הדיפלומטיה היא מרכיב בלתי נפרד ממערך הביטחון הלאומי, אולם הדיפלומטיה הישראלית לא זכתה עד כה למחקר מקיף בכרך אחד. הספר […]
מבוא
ז’אן־ז’אק רוסו, הפילוסוף בן המאה ה-18 מז’נווה, הביע את השתוממותו אל מול תולדות העם היהודי במילים אלה:
היהודים מציגים בפנינו חיזיון מדהים […] אתונה, ספרטה, רומי נכחדו וצאצאיהן אינם עוד על פני האדמה; ציון שחרבה לא איבדה את בניה […] מהו כוחה של חקיקה המסוגלת לעשות נפלאות שכאלה, המסוגלת לעמוד בפני כיבושים, גירושים, מהפכות, הגליות, המסוגלת לשרוד את המנהגים, החוקים, השלטון של כל העמים […] להתקיים לאורך כל ימות עולם? […] כל אדם באשר הוא חייב לראות זאת כפלא ייחודי שסיבותיו, אלוהיות או אנושיות, ראויות בוודאי להיחקר ולזכות בהוקרת המלומדים.2
ספר זה הולך בעקבות עצתו של רוסו וחוקר את ההיסטוריה הדיפלומטית של העם היהודי. פרויקט שכזה שאפתני בה במידה שהוא נצרך. באופן מובן, ספרים העוסקים במדיניות החוץ של מדינת ישראל פותחים ברגע הכרזת עצמאותה ב-1948, אך בעשותם כן, נעדרת מהם נקודת המבט הרחבה יותר של ההיסטוריה היהודית. הם גם נוטים להתמקד באופן בלעדי בהיבטים מסוימים של מדיניות החוץ הישראלית, בייחוד בסכסוך הישראלי־ערבי או ביחסי ארצות־הברית־ישראל. שבעה עשורים לאחר הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל היו חסרים תיאור וניתוח עדכניים ומקיפים של מדיניות החוץ הישראלית. הספר שבידיכם נכתב כדי למלא חלל זה.
כתיבת היסטוריה דיפלומטית של עם ישראל מורכבת בגלל ייחודיותה של היסטוריה זו. ההישרדות הפלאית של העם היהודי לאורך הדורות לאחר חורבן הריבונות היהודית בידי הרומאים בשנת 70 לספירה מנוגדת להיגיון. במילותיה של פרופ’ רות וייס, היהודים הם “עם הנופל וקם, נופל וקם, בעיקשות השמה ללעג את חוקי הברזל של ההיסטוריה”.3 ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי השתמש במילה “מאובן” כדי לתאר את העם היהודי בדיוק מפני שלא מצא הסבר להישרדותם המופלאה של היהודים. כאשר נשאל לפשר התחייה הלאומית של היהודים במאה ה-20, הוא הודה ש”ישראל יצאה מכלל מאובן, כדרך שאתה יכול להפשיר מכונית”.4 ה”מכונית המופשרת” היא כיום מדינה משגשגת ומצליחה; ה”מאובן” התעורר לתחייה.
היסטוריה דיפלומטית עוסקת במדינאות, אולם ליהודים לא הייתה מדינה במשך שני שלישים מתולדותיהם בנות שלושת אלפי השנים. בעת העתיקה הייתה ליהודים ריבונות במשך כאלף שנה בממלכה המאוחדת (1050-930 לפנה”ס); בממלכות ישראל (720-930 לפנה”ס) ויהודה (586-930 לפנה”ס); בפרובינציית יהוד (יהודה) של האימפריה הבבלית (539-586 לפנה”ס), האימפריה האשורית (332-539 לפנה”ס) והאימפריה היוונית (140-332 לפנה”ס); בימי ממלכת בית חשמונאי (137-140 לפנה”ס); ובפרובינציית יהודה של האימפריה הרומית (37 לפנה”ס עד 70 לספירה). לאחר הדיכוי האכזרי של מרד בר כוכבא בידי הרומאים ב-135 לספירה נותרו היהודים ללא מדינה והיו פזורים בעולם. אולם אפילו בגלות ניהלו מנהיגים יהודים מגעים עם ראשי מדינות כדי לקדם את האינטרסים של בני עמם. המלומד היהודי הספרדי בן המאה ה-15 יצחק אברבנאל השתמש בהונו כדי לשחרר את יהודי ארזילה (מרוקו) מעבדות; הוא הלווה למלך ספרד סכומי כסף גדולים בתקופת הרקונקיסטה. לאחר שהתיישב בוונציה (ב-1503) ניהל משא ומתן להשגת הסכם סחר בין הרפובליקה של ונציה ובין פורטוגל. ב-1655 שכנע המלומד והדיפלומט היהודי הפורטוגזי מנשה בן ישראל את אוליבר קרומוול להתיר ליהודים לחזור לאנגלייה. ב-1840 שכנעו פוליטיקאים יהודים אירופים כגון אדולף כרמיה בצרפת ובעלי הון יהודים כגון בני משפחת רוטשילד באנגלייה את ממשלותיהם להפעיל לחץ על הסולטאן הטורקי כדי שהלה יביא לסיום “פרשת דמשק”, עלילת דם נגד יהודי דמשק. בני משפחת רוטשילד שירתו את האינטרסים הדיפלומטיים של בריטניה במאה ה-19: הם סייעו לממשלת בריטניה לממן הן את מלחמת קרים (1856-1853) הן את תעלת סואץ (ב-1875). בנג’מין ד’יזראלי, ראש ממשלת בריטניה שהתגאה בשורשיו היהודיים, תמך בתחייה הלאומית היהודית בארץ ישראל. התנועה הציונית שבנימין זאב (תאודור) הרצל ייסד ב-1897 עשתה את מנהיגיה לדיפלומטים עשרות שנים לפני הקמת מדינת ישראל, ופעילים ציונים שידלו את מנהיגי העולם לתמוך ברעיון הקמת מדינה יהודית במולדתם העתיקה. במילים אחרות, על אף היעדר ריבונות יהודית במשך חלק ניכר כל כך מתולדות העם היהודי, הייתה “דיפלומטיה יהודית” ויש להתייחס אליה.
על אודות ספר זה
הספר מחולק לשלושה חלקים.
החלק הראשון, “היסודות ההיסטוריים של הדיפלומטיה הישראלית”, עוסק במדיניות החוץ של ממלכות ישראל העתיקות עד חורבן פרובינציית יהודה בידי הרומאים בשנת 70 לספירה (פרק 1); בדיפלומטיה של תפוצות ישראל באירופה מימי הביניים ועד לאמנציפציה (פרק 2); בהופעת התנועה הציונית לקראת סוף המאה ה-19 ובמאמציה לגייס תמיכה בין־לאומית (פרק 3); בדיפלומטיה ציונית במערכת הבין־לאומית שלאחר מלחמת העולם הראשונה (פרק 4); ובדילמות של מדיניות החוץ של ההנהגה הציונית בשנות השלושים של המאה ה-20 ובזמן מלחמת העולם השנייה (פרק 5).
החלק השני, “תקומת ישראל והסכסוך הישראלי־ערבי”, סוקר את עצמאותה של ישראל ואת מאבקה לשרוד במזרח התיכון העוין. הוא מסביר את הדילמות של מדיניות החוץ של ישראל בתחילת המלחמה הקרה (פרק 6); את מאמציה של ישראל לרכוש בעלי ברית במזרח התיכון העוין (פרק 7); את המלחמות והסכמי השלום של ישראל עם מדינות ערב (פרק 8); ואת הסכסוך הלא פתור של ישראל עם הפלסטינים (פרק 9).
החלק השלישי, “ישראל בזירה העולמית”, מתאר ומסביר את מדיניות החוץ של ישראל מ-1948 ועד ימינו. הוא סוקר את יחסי ישראל עם אירופה (פרק 10), ארצות־הברית (פרק 11), רוסיה (פרק 12), אסיה (פרק 13), אפריקה (פרק 14), אמריקה הלטינית (פרק 15), האומות המאוחדות (פרק 16) ותפוצות ישראל (פרק 17). הפרק האחרון (פרק 18) מסביר כיצד יחסי החוץ של ישראל משתנים בגלל תמורות בגאופוליטיקה של האנרגייה.
הספר בהכרח אינו ממצה בשל טווח הנושאים הרחב ופרק הזמן הארוך הנסקר. ואולם מתוך סקירה היסטורית זו עולה רעיון מרכזי — או תזה: היהודים שרדו והצליחו ביחסיהם עם עמים אחרים הודות לתחושה חזקה של שליחות היסטורית, וכן הודות להתאמה מתמדת של שליחות זו למציאות.
שתי המובאות בראש הספר מתמצות יפה רעיון זה.
הפסוק מספר במדבר (“דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל”, במדבר כד, יז) מעלה שתי שאלות: (1) אם ניתן ליעקב השם ישראל, מדוע ממשיכים שני השמות להופיע לסירוגין לאורך התנ”ך, לעיתים באותו פסוק? וכן (2) מה מסמלים הכוכב והשבט? בספר בראשית מתואר יעקב כ”איש תם יושב אוהלים” ואחיו התאום עשיו מתואר כ”איש יודע ציד איש שדה” (בראשית כה, כז). יעקב היה כביכול בן אתונה ועשיו כביכול בן ספרטה, אבל לאף אחד מהם כשלעצמו לא היו שתי התכונות הנדרשות כדי להמשיך את מורשת אברהם ויצחק: אמונה וכוח. מגן דוד — הוא הכוכב — מסמל את האמונה היהודית, ואילו השבט הוא סמל הכוח. ליעקב הייתה אמונה אך לא היה לו כוח. הוא קיבל את שמו החדש ישראל רק לאחר שהוכיח את יכולתו ונכונותו להילחם בעולם האמיתי. ואולם אז כעתה, מלאכת האיזון שבין אמונה לכוח אינה מובנת מאליה; תמיד היא עומדת בפני קשיים. לכן, ככל הנראה, השמות יעקב וישראל משמשים לסירוגין.
גם הציטוט מדברי רישליה (“האדם הוא נצחי; ישועתו בעולם הבא. למדינה אין עולם הבא; ישועתה היא עכשיו או אף פעם”) מתייחס לדילמה שבין אמונה לכוח, אם כי לא מנקודת מבט יהודית. רישליה היה הן איש דת והן מדינאי. בתור בעל תפקיד בכיר בכנסייה הקתולית היה עליו לצדד בקתולים במלחמת שלושים השנים בין הקתולים לפרוטסטנטים. אולם רישליה צידד בפרוטסטנטים כדי להחליש את האימפריה הרומית הקדושה ולהבטיח את מעמדה הדומיננטי של צרפת ביבשת אירופה. הוא העמיד את האינטרס הלאומי (raison d’État) לפני ההעדפות התאולוגיות, ואפילו פיתח נוסחה כדי להצדיק את עצמו: מכיוון שמדינאים אחראים לא רק לנשמותיהם אלא גם להישרדות ולרווחה של מדינתם, אין להם ברירה אלא להפריד בין האמונה ובין הכוח. פיתול לוגי זה אפשר לרישליה לנהוג באכזריות ובציניות ועם זאת לשמר אצטלה דתית.
הדיפלומטיה מחייבת פשרה בין אידיאלים ובין ריאל־פוליטיק, בין עקרונות לאינטרסים. הדיפלומטיה הישראלית אינה יוצאת דופן מבחינה זו, אך ההיסטוריה הדיפלומטית של עם ישראל היא ייחודית. הפקת לקחים מהיסטוריה ייחודית זו היא תנאי הכרחי להבטחת עתידה של ישראל.
אין עדיין תגובות