לויס היא מתכנתת צעירה ומבריקה, שמקבלת עבודה בחברת רובוטיקה חדשנית ועוברת לסן פרנסיסקו. היא עובדת יותר מדי, מבלה פחות מדי, […]
אכלנית מספר אחת
ארוחת הערב שלי ודאי הייתה מסתכמת בתחליף מזון, כמו בכל יום, אלמלא הדביק מישהו על דלת הדירה שלי עלון המפרסם את שירות המשלוחים המורחב של מסעדה שכונתית סמוכה.
בדיוק חזרתי מהעבודה, ועור הפנים שלי היה יבש מרוב לחץ — זה קרה לי לא מעט — ובמצבים כאלה לא היה לי בדרך כלל שום עניין בהתנסויות חדשות. מנת הסְלוּרי שלי חיכתה לי בפנים.
אבל התפריט סקרן אותי. המילים נכתבו בכתב יד יציב וברור — למעשה, בשני סוגי כתב: כל פריט נכתב גם באל”ף־בי”ת המוכר לי וגם באל”ף־בי”ת אחר, משונה, קירילי־משהו, עתיר נקודות ואותיות מסולסלות. בשתי השפות היה התפריט תמציתי: מרק חריף או כריך חריף או ארוחת קומבו (חריף בריבוע), וכל המנות, כך נטען בתפריט, צמחוניות.
שם המסעדה התנוסס בראש התפריט באותיות גדולות ומקושטות: מרק ולחם שאור בקלמנט. בתחתית הדף הופיע מספר טלפון לצד התחייבות לשירות משלוחים מהיר. רחוב קלמנט היה במרחק כמה דקות הליכה מהדירה שלי. התפריט הקסים אותי, ומאותו רגע הערב שלי, ובעקבותיו גם החיים שלי, קיבלו תפנית יוצאת דופן.
חייגתי את המספר, ומישהו ענה לי מייד. זה היה קול של גבר, והוא נשמע קצר נשימה. “מרק ולחם שאור בקלמנט! אפשר להמתין רגע?”
אמרתי כן, ומוזיקה התחילה להתנגן — שיר בשפה לא מוכרת. רחוב קלמנט הוא עורק תנועה רב־לשוני שפועמות בו בעת ובעונה אחת קנטונזית, בורמזית, רוסית, תאית, ואפילו קמצוץ של גאלית. השיר לא היה באף אחת מהשפות האלה.
הקול חזר. “כן! שלום! מה תרצי להזמין היום?”
הזמנתי את החריף בריבוע.
עברתי לסן פרנסיסקו ממישיגן, שם גדלתי ושם התחנכתי ושם, רוב הזמן, הגוף שלי תפקד בצורה בריאה ומאוזנת. אבא שלי עבד בג’נרל מוטורס כמתכנת בסיסי נתונים. הוא אהב את העבודה שלו ועודד אותי להתעניין במחשבים מאז שהייתי קטנה, והתוכנית שלו הצליחה, כי מאז ומעולם חלמתי ללכת בדרכו, מה גם שבדיוק באותן שנים מקצוע התכנות פתח את שעריו הנוצצים לאוכלוסיות נוספות, ומחלקות למדעי המחשב החלו לחזר בעקשנות אחרי סטודנטיות במטרה לצרף אותן לשורותיהן. נעים להיות מחוזרת.
וחוץ מזה, הייתי טובה בזה. אהבתי את השגרה המחזורית של אתגר ופתרון: היה מספק מאוד לפצח בעיות תוכנה. במשך שני קיצים, בזמן הלימודים בקולג’, עשיתי התמחות בחברת ‘קראוּלי מערכות שליטה ובקרה’, שישבה בסאותפילד וסיפקה מערכות בקרה למכוניות החשמליות של שברולט. כשסיימתי ללמוד, היה לי שם תפקיד מובטח.
זאת הייתה עבודה עדינה שדרשה תשומת לב קפדנית, והיא הזכירה במשהו הנחה של לבנים: הייתה לי רק הזדמנות אחת לבצע אותה כמו שצריך. המחשב בעמדה שלי היה ישן ולפחות שני מתכנתים עבדו עליו לפניי, אבל מאגר הקוד היה חדשני ומעניין. ליד מסך המחשב הצבתי תמונה של ההורים שלי וגם קקטוס קטן שקראתי לו קוּבּריק. קניתי בית בפרבר סמוך בשם פֶרנדֵייל.
ואז גייסו אותי. מישהי יצרה איתי קשר דרך הפרופיל המוזנח שלי בלינקדאין (בפרופיל שלה היה כתוב שהיא מנהלת גיוס טאלנטים בחברת ג’נרל דֶקסטֶריטי מסן פרנסיסקו) ושאלה אם היא יכולה להתקשר אליי לריאיון טלפוני קצר. הסכמתי. יכולתי כמעט לשמוע את החיוך הידידותי שלה מהצד השני של הקו. ג’נרל דקסטריטי, היא אמרה, מייצרת זרועות רובוטיות חדשניות מהשורה הראשונה לשימוש במעבדות ובמפעלים. הם מחפשים מתכנתים עם רקע במערכות בקרה מוטוריות, ובסן פרנסיסקו, הסבירה, אין הרבה כאלה. היא אמרה שמערכת הסינון הממוחשבת שלהם דירגה אותי גבוה בדירוג ההתאמה למשרה ושהיא מסכימה עם התוכנה.
זה מה שאני חושבת על בני גילי: אנחנו דור שגדל על הוגוורטס, ומה שאנחנו רוצים יותר מכול הוא שמישהו יבוא וימיין אותנו.
ישבתי במכונית שלי במגרש החניה הקטן שמאחורי הבניין של קראולי מערכות שליטה ובקרה, ברחוב 10 מַייל מערב בסאותפילד, והרגשתי שהמציאות שלי מתחילה להיסדק. זה היה חריץ כמעט בלתי נראה, אבל הוא הספיק כדי שאוכל להציץ דרכו החוצה.
מצידו השני של הקו, מנהלת הגיוס סיפרה על אתגרים יוצאי דופן שרק המוחות המבריקים ביותר יוכלו להם. היא סיפרה על סל הטבות רחב ועל אוכל בחינם ועל, רגע, האם אני צמחונית במקרה? לא, כבר לא. טוב, אולי כשאעבור לקליפורניה ארצה לחזור לזה. היא סיפרה על אור שמש. השמיים מעל מגרש החניה של חברת קראולי היו אפורים ורטובים כמו שלדה של רכב.
ואז מנהלת הגיוס הפסיקה לספר סיפורים, והציעה לי עבודה. היא נקבה בסכום שהיה גבוה מהמשכורות של שני ההורים שלי ביחד. עברה פחות משנה מאז שסיימתי ללמוד. שוב חיזרו אחריי.
עשרה חודשים אחרי שלקחתי משכנתה נמוכה, אופיינית למישיגן, מכרתי את הבית בפרנדייל בהפסד קטן מאוד. לא הספקתי לתלות כלום על הקירות. כשנפרדתי מההורים שלי, התחלתי לבכות. הקולג’ שבו למדתי היה במרחק שעה נסיעה, כך שזאת הייתה הפרידה האמיתית. דחפתי את כל החפצים שלי למושב האחורי של המכונית, חגרתי את הקקטוס מהמשרד שלי במושב הנוסע, ויצאתי למסע הארוך אל הצד השני של המדינה.
נהגתי מערבה דרך מעבר צר בהרי הרוקי, חציתי את השממה המאובקת של נוואדה, ונקלעתי בבת אחת לנוף הירוק והאנכי של קליפורניה. זה הדהים אותי. דרום־מזרח מישיגן הוא אזור מישורי, כמעט שקוע. כעת נכנסתי, לראשונה בחיי, לעולם תלת־ממדי.
בסן פרנסיסקו חיכתה לי דירה זמנית, ומי שעוד חיכתה לי הייתה מנהלת הגיוס, על המדרכה מחוץ לבניין המטה מחופה הלבנים של ג’נרל דקסטריטי. היא הייתה פצפונת, בקושי מטר חמישים, ולחיצת היד שלה הייתה חזקה באופן מפתיע. “לוֹיס קלֶרי! ברוכה הבאה! איזה כיף שבאת!”
השבוע הראשון היה מדהים. אני ועוד כעשרה דקסטריטים (כך עודדו אותנו לקרוא לעצמנו) מילאנו טפסים של ביטוח בריאות, קיבלנו חבילה של אופציות פנטום והקשבנו לאדם שדקלם לנו את ההיסטוריה הקצרה של החברה. בחדר האוכל של העובדים, במקדש קטן במרכז החדר, ראיתי את האבטיפוס המקורי של הזרוע הרובוטית שפיתח מייסד החברה: יד שרירית בעלת שלושה מפרקים שהייתה כמעט בגובה שלי. היה אפשר לומר לה, “זרוע, משימה חדשה. תגידי שלום!” והיא הייתה מתחילה לנופף בתנועה רחבה ונלהבת.
התחלתי להתוודע למערכת ההפעלה של החברה, ArmOS. פגשתי את פיטר, ראש הצוות שלי, שלחיצת היד שלו הייתה חזקה אפילו מזו של מנהלת הגיוס. סוכן הנדל”ן של החברה מצא לי דירה בשכונת ריצ’מונד, ברחוב קברילו, בשכירות שהייתה גבוהה פי ארבעה מתשלום המשכנתה החודשי שלי במישיגן. סוכן הנדל”ן הושיט לי את המפתחות לבית ואמר, “זה לא מקום גדול, אבל גם ככה בקושי תהיי כאן!”
המייסד של ג’נרל דקסטריטי, גבר צעיר להפליא בשם אנדריי, הוביל את כל העובדים החדשים למרכז הַקנָיית המיומנויות בצד השני של רחוב טאונסנד, שהתגלה כבניין נמוך ששימש בעבר חניון רב־מפלסי. רצפת הבטון עדיין הייתה מנוקדת בכתמי שמן, ובמקומות שבהם חנו פעם מכוניות, ניצבו עתה אינספור זרועות רובוטיות, שלושים זרועות בשורה. ציפוי הפלסטיק שלהן היה בצבע כחול־דקסטריטי, קווי המתאר של הזרוע היו נעימים ומדויקים, ועל בליטה מתונה, שסימלה את השריר הדו־ראשי, התנוסס לוגו הברק החביב של ג’נרל דקסטריטי.
כל הזרועות התחילו לפעול בבת אחת. הן נופפו וטפחו והתיישרו ונקמצו לאגרוף. אם זה היה אמור להרשים אותנו, זה עבד.
כל המחוות הללו הן פעולות חזרתיות, הסביר אנדריי, שכיום מבוצעות על ידי שרירים אנושיים, מוחות אנושיים. חזרתיוּת, כך אמר, היא אויבת היצירתיות. פעולה חזרתית אמורה להיות מבוצעת על ידי רובוטים.
היינו במסע לביטול העבודה.
וכדי לעשות את זה היינו צריכים: לעבוד כמו משוגעים.
שבוע ההיכרות שלי בחברה הסתיים ביום שישי בערב, בחגיגה שכללה בירות וטורניר פינג־פונג נגד אחת הזרועות הרובוטיות, שכמובן ניצחה את כולם. ואז התחלתי לעבוד. לא ביום שני. למחרת בבוקר. בשבת.
הרגשתי כאילו מישהו שאב אותי — ווווש — לתוך שפופרת אוויר פנאומטית.
המתכנתים בג’נרל דקסטריטי היו שונים לגמרי מהעמיתים שלי בקראולי, שמרביתם היו אנשים נינוחים בגיל המעבר שהדבר האהוב עליהם ביותר היה הסבר סבלני על נושא זה או אחר. לדקסטריטים לא הייתה סבלנות לכלום. רובם היו צעירים שנשרו מהקולג’. בער להם להתחיל לעבוד כאן, ובער להם לסיים עם זה ולהיות עשירים. רוב העובדים היו גברים רזים נורא בעלי הבעת פנים קפואה, פנטומים במכנסי ג’ינס יפניים וסניקרס במהדורה מוגבלת. הם התחילו לעבוד בשעות הבוקר המאוחרות וסיימו רק אחרי חצות. הם ישנו במשרד.
לא פעם גם אני נכנעתי לספות הרכות, המרופדות בכחול־דקסטריטי, אף על פי ששנאתי את הרעיון שאני ישנה במשרד. לא פעם שכבתי בלילה על הספה ובהיתי בתקרה — בצינורות החשופים, בחיווט הצבעוני המפותל שנשא מידע לכל קצות המשרד — והרגשתי שהבטן שלי מתהפכת. חשבתי שיש לי קקי והלכתי לשירותים והתיישבתי על האסלה, אבל כלום לא קרה. אחרי כמה דקות, חיישן התנועה היה מכבה את האורות והכול היה מחשיך. לפעמים הייתי נשארת שם קצת. ואז היה עולה לי רעיון לשורת קוד, והייתי מדדה בחזרה אל העמדה שלי ומקלידה אותו.
בסאותפילד, בקראולי מערכות בקרה, קלארק קראולי היה מכנס אותנו פעם בחודש ואומר לנו: עבודה טובה, חברים, תמשיכו ככה! בסן פרנסיסקו, בג’נרל דקסטריטי, אנדריי היה שולח לנו דוח ביצועים כַּמותי בכל יום שלישי וחמישי וכותב: אנחנו רוצים לחולל מהפכה בשוק העבודה, וזה הזמן שלכם, של כולכם, לתת עוד פּוּש.
התחלתי לשאול את עצמי אם אני בכלל מסוגלת לתת עוד פּוש. במישיגן, לכל העמיתים שלי היו ילדים ותחביבים שהם התייחסו אליהם ברצינות רבה. כאן, לפנטומים לא היה כמעט כלום: הם היו מחוללי תוכן ממוחשב ושורות קוד בדמות אנשים. התאמצתי מאוד לעמוד בקצב שלהם, אבל משהו בתוכי נחסם. הטורבינה שלי לא הסתובבה כמו שצריך.
בחודשים שלאחר מכן הייתה לי תחושה קבועה שהמשאבים שלי הולכים ומידלדלים, אבל ניסיתי להתעלם ממנה. העמיתים שלי עבדו בקצב הזה שלוש שנים בלי הפסקה, אז איך אני יכולה להיכנע אחרי פחות מקיץ אחד בסן פרנסיסקו? הייתי אמורה להיות עובדת מבטיחה, תוספת מרעננת לחברה.
אבל לא הרגשתי רעננה.
השיער שלי נעשה דק ודליל.
הבטן שלי כאבה כל הזמן.
שהיתי בדירה שלי ברחוב קברילו במצב כמעט קטטוני, עם מוח קמל ותאי עצב מותשים. ההורים שלי היו רחוקים ממני, כלואים בתוך חלון של שיחת וידיאו. חוץ מכמה דקסטריטים, שהיו בטראומה בדיוק כמוני, לא היו לי שום חברים בסן פרנסיסקו. הדירה שלי הייתה קטנה וחשוכה, והשכירות הייתה גבוהה מדי, והאינטרנט היה איטי.
ההזמנה שלי מ’מרק ולחם שאור בקלמנט’ הגיעה שתים־עשרה דקות אחרי שהתקשרתי אליהם, בידיו של צעיר בעל פנים נעימות שהיו מוסתרות למחצה מאחורי קסדת אופנוע בצבע קטשופ. מתוך הקסדה בקעה הלמות בסים עמומה, והוא נדנד את ראשו לפי הקצב.
הוא בירך אותי לשלום בקול רועם ובמבטא כבד שלא הצלחתי לזהות: “ערב טוב, חברה!”
האנשים המופלאים ביותר בעולם הם אלה שמצליחים לקרוא לאדם זר “חבר” ולהתכוון לזה במובן העמוק ביותר, בלי שזה יישמע צבוע. אנשים שמעוררים אמון בתוך שניות ספורות.
חיפשתי בכיס שלי כסף מזומן, ובזמן ששילמתי לו, עלה פתאום בדעתי לשאול, “איזה מין אוכל זה?”
עיניו אורו כמו שלט ניאון. “זה האוכל של העם המאזְגי! אני מקווה שהוא יהיה לך טעים. אם לא, תתקשרי שוב. אח שלי יכין אותו טוב יותר בפעם הבאה.” הוא מיהר לעבר האופנוע שלו, ואז עצר באמצע הדרך והסתובב אליי ואמר, “אבל זה יהיה לך טעים.” הוא נופף לעברי, ומבעד לנהמת המנוע חזר ואמר: “זה יהיה לך טעים!”
נכנסתי לדירה, הנחתי את האוכל על השיש — שהיה ריק מכל סימן לבישול, ובעצם, מכל סימן לנוכחות אנושית באשר היא — הסרתי את העטיפה של הכריך, פתחתי את הקופסה של המרק ואכלתי את ארוחת הקומבו (חריף בריבוע) הראשונה בחיי.
אם סגולות המרפא המופלאות של מרק הפוֹ הווייטנאמי גורמות לכל מרק עוף אחר עם אטריות להיראות כמו קערה של מי קולחין — והדבר אינו מוטל בספק — הרי שהמרק החריף הזה העביר גם את מרק הפו לקטגוריה של מי קולחין. הוא היה שמימי. הכריך היה קצת יותר חריף ובתוכו נחו נתחים דקים של ירקות שהושרו ברוטב אדום זרחני כלשהו. שתי הפרוסות העבות של הלחם היו קלויות ביד אמן ומיתנו היטב את חריפות הרוטב.
כאב הבטן שלי התפוגג, והמוח שלי התעורר לחיים. נאנחתי אנחה עמוקה שהפכה לגרעפס מהדהד, והתחלתי לצחוק בקול רם, לגמרי לבד, במטבח שלי.
הרמתי את המגנט היחיד שהיה לי על המקרר, הנחתי לקופון הנחה מבריק של פיצה לצנוח על הרצפה, והצמדתי את התפריט החדש למקרר ביראת כבוד.
התקשרתי ל’מרק ולחם שאור בקלמנט’ גם בערב הבא, ובזה שאחריו. בערב שלאחר מכן לא התקשרתי, כי הרגשתי שזה אולי קצת מוגזם, אבל למחרת בערב שוב הזמנתי מהם. האוכל החריף היטיב עם הבטן האומללה שלי.
במהלך החודש הבא התחלתי לאסוף על המקום עוד ועוד פיסות מידע:
המסעדה הייתה בבעלותם של שני אחים.
לביוֹרג היו קול נעים ואנגלית מושלמת, והוא זה שענה לטלפון והכין את האוכל.
לצ’איימן היו פנים נעימות ואוזניות שתמיד בקעה מהן מוזיקת טראנס, והוא זה שרכב על האופנוע והביא את המשלוחים.
בכל פעם שדרשתי מצ’איימן מידע נוסף על “האוכל של העם המאזגי”, הוא צחק ואמר, “כולם יודעים מה זה!”
ביורג וצ’איימן היו בעסקי המרקים החריפים ו/או הכריכים החריפים בסן פרנסיסקו קצת יותר משנה.
העסק שלהם פעל רק במשלוחים: הם בישלו בדירה שבה גרו, שאת מיקומה המדויק סירבו למסור.
צ’איימן אמר, “זה לגמרי בסדר. פשוט לא חוקי, אבל זה לגמרי בסדר.”
כשמזמינים את החריף בריבוע מקבלים — תמיד — פרוסה נוספת של לחם מחמצת כדי לטבול במרק.
הלחם הזה היה סוד ההצלחה של העסק. ביורג אפה אותו בעצמו בכל יום.
הלחם הזה היה החיים.
ברוב הערבים חייגתי את המספר של שירות המשלוחים וחיכיתי על הקו (אם כי עכשיו כבר הכירו אותי, אז האח ביורג כבר לא שאל אותי “אפשר להמתין רגע?” אלא אמר לי “לויס! היי! אני צריך שתמתיני רגע. רק דקה, אני מבטיח”), הקשבתי למוזיקה בשפה הלא־מוכרת שכבר הספיקה להתחבב עליי — היא הייתה עצובה, במובן טוב — עד שחולצתי מהלימבו ומסרתי את ההזמנה שלי (שלא השתנתה אף פעם), ואז האח צ’איימן היה מגיע עם האופנוע שלו, הייתי מברכת אותו לשלום בחמימות ונותנת לו טיפ יפה, ואז נכנסת הביתה עם החריף בריבוע שלי ואוכלת אותו בעמידה, כשהעיניים שלי דומעות מרוב חריפות ומרוב אושר.
ביום שישי אחד, אחרי יום נוראי במיוחד בעבודה, שבו סקרי הקוד של כל מה שכתבתי חזרו אליי עמוסים בתיקונים ובהערות עוקצניות, ופיטר, ראש הצוות שלי, רמז לי בעדינות שקצב הריפקטורינג שלי קצת איטי (“זה עוד לא לגמרי שם עדיין”), חזרתי הביתה מסוחררת מרוב ייאוש, והרגשתי שהכעס וההלקאה העצמית שלי ניצבים זה מול זה כמו לוחמים בזירה ונערכים לקרב שיקבע מי מהם יזכה להרוס לי את הערב. התקשרתי לביורג והזמנתי את האוכל תוך אנחה עמוקה, וכשאח שלו הופיע בפתח הדלת שלי, הוא הושיט לי משהו אחר: קופסה קטנה מהרגיל עם מרק צח בצבע אדום בוהק ושתי פרוסות לחם, לא אחת, בשביל לטבול בו. “חריף סודי,” הוא לחש לי. המרק היה כל כך חריף שהוא ביער מתוכי את כל התסכול, וכשנכנסתי למיטה הרגשתי כמו צלחת ששטפו אותה במים רותחים ושפשפו אותה עד שהיא הבריקה.
האם יהיה מוגזם לומר ש’מרק ולחם שאור בקלמנט’ הצילו את החיים שלי? בלילה, במקום להיזכר בכל הפשלות שעשיתי במהלך היום ולסבול מכאב בטן איום ונורא, פשוט… נרדמתי. חזרתי למסלול. הייתי כמו אונייה שמעמיסים עליה מטען סרק כדי שתשמור על שיווי משקל, רק שבמקרה שלי, המטען הזה היה מרק חריף ולחם ריחני וגם, אולי, שני חברים חדשים או חברים בערך או משהו כזה.
ואז הם עזבו.
זה קרה בספטמבר, באחד מימי רביעי. חייגתי את המספר ושמעתי את קולו של ביורג שואל, “אפשר להמתין רגע?” כאילו הוא לא מזהה אותי, ואז הוא השליך אותי אל המוזיקה העצובה אך נעימה לזמן ארוך מהרגיל, עד שלרגע שאלתי את עצמי אם הוא שכח אותי. כששמעתי שוב את קולו, הוא חזר על ההזמנה שלי בהכנעה ואמר לי שאח שלו יביא אותה אליי בקרוב. “להתראות,” הוא מלמל וניתק את השיחה. הוא אף פעם לא אמר את זה קודם לכן.
כשצ’איימן דפק על הדלת שלי, הפנים הנעימות שלו עטו הבעה עגמומית. הוא לא שמע מוזיקה. שקט לא טבעי ירד לפתע על הרחוב החשוך.
“שלום, חברה,” הוא אמר בקול חלוש. השקית עם החריף בריבוע שלי השתלשלה ברפיון מאצבעותיו.
לקחתי את השקית וערסלתי אותה בידיי, והרגשתי את החום של המרק אופף את החזה שלי. “מה קרה?”
“אנחנו עוזבים,” הוא אמר. “ענייני ויזה, את מבינה?”
זה לא היה מקובל עליי.
“אנחנו לא יכולים להישאר כאן. אני רציתי לנסות, אבל ביורג אומר… הוא לא רוצה להתחבא לנצח. הוא רוצה מסעדה אמיתית. עם שולחנות.” צ’איימן גלגל את עיניו, כאילו השאיפה לשרת לקוחות בְּחלל המיועד לכך היא גחמה נהנתנית שמקומה בחצר המלוכה בוורסאי.
“נתגעגע אלייך,” הוא אמר. “גם אני וגם ביורג.”
השקית התקמטה בזרועותיי, וכך גם העור סביב העיניים שלי. רציתי ליילל, אל תעזבו אותי! מה אני אוכל? למי אני אתקשר? אבל הדבר היחיד שהצלחתי לומר הוא “אני כל כך מצטערת לשמוע את זה.”
הוא הנהן. גם אני הנהנתי. זה היה בספטמבר, והיה קר מאוד בחוץ. הוא אמר, “רציתי להגיד לך… לי ולביורג יש בדיחה. כשהוא נותן לי את השקית” — הוא הצביע על האוכל שבידיי — “ואומר, זה בשביל לויס ברחוב קברילו, אנחנו תמיד אומרים, בדיוק באותו זמן: האכלנית מספר אחת!”
לא ידעתי מה זה אומר, אבל מה שבטוח זה שאף אחד מעולם לא קרא לי ככה.
“זאת מחמאה. כי אנחנו מחבבים אותך. מבינה?”
הבנתי.
צ’איימן התיישב על האופנוע שלו, הרים את ידו ונופף באצבעו בתנועה נחושה. מבעד לנהמת המנוע הוא חזר וקרא, “האכלנית מספר אחת!”
אין עדיין תגובות