החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עם הנצח לא מפחד

מאת:
מאנגלית: שני בוינג'ו | הוצאה: | 2014-05 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

הגיוס‭ ‬לצה‭"‬ל‭ ‬משנה‭ ‬את‭ ‬חייהן‭ ‬באופנים‭ ‬לא‭ ‬צפויים, ‬משפיע‭ ‬על‭ ‬הנשים‭ ‬שהן‭ ‬הופכות‭ ‬להיות‭ ‬ועל‭ ‬החברויות‭ ‬שהן‭ ‬נאבקות‭ ‬לשמר‭ ‬לפני‭ ‬שהן‭ ‬יודעות‭ ‬דבר‭ ‬על‭ ‬אהבה‭ ‬או‭ ‬על‭ ‬העולם‭ ‬הזה. ‬יעל‭ ‬מאמנת‭ ‬קַלעים‭ ‬ומפלרטטת‭ ‬עם‭ ‬בנים. ‬אבישג‭ ‬תצפיתנית‭ ‬המביטה‭ ‬בפליטים‭ ‬המשליכים‭ ‬את‭ ‬עצמם‭ ‬על‭ ‬גדרות‭ ‬תיל‭ ‬דוקרני. ‬ליה, ‬המשרתת‭ ‬במחסום, ‬מדמיינת‭ ‬את‭ ‬הסיפורים‭ ‬שמאחורי‭ ‬הפרצופים‭ ‬החולפים‭ ‬על‭ ‬פניה‭ ‬יום‭ ‬אחר‭ ‬יום. ‬הן‭ ‬מרכלות‭ ‬על‭ ‬בנים‭ ‬ומתלחשות‭ ‬על‭ ‬מציאות‭ ‬אלימה‭ ‬יותר‭ ‬ויותר‭ ‬שרוחשת‭ ‬ממש‭ ‬מעבר‭ ‬לפינה, ‬מתאמנות‭ ‬ללא‭ ‬הרף‭ ‬לקראת‭ ‬רגע‭ ‬שעשוי‭ ‬לא‭ ‬להגיע. ‬הן‭ ‬חיות‭ ‬בשנייה‭ ‬יחידה, ‬מתמשכת‭ ‬ודרמטית, ‬רגע‭ ‬לפני‭ ‬הפיצוץ, ‬כשכל‭ ‬בחירה‭ ‬עשויה‭ ‬לשנות‭ ‬הכול‭ ‬מן‭ ‬היסוד.

מקט: 15100054
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ילדים של אנשים אחרים

כמעט סיימנו את כל ההיסטוריה

יש אבק בכיתת הקרוואן הזאת, והשיער של המורה מירה כתום צבוע ושרוף בקצוות. אנחנו י"בניקים עכשיו, בני שבע־עשרה, וכמעט סיימנו את כל ההיסטוריה של ישראל. סיימנו את ההיסטוריה של העולם בכיתה י'. ספרי הלימוד שלנו כבר מדברים איתנו על 1982, רק כמה שנים לפני שנולדנו, רק שנה לפני שהיישוב הזה נבנה, כשהיו רק עצי אורן וגבעות זבל כאן, ליד גבול לבנון. המילים של המורה מירה, שהיא גם אימא של אבישג, כמעט נוגעות במילים הסודיות של כל ההורים שלנו בערבים השיכורים שלהם.

כמעט סיימנו את כל ההיסטוריה.

"הולכות להיות שמונה הגדרות בבוחן על מלחמת שלום הגליל בשישי הבא, ואין שום דבר שלא כיסינו. אש"פ, טק"א, ח"א, ילדי אר־פי־ג'י," מירה אומרת. אני די בטוחה שאני מכירה את כל ההגדרות חוץ אולי מילדי אר־פי־ג'י. אני פחות טובה בהגדרות שיש בהן מילים אמיתיות. הן מפחידות אותי קצת.

אבל לא אכפת לי מהבוחן הזה. אני נשבעת: לא אכפת לי אפילו טיפה.

עדיין יש לי את הסנדוויץ' שלי שמחכה לי בתיק. יש בו עגבניות ומיונז וחרדל ומלח וזהו. החלק הכי טוב זה שאימא שלי מכניסה אותו לתוך שקית ניילון ואז היא עוטפת אותו במפיות כחולות ולוקח בערך שתי דקות לפתוח אותן. ככה גם אם זה יום שאני לא רעבה בו, אני יכולה לחכות למשהו, וזה משהו, ואני יכולה לשמור על עצמי שאני לא אצרח.

עברו שמונה שנים מאז שגיליתי את החרדל מיונז עגבנייה.

אני נוקשת באצבעות שלי מתחת ללסת. אני מגלגלת את העיניים שלי. אני חורקת את השיניים שלי. אני עושה את הדברים האלה מאז שהייתי קטנה, כשאני יושבת בכיתה. אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה עוד הרבה זמן. השיניים שלי כואבות.

ארבעים דקות עד ההפסקה, אבל אני לא יכולה להמשיך לשבת כאן, ואני לא יכולה ואני לא ואני

איך הם מכינים מטוסים

"אש"פ, טק"א, ח"א, ילדי אר־פי־ג'י," המורה מירה אומרת. "מי רוצה להתאמן ולהקריא הגדרות בקול רם לפני הבוחן?"

טק"א זה איזשהו סוג של צוללת סורית. ח"א זה חיל אוויר. אני יודעת מה זה ילדים, ושילדי אר־פי־ג'י היו ילדים שניסו לירות אר־פי־ג'י על החיילים שלנו ובסוף רק שרפו את עצמם כי הם לא ידעו איך לעשות את זה כמו שצריך, והם היו ילדים. אבל יכול להיות שזאת הגדרה שחוזרת על עצמה. בפעם האחרונה הכלבה הורידה לי חמש נקודות בגלל שהיא אמרה שהשתמשתי במילה "מאוד" שבע פעמים באותה הגדרה, ובמקומות שאי־אפשר באמת להשתמש בהם ב"מאוד".

היא מסתכלת עלי, או על אבישג שיושבת לידי, או על ליה שיושבת לידה. היא נאנחת. אני חושבת שהיא צריכה שיעשו לה ניתוח שמאוד מאוד מתקֵן פזילה. ליה נותנת לה מבט ישר בחזרה, כאילו שהיא בטוחה שמירה הסתכלה עליה. היא תמיד חושבת שכולם בטוח מסתכלים עליה.

"את יכולה לפחות להעמיד פנים שאת כותבת את זה, יעל?" מירה שואלת אותי ומתיישבת מאחורי השולחן שלה.

אני אומרת לעיניים שלי לעזוב את ליה. אני לוקחת את העט וכותבת:

מתי נפסיק לחשוב על דברים שלא חשובים ונתחיל לחשוב על דברים שכן חשובים?

שאלוהים יזיין אותי.

אני צריכה לשירותים. מחוץ לקרוואן של הכיתה יש קרוואן שירותים. כשאני עומדת על מושב האסלה הסגור ולוחצת את האף שלי אל החלון הקטן, אני יכולה לראות את סוף הכפר ולנשום את האקונומיקה שהם מנקים בה את החלון הנטוש הזה עד שנהיית לי סחרחורת. אני יכולה לראות בתים וגינות ואימהות של תינוקות על ספסלים, הכול מפוזר כמו חלקי לגו שילד ענקי נטש לצד כביש הבטון, שמוביל להרים החומים שישנים הלאה מכאן. ממש מחוץ לשער של הבית ספר אני רואה מישהו צעיר. הוא לובש חולצה חומה והעור שלו חום בהיר והוא כמעט היה יכול להיעלם בהר אם לא היו לו העיניים הירוקות שלו, שני עלים באמצע הכלום הזה.

זה דן. דן שלי. אח של אבישג.

אני כמעט בטוחה.

כשאני חוזרת לכיתה מהשירותים, אני רואה שמישהו כתב במחברת הישנה והשמנה, ממש מתחת לשאלה שלי. אבישג ואני כותבות אחת לשנייה במחברות מאז כיתה ב'. היתה תקופה שגם שמרנו במחברת את הסיפורים שכתבנו עם ליה כשכולנו שיחקנו "השלֵם את הסיפור", אבל בכיתה ז' ליה הפסיקה לשחק איתנו, או עם כל החברות הישנות שלה. היא התחילה לאסוף בנות, חיות מחמד שיעשו מה שהיא אומרת. אבישג אמרה ששתינו צריכות להמשיך לכתוב במחברת, למרות ששני אנשים לא ממש יכולים לשחק "השלם את הסיפור". היא אמרה שמחברות מחזיקות יותר זמן מפתקים, ושככה כשנהיה בנות שמונה־עשרה נוכל להסתכל אחורה ולהיזכר בכל האנשים שאהבו אותנו פעם, פעם כשהיינו צעירות. וככה גם יהיה לה מקום לציורים שלה, והיא תוכל לוודא שאני אראה כל אחד מהם. וגם, היא אמרה כשהיינו בנות ארבע־עשרה, נוכל לכתוב את המילה "זין" על כל הטיותיה בכל משפט אם נרצה ולא יתפסו אותנו, ואנחנו באמת רוצות, ואנחנו צריכות, ואנחנו חייבות. זה כלל.

שאלוהים יזיין אותי.

בזמן האחרון זה כאילו שאבישג לא באמת קיימת. כל דבר שאני אומרת היא אומרת בקול קצת יותר חזק. ואז היא משתתקת. היא משחקת בשרשרת הזהב שלה שעל החזה הכהה שלה. היא מסדרת את רצועת החזייה שלה. היא מסתכלת על השיער שלה שהולך ומתארך, והיא ממשיכה לשתוק. אני מניחה שגם אני מתבגרת בדרכים דומות.

אבל הקטע הוא שבפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם מישהו חוץ מאבישג כתב במחברת בזמן שלא הייתי.

אני כמעט בטוחה. יש עוד שורה מוזרה, ואף "זין".

אני לבד כל הזמן. אפילו עכשיו אני לבד.

אני סוגרת את המחברת. אני רוצה לשאול את אבישג אם אח שלה דן נכנס לכיתה כשלא הייתי אבל אני לא שואלת. אימא של דן ואבישג, מירה, שונה מכל האימהות כי היא מורה. היא מורה כי היתה צריכה לעבור להיות מורה בכפר במקום בירושלים. אבא של אבישג עזב אותם, אז לא היה להם מספיק כסף להישאר בירושלים. אימא שלי עובדת במפעל של הכפר שמייצר חלקים למכונות שמייצרות מכונות שמייצרות מטוסים. אימא של ליה עובדת במפעל של הכפר שמייצר חלקים למכונות שמייצרות מכונות שמייצרות מטוסים. אני לבד כל הזמן.

יש לי סוג של רעיון.

אני אעשה מסיבה לא משנה מה, ואני לא יודעת איפה המסיבה הזאת הולכת להיות, ואני לא יכולה לדעת, ואני לא אדע שום דבר נוסף בעשרים דקות הבאות כי אני בכיתה, אבל אני נשבעת בחיים שלי שדן יבוא למסיבה הזאת. הוא יבוא אם אני אתקשר להזמין אותו, כי זה מה שמנומס לעשות, וזה רעיון גאוני כזה שפשוט בא לי משום מקום, מסיבה, ואם עוד מישהו יגיד לי שלפעמים זה בסדר להיות לבד, אני אצרח וזה הולך להיות מביך.

"שלום," אני אומרת וקמה מהשולחן. אני לוקחת את הילקוט שלי. כשאבישג קמה, הכיסא שלה שורט את רצפת הלינוליאום והשפתיים של מירה מתכווצות כאילו שהיא הרגע אכלה לימון שלם מהעץ של משפחת לוי.

"נשארו עוד עשרים דקות לסוף השיעור הזה," היא אומרת. היא אולי חושבת שאנחנו נישאר, אבל אנחנו הולכות.

"כל הזין. שלום," אבישג אומרת. זה נדיר. אבישג שונאת שאומרים קללות בקול רם. היא רק אוהבת אותן כתובות, אז זה נדיר. ארבעה בנים קמים גם. בכיתה ד' אחד מהם אכל לימון שלם מהעץ של משפחת לוי בהתערבות, אבל כלום לא קרה אחרי זה.

אי־אפשר לדבר עם אף אחד

אבישג ואני עולות בדרך העפר הראשית מהבית ספר. כשאני פותחת את הפה שלי אני יכולה לטעום את החלקיקים מהצעדים של תלמידים מהכיתה שלנו לפנינו ומהצעדים שלנו מהיום הקודם. אני בקושי יכולה לדבר, עד כדי כך יש בפה שלי.

"אני כאילו מתה. אנחנו חייבות לעשות מסיבה הערב. אנחנו חייבות להתקשר לאנשים," אני אומרת.

"נועם ואמונה אמרו לי שיוחאי אמר להם שאחיו שמע מאחות של ליה, שרית, איפה יש קליטה," אבישג אומרת. העיניים השחורות שלה ממצמצות.

כל הטלפונים הסלולריים בכפר לא עובדים עכשיו. בהתחלה לא היתה קליטה רק בבית ספר. ואז ביום רביעי האחרון לא הצלחנו להשיג קליטה גם כשטיפסנו על השער עץ ודילגנו על שיעור מתמטיקה. אבישג הצליחה להשיג שני סיגנלים לאיזה עשר שניות, אבל זה לא היה מספיק כדי להתקשר לאף אחד. ואז זה הפך להיות קו אחד אבל זה לא השתנה חזרה.

כבר הלכנו לפיצוצייה ולא היתה שם קליטה, אז קנינו קופסה של מרלבורו ודובוני גומי והלכנו לכספומט, אבל לא היתה שם קליטה, אז הלכנו לפארק הקטן אבל לא היתה שם קליטה, ומישהו הקיא על הנדנדה היחידה שגדולה מספיק לשני אנשים, אז אפילו לא נשארנו, ואז לא נשארו מקומות ביישוב שיכולנו ללכת אליהם.

"זה בעצם לא נועם או יוחאי שאמרו לי," אבישג אומרת. "דן אמר לי. הוא חזר לדבר איתי. או לפחות מספיק כדי להגיד לי שיש קליטה ליד האנטנה הסלולרית." אני לא מסתכלת על אבישג אחרי שהיא אומרת את זה. אני רוצה לשאול אותה אם דן נכנס וכתב במחברת, אבל אני יודעת שכדאי שלא.

האנטנה הסלולרית. מן הסתם. לפעמים אני חושבת שבלי אנשים כמו דן כל הכפר היה מת, עד כדי כך אנחנו סתומים.

מה זאת אהבה

בכל כל החיים שלי רק פעם אחת החלטתי לאהוב בן מסוים, את האח של אבישג, דן. היה לי את אותו החבר, משה, מאז גיל שתים־עשרה, אבל זה לא באמת פייר כי לא באמת יצא לי להחליט שאני אוהבת אותו. הוא היה חבר של המשפחה שזרק עלי תפוחים, אז לא באמת היתה לי ברירה. לפני שבועיים נפרדנו. נפרדנו גם לפני תשעה שבועות. הוא התגייס לפני חצי שנה, בכל מקרה. דן כבר סיים עם כל זה.

היה לדן מין מבחן כזה. בגלל זה החלטתי לאהוב אותו. המבחן הזה שיגע אותו לגמרי.

ממש בקצה של רחוב ירושלים יש ליישוב שלנו נוף. יש לנו נוף של כל העולם ואחותו. באמת, יש לנו. כשעומדים שם בראש הגבעה הקטנה, אפשר לראות ארבעה הרים מכוסים ביער ים־תיכוני ירוק־עד מתפרץ. אפשר לראות שמיכות עשויות מכלניות אדומות וכריות מכלניות סגולות ומעגלים מחרציות צהובות. ומערות קטנות שמוגנות בצל על ידי עצי ערבה, וזה, זה כמעט כואב להסתכל על זה. כמו לראות ילדים של אנשים אחרים בצד השני של הרחוב.

ויש ספסלים, כמובן, ממש שם בסוף רחוב ירושלים, ואתם הייתם חושבים שאתם יכולים פשוט לשבת ולהסתכל על הנוף הזה, רק שאתם לא יכולים. כי אם תשבו הגב שלכם יפנה לנוף, ואתם תבהו בבית מספר עשרים וארבע ברחוב ירושלים, וכל מה שתשימו לב אליו יהיה תחתונים שתלויים לייבוש ורצועת כלב יתומה על הדשא הצהוב ופח המִחזוּר על המרפסת.

ודן היה מביא לשם אנשים, והוא היה שואל, מה לא בסדר בתמונה הזאת מה לא בסדר מה לא בסדר, ואף אחד לא יכל להגיד לו והוא היה משתגע ומתחיל להרים את הקול, ואומר שאם לא היו אנשים כמוהו כל הכפר המזדיין הזה היה מת, עד כדי כך אנחנו סתומים. הוא יכול להיות יהיר. ואז הבן אדם שדן הביא איתו לשם מהיישוב, חברה של אימא שלו, אחותו, אחותו היותר קטנה, חבר שלו מהכיתה היה יושב שם, בוהה כמה זמן בדשא הצהוב של בית מספר עשרים וארבע ואומר: "אמרת שאתה רוצה שנעשה משהו ביחד. אני לא מבין." אבל אני הבנתי.

בכיתה ז', כשיצאתי מהבית של אבישג, דן קפץ עלי מאחורי עץ זית. מעליו היו עצי שקמה מיובאים וציפורים, והציפורים היו בלתי נראות אבל הבליחו סביבו במעגלים במהירות כזאת שהן יצרו נקודות מרצדות של אור סביבו, כמו בדיסקוטק. הוא התקרב צעד אחד. ועוד אחד. הוא היה כל כך קרוב אלי, שיכולתי לראות שני ריסים שנפלו ונחו על הלחי השמאלית שלו. הנמכתי מבט, נבוכה, וראיתי שהרגליים שלו יחפות וארוכות. נקשתי באצבעות מתחת ללסת שלי. הוא היה כל כך גבוה, בול כמו אבישג. או שאני הייתי נמוכה.

"אז בא לך לעשות משהו?" הוא שאל.

כשהתיישבתי על הספסל פשוט הרגשתי עייפה לרגע. כל הזמן סובבתי את הגב אחורנית, כדי שדן לא יראה כמה אני מתרגשת, כדי שיהיה לי משהו יפה אחר לחשוב עליו. ואז הבנתי פתאום.

"אז בן אדם בא ויש לו שני ספסלים והם אומרים לו, 'תשתמש בבטון ותשתול את הספסלים האלה באדמה,' והוא, טוב… " אמרתי. בסך הכול רציתי שיהיה לי משהו להגיד, אבל העיניים הירוקות של דן קרנו, והגבות העבות שלו עלו וירדו.

אחר כך ישבנו כמה זמן על האדמה והסתכלנו על השמיכות האדומות ועל המערות שמולנו, ואני סיפרתי לו את כל הסודות שלי. בלילה ההוא אני חושבת שאהבתי אותו קצת, אבל אני לא יודעת אם זאת היתה אהבת אמת כי אהבתי אותו רק כי הוא אהב אותי או משהו שאמרתי. היה אפשר לראות את זה לפי איך שהוא התנדנד קדימה ואחורה, וגם כי כשהראיתי לו את המחברת הוא הבטיח שהוא יכתוב בה יום אחד משהו חכם באמת.

אף פעם לא דיברתי איתו שוב אחרי הלילה ההוא. חודשיים אחר כך הוא גילה לאבישג את אחד הסודות שלי. שנתיים אחר כך הוא התגייס, וכשהוא חזר, במקום לעבוד במפעל של הכפר שמייצר חלקים למכונות שמייצרות מכונות שמייצרות מטוסים, או ללכת להוציא תעודת הנדסאי כדי שאחר כך ישלמו לו יותר לעבוד במפעל של הכפר שמייצר חלקים למכונות שמייצרות מכונות שמייצרות מטוסים, הוא פשוט נשאר בבית וצייר ציורים של נעליים צבאיות. אני יודעת כי אחותי הלכה אליהם בשבוע שעבר לשחק עם אחותו הקטנה, וכשהיא חזרה היא אמרה שהיו שם ציורים של נעליים ונעליים ונעליים. כל הקיר של המטבח היה שחור מהם וכבד.

"דן אמר שהוא מתגעגע אלייך," אחותי אמרה. "הוא אמר שאת לא מסתובבת איתו יותר," היא הוסיפה ועשתה קולות של התנשקות, ואז היא הגבירה את הקול בפרק של "בּוּלי איש השלג" בטלוויזיה כדי שאני לא אוכל לצעוק עליה.

אף בית לא ריק

אם כתבת משהו במחברת של מישהי, משהו אחד שאתה גם תעשה זה לבוא למסיבה אם היא הזמינה אותך.

עד שאנחנו מגיעות לאנטנה הסלולרית, אני כמעט בטוחה שזה היה דן שכתב במחברת. הוא כתב בין ההגדרות שלי ל"ילדי אר־פי־ג'י" ו"ח"א". כנראה עדיין אכפת לי. כנראה עדיין אכפת לו.

אני יודעת שזה נשמע לא סביר, אבל אני פשוט יודעת שהוא נכנס לכיתה כמו סופרמן וכתב במחברת בזמן שהייתי בשירותים, וישר יצא משער הבית ספר. הייתי שואלת את אבישג אם הוא נכנס כשלא הייתי, ואני תוהה למה היא לא פשוט אומרת לי, אבל אני יודעת גם שבטח יש לה סיבות משלה — לְבָנות עם אחים יש סיבות משלהן — וחוץ מזה אני רק כמעט בטוחה וכמעט בטוחה זה יותר טוב מלהסתכן בלדעת משהו שאת לא רוצה לדעת.

אני לא מאמינה שעד היום לא חשבנו לנסות להשיג קליטה ליד האנטנה הסלולרית. אנחנו קרובות מספיק לאנטנה הסלולרית ככה שהיא מצילה עלינו מהשמש בראש הגבעה הסלעית הזאת, ואנחנו צורחות, כי אפילו עם קצת הקליטה שהיא נותנת לנו עדיין קשה לאנשים לשמוע אותנו.

יש הרבה מצרכים נדירים בכפר הזה. פרטיות, תחבורה ציבורית, חלב חמש אחוז. אבל הנדיר מכולם הוא בית ריק. מדי פעם ההורים של מישהו נוסעים לחופשה מטעם החברה ביישוב ליד, ועושים מסאז' ושוחים בבריכה של המלון. אבל זה אף פעם לא קרה למשפחה שלי או למשפחה של רוב מי שאנחנו מכירות, רוב הזמן ההורים יוצאים לשתות קפה בבית אחר ומסכימים לא להיות בבית עד אחרי אחת־עשרה, ואחים מטרידים מסכימים ללכת לישון אצל חברים. ככה נוצר בית ריק, ואז אפשר לשתות בירה ולעשן ולהיות עם בנים ולא להרגיש מובכים מזה.

אבל נראה שאין שום בתים ריקים שהכיתה שלנו תוכל לעשות בהם מסיבה, ממש אף בית.

התקשרנו כבר לשתים־עשר אנשים, ויש עיגולים רטובים מתחת לבתי שחי שלנו, אבל אנחנו לא יכולות ללכת הביתה כי אחותי בבית ואחותה הקטנה של אבישג בבית ואנחנו לא יכולות לתת להן לשמוע אותנו מתכננות את זה, בדיוק כמו שבעוד שנתיים הן לא ייתנו לנו להקשיב להן מתכננות מסיבות. וחוץ מזה, אני אף פעם לא מבקרת בבית של אבישג מאז שדן חזר. היא לא מסכימה שאני אלך לשם.

אחותי תשמע אותנו אם נלך אלי הביתה, והיא הכי גרועה שיש. אפשר לשמוע הכול כשמדברים בטלפון של הבית. כשאימא שלי מדברת בטלפון של הבית, לא משנה כמה מאוחר בלילה, אני יכולה לשמוע כל מה שהיא אומרת, גם כשהיא לוחשת, ואני יכולה לשמוע אם היא בוכה.

"את בטוחה?" אנחנו צועקות בסלולריים שלנו.

כן, טלי פלדמן בטוחה. אימא שלה לא רוצה לתת לה לעשות מסיבה כשהבית ריק כי היא פוחדת מזה שהחברות של הבת שלה ישברו עוד כלים מסט התה הרומני שלה, ואימא של נועם לא רוצה שהבת שלה תעשה מסיבה כשהבית ריק כי היא פוחדת שהבת שלה תשבור את האמון ביניהן, ואימא של נינה לא רוצה שהבת שלה תעשה מסיבה כשהבית ריק כי היא פוחדת שהחברים של הבת שלה ישברו את קרום הבתולים שלה, כי היא סוג של דתייה.

אנחנו גם מגלות שליה עושה מסיבה, שיש לה בית ריק כי אימא ואבא שלה נוסעים לעשות מסאז' במלון ביישוב ליד, אבל שאימא שלה אומרת שאני לא מוזמנת כי בפעם הקודמת שברתי סיר ערמונים וליה סיפרה עלי שזאת הייתי אני. הסיבה האמיתית היא שאבישג ואני היחידות שלא סוּפֶּר מפחדות מליה, כי שיחקנו איתה לפני שהיא היתה סופר פופולרית, כשהיא עדיין שיחקה עם אנשים ולא רק שיחקה באנשים.

ביום ההוא על הספסל סיפרתי לדן את כל הסודות שלי. אחד מהם היה שאבישג ואני עדיין שיחקנו בבובות. זה משהו ששמרנו בסוד אפילו מליה, מאז שהיינו בכיתה ה'. זה בעצם היה יותר טוב לשחק בבובות בכיתה ז', בגלל שהיינו יכולות לחשוב על דברים שלא היינו יכולות לחשוב עליהם כשהיינו קטנות יותר. הבובות יכלו להקיא קרטיבים צהובים ואז לכסות בזה בובה אחרת, לפני שהן שרפו אותה. הן יכלו להמציא תרופה לסרטן או להתחיל לעשן או ללכת ללמוד משפטים. זה היה נורא כיף.

כשאבישג גילתה שסיפרתי לאחיה על זה שאנחנו משחקות, היא נכנסה לכיתה בול בשמונה בבוקר ופתחה את הילקוט שלי וזרקה את הסנדוויץ' שלי על הרצפה, ממש איפה שכולם ראו, והיא דרכה עליו, והיא צרחה. העגבניות הגירו מיץ צהוב ואדום אל הרצפה כשהיא קפצה עליהן.

"גועל נפש," היא צעקה. "הוא אח שלי, יא כלבה חולת נפש. יש לך חבר! מי את חושבת שאת? אני לא יודעת מי את בכלל. אני אפילו לא מכירה אותך."

התנהגנו במשך כמה זמן כאילו אנחנו באמת לא מכירות אחת את השנייה, כי באמת לא הכרנו, עם זה אני מסכימה, אבל אני כבר לא ידעתי יותר אם יש מישהו שאני כן מכירה. אמונה תפסה את המקום של אבישג לידי בכיתה. אבישג החליפה ללשבת ליד נועם.

ואז דן התגייס. זה היה צפוי שהוא עשה את זה, כי הוא היה בן שמונה־עשרה, וזה היה צפוי גם שאבישג ואני שכחנו את המילים שהיא אמרה עליו. אבל אני יודעת שהיא חושבת שהיא אפילו לא מכירה אותי. אני תמיד אדע את זה.

"ילדי אר־פי־ג'י זה האר־פי־ג'י הקטנטנים האלה שלא צריכים מטול?" היא שואלת לפני שאנחנו עוזבות את האנטנה הסלולרית.

"לא," אני אומרת. "את חושבת על הרימוני יד הסובייטיים שגם קראו להם אר־פי־ג'י אבל אף אחד כבר לא השתמש בהם במלחמת שלום הגליל. את חושבת על העבר. אני אתן לך להעתיק את כל ההגדרות אחר כך."

בתוך החדר שלי

אנחנו עוזבות את הגבעה עם האנטנה הסלולרית בסביבות ארבע אחר הצהריים והולכות הביתה, אחרי שלא הצלחנו למצוא מקום למסיבה. אימא שלי בדרך כלל חוזרת מהעבודה בחמש. אני רואה ערוץ הילדים עד שהיא באה. "קטנטנות" ו"נעלולי פלא" ו"גינת ההפתעות". תוכניות שאפילו אבישג היתה חושבת שאני גדולה מדי בשבילן. כשאני שומעת את המכונית של אימא שלי בחוץ, אני רצה לחדר שלי ונשכבת על המיטה ובוהה בתקרה. היא לא דופקת לשאול איך אני, ואני שמחה, כי כל מה שאני רוצה זה קצת שקט.

אני יכולה לשמוע אותה לוחשת בטלפון. אני בוהה בתקרה בערך שעה, אולי שעתיים, ומנסה לדמיין איך זה היה אם הייתי מוכרחה לבהות בתקרה הזאתי כל החיים שלי. באיזה סוגי פרטים הייתי מבחינה? אני שואלת את עצמי, והקול בתוך הראש שלי נשמע פתאום כמו הקול של המורה מירה להיסטוריה, אימא של אבישג, ואז זאת אימא שלי, והיא בחדר שלי. השיניים שלה מוכתמות מניקוטין והגב שלה מכופף קדימה.

"אני לא יכולה לעשות את זה יותר," היא אומרת. "אני צריכה קצת עזרה."

אני לא עונה. אני צריכה קצת עזרה. אם היא היתה רוצה, היא היתה יכולה לדעת שאני רוצה בית ריק כדי לעשות מסיבה שאני יכולה להזמין אליה את דן הלילה. אבל היא רוצה לדעת רק את מה שהיא רוצה לדעת.

ביום שני שעבר היא שאלה אותי אם אני בטוחה שאני לא רוצה לנסות להוסיף פסטרמה לסנדוויץ' שלי.

"אני צורחת עלייך שתעני לטלפון כבר חמש דקות," היא אומרת ומושיטה לי את הטלפון. "אני לא יכולה לחיות בבית הזה יותר כשמתייחסים אלי כמו משרתת."

"את שם?" אבישג שואלת בטלפון.

"אימא של נינה סוף־סוף נתנה רשות למסיבה?" אני שואלת.

"תקשיבי," היא אומרת. "דן נפל וקיבל מכה בראש."

והם אומרים רולטה רוסית

הייתי עם אבישג בטלפון כל הלילה. כל הבנות האחרות נשארו במסיבה של ליה. היא הכריחה אנשים להישאר, גם אחרי שהם שמעו שמשהו קרה לדן. לא היה אכפת לי. ולא היה אכפת לי שאימא שלי יכולה לשמוע אותי או שאחותי יכולה לשמוע אותי או שאבא שלי יכול לשמוע אותי. בהתחלה זה היה שדן נפצע בראש ואבישג מודאגת, ואז זה היה שהוא נפצע קשה בראש ושהוא בבית חולים אבל אימא של אבישג אמרה לה לא לבוא, ואז זה היה שהוא נורה בטעות בראש, ואז הדבר האחרון היה שהיא אמרה שהוא וכמה אנשים מהכיתה שלו הלכו לגבעה של האנטנה הסלולרית והתקשרו למישהי או לאיזה עוד מישהי, אבל אז הם שיחקו רולטה רוסית כי אף אחת לא ענתה. זאת אומרת, מכל האנשים בכפר רק לדן ולאנשים מהכיתה שלו היתה קליטה אז ברור שאף אחת לא ענתה, וכמעט כולם היו במסיבה של ליה, וזה היה מה שזה היה. בשש בבוקר זה היה שדן מת.

אבל אני לא מאמינה באף אחת מהשמועות האלה. אני חושבת שהוא פשוט עלה לגבעה ופוצץ לעצמו את המוח לגמרי לבד.

אימהות נעלמו

בשבע בבוקר אני הולכת לאבישג. היא גרה ברחוב ירושלים מספר 3 ואני במספר 12, וזה למה נהיינו חברות. אני עוברת בית אחרי בית שנראים כמעט זהים. אני עוברת על פני הבית של ליה, חורשת הזיתים, ואז את הבית של משפחת מילר הבריטית. הבתים כמעט לגמרי זהים, רק שלבית של אבישג יש גג אדום ושאר הגגות ירוקים. וגם כשנכנסים לבית שלה יש שם שבעה מדפי ספרים, כי אימא שלה, מירה, היא אינטלקטואלית, בגלל שהיא מורה או בגלל שבמקור היא מירושלים העיר, לא הרחוב.

העיניים של אבישג סגורות, אז אני סותמת לה את האף כדי לגרום לה להתעורר. ככה תמיד הערתי אותה כשהיינו קטנות, אבל עכשיו כשאני עושה את זה, אני מבינה שאני כבר לא יכולה להעיר אותה ככה. לא עכשיו. לא אף פעם. היא לא צועקת עלי כשהיא מתעוררת; היא לא אומרת מילה.

אני שולפת את הכרית מתחת לשיער השחור הלח שלה. אני שמה אותה על הרצפה ומניחה את הראש שלי וסוגרת את העיניים.

אבל אחרי שעה אני מתעוררת. אני יורדת למטבח ואני מצפה למצוא את השוקו ואת הקורנפלקס מחכים על השולחן, אבל אין כלום על השולחן. אפילו השוקו והפרוסה עם שוקולד שמירה מכינה כל בוקר בשביל הבת הקטנה שלה לא שם.

ציפיתי שהם יהיו. אני נשבעת שמכל הדברים, זה מה שהכי מזעזע אותי.

בבית שלי אימא שלי מארגנת בבוקר עגבנייה ותה בשבילי ועגבנייה ולחם ותה בשביל אחותי. כשאנחנו מתעוררות היא כבר לא נמצאת כי העבודה שלה מתחילה בשבע. העבודה פעם היתה מתחילה בשמונה והיא היתה יכולה להסיע אותנו לבית ספר, אבל בכיתה י' היישוב אירגן הסעות כדי לעשות שאימהות יוכלו להגיע לעבודה שעה קודם ולהקל את הפקקים בבוקר. עכשיו תמיד יש רק את אותו פתק. תעשו את הכלים של הצהריים שלכן. היא משאירה לנו ארוחת צהריים במקרר, שתי צלחות מכוסות בצלחות אחרות, אורז וטלה מראשון עד שלישי ואורז ובמיה בשאר השבוע. יש לאוכל טעם טרי למרות שאנחנו צריכות לחמם אותו במיקרו.

אני חוזרת לחדר של אבישג.

"אבישג," אני אומרת ומנערת אותה חזק. "איפה אימא שלך?"

אבישג לא פותחת עיניים. עדיין חצי ישנה, היא מקמרת את הגב לסדר את החזייה. היא מעבירה את האצבעות הארוכות שלה על מחרוזת הזהב שלה, והיא כל כך כהה בין הסדינים הלבנים האלה, שזה כאילו שהיא נוכחת מדי, ואז היא פתאום פותחת את העיניים שלה.

"אני חושבת שהיא החליטה לחזור הביתה," היא אומרת.

"היא אמרה שהיא תחזור עוד לפני שאפילו שמענו שדן… לפני שידענו הכול."

"לחזור הביתה?" אני שואלת. "אבל היא אימא שלך."

"היא אמרה שהיא עוברת לגור בחזרה עם אימא שלה בירושלים. היא אמרה שהיא לא מוכנה לגדל ילדים לבד אם הם פשוט הולכים לירות בעצמם, והיא אמרה שאני אף פעם לא מציעה לעשות כלים, ושאני אישה בוגרת עכשיו והיא — "

"לא יכול להיות שהיא עזבה," אני אומרת. "תתעוררי."

אבל אבישג סוגרת עיניים ומפנה לי את הגב, מושכת את השמיכה הלבנה מעל הראש שלה כאילו שהיא מערה.

ייהוד הגליל

אני הולכת לבית ספר לבד. אני לא יודעת לאיזה מקום ללכת חוץ מלשם ואני לא יכולה להמשיך לבהות באבישג ישנה. בכיתה יש רק שלושה בנים, שיושבים על השולחנות שלהם ומסתכלים במגזין על מכוניות יפניות. אחד הכיסאות הפוך על הצד, ומישהו הפיל את פח הזבל ככה שקליפות של תפוז ודפים ממחברות מפוזרים על הרצפה.

"גם אימא של ליה עזבה," אחד הבנים אומר. "היא אמרה לליה שהיא פשוט החליטה שהיא הולכת להישאר לתמיד ביישוב ההוא שיש בו את המסאז'ים," הוא מוסיף ונושך את אחת האצבעות שלו. "אבל אני לא חושב שהיא באמת יכולה לעשות את זה. וגם המורה מירה עוד מעט תחזור."

"ממש יישוב שלם מלא בחולות נפש," בן אחר מוסיף. ואז הם מפנים את הגב שלהם אלי ומצטופפים מסביב למגזין.

אני יוצאת החוצה כדי לנסות להסדיר את הנשימה, אז אני מורידה מבט, אבל מעלי יש עורבים ועצי שקמה והציפורים חגות מסביב לשמש ככה שיש נקודות על האספלט מתחת לרגליים שלי, והן קורצות אלי קודם פה, ואז שם, ואני פותחת את הפה ומקיאה, עד שאני מסוגלת להרים את הראש שלי שוב, ואני משאירה אותו למעלה.

אני לא רואה אף בן אדם ברחובות. כשהם בנו את היישוב הזה לפני פחות משלושים שנה, זה היה בגלל שלאנשים היה את הרעיון המבריק הזה שהם צריכים לייהד את הגליל, ובמיוחד את גבול לבנון. יש פה גבעה חומה ריקה אחת אחרי השנייה באזור הזה, אמרה הממשלה, ואם אנחנו מדינה, אנחנו לא יכולים לחיות רק בחלק אחד ממנה. אז הם נתנו חלקות אדמה בכמעט כלום כסף לזוגות שהבטיחו לעבוד במפעל שהם בנו בכפר, וככה לזוגות היה כסף ובית ואז היו להם ילדים.

הדבר היחיד שהם לא חשבו עליו הוא שכסף ובתים יוצרים ילדים ושילדים צריכים אוטובוסים, בין שאר הדברים. הדרך היחידה לצאת מכאן עכשיו היא בטרמפים.

אני עומדת ליד הטלפון הציבורי בשולי הכפר ומוציאה אגודל. בהתחלה אני חושבת על להתקשר למישהו, אבל אין לי מטבעות לטלפון הציבורי.

כשמכונית סובארו אדומה עוצרת, אני מתכופפת אליה ומריחה את האפטר שייב של הנהג עם הזקן. הוא שומע את "המקרנה", אני נשבעת.

"לאן את צריכה להגיע?" הוא שואל.

על האדמה חילזון עושה את הדרך שלו לאט אלי, משאיר שובל ריר מאחוריו. בקרוב יגיע הגשם הראשון. בקרוב אבישג ואני נסיים ללמוד. נתגייס. הכול. אפילו הנסיכה ליה תצטרך להתגייס. כולם צריכים.

ואני מבינה שאני לא מכירה אף אחד מחוץ לאלף הבתים של היישוב ושאני עומדת כאן על האספלט החם לבד.

אני אומרת לנהג שכנראה שאני כבר אשאר איפה שאני.

אני לא עולה לגבעה

וזה כי אני לא רוצה לטפס יותר רק כדי להשיג קליטה ליד האנטנה הסלולרית, רק כדי לדבר עם מישהו. אני יורדת דרך הרחוב המרוצף בלבנים ועוברת דרך המתקן לאופניים והרחבה של הזבל אל הווידיאומט, ואני משתמשת בשטר של עשרים שקל לשכור את "ילדות רעות", כי מכל הסרטים שנשארו במכונה זה הסרט היחיד שראיתי רק פעם אחת.

עכשיו יש לי עודף, ואני חוזרת לקצה של היישוב. השפופרת של הטלפון הציבורי כל כך מאובקת שהיא מבהיקה, וכשאני מרימה אותה אני כמעט מופתעת לשמוע צליל חיוג. זה יכול להיות הטלפון הציבורי האחרון בכל ישראל. לפני כמה שנים הממשלה עקרה אותם, אחד אחרי השני, ולקחה את כולם במשאית גדולה.

אני רוצה לשמוע את הקול של אימא שלי כדי לוודא שהיא לא עזבה גם.

אבל היא לא זאת שאני מתקשרת אליה.

אבישג עונה רק בפעם השלישית שאני מתקשרת. אימא שלי לא הראשונה שאני מתקשרת אליה, לא בגלל שבחרתי להתקשר לאבישג ראשונה, אלא כי להיות כמעט בטוחה זה יותר טוב מלהסתכן בלדעת משהו שאת לא רוצה לדעת.

"אימא שלך עומדת לחזור, את יודעת," אני אומרת.

כשאני אומרת את זה אני יודעת שהיא אולי לא תחזור. כשאני אומרת את זה אני כבר יודעת שזאת היתה אבישג שכתבה במחברת באותו הבוקר, לא דן.

"אני לבד כל הזמן, יעל," אבישג עונה, והקול שלה מרקי. "אפילו עכשיו."

אל תתקשרו אלינו

אני מחכה הרבה זמן לאבישג שתבוא לקחת אותי. אני מתיישבת על החול ליד הטלפון הציבורי ומחכה. אני יכולה לטעום זיעה ומלח ואיפור מטפטפים מהאף שלי לשפתיים. היא אמרה שהיא תבוא.

והיא באה. היא באה, אבל היא לא באה ואוספת אותי. אנחנו לא הולכות הביתה. אנחנו לא אומרות כלום. היא הולכת ישר אלי ואז משנה כיוון. היא יודעת שהיום אני אלך אחריה לכל מקום שהיא תלך אליו.

אנחנו עולות ועולות בגבעה. אני מקווה שאף פעם לא נגיע לשם אבל אני יודעת שכן נגיע.

אין דם על האדמה ליד האנטנה הסלולרית. אין אפילו חלק של בגד. אפילו לא נעל.

לוקח לאבישג הרבה זמן להאמין שאין שם כלום. היא רוצה לראות, לפחות משהו. הצוואר שלה זז לפה ולשם בטירוף. היא עומדת ומסתכלת בצל של האנטנה, כמו שהיא היתה עושה כשהיינו קטנות, כשהיא ניסתה למצוא את המילה האחרונה בתפזורת מילים.

ואז זה כאילו שהאנטנה היא המילה הזאת. זה כאילו שרק עכשיו אבישג שמה לב שהיא שם, אחרי שהיא בהתה בה כבר הרבה דקות. היא שמה את שתי הידיים שלה עליה ודוחפת אותה ובועטת בה.

אני מצטרפת אליה, וחופרת עם הנעליים מסביב למוטות המתכת שנעוצים באדמה ודוחפת את כל המשקל שלי על האנטנה.

אנחנו מנסות למוטט את האנטנה עד שמחשיך. אנחנו מנסות ואנחנו מנסות ואנחנו מנסות.

אנחנו לא מדברות. אנחנו לא נדבר. דיברנו מספיק.

אנחנו לא צריכים אנטנה סלולרית כאן.

ילדי אר־פי־ג'י

ילדי אר־פי־ג'י היו בדרך כלל בני תשע או עשר, אז הם היו מאוד קטנים, וילדים. מטול האר־פי־ג'י הוא נשק כזה שהוא מאוד מאוד כבד, ככה שאתה לא יכול שרק ילד אחד יחזיק אותו, אתה חייב שיהיו שניים, והילדים לקחו את הכלי נשק והם החזיקו אותם, שניים ביחד, אחד מקדימה ואחד מאחורה. כשיורים באר־פי־ג'י, הקדימה משחרר רקטה כל כך חזקה שהיא יכולה לחדור אפילו דרך טנק ישראלי, אבל מאחורה יוצאת אש, לא הרבה אש, לא אש שהיא הכרחית; זה פשוט חלק מאיך שהנשק עובד, שמאחורה יש אש. אז ילד אר־פי־ג'י אחד החזיק את המטול על הכתף שלו, ומאחוריו עמד עוד ילד אר־פי־ג'י על קצות האצבעות שלו והחזיק אותו מאחורה. וכשהרקטה נורתה, הראש של הילד מאחורה עלה באש, ואז הכתפיים שלו, ומהר מאוד גם הסנדלים שלו, אם היו לו. אף אחד לא לימד את ילדי האר־פי־ג'י איך עושים את זה כמו שצריך.

אף אחד לא דיבר איתם, אף אחד לא אמר להם כלום, לא לילדים שהחזיקו את זה מקדימה ולא לילדים שהחזיקו את זה מאחורה, אבל דבר אחד שהוא מאוד מאוד מעניין זה שהרבה פעמים הילד מקדימה היה קופץ על החבר הבוער שלו ומחבק אותו, וזה הגדיל את מספר הנפגעים בצורה מאוד משמעותית, שהילד האחד לא נשרף לבד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עם הנצח לא מפחד”