בלב ההדר השחוק של שכונת הדר טמונה קונדיטוריית "עוגה" הוותיקה, כצימוק בחלה מתוקה. קרול, הבעלים הדקדקן, שאפילו מהקריות היו מגיעים […]
“עוגה”
אשתו המשוגעת של קרול מתה בשיאו של הקיץ. כל המי ומי, הקרם־דה־לה־קרם של הדר הכרמל, הגיעו לחלוק לנפטרת המעורערת כבוד אחרון, ולאלמן הטרי, אופה בחסד עליון, שעדיין התברך בבריאות מצוינת, כבוד־ביניים. אפילו כמה פנים לא לגמרי אלמוניות מהכרמל ומהעיר התחתית הגיעו. עין חדה במיוחד, שדמעות צער לא שטפוה באותה עת, היתה יכולה להבחין שם, בין המלווים, בדובדבן שבקצפת, סגן ראש העיר לשעבר־לשעבר, צועד לאטו, נשען על המטפל ועל הזיכרונות המתוקים שלו.
כי הרי מי לא הכיר את קרול שמיט, בעל הקונדיטוריה הוותיקה ביותר בהדר? הוא עלה לארץ מאירופה עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת, בחור צעיר מאוד, מוכשר כמו שד, נצר למשפחת קונדיטורים, שהגיע לכאן עם מזוודה מלאה מתכונים משפחתיים. נכון, אלה לא היו הכתבים של פרנץ קפקא שהוא הבריח והעלה לארץ, אבל היה למתכונים קהל היעד האנין שלהם. בארץ היה צנע, לא היו כמעט מצרכים, וכולם בישלו ואפו עם תחליפים ועם תחליפי תחליפים. היום אי אפשר להאמין כמה ממלאי מקום היו לביצים, למשל, או לחלב. קרול היה אומן ה”במקום”. קונדיטורים מיואשים, ששמעו על כושר האלתור שלו, עלו אליו לרגל כדי להתייעץ. בשביל להתבסס הוא עבד כמו חמור בשלושה אולמות אירועים בו־זמנית בתור אחראי קינוחים. כשהצנע בוטל והיה אפשר להתחיל לנשום קצת, הוא התפרץ לדלת פתוחה כשפתח את הקונדיטוריה שלו ברחוב הרצל, הרחוב הראשי של הדר הכרמל. ההיצע עדיין היה דל והביקוש למתוק בכלל, ולעוגות משובחות בפרט, היה גדול. העוגות של קרול היו גדולות ועסיסיות, כמעט חיות, כאלה שנמסות בפה ובאותו הזמן גם ממיסות אותך, לא כמו הדברים הקטנים, היבשים והקשים שעושים היום, שכמעט שוברים לך את הצלחת ואת השיניים. מיד כשפתח, החליט קרול לקרוא לקונדיטוריה שלו בשם “עוגה”. חד וחלק. בלי התחכמויות ובלי הה”א השחצנית של הידיעה. לא שקרול היה בן אדם כל כך נוח לבריות, בבעייתיות שלו ניגע אחר כך, אבל צנוע הוא היה, מה ששלו שלו. ורק על השלט הגדול, בבטן הענקית של האות ע’, שהוחלט לעצב אותה בכתב ולא בדפוס, היה מצויר אופה אמיתי, גדול, עם כל הפרטים שהצייר הצליח לדחוס לשם, כולל המצנפת. הדמות של האופה בציור היתה מבוססת על קרול, כשעוד התעסק עם העבודה השחורה של האפייה ופחות עם הקצפת של הניהול, הפיקוח והאדמיניסטרציה.
קור נעים שרר בקונדיטוריה גם בקיץ. שנים עבד שם מאוורר תקרה בעל מוטת כנפיים אדירה, שלהביו עשו רעש על כלום, אבל אחר כך הכניסו מזגן וגם כמה שולחנות פורמייקה ירוקים וכיסאות, שרוב הזמן היו מלאים. היו באים אליהם במיוחד מהכרמל. גם מהקריות היו באים. גברות ואדונים, שהיו מוכנים להרוג בשביל הקרמשניט של “עוגה”, היו אפילו לוקחים טקסי ספיישל כדי להגיע. קרול האמין בשירות מלא. המלצרית היתה ניגשת כשהיתה ניגשת. גם בציפייה היתה מתיקות. עם הזמן התמעטו הלקוחות. הם נחלשו, חלו או מתו. בשום אופן אין להאשים בכך את הררי הקצפת, את הפחמימות הפשוטות מדי או את עודף הסוכר. זאת הרי דרך כל בשר, ההתרופפות הזאת. קרול המשיך להיות בריא כמו שור. יותר מדי בריא. ביום טוב את הצעקות שלו על העובדים והספקים היה אפשר לשמוע עד העיר התחתית. במיוחד היה עולה קצפו על האופה. היה כמעט זורק את עצמו עליו. אפילו האישה המשוגעת שלו, שישבה בבית עם תעודות, עוד יכלה ללמוד ממנו איזה דבר או שניים. כשהיה צועק והמתח באוויר היה עולה, העוגות היו נופלות. קצתן מראש לא היו מתרוממות. הקצפות החמיצו. עוגות שכבר עמדו במקררים היו קופאות במקומן, ולא רק מקור. הפירות שעל הטארטלטים היו מצטמקים, הצימוקים בכלל היו נעלמים, והבצק הפריך היה מתפורר. האוויר הרע בהחלט לא היטיב עם העוגות.
ועם ההזדקנות של הקליינטים, כל הסביבה שקעה לה. נסגרו בתי הקולנוע “ארמון” ו”פאר”, אפילו האולם עם הגג הנפתח, שבקיץ הציג גם את הכוכבים בשמים, נסגר. חנות “נמרון”, ששנים מכרה נעליים לילדי העיר שהלכו והתבגרו במהירות, נסגרה גם היא. המסך ירד על חנויות שהיו מלאות תמיד עד התקרה גלילי בדים, רוכסנים, כפתורים ולחצניות, ושהתורים בהן היו לפעמים גולשים, כמו גלילי בד שיצאו משליטה, אל תוך הרחוב. התנורים של “עוגה” המשיכו לאפות, אבל הגיעו אליה רק חולי הנוסטלגיה, המשוגעים לדבר ואלה שנפלטו מכל מסגרת אחרת. בעלי העסקים שידעו לעשות שתיים ועוד שתיים ברחו בזמן. הרחוב הראשי, שקרוי על שם חוזה המדינה, התמלא בחנויות של הכול בדולר, כלי בית פשוטים ותכשיטי פלסטיק ובבזארים של בגדים זולים. חזיות נתלו על תרנים, שידלו לקוחות, בגדים תחתונים הפכו לעליונים, מחוכים גיחכו מעל בובות ראווה עירומות, ועם כל יום שעבר התמלאו עוד ועוד אבק ופיח. הרחוב איבד לגמרי את מעט הבושה שעוד נשארה לו.
אין לדעת אם היה זה בהשפעת הלנז’רי גדושי התחרה שנשקפו אליו בכל יום כל היום מבעד לחלון, או שהיה זה השעמום שגרם לקרול להתחיל לשים לב שהמלצרית שלו בטי היא אישה. היא כבר ממש לא היתה צעירה. היא התחילה לאבד גובה, על הרגליים שלה התחילו להשתרג ורידים מהעמידה הממושכת, הידיים שלה היו נפוחות גם בחורף וכבר היו צריכות לראות רופא, ומבעד לשיער הדליל היה אפשר לזהות פה ושם איי פדחת ורודים. אבל היה לה יופי צפוני קריר, מלאכת מחשבת של עור ושיער בהירים, אף סולד במידה ועצמות לחיים גבוהות, משהו שבן אדם אירופאי כמוהו בהחלט היה יכול להעריך. חוץ מזה, ייתכן שבהתחלה לפחות הוא אהב אותה מעבר לראש שלה, דל השיער. הוא התאהב ברעיון ששוב יהיה מאוהב. מאשתו כבר מזמן הוא לא התרגש, גם לא בתקופות שהתרופות הצליחו להרגיע אותה. הוא לא אהב מצבי רוח שהגיעו בקופסאות קרטון. הוא רצה להחליף. מכיוון שהפנים שלו היו אדומות על בסיס קבוע, בטי לא הרגישה לאן נושבת הרוח. איך בכל פעם שהיא מתקרבת אליו הוא מסמיק והלב שלו מתחיל לדפוק. פעם קרול ואשתו היו בקונצרט של הפילהרמונית בהיכל התרבות בתל אביב. זה היה לפני שהיא התחילה להשתגע, אבל לא זה מה שחשוב עכשיו. מה שחשוב זה שהיה שם תוף ענקי. עד אז ומאז הוא לא ראה ולא שמע דבר כביר כזה. קרול התחיל לרחף בחלל הקונדיטוריה עם תוף במקום לב. האהבה גם עשתה אותו פזור נפש. הוא היה שוכח לפעמים להתקשר לספקים להזמין סחורה. הוא טעה יותר מפעם אחת בחשבונות. ברוך השם שזה אף פעם לא היה לרעתו.
הלב של בטי היה נתון בכלל לאופה של הקונדיטוריה. כשהאופה הזה רק הגיע לארץ, הוא שכר חנות פצפונת והתחיל לעבוד בתור עצמאי במקצוע שלו כשען בכרמל. שעות ארוכות הוא היה יושב ואף אחד לא היה נכנס. אנשים כבר התרגלו להחליף שעונים כאילו אין מחר. קונים חדשים ואת הישנים זורקים לפח. נשארו רק כמה יקים קשישים שלא יכלו להיפרד מהזמן הישן, אבל מהם לא היה אפשר ממש להתפרנס. אחרי שסגר, הוא איכשהו התגלגל מהכרמל לקונדיטוריה של קרול בהדר. היה לו ניסיון מסוים באפייה, ואצל קרול הוא התקדם בצורה מטאורית. האופה היה יפה, אבל הפנים שלו היו מכוסות בקמח רוב הזמן. בטי חשבה שכשהוא רוחץ אותן בסוף היום, בחדר הרחצה הקטן מאחור, רגע לפני שהוא נהפך לנקי, בטח נהיה לו שם בצק (“בצקת” קבע הרופא כשהיא הראתה לו את הידיים הבולובוסיות שלה. הצטברו לה נוזלים, והרופא ביקש, יותר נכון דרש, שהיא תקצץ במלח). החיים הפרטיים של האופה היו אניגמה. אפילו השם הפרטי שלו היה חסוי. כולם קראו לו בשם המשפחה, ולא שזה היה נוח כל כך. זה היה שם ארוך כאורך הגלות. יכולת לחשוב על עוגת קראנץ בזמן שביטאת אותו.
מתי שם לב האופה, בתוך התופת הקטן, התובעני, של פיות התנורים הבוערים, ששובל דק וקריר של אהבה, שקוף כמו גליד קרח, נשלח אליו מהחדר השני, מבטי, המלצרית המתבגרת, שרוב היום היתה עסוקה בכלל עם הלקוחות? מתי הוא הרשה לעצמו, עם מסכת הקמח על הפרצוף בכל שעות העבודה, לחשוב על הגבר שקבור עמוק בתוכו? מתי הוא התחיל להרגיש אליה משהו? מתי לכד אותו סופית הזוהר הצפוני שלה?
אי אפשר לשים את היד על הרגע המדויק, אבל כשהאהבה ביניהם התחילה לפרוח, בהחלט ראו את זה בשטח. העוגות ליבלבו. זאת היתה עובדה מוצקה. הן יכלו בקלות לדגמן בז’ורנל גסטרונומי. הסבּרינות התפקעו מרוב מילוי, עוגות השפיץ התרוממו לגובה אסטרונומי, עוגיות הבננה גנאש נאנקו ברוב משמעות, עוגיות הקצף קפצו מתוך התבניות, עוגיות הפלורנטין פלירטטו זו עם זו, הקרואסונים קיבלו כרס של חודש תשיעי, הפחזניות התחילו להשתולל במקרר התצוגה ולא היה אפשר לצוד אותן בשביל הלקוחות, תותי השדה על עוגות הגבינה הסמיקו עוד, ואפילו עוגות היער השחור נראו אופטימיות יותר. נראָה שגם ללקוחות יש מצב רוח מרומם, ויום אחד מדאם סגל, שהיתה מגיעה פעמיים בשבוע שעונה על מקל, עם תלונות נצחיות ועם עובדות מתחלפות מכל העולם, אפילו נתנה להם משהו שנשמע כמו קומפלימנט: “בכמה דקות שאני אוכלת את הדובוש שלכם נדמה לי שאני אולי אוּכל לנצח את המוות.”
אף אחד לא חלק עליה. לא החמיץ לה את המחשבות היפות עם סטטיסטיקות. אחרי האמירה הזאת, העובדת ההודית עזרה לה לנגב את הפה עם מפית. בינתיים, לפחות במעט הדקות שחלפו מאז ההתפרצות הרגשית שלה ועד שעזבה, מדאם סגל באמת נשארה בחיים.
יתר יושבי הקונדיטוריה נותרו אדישים לעצם עובדת חייה או מותה של סגל הזקנה. אי אפשר להאשים אותם, בוודאי לא את אלה שבדיוק הונחה על שולחנם ההזמנה, והם הגישו את הכפית המלאה לפה. זה היה תמיד מאוד פרטי, הרגע של הטעימה הראשונה מהעוגה. הוא דרש תכנון והתכוונות. התמקדות אנוכית בחייך שלך. יניקה ומצמוץ. פירוק הטעמים שנכנסו לפה ואיחודם מחדש. בהחלט היה אפשר להעצים את האפקט בעזרת גיוס כל הרגעים הטעימים שקדמו לרגע הזה. כל מה שהזיכרון המתוק צרב במוח. אוכלי עוגות מקצועיים כבר היו מיומנים בכך, ובכל זאת, כמו עם כל הנאות החיים, היתה זו שטות לאבד באותה שעה את הריכוז.
יום אחד לפנות ערב התיישבו בטי והאופה זה מול זה בקונדיטוריה. קרול נסע לתל אביב, אבל הפעם לא לקונצרט. הוא בסך הכול ביקש לבדוק מקרר חדש. הם הפכו את השלט עם ה”פתוח” כלפי פנים. בפנים הכול באמת נהיה פתוח פתאום. קרני השמש האחרונות חדרו מבעד לווילונות הכתומים, ואור כתום הציף את החדר. הם הוציאו מהוויטרינה עוגת סברינה. מי שהשקיע בעוגה הזאת, לא חסך בשום דבר. לא בבצק הספוגי. לא בקצפת. לא בסירופ. לא בדובדבן. הם ישבו ומילאו את הפה שלהם על חשבון הברון. וכל זמן שהפה לעס, העיניים הסתכלו. אפילו בשביל לחפור עם הכפית בתוך העוגה או להעלות אותה לפה, הם לא הורידו את העיניים זה מזה. אחרי כל כך הרבה שנים בקונדיטוריה זה בא להם באופן אינטואיטיבי, גם בלי קשר עין־יד.
הם דיברו בפה מלא סברינה. היה חבל להם על הזמן. שניהם כבר מזמן לא היו צעירים וידעו שלא ישובו להיות כאלה. באותה שעה הם טבלו באור הכתום העז כאילו הוטבלו יחד לדת האהבה. החטאים שלהם נמחלו. אפילו העובדה שהאופה היה עובד לפעמים עם מרגרינה בטעם חמאה, גם זה נמחל לו. אחרי הנגיסה השלישית שלה בעוגה בטי כבר ידעה את השם הפרטי שלו. בהפסקה בין נגיסה לנגיסה היא גילגלה אותו על הלשון. אחר כך היא חשבה על השמות של שניהם ביחד והוסיפה את שם המשפחה הקראנצי שלו. השילוב התפצח לה בקלות על הלשון. בטי ויוסי רוזנגרטן.
מפני שהשם שלו היה יוסי. בהתחלה היא חשבה שהוא אומר יופי. בכל זאת, הוא דיבר לא ברור עם העוגה בתוך הפה. הוא גם נראה לה יפה יותר מרגע לרגע. ממש היתה צריכה לעצום את העיניים כל כמה דקות. גם כמה דמעות מלוחות שלה היו מעורבות שם, בתוך המתיקות. איכשהו, למרות המצב, למרות האושר הבלתי נתפס, היא לרגע לא חשבה שהיא חולמת. מזל שהיא לא היתה צריכה לצבוט את עצמה עם הידיים הצבות שלה. באותם רגעים גם היא נראתה לא רע בכלל. השיער הבלונדיני שלה התמלא ונצץ. הקמטים התיישרו כאילו מישהו העביר עליהם מרית, והעור שלה הבריק. היה אפשר לקשט עם האופה והמלצרית עצמם עוגה של חתונה, אם הוא רק היה לובש את החליפה הכהה שקנה לברית של הנכד, ואם היא היתה מורידה לרגע את הסינר ומסדרת קצת את השיער.
היא רצתה לקום ולאסוף, אבל הוא עשה זאת במקומה וגם הדיח את הכלים שלהם. בחיים אף גבר לא עשה את זה בשבילה. על צלחות הפורצלן היה ציור של פרחי לוונדר. הוא ממש הצליח להריח אותם, כל כך פתוח הוא היה. אחר כך הוא אחז לה במפרק כף היד. אפילו את החלק הצר של היד שלה לא היה אפשר להקיף, אבל הרכות הבצקתית נעמה לו. אולי בגלל ההכשרה הארוכה שלו כשען, דווקא ברגעים מאוד מרגשים הוא היה מודע לזמן החולף. שעון היה מתקתק לו בתוך הראש. המחוג של השניות נכנס לו עמוק לדם. היה שקט של סוף העולם. הוא החזיק לה את היד ארבעים ושתיים שניות חסרות נשימה. היד שלה תפחה בתוך היד שלו בטרם משכה אותה ואמרה שהיא חייבת לרוץ, כי היא פוחדת שהעשרים ושמונה האחרון יברח לה.
בימים שבאו אחר כך היה האופה מבריח לבטי עוגות קטנות שהוא אפה לה מתחת לאף של קרול. היו עליהן ציורים קטנים שהוא צייר במיוחד בשבילה. אלה היו דרישות שלום מהאהבה שלהם. הן היו מחממות לה את הגוף מבפנים. היא הסתובבה כל היום עם הסוד הזה בבטן. עם עובר האהבה שלהם. בסוף היום הוא היה מחכה לה מחוץ לקונדיטוריה, והם היו מטיילים קצת ביחד. היא היתה קונה לפעמים דברים הביתה. מחבת קטנה, מקלות כביסה, שמפו שמעניק נפח. לפעמים הם היו יושבים בגן הזיכרון, בונים ביחד את הזיכרונות העתידיים שלהם.
יוסי היה קשור. עדיין נותרו לו שאריות של קשר, והיה צריך להתיר אותן לאט־לאט. עוד לא הכול היה מותר. האישה שאיתו קראו לה טובה. היא באמת היתה אישה טובה שסעדה אותו בתקופה הראשונה של האלמנות שלו. הוא לא רצה שהיא תרגיש כאילו עכשיו, שהכושי עשה את שלו, הוא יכול ללכת, אבל לא היתה דרך טובה לעשות את זה. יום אחד יוסי דיבר עם טובה במטבח. הוא חשב שזה המקום הכי מנחם בבית. לפחות בשבילו זה היה. הוא נשען על המקרר כשדיבר איתה. היו לו זרמים בכל הגוף. בפריזר האוכל קפא. גם הגוף שלו היה קרח. הוא אמר לטובה שקפץ למים מוקדם מדי. שהוא רוצה להתנסות בדברים. נשים. התפתחות אישית. אולי קורס מתקדם בקונדיטאות ובמגדנאות. היא בכתה וביקשה שיחשוב עוד קצת. הוא ידע שלראש אין שום קשר לזה. הוא התגעגע לראש הבלונדיני של אהובתו. לידיים הרכות שלה. הקומקום שרק פתאום, אדיש לדרמה. הוא התחמם ורתח, איזו ברֵרה היתה לו?
אחרי שיוסי יצא לעבודה, טובה עלתה על סולם ממש גבוה. אין צורך להיבהל, משום שלא היו לה שום כוונות לקפוץ ממנו. אולי היה חסר לה אוויר. אולי היא קיוותה שאם היא תהיה עקרת בית עוד יותר טובה, יוסר איום הפרֵדה. היא ניקתה היטב את ארונות המטבח הגבוהים. זה לא היה הזמן לחפף. היא ניקתה את המקרר, את הכיריים. במשך כל היום היא עבדה. כמעט נפלה מהרגליים. היה חם, והיא הפכה לגוש דבק. הציפורניים שלה התחילו להתפצל, השיער להידבלל, היא כבר לא ראתה בעיניים, ובכל זאת, הלב שלה, העקשן, סירב להירגע. היא נזכרה איך נפגשו לראשונה בתחנת האוטובוס ברחוב החלוץ. גם אז היה יום חם. היא היתה עם שני סלים מהשוק. גבר יפה שעמד איתה בתחנה עזר לה לעלות לאוטובוס. לא היו מקומות ישיבה, והם עמדו כל הדרך לכרמל, מוטחים זה לכיוונו של זה בכל סיבוב. באוטובוס הצפוף נרקמה אינטימיות, נרקם דיבור. הוא התפלא שעדיין יש אבטיחים. היא אמרה שזה באמת נדיר בתקופה הזאת. היא היתה קונה אותם רק על הסכין. היא לא אהבה לקנות חתולים בשקים. היא אמרה שהשם שלה טובה ונתנה לו מספר טלפון קל מדי לזכירה. הוא עזר לה לרדת וכל אותו הזמן צעק לנהג “רגע, רגע”. חבל שלא צעק את זה לעצמו לפני שמיהר להתקשר אליה. כשצעדה מהאוטובוס הביתה, היא לא הרגישה עוד את המשקל של האבטיח. זר הפטרוזיליה שהציץ לה מהסל נראָה לה כמו זר פרחים. היא היתה מאושרת.
עכשיו נראו לטובה הפרחים במטבח המצוחצח כמו זר עייף של פטרוזיליה. היא לא ראתה צבעים. השיחה עם יוסי, עם כל האכזבות הישנות, התיישבו לה במקום הרגיל של הכאב, על כתף שמאל, כמו עורב גדול, אפור וחורש רע.
באותו ערב בדיוק אושפזה אשתו המשוגעת של קרול. סוף־סוף גם לגוף שלה היה מה להגיד, אחרי שנים שבהן נתן לנפש לעמוד בקדמת הבמה וספג טונות של עצב וחוסמי סרוטונין. עכשיו הפציע הגוף בגדול, אורות וצלצולים, צפצופי מוניטור והנשמות, רק כדי לגמור לגמרי חמישה ימים אחר כך. בשלוש בלילה קראו למשפחה להיפרד. זאת היתה שעה מטורפת בשביל דבר כל כך חשוב.
בַּשבעה הגיעו לבית של קרול הרבה עוגות שנשלחו מהקונדיטוריה. אנשים באו לסיבוב נוסף במשך השבוע. הם השתתפו בצערו של קרול, אם כי היה קצת קשה להצטער עם כל המתיקות בתוך הפה. מזל שהצער שלו לא היה כל כך גדול, ולכן גם ההשתתפות שנדרשה מהם היתה צנועה. כפיצוי על זה שהיה בעל מחורבן, הזמין קרול לאשתו מצבה גדולה ומפוארת. אולי אפילו היה אפשר לראות אותה מהחלל. את מועד מותו הוא התכוון לדחות כמה שיותר. עדיין היו לו תוכניות. בטי הגיעה לשבעה פעמיים, ובפעם השנייה גם עזרה לכבד את הנוכחים. העיניים של קרול שקעו במסגרת הבשר התפוח, חשוך השינה, מה שבשום אופן לא היה יכול להגן עליו מלהסתנוור כהוגן ממראה אישה בהירה ויפה שהסתובבה לו בבית.
יום אחרי שגמר להתאבל ולפני שחזר לעבודה, הוא דפק לבטי על הדלת. היא גרה בקומה הרביעית, והמעלית היתה מקולקלת. הוא עלה את כל הקומות ברגל. הוא ממילא אף פעם לא מת על מעליות. הן נראו לו כמו קבר שנוסע הלוך ושוב בין השמים לשאול. בקומה השנייה כבה האור, והוא דפק לעצמו את הרגל בזוג אופני ילדים. לחזר שוב בגיל הזה זה לא כמו לחזור לרכוב על אופניים. ביד המזיעה שלו הוא החזיק חצי זר, שבטי היתה אמורה לחלוק עם אשתו המתה. מה רע בחצי זר, שהוא צירוף מדהים של כריזנטמות, גרברות וליזיאנטוס? בטי פתחה לו את הדלת. היא היתה מעט מופתעת, אבל קיבלה אותו מאוד יפה. קרול רזה מעט, והיא חשבה שזה מתאים לו. הוא התוודה על אהבתו, ואף שהוא התנשף והזיע כמו בימים שעמד ליד התנורים, והדיבור שלו היה חסכוני ומהוסס כאילו הוכרז צנע של מילים, לווידוי שלו היה יופי מסוים, זה של הכמיהה. כשסיים לדבר הוא ישב עם הראש למטה ולמד את הדוגמה של השטיח. בבטן שלו ריחפו מיליון פרפרים שארגו שם דוגמה משלהם. בטי הכינה לו קפה קר, אבל דחתה אותו בקש. היא אמרה לו שבגילה זה מאוחר מדי. וחוץ מזה, היא הוסיפה, הם כבר כמו משפחה. בשביל שניהם לצאת ביחד יהיה כמו גילוי עריות. זה היה ביטוי יפה ואקזוטי, והיא משכה את המילים. היה מאוד חם. היא חשבה שהגופה של אשתו עוד לא התקררה בקבר. התחנונים שלו לצאת לאכול גלידה או לפחות לנשום קצת אוויר ביחד לא עזרו לו.
היא היתה לבושה בחלוק ורוד מקסים שהיה מעוטר בצווארון ובשרוולים בטוב טעם, והלב התחיל לכאוב לו. צליל התוף שנשאר לו קפוא בתוך הגוף מהקונצרט מלפני שנים הפשיר והתחיל להכות לו בתוך הראש. אחר כך הצטרפו גם המצלתיים. הוא ביקש סליחה והלך, נופל כמעט את כל הדרך למטה. הפרחים נשארו על השולחן של בטי, ומיד התחילו לנבול. בחוץ הוא הקיא לעצמו על הנעליים קפה ועלבון ואפילו מעט רחמים על אשתו.
למחרת קרול ובטי נפגשו בעבודה, כרגיל. הם השתדלו לא להסתכל זה לזה בעיניים. ראש השנה כבר היה קרוב מאוד, ובקונדיטוריה היו לא מעט אנשים. גברים נשלחו על ידי נשותיהם העסוקות לקנות עוגה לחג. הם היו נעולים נעליים רכות. לקצתם היו על הראש מגבעות קפילוש מחוררות בצבעים חיוורים. הגברים האלה, הקשישים, כבר איבדו מזמן את התשוקה להיראות מושכים. עתה עמדו הפונקציונליות והנוחות מעל הכול. חגורות המכנסיים היו שמורות להם קרוב לחזה, הכובעים הגנו עליהם מפני השמש, איווררו להם את הראש ונידפו את הזיעה. די היה להם בכך.
באותו יום אפה האופה לבטי עוגה מיניאטורית וסודית שהיה כתוב עליה “שנה טובה לבטי”. היו לו סיבות טובות להיות שמח. הוא מנה אותן בלב. הוא היה מאוהב, היה מסוגל לאפות עוגות מעוטרות לאהובתו וגם קנה לעצמו אוטו חדש. הוא היה יכול לראות אותו מבעד לחלון הקונדיטוריה. זה היה אוטו יד שלישית, אבל עם קילומטראז’ ממש נמוך. היד השלישית היתה אישה. היא היתה יפה וחייכה כשמסרה לו את המפתחות לאחר הקנייה, וזה נתן לו הרגשה טובה.
במשרד של המאפייה חיכתה לו הזמנה לעוגה גדולה וחגיגית במיוחד. קרול ביקש שבאמצע היום, כשיסיים לאפות אותה וגם הלחץ במאפייה ירד, יביא אותה האופה בעצמו עם האוטו החדש שלו ללקוח. הלקוח הזה היה חבר של קרול מימי בית הספר. הוא הזמין את העוגה הביתה כהפתעת יום הולדת לאישה שהיתה בת זוגו. בקונדיטוריה תיכננו להוציא משלחת קטנה. האוטו ייסע, האופה ינהג בו, ובטי תשב לידו עם העוגה על ברכיה, כשהיא מגוננת עליה בגופה, וכשתסתיים השליחות, יחזרו שניהם לקונדיטוריה.
השם של כלת השמחה היה דבורה. האופה הזליף את השם שלה על העוגה בכתב עגול ויפה. לא צוין מניין השנים שחוגגת אותה דבורה, אבל בהחלט היה ניתן להבין שמדובר באירוע יום הולדת. תרמו לכך שתי המילים “יום הולדת” שהופיעו מתחת לשם. גם פרח קטן היה שם. כל מי שראה את העוגה התפעל ממנה. היא היתה בנויה מכמה שכבות של שחור ולבן עם חומת קצפת מסביב, ובהחלט היתה מתנת אהבה ראויה.
האופה ובטי יצאו ביחד מהקונדיטוריה. זה היה יום בהיר וצלול. העוגה לא יכלה ליהנות ממנו. למען בטיחותה היא היתה נתונה בקופסת קרטון לבנה מרובעת שהיתה מחוזקת בחבל דק. הכול הלך לפי התוכנית. בטי התפעלה מהאוטו. אחר כך היא התיישבה במושב שליד הנהג. הריפוד היה מרופט במקצת אבל לא הרבה יותר מאשר באוטו יד שנייה. האופה הניח את קופסת הקרטון על ברכיה של בטי והתיישב מאחורי ההגה. מזגן לא היה, ואת האוויר הם היו אמורים לקבל מהחלון מיד עם תחילת הנסיעה. הכובד החגיגי המונח על ברכיה נעם לבטי. השנה החדשה עמדה להתחיל ברגל ימין.
האופה התניע ויצא לדרך. הוא באמת היה אדם ברוך כישרונות. היו לו ברזומה שענות וקונדיטאות, אבל זה לא מנע ממנו להיות גם נהג מעולה. הוא תימרן בין המכוניות, החליף הילוכים במיומנות ופעם, כשהיה בהילוך שני, הוא מצא את השעה כשרה לגעת לבטי בעדינות בברך. הם חייכו לעצמם, מביטים קדימה מבעד לחלון. אולי אפילו העוגה חייכה בתוך הקופסה שלה. החבל הלך והתהדק סביבה, אבל אף אחד לא שם לב.
בעלייה של בלפור נעמד האוטו כמעט בתשעים מעלות. הוא גנח ונאנק, חותר קדימה לאטו כנגד ההר. האוטו והנהג נלחמו בגבורה על כבודם. הם נאחזו בדרך העולה למעלה, מסרבים להרפות. העוגה נהדפה אל קיר קופסת הקרטון, ונשקפה סכנה לשלמותה. בסיבוב של הגנים הבהאים נשקף אליהם, כפיצוי, היופי הירוק והמתוכנן מדי של הגנים, שבתורו התחלף במראהו של בית החולים “בני ציון”. בסביבת בית החולים רחשה פעילות של אנשים ומכוניות ואוטובוסים שבאו והלכו, ורק החולים, שהיו הסיבה לכל המהומה הזאת, נותרו כלואים בחדרים ובמסדרונות ובמחלות שלהם.
בטי אמרה לאופה שלשנה החדשה היא מאחלת להם רק בריאות. היא היתה אישה שמתנסחת בפשטות. היא אמרה, “בריאות זה הכי חשוב, יוסי. כל היתר יגיע גם.” הם הזכירו את הטרגדיה של מותה של אשת הבוס שלהם, שאפילו השיגעון לא הגן עליה מפני המוות. הם התקרבו למרכז הכרמל. התנועה היתה דלילה למרות “מרוץ שליחים משפחתי בחיפה” שהתקיים באותה שעה בציר מוריה, ואולי דווקא בגללו אנשים העדיפו להימנע מנסיעות. הרבה אנשים השתתפו או צפו במרוץ. תושבי העיר בהחלט נהיו אובססיביים בכל הקשור לשנת “נפש בריאה בגוף בריא”. אפילו המשפחה הקטנה של האופה השתתפה בו. גם הוא פיתח מהירות. הוא רצה להראות לבטי את הביצועים שלו ושל האוטו. הוא גם לא רצה שהעוגה תתחמם להם בשמש.
ואז הם ראו משאית אדומה שועטת לעברם במורד ההר. את השמשה הקדמית שלה קישטו מחרוזות צבעוניות. הן נעו הנה והנה כבטירוף. נראָה שהמשאית מתקדמת בדיוק אליהם, אלא אם כן השמש תיעתעה בהם, כפי שעשתה כבר פעמים רבות לאנשים רבים בעבר. אבל כנראה לא היתה זו השמש שתיעתעה, אלא משהו אחר, כי פתאום נשמע רעש נורא כמו של תוף גדול שהכו בו פעם אחת בלבד. היה רעש של התנגשות מתכת במתכת ושל זכוכית נשברת, ואחר כך הופיע השקט המוכר של סוף העולם.
העוגה נמעכה לגמרי. במקום השם של בעלת השמחה נשאר רק בור. בשורה השנייה נשארה רק המילה “יום”. מי שלא היה בעניינים, לא היה יכול לדעת באיזה יום מדובר. בפרח התערבבו הגבעול ועלי הכותרת. השוקולד והקרם נמסכו בקצפת. לבטי היו שריטה גדולה מדממת מעל העין ומכה יבשה בברך. האופה נהרג.
בטי ישבה באוטו, שצפר עכשיו בלי להפסיק. היא יכלה לשמוע אותו מקונן למרחקים. היא ראתה את כפות הידיים שלה. הן היו מונחות מולה, נפוחות משנים של עבודה. למרות הנפיחות היה ניתן לראות בבירור את הוורידים הכחולים המשתרגים בהן, רשת הולכת דם סבוכה ועמלנית כמוה עצמה, את הקמטים ההולכים ומעמיקים בבסיסן ואת והכתמים והפגמים, שכבר שנים היו יוצאים אל פני העור מבלי להיבלע בו, גם לא אחרי המתנה סבלנית. דבר לא נמחק עוד. היא חשבה שכשאדם מתבגר, כל התוך שלו פורץ החוצה, כל החגיגה התת־קרקעית יוצאת אל העור, שמידקק ולא מצליח, ואולי גם לא מעוניין, לכסות עוד. היא היתה מרוחה באותה שעה בעוגה נהדרת. היא טבלה בסוכר ובקצפת עשירה. אבל לא היה בזה כדי להטעות אף אחד. בטח לא את האופה. היא הבחינה בו לפתע יושב לשמאלה, שט בתוך הזמן האטי. ראשו היה מופנה אליה. העיניים שלו היו פקוחות מדי ואטומות, כאילו הידיעה שבחיים לא יאפה עוד אפילו פרופיטרול קטן אחד, אפילו לא עוגיית שקדים פצפונת, לא מזיזה לו.
ברחוב נוצר פקק. מזל שהאנשים שהיו תקועים במכוניות שלהם באלכסון, בזווית לא נוחה ובטח לא מחמיאה, יכלו בינתיים להעביר את הזמן בהתבוננות לעבר נוף המפרץ המדהים. הנוף נראה דומם, אבל בתוכו רחשו כנראה חיים ותנועה. אפילו הים, שמרחוק נראה כמו משטח ענקי, כחול וחלק, היה נתון בתנועה מתמדת. הוא בוודאי המשיך בכך ולא עצר לדקת דומייה, גם כשמכונית יד רביעית סיימה בפתאומיות את דרכה למעלה באמצע ההר.
כמה מהאנשים שהיו ממילא תקועים בפקק יצאו מהמכוניות שלהם והגיעו לתת עצות. אלה היו עצות לא רעות בכלל. אנשים התעלו על עצמם. ערב תקופת החגים באמת נשאר להם מעט מאוד זמן בשביל לתרום ולעשות איזה מעשה טוב או שניים שיירשמו לזכותם. מישהו שהיה חובש קרבי בעברו ניסה אפילו להנשים את האופה מפה לפה אבל נחל מפח נפש, ואישה אחת הושיבה את בטי ההמומה במכונית שלה, עם הרגליים בחוץ, ניגבה ממנה את הדם והקצפת והגישה לה בקבוק מים.
***
להלוויה של האופה נתנה הקונדיטוריה מיניבוס. הוא היה לבן, וכתובת יפה, שנתנה תחושה של תנועה, בצבע כחול נייבי, היתה מצוירת עליו: “מובילים בצפון”. המיניבוס המתין לנוסעים כשהוא חוסם בגופו הרחב את כל רחוב הרצל כמעט. טרנינגים לילדים עם מדבקות עליזות ושתי מטריות שהקדימו את זמנן הביטו בו בעצב. הנוסעים הסתדרו במיניבוס מהכבד אל הקל. המתאבלים הראשיים של “עוגה”, בטי וקרול, ישבו מלפנים, ישר מאחורי הנהג. מאחוריהם ישבו יוֹנֶל ודבורה, הלקוח הוותיק של הקונדיטוריה, שהיה חבר של קרול עוד מימי בית הספר, ובת זוגו הטרייה. מאחורי שני אלה נדחקו המוכר, שוטף הכלים והמנקה, שלושת העובדים הסדירים של העסק. העובדת הזמנית שגויסה לתקופת החגים חלקה את מעט המקום שנותר על הספסל האחורי עם לקוח אחר, מלא גוף, שממש גדל עם הקונדיטוריה, ועם מקבץ הנדבות הקבוע שהיה מקבל בכל בוקר שתי לחמניות מהאופה. מקבץ הנדבות חלק לו מחמאות ברוחב לב. הוא סיפר איזה איש טוב היה יוסי. איזה גבר־גבר. בכל יד היתה לו, למרות הכול, לחמנייה. הוא אכל אותן לחמנייה־לחמנייה. כשהזכיר את השם של האופה, בטי בכתה כמו ביום הראשון ששמעה אותו, אבל בלב. ערב החג היה הרחוב הומה, והם תעו מעט ברחובות החד־סטריים של מרכז העיר. הנהג לא נכנס להיסטריה, לא איבד את הצפון. המוות הכניס גם אותו לפרופורציות. ליד “אגד החדש”, שהתיישן מאוד בינתיים, הוא נתן גז וככה הם הגיעו בזמן לבית הקברות. כשהרכב חנה מתחת לשלט הענקי “שער אורן”, היה להם אפילו מספיק זמן לרדת ממנו לאט, בצער, בהיסוס־מה, מועדים מעט, ממלמלים לעצמם, מניעים את ראשיהם מצד לצד כלא מאמינים.
שלושת המלווים האחרים כבר נקבצו שם סביב טובה והבן של יוסי. לטובה היתה מטפחת ראש עם ציפורים ממשי טהור. היא היתה שבורה אבל בעניינים. היא סיפרה לקהל שהחבר’ה מקדישא טענו שהחלקות של האנשים שאמרו “לי זה לא יקרה” כבר היו מלאות. כנ”ל החלקות עם האנשים שקבורים עם התקוות, החלומות והאכזבות שלהם בתוך האדמה. לאופה נועד, אם כך, מקום בקיר. זה היה פתרון מודרני. טובה לא היתה שלמה עם הרעיון, אבל כשראתה את הפתח דמוי התנור שלתוכו היה אמור האופה להשתחל, היא נרגעה.
הטקס היה מרגש, הכול עבד לפי התוכנית, וכמה עוברי אורח אפילו הצטרפו מרצונם לאירוע הצנוע. טובה אמרה כמה מילים. היא אמרה שהיו להם חיים טובים ביחד, ושגם הקונדיטוריה היתה ליוסי חממה. כמה חבל שהכול נגדע פתאום. היא באמת חשבה ככה. את כל מה שנאמר ביניהם במטבח באותו יום שטפו גלי הסבון, מסיר השומנים, הכלור והמוות.
היא סיפרה איך יוסי היה אופה לה חלה בכל יום שישי אחר הצהריים. הוא היה אופה את החלה לא לפי הנורמה. המקלעות שלה היו משוגעות לגמרי, והן באו בצורות שונות, למשל פרח ולב. כשהיא סיימה, דיבר קרול בתור הבוס. לא היו לו הרבה הזדמנויות לדבר בפומבי, והוא האריך קצת בדבריו. הוא נתן סקירה היסטורית של תולדות הקונדיטוריה. אוזן רגישה היתה עשויה לשמוע בדבריו אפילו מעט פרסומת סמויה. לאחר הדברים האלה נתנו את האופה בתוך תנור הקבר שלו, שהיה ממוקם בקומה השנייה (הקומה הראשונה כבר נתפסה בתחילת אותה שנה על ידי צדיק). טובה ראתה את אביר החלות והחלומות שלה נבלע שם. היא בלעה כמה מהדמעות שלה. קצתן יצאו דרך העיניים וקצתן הצליחו לחמוק דרך העור.
אחר כך ביקשה טובה להניח פרחים. אחד מעובדי המקום עזר לה לטפס על סולם המתכת הענקי. היא חשבה שהקבר כל כך קטן, שבחיים יוסי לא יצליח להתהפך בו, גם אם בחוץ יקרו דברים נוראים. השהייה על הסולם היתה גם הזדמנות להסתכל על הדברים מלמעלה, מנקודת המבט של אלוהים. היא בכל זאת לא הצליחה להבין. מתחתיה היא ראתה רק שדה ענקי של קברים. לא היה לזה סוף. גם היו לה קרניים אולטרה־סגוליות בעיניים, מהשמש. היא הניחה את הזר וירדה. מדרגה אחת לפני הסוף היא כמעט מעדה ונפלה, אבל הקבצן תמך בה והציל אותה מנקע. הוא באמת היה נדיב מאוד באותו יום.
לבטי לא היה כבד על הלב בכלל. להפך. במקום לב היה לה באותו יום כיס אוויר. היא התהלכה על ענני קצפת, אבל שחורים. גם הפעם היא לא הרגישה צורך לצבוט את עצמה. היא היתה אישה שקיבלה את החיים כמו שהם. גם את המוות. אבל היא יכלה לחשוב באותו יום ובימים שבאו אחריו רק על דברים מוגדרים מאוד שבאו ביחידות קטנות. על חפצים. על מילים בודדות. היא לא יכלה להתאים תמונה למילה. בראש עלתה לה, למשל, תמונה של עוגה קטנה עם המילה מחבת. ריצדו לה לפני העיניים גם כמה קווים ועיגולים, ואיך שהיא לא סובבה את זה, הם היו מסתדרים שם תמיד בצורה אחת בלבד. יוסי.
אבל בתום ההלוויה, כשטובה פנתה אליה, בטי קראה את עצמה לסדר. את ענני הקצפת מתחת לרגליה, הידיים הצבות, הקומה השחוחה, השיער הבהיר הקלוש, היופי הצפוני, את המילים שהיא ידעה להגיד, את כולם היא גייסה לחסד אחד אחרון. טובה ביקשה לדעת על הרגעים האחרונים של יוסי. מטפחת המשי גלשה מהשיער השחור הצבוע שלה. היא היתה מונחת על כתפיה, מצפה לתשובה. ואז בטי סיפרה לה. איך באותו יום באוטו, כשהם נסעו ביחד להביא את העוגה ללקוח, יוסי דיבר עליה כל הדרך למעלה, סיפר לבטי איזו בלבוסטה טובה היא, איך אפשר לאכול אצלה מהרצפה, איך הוא התאהב בה מהמבט הראשון, איזה מזל היה לו שהכיר אישה כמוה, אצילית וצנועה, איזה מזל היה לו…
אחרי האסונות הנוראים שפקדו את “עוגה”, קרול התחיל להתנהג לעובדים שלו כמעט כמו בן אדם. בבטי הוא נהג בכפפות של משי ממש, אפילו כשהיו לו סיבות טובות לאבד את כל העשתונות שלו. זה קרה גם כשהקונדיטוריה היתה צריכה לספוג את כאבי הגב שלה, וזמן ההמתנה של הלקוחות כבר מזמן עבר את גבול הטעם הטוב. גם כשבאמצע לקיחת הזמנה, במיוחד בשעות המוקדמות של אחר הצהריים, כשהווילונות היו סגורים והקונדיטוריה היתה מתמלאת באור כתום, היא היתה מתחילה לחלום. אפילו כששברה שתי צלחות רוזנטל עם ציור של פרחי לוונדר עליהן, הוא לא אמר מילה.
אין עדיין תגובות