ספר זה הוא מחקר ראשון מסוגו בתולדות העלילון (הקומיקס) העברי ומתאר את השינויים וההתפתחות שעבר בין השנים 2000-1935. אלי אשד, […]
מבוא
מטרתו של מחקר זה לבחון את השינויים וההתפתחות שעבר הקומיקס הישראלי בעיתוני ילדים ומבוגרים בין השנים 2000-1935 והסיבות האפשריות לשינויים אלה.
המחקר מבקש לבדוק אבני דרך בתהליכי שינוי אלה דרך סקירת יצירתם של כמה יוצרים מרכזיים בתחום העלילון וניתוחה. בסקירה זו ניכרות היטב השפעות החברה והתרבות הכללית על התחום הספציפי מאוד של העלילון הישראלי והשינויים שחלו בו לאורך העשורים.
נראה כי העלילון הישראלי, אף שהיה שולי בתרבות הישראלית, שימש כלי לחיזוק האידאולוגיה של הממסד בקרב ילדים ובני נוער.
מאז ימי המנדט ועד סוף שנות השבעים של המאה העשרים התאפיין הקומיקס הישראלי בדרך כלל (תמיד היו מקרים יוצאי דופן) בגישה לאומית, פטריוטית ואוהדת בכל הקשור לדימויה של המדינה, מטרותיה וערכיה המרכזיים, שהיו הבסיס לסטטוס-קוו חברתי מאחד[1]. אך על פי המחקר המוצע כאן, דווקא בגלל שוליותו של תחום זה בתרבות הישראלית, וגם בשל ריבוי הגוונים שבו, הוא היה יכול לכלול מדי פעם תזות ורעיונות שונים שאפשר לראותם כחתרניים, או לפחות ככאלה שאינם תואמים, במידה רבה או מועטה, את הממסד והאידאולוגיה שלו. מסרים חתרניים מעין אלה ביטאו, בין השאר, יוצרים חשובים כמו פנחס שדה ודודו גבע גם בשנים שבהם הז’אנר שימש לכאורה “שופר תעמולתי” לאידאולוגיה השלטת.
החל מסוף שנות השבעים החלו להתפרסם בעיתונים למבוגרים סיפורי עלילון שיצר דודו גבע. זו הייתה אבן דרך ראשונה, אם כי לא יחידה, בשינוי השיח המאפיין את סוגת העלילון המקורי בשפה העברית. העלילון של דודו גבע שונה בערכיו מזה שאפיין את התקופה הקודמת. התזה המרכזית של המחקר המוצע כאן היא שישנם הבדלים דרמטיים בין סיפורי הקומיקס שנוצרו בשפה העברית החל משנות השלושים ועד אמצע שנות השמונים, בעיקר בעיתוני הילדים, ובין סיפורי הקומיקס שנוצרו משנות השמונים ואילך. למעשה, הסיפורים שהתפרסמו בשני פרקי זמן אלה ביטאו השקפות שונות לגמרי, לכאורה מנוגדות. עם זאת, בכל הזמן הזה אפשר להבחין שהגישה הלאומית הדוגלת ביצירת תרבות “עברית-ציונית” לא הייתה עיוורת לחלוטין, אלא לֻוותה גם באלמנטים כמו-חתרניים שהטילו ספק ברעיונות המקובלים ומתחו ביקורת על היבטים שונים בתרבות הממסדית.
המחקר מבקש לבדוק אבני דרך בתהליכי שינוי אלה, וכן את הגורמים התרבותיים, החברתיים ואף הפוליטיים הקשורים בהם.
העלילונים בעיתוני הילדים והמבוגרים זכו לפופולריות רבה בקרב הקוראים, אך לא בתור נושא למחקר. חוקרי ספרות, כמו אומברטו אקו באיטליה, ואיתמר אבן-זהר ויגאל שוורץ בישראל, הצביעו על חשיבותה של הספרות ה”נמוכה”, היינו ספרות שאינה נחשבת לקָנונית, והשפעתה על הקוראים ועל התרבות.[2] עלילונים הם חלק מן הספרות שאינה קנונית, והם גם חלק בלתי נפרד מעולם האומנות, התקשורת והחינוך בישראל.
בקריאה פופולרית, בעיקר זאת הפונה לילדים, אפשר לשלב רעיונות, מסרים וערכים החשובים לַיוצרים ולַעורכים, שיקלטו בקלות אצל הקוראים הצעירים, שלא כמו המסרים שהם אמורים להפנים מתוך ספרי לימוד מאוסים. אפשר להניח שהעלילון העברי בראשיתו שאף לחזק את הנרטיב הציוני ואת האידאולוגיה הרשמית והממסדית, אך לאחר מלחמת יום הכיפורים, בשנות השבעים, הגישה כלפי הממסד הפכה ביקורתית, סטירית וחתרנית.
כאמור, מחקר זה בוחן את התפתחות העלילון העברי והישראלי בעיתוני ילדים ומבוגרים בשנים 2000-1935 –החל מפרסום העלילונים הראשונים בעיתון “דבר לילדים” ועד לסגירתו של כתב העת המאוחד “כולנו” ביום 27 באוגוסט 2000[3] – ואת השינויים שחלו בו בהשפעת שינויים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים בארץ ישראל ובישראל. דגש מיוחד מושם על בחינת השינוי שחל בהשתקפות הנרטיב הציוני בעלילונים ובעיצוב דמות הצבר. המחקר הוא איכותני – תיאור וניתוח העלילונים של יוצרים מרכזיים, שעשויים לשפוך אור על הרעיונות והמסרים הגלויים והסמויים של יוצריהם, וכן פירוט מלא של כל העלילונים של יוצרים אלה.
המחקר מתמקד בארבעה יוצרים מרכזיים של העלילון העברי והישראלי לתקופותיו:
אריה נבון, הקריקטוריסט העברי הראשון, הוא גם הראשון שיצר עלילון בעברית. רוב העלילונים שהתפרסמו בשבועון דבר לילדים משנות השלושים ועד שנות החמישים היה פרי שיתוף פעולה של נבון עם לאה גולדברג. הם תרמו תרומה חשובה לביסוס העלילונים העבריים ולהתפתחותם, וכן לעיצובה והתפתחותה של דמות הצבר בעלילונים אלה, אך פן זה ביצירתם כמעט ולא זכה למחקר, ובזה שנעשה, תשומת הלב התמקדה בלאה גולדברג ולא באריה נבון.[4]
יעקב אשמן החל לכתוב עלילונים שהתפרסמו בשבועון הארץ שלנו בשנות החמישים. הוא כתב, ואומנים שונים איירו. הוא המשיך בכתיבת העלילונים גם לאחר שמונה לעורך הארץ שלנו (1974-1965). על אף שלא העריך את הסוגה ואף זלזל בה, סוגת העלילונים פרחה בעת שערך את השבועון, והוא עצמו כתב סדרות עלילונים שזכו להצלחה, כמו גידי גזר. העלילונים שכתב מייצגים את האידאולוגיה השלטת בישראל באותה תקופה, אם כי הוא עצמו השתייך לתנועה הכנענית, ואפשר למצוא בסיפוריו רמזים לאידאולוגיה של תנועה זו. העלילונים של אשמן זכו למחקר, אך הוא מועט.[5]
פנחס שדה, סופר ומשורר ידוע, כתב בשמות בדויים את רוב העלילונים שהתפרסמו בעיתון הארץ שלנו במשך כעשרים שנה (משנות החמישים ועד אמצע שנות השבעים). כתיבת העלילונים הייתה פרנסתו והוא לא ייחס לה חשיבות רבה. עם זאת, סיפוריו משקפים את תולדות המדינה והמגמות שהתפתחו בתרבותה. כן משתקפים בסיפוריו תחומי העניין האזוטריים שהעסיקו אותו, שאפשר להניח שלא היו מובנים לקוראיו הצעירים. על אף מרכזיות העלילונים ביצירתו של פנחס שדה, הם לא זכו עד כה למחקר.[6]
דודו גבע הוא אומן העלילון העברי החשוב ביותר. גבע החל לפרסם עלילונים בסוף שנות השבעים בעיתונים למבוגרים. השינוי, לעומת העלילונים בתקופה שקדמה לו, היה לא רק בקהל היעד אלא גם בתוכן העלילונים ובערכיהם. גבע זכה לתשומת לב במחקר יותר מכל יוצר קומיקס עברי אחר. בפרק עליו אדון ביתר פירוט במחקרים שונים שנעשו עליו ועל יצירתו.
ארבעת היוצרים האלה היו מוכרים ובעלי השפעה – אומני הזרם המרכזי. הבחירה לדון בעלילונים שיצרו – סוגה לא ממוסדת, בעלת חוקים משלה שאינה נחשבת רצינית – מאירה פן נסתר ביצירתם. הודות לשוליות הסוגה בתרבות הישראלית ולגווניה הרבים יכלו אריה נבון, יעקב אשמן, פנחס שדה ודודו גבע לכלול ביצירתם רעיונות חתרניים שלא תאמו את האידאולוגיה של הממסד בזמנם.
עבודת המחקר הזאת תתרום לחקר סוגת ספרות לא קנונית שלא נחקרה בשיטתיות עד כה ולהבנת השינויים החברתיים והפוליטיים שהשפיעו על הסוגה ועל התרבות העברית בכללה באותה העת. כמו כן יעמוד המחקר על הקשר בין יצירת אומנות לחינוך, ועל הניסיון לעצב דור צעיר ברוח האידאולוגיה של הממסד.
אין עדיין תגובות