החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הכורסה הירוקה

מאת:
הוצאה: | אוגוסט 2025 | 128 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

ארבעים שנה שהיא שם, בבית החולים הפסיכיאטרי בירושלים, בונה יקום פרטי, מסועף, מלא פרטים ורמזים. היא לא שכחה דבר אך לא ברור עד כמה עולמה הפנימי קשור למציאות. ואז מגיע נדב, פסיכולוג צעיר עם שקט חיצוני ונפש סדוקה מהשירות הקרבי, והוא מקשיב לה באופן אחר. מתעקש להבין. לאט, נגד כל הסיכויים, היא מניחה לו להתקרב, אבל ככל שהוא מתקרב הוא מתקשה להבחין היכן נגמר השבר שלה ומתחיל אזור הדמדומים שבו הוא עצמו חי, וחווה על בשרו את מסקנתו של ויליאם פוקנר: העבר לעולם לא מת, הוא אפילו לא עבר.
בנובלה הכורסה הירוקה בוחן יובל נריה מה קורה כשמטפל יושב מול מטופל ופוגש בכאב שלו־עצמו, שאותו לא הצליח לרפא; מה אם הכאב הזה הוא הדבר האחרון שנותר לו מאדם אהוב; כיצד נשזרים להם היחסים בין מטופל למטפל; ואיך, אם בכלל, נשמרים גבולות התפקיד במשך המסע הטיפולי. מהלך האירועים בספר מגלה שטיפול נפשי עשוי להיות מן הדברים הנועזים ביותר ששני אנשים יכולים לעשות יחד מבלי לצאת מן החדר.
יובל נריה, מחבר רומן המלחמה ״אש״ על חוויותיו כחייל במלחמת יום כיפור (זמורה־ביתן 1989) הוא פסיכולוג קליני ומנהל תוכנית המחקר בפוסט־טראומה בֿמכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו יורק ואוניברסיטת קולומביה.

מקט: 15102236
ארבעים שנה שהיא שם, בבית החולים הפסיכיאטרי בירושלים, בונה יקום פרטי, מסועף, מלא פרטים ורמזים. היא לא שכחה דבר אך […]

נדיבה

איש לא ביקר אצלי. אף אחד. מאותו הבוקר לפני ארבעים וחמש שנים, היום שבו הובאתי לכאן. ונכלאתי כאן. מאז — גלמודה אני.

הובאתי אל בין חומות הבית הזה על כורחי. איזה מעבר. מבור תחתיות לעולמות עליונים. מן השאול אל גני אלוהים חיים. אוד עשן הייתי, והנה, ראו אותי כיום, אישה חיה ונושמת, אוכלת וישנה, וקוראת ספרים הרבה, ובראשי מחשבות ותמונות לרוב.

קשים היו חיי עד שהובאתי הנה. קשים ומרים. ואת הכול אזכור. את הכול. רושמת ורושמת ולא שוכחת דבר. סיפורים, שירים. מילים, מילים.

אבל על מה אלין… חיי כאן נוחים ונעימים. בתחילה היה המקום הזה כגן הפתוח. הומה אדם. אפילו נגנים ניגנו להם פה. על ספסלי אבן ישבו בלבוש הדור. צלילי שפות רבות נשמעו. גרמנית. אנגלית וערבית וגם עברית. שבילים זרועי חצץ לבן כבגן איטלקי רישרשו תחת סוליות עור משובח. ובאוויר היה ניחוח משכר. ריח ורדים שלא אשכח.

בכל פעם שאשב כאן, על הספסל הזה בגן בית האבן הגדול, עולה באפי ניחוח הוורדים. הוורדים הוורודים. זוכרת את נגינת הנבל. את צליליו המתעגלים. עונג מלאכים.

קשת אבן מסותתת, בהירה וחלקה, נימיה ורודות כדם, מעל חלון חדרי. בוקר־בוקר מתגלה תפארתה מחדש. לה אשיח את כאבי.

בהביטי בה, אל אבנים אדבר. אבנים, טובות הן מאוזן אנוש. בחדרי מהדהד הבכי היוצא מן האבן.

היֹה היתה אהבה. ותחתה צמחה בגידה. ואחר כך — פרידה ומוות. אלה היו חיי. אהבה ובגידה. ופרידה, ומוות.

בוקר זה אינו כתמול שלשום. השמש מאחרת לזרוח מעל חומות העיר העתיקה. שמים אפורים. דוק ערפל מנומנם של תחילת הקיץ נפרש על העיר מקצה ועד קצה. את השעה לא אדע. אינני רוצה שעונים בחיי. לא ולא. הזמן הנספר על לוח השעון אינו מענייני. את הזמן האמיתי אני מבקשת. זמן חי, נושם, שקצבו משתנה, שפעמים יחלוף כברק ולעתים יאט הילוכו. אני מבכרת את הזמן האיטי.

הו, שעות בוקר חמימות.

מתבוננת במדף הספרים שמעל למיטתי, כיצד הם שזורים, ספרי. מעטים הכותבים ורבים הכתובים. לא אקרא ספרי כפירה. אתרחק מדברי שקר. כמו אבי.

אבי עליו השלום, קָראי גאה היה. וגאה היה גם בי, בבתו היחידה. איש של קצוות היה. נפש רכה, כשל תינוק. אך גם שונא גדול היה. שנא את התלמוד ושנא את הקבלה ושנא את הרבנים והאדמו'רים והישיבות, והמלמדים. ובעיקר תיעב את הפרשנים למיניהם שהחזיקו עצמם מלומדים. שטויות הם אומרים. שטויות של כופרים.

אבי אהב את התורה ואת התורה לבדה. לא רצה לשמוע על תפילין, ובשבת היה מצטנף בחדרו ללא אור וללא חימום, ורק מים נוטל לפיו.

ממנו נטלתי גם אני את אהבת האמת ואת יתרונות הטוהר והפשטות. מדי שבוע היה קורא באוזני מילה במילה את כתביו של אחד, ענן בן דויד, אני זוכרת:

'חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי', כלומר: 'חפשו בתורה היטב ואל תסתמכו על דברי'. כה צנועים, מלהיבים ופשוטים היו דבריו על אודות המצוות עד שפורצת הייתי בבכי, ואבי מלטף את שערי ומנחמני, ואני נמסה הייתי בדמעותי. ודומני שדמעה נצצה גם בעיניו.

חדר פשוט היה חדרו של אבי. בלב הבית שבשולי המושבה. בין המטבח לחדר השינה. ללא חלונות. צר מידות כארון, רק קרני אור מועטות חדרו בעד הווילונות הכהים.

בחדר עמדו שני כיסאות, שולחן כתיבה, שני פמוטים, ונורה חשופה השתלשלה מן התקרה.

על כיסא חום, צבעו דהוי, מסב אל השולחן האיש, אבי. מזוקן, זקוף מידה, יפה תואר, עיניו בוערות. חולצתו לבנה־צחורה, מגוהצת למשעי, מאירה את החדר החשוך.

ילדתו, כבת תשע, אני היא, יושבת על ירכו. ראשה תלתלים־תלתלים. עיניה כחולות כמי הים, שׂערה שחור כפחם.

האיש, אבי, קורא בספר שכריכתו מרופטת. שפתיו הברות־הברות, ללא קול. הילדה שהיא אני נועצת בפניו את מבטה. הוא ממלמל, והיא מהנהנת. מוקסמת. לפעמים תלטף את זקנו בכף ידה, והאיש יתבונן בה בחיבה.

לעתים יעצור את הקריאה, יסמן לבתו לחזור בקול על מה שקרא בלחש. והיא נענית בהתלהבות. הוא יחייך וימשיך לקרוא. וככה יחלפו שעות אחר הצהריים.

***

שבע בבוקר. הדלת נפתחת.

אחות הבוקר שועטת פנימה, זעופת פנים. מדיה כחולים. מגוהצים בקפידה. עיניה שחורות. נושאת מגש תרופות מקרקש. מתבוננת בה והיא בי. משדלת אותי ליטול שלוש טבליות של בוקר. נוטלת. לפה — היא מסמנת לי. בפה אני שמה. מגישה כוס מים. לוגמת. חזות פניה משתנה וחיוך עולה עליהן. מנשקת לחיי והולכת. כך מדי יום.

***

1943, חורף.

בת שש־עשרה הייתי. שלג לבן כיסה את ערי הים וגם את המושבות וגבעותיהן. אוניות כחולות צבעו לבן. דייגים שלו פרי ים קפוא. קרח שקוף עטף העצים. פרחים אדומים במלמלה קפואה. עיר שלמה בקיפאונה. יצא מן המחסה רק מי שמוכרח ומעז במעיל, בצעיף, בברדס ובכפפות ובמגפיים.

אור השמש לא נראה מזמן. רק אפור ושחור ולבן בוהק. ימים חלפו כלילות. נסתתמו מקורות האור.

ובתוכי נבט זרע בר ומילא חלל רחמי. תפח רחמי כעוגה ובטני כהר ואינני אותה שהייתי. קורקבן כרסי עולה כשושנה פורחת. בטני שואבת את כל ישותי. מתנודדת לפנַי כראשו של כלבלב המבקש לטיפה.

מה קרה לגופי. בהיר הפך כהה. רזון הפך שומן. קטן לגדול. רך לנוקשה. שדי התקשו כחלוקי נחל. לא נתתי לשדי לקפוא. כיסיתי אותם בצעיף האנגורה הרך, מתפללת שיפשירו, שיתרככו. וגם התחתונים נפערו. הזרימו נוזלים חמימים. תחילה ניסיתי להספיג מה שניתן. הריח. הו הריח. עד עכשיו הוא מסתחרר באפי. פעם כוורדי אהבה מתוקים, כפטל הבשל, ופעם כריח ביבים. לעולם לא התערבו הריחות אלה באלה.

גופי כבד. נשימתי קצרה. נשמטת הייתי והולכת. ובעלי, יהיה זכרו חי, היה סובב סביבי וחיוך גדול, פעור ומאיר את פניו. מאושר היה כחזיר מבוסס בבוץ וגאה מכל אדם. לכל השואל היה אומר: 'יש לי אישה, והיא הרה.' הלאה המוות. כך היה אומר בעיניים רושפות. הלאה, לך לךָ מאיתנו.

ככלות כל הדברים ותת־הדברים, מה היה לי בחיי. אולי רק אותו החיוך, המתוק שבחיוכים, זה שבפני בעלי. המושלם שבהם. חיוך שאינו מרומז ואינו מפותל. חיוך הנולד בכל פעם מחדש, כתינוק בן יומו, בצבעים הכי חדים. צבעיו של הטבע. איש כזה. וחיוך לו, ממס. כי על הכול סולחת לו. על הנשים האחרות, על הקלפים, על השתייה, ועל תעלולים של קובייה, על אולמות הריקודים.

כי חיוך הביא לעולמי. מתוק כדבש. כבושם חרציות ונרקיסים.

ואיך נשבר בי הכול — אינני יודעת. איך נופצתי לרסיסים. אפילו את שמי, שנתנה לי אמי, לפעמים איני זוכרת. ואמרו שאת שמי טבע אבי. אומרים לי, עליזה, או מלכה, או נדיבה. איני יודעת.

היינו הך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הכורסה הירוקה”