת שיער מהודרת של גברות. ‘היא ישנה, כואב לה הראש.’ ‘שוב ישנה? מה עם האוכל? היא הכינה משהו?’ ‘לא, אבל אני לא רעבה, בבושקה. בואי, אני צריכה להראות לך משהו יפה כל כך!’ ‘טוב, טוב. את כמו קרצייה בישבן. צריכה, אה? בואי כבר. מה את צריכה להראות לי?’

מאשה הצעידה את סבתא בגאווה לחדרה, אוחזת בסינרה הכחול כמו במושכות של סוס הרתום למזחלת. ‘נו, מה?’ סבתא נעמדה על מפתן הדלת ותרה בעיניה אחר דבר מה חדש. מאשה משכה אותה פנימה וסגרה את הדלת. ‘קודם את זה,’ מאשה שלפה את האיגרת החתומה והציגה אותה בגאווה, אוחזת בשוליה בקצות האצבעות. ‘מה זה? הברכה? יפה מאד! כתבת הכל כמו שצריך? כל הכבוד, ילדה נבונה. זהו? אני יכולה ללכת? מישהו בכל זאת צריך להכין ארוחת ערב בבית הזה.’ ‘לא, בבושקה, בואי הנה,’ מאשה דחקה בה בעדינות לעבר דירת הבובות הקטנה, ‘תתכופפי ותראי.’ סבתא נאנחה ונרכנה קדימה. היא היתה מורגלת ביצירות שהמציאה נכדתה, פעם מנייר, פעם מבלוטים, אצטרובלים וזרדים יבשים שליקטה בחוץ. אולי בזאת הצדק היה עם אמה — הילדה בעלת כישרונות, לא לחינם גררה אותה כאחוזת תזזית למיני חוגים, לשיעורי ציור, לשירה במקהלה.

נדרשו לסבתא שניות אחדות להבחין בדבר מה שונה בתוך המדף הקטן, המועם. כשעיניה התרגלו לחשֵכה היא נשכה בחוזקה את שפתה התחתונה והחניקה צעקה. ‘מה קרה, בבושקה? זה לא יפה?’ ‘זה… זה יפה מאד. מאד. אמא יודעת שגזרת אותם?’ ‘לא, זו הפתעה!’ עלצה מאשה. סבתא התרוממה לאט, יד אחת תומכת בתחתית גבה, יד שנייה נאחזת בארון המדפים, והלכה לחדר השני, המוגף. מאשה שמעה את חריקת הדלת הנפתחת ואת הנקישה המתכתית של לשון הידית הננעלת, ואחר כך את המלמולים הכבושים. חשש החל מתגנב ללבה. היא יצאה חרש למסדרון וניסתה להקשיב למה שנאמר מאחורי הדלת הסגורה. לפתע הדלת נפתחה בחבטה ואמא, לבושה כותונת לבנה דקה ורדיד צמר חום על כתפיה המגולות, פרצה מתוך החדר. שערה המתולתל היפה התנחשל נִפְרָעוֹת סביב ראשה, משקפיה הגדולים נחו על אפה במעוקם והבעה משונה חתמה את עיניה החומות. בלי להסתכל על מאשה היא דהרה לסלון. סבתא נחפזה אחריה בכבדות. מאשה התגנבה מאחור בצעדים קטנים, בלתי נשמעים.

צעקה רמה נישׂאה בדירה. ‘אבל למה! למה! למה היא עשתה את זה! למה היא גזרה אותם! את כולם! למה! היא מפגרת? היא מרושעת? למה! היא שונאת אותי? היא רוצה לעשות לי דווקא? היא תמיד רוצה לעשות לי דווקא!’ הצעקה התחלפה ביבבות מקוטעות, חסרות פשר. ‘נו, ששש… היא לא התכוונה. היא רצתה לקשט קצת. זה באמת יצא יפה מאד. היא לא חשבה.’ מאשה השתופפה והציצה מבין רגלי המבוגרות. חמישה חצים ערופים, ארוכים וישרים, צבעם ירוק כהה, שעווני ומבריק, ניצבו בחלוקה מושלמת בתוך אגרטל הבדולח המואר בעוצמה בשמיניית אגסי החשמל של הנברשת הגדולה.

‘בטח שהיא לא חשבה! למה, היא חושבת על עוד מישהו מלבד עצמה? ילדה רעה! רעה!’ אמא כשלה מתוך הסלון, פניה אדומים, נפוחים, עיניה רושפות ואפה דולף. מאשה נסוגה והתכווצה. סבתא הופיעה מאחורי אמא, עקפה אותה, גררה את מאשה לחדרה וטרקה מאחוריה את הדלת, חוסמת בגופה את המעבר. ‘זהו! די עם ההיסטריה! אפשר לחשוב! פרחים! מחר נקנה חדשים. היא לא התכוונה. היא רצתה שיהיה יפה.’ ‘בטח, יפה. שיהיה יפה רק לה. רק לה. תמיד רק לה!’ אמא הרימה את ידה, דקה וחשופה, והטיחה מהלומת אגרוף קטנה ובודדה על גבי הדלת המוגפת. ‘שעות עמדתי בתור. בכפור הזה. שעות. כדי שיהיה לי למחר… פרחים.’ היא התחילה לבכות, בכי קטן וחרישי. ‘ששש… הכל בסדר. היא ילדה טובה. היא אוהבת אותך. גם את אוהבת אותה. די. מחר יבואו הבנות, החברות שלך. תשבו, תפטפטו. גם הוא יתקשר. בטח עוד הערב. או מחר.’ קולה של סבתא הזרים עוד ועוד מילות נחמה, ידיה הגרומות ליטפו ברוך את תלתלי בתה, יישרו את רדיד הצמר מעל כתפיה. ‘לכי תתלבשי. עוד תצטנני. לכי.’

מאחורי הדלת המוגפת ניצבה מאשה כמאובנת, רגליה צמודות זו לזו בחוזקה. בטנה השמיעה קול קרקור. הקולות בחוץ שככו ונסוגו, ואף היא עצמה שככה ונסוגה מפני הדברים. עלטה צפופה נמזגה מן החוץ מבעד לשני החלונות הגדולים, שטרם ירד עליהם מסך הווילונות. מאשה לא העזה ללחוץ מעלה את מתג החשמל. היא פשטה מוכנית את אנפילאותיה, העמידה אותן זו לצד זו לפני המיטה, פשטה את הגרבונים ותלתה אותם במסודר על גבי מסעד הכיסא. כפות הגרבונים הירקרקות נשמטו בלא ממשות מטה, נראות אך בקושי בתוך החשֵכה. היא עצמה את עיניה והחלה פוסעת לפנים, יחפה, תחילה על רצפת הפרקט המוצנת, ואחר כך על גבי השטיח הישן שנפרש בחדרה רק בחורף. היא פרשה את ידיה לצדדים והניחה את כפות רגליה זו אחר זו, חרישית, כמו פעלולנית ההולכת על קורה ותחתיה אך בור פעור וחשֵכה. השטיח נגמר ושוב הרצפה הקרה עקצה את כפות רגליה היחפות. היא נבלמה רק כאשר הגיעה אל החלונות, שם שבה ופקחה את עיניה. עתה שמה לב כי פתותי שלג בודדים, מרוחקים זה מזה, החלו נופלים מטה, מצטברים לאטם לכדי חופנים קטנים על גבי האדנים מבחוץ, צובעים במכחול דק, לבנוני את גן השעשועים החלוד, את דרכי האספלט המבוקעות, את הפנסים המגובננים, מעלימים מן העין את הבניינים הסובבים, התאומים הכעורים של הבניין שלה, על חלונותיהם המוארים והשחורים, שורות־שורות של ריבועים מנצנצים, כמו עשויים נייר כסף, וריבועים אטומים, מתים. פתע ביקשה לפתוח את אחד החלונות. אך סוגר החלון היה גבוה מכדי שתגיע אליו מבלי להזיז את הכיסא. תחת זאת נפנתה אל אחד הווילונות המחומנים, המכונסים לכדי מגילת בד צפופה, נשפכת, ונתעטפה בו כולה. בתוך הווילון החשֵכה הפכה מוחלטת. מאשה פערה את עיניה, אך לא הצליחה לראות דבר, כמו נבלעה בבטן ספינה טרופה, כמו נעקרו עיניה במקור עורב. נשימתה הפכה כבדה, חורקנית, ומפלצות החלו מגיחות מתוך האפלה, מכשפים ומכשפות שגונבים זמן חיים מילדים, שודדים שטניים שכל רצונם הוא להצעיד בני אדם תמימים על קורה ולשסע גרונות, אימהות חורגות טובות מראה, שפניהן האמיתיים, המרושעים, נגלים אך ורק כשהם משתקפים במי מעיין זכים. היא הדפה את שולי הווילון, נאבקת על נשימתה, שמטה את עצמה מטה, על הרצפה, וזחלה הלאה משם, על ארבע. היא זחלה במהירות, כמו תינוקת, עד הגיעה לקו המדף הקטון שבו שכנה דירת הבובות.

החדר עמד חשוך. הילדה ישבה, מכונסת איברים, על השטיח שעל הרצפה. נוגה לבנוני דק עלה ממלבן האיגרת שאחזה בידיה, ופניה הביטו ללא ניע לעבר דירת הבובות, בתוכה מחצית פניו של רובין הוד שפתה קומקום זעיר בעבור ארבעה ראשים ארגמניים נהדרים, שהסבו, כל אחד בכיסאו, סביב שולחן האוכל הערוך, שעה שהחמישי נרדם, ספון בתוך הכורסה הכתומה, לצד ספר זעיר.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.