החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מי באש

מאת:
הוצאה: | 2021 | 236 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

רכשו ספר זה:

"הקשבתי למלחמה בין הערבים ליהודים. רציתי ללכת ולהילחם ולמות כי היא כבר היתה מכוערת מכדי לחיות איתה".

לאונרד כהן

 

לאונרד כהן היה בן 39, ובמשבר. זמן קצר לפני כן נולד לו ילד ראשון, הזוגיות לא באה לו בקלות, והוא הרגיש משותק יצירתית. ואז פרצה מלחמה בישראל. הוא ארז מזוודה חומה מרופטת ובא. הוא חשב שיעצור כדור מצרי, או שיעבוד בקיבוץ, אבל בסופו של דבר שר לחיילים, בעיקר בחזית, במעמקי סיני, כשההפצצות אינן מרפות וריח של מוות עומד באוויר.

סיבוב ההופעות של כהן במלחמת יום הכיפורים הוא מיתולוגיה ישראלית, אך מעטים הפרטים שידועים עליו. כהן כמעט שלא דיבר על החוויה, אך היא הטביעה בו חותם עמוק. זה ניכר במהלך חייו ובשיריו. זה בא לידי ביטוי בטקסטים אבודים שנמצאו בעיזבונו.

וישנם הישראלים שצפו בכהן. מאובקים, מותשים, מטולטלים מהלם ההפתעה ומאימת הקרב של מלחמת יום הכיפורים. חיילות לאחר משמרת בתחנת מכ"ם, טייסים שחזרו מתקיפה, לוחמי סיירת שלא לקחו שבויים, רופאים בבתי חולים שדה. פתאום שמעו את הצלילים של "סוזן" ושל שיר חדש, שנכתב במלחמה: "Lover Lover Lover".

במי באש טווה מתי פרידמן סיפור דרמטי על אמן יוצא דופן, שניהל מערכת יחסים מורכבת עם שורשיו וזהותו היהודיים. הוא חוזר למקום שבו נולד הקשר הייחודי של לאונרד כהן וישראל.

 

מתי פרידמן הוא עיתונאי וסופר. מחבר רב־המכר דלעת, מוצב אחד בלבנון, שנבחר ב־2016 לרשימת הספרים הטובים של ה"ניו יורק טיימס" והאתר "אמזון", מסתערבים, אגדה ישראלית, שזכה בפרס "נתן" לספרות יהודית ובפרסים נוספים, ותעלומת הכתר – תחקיר על גורלו של כתב יד עתיק של התנ"ך – שזכה בפרס סמי רוהר לספרות ותורגם לשבע שפות.

פרידמן מפרסם כתבות ב"ניו יורק טיימס", ב"אטלנטיק", ב"טאבלט" ובעיתונים אחרים בעולם, והיה כתב של סוכנות הידיעות AP. מאמרים שכתב על אופן הסיקור של ישראל בתקשורת הבינלאומית עוררו דיון נרחב בארץ ובחו"ל. במסגרת עבודתו דיווח, בין השאר, מלבנון, מרוקו, קהיר, מוסקבה וגאורגיה. הוא נולד בקנדה, עלה לישראל בגיל 17 ומתגורר עם משפחתו בירושלים.

מקט: 15101372
"הקשבתי למלחמה בין הערבים ליהודים. רציתי ללכת ולהילחם ולמות כי היא כבר היתה מכוערת מכדי לחיות איתה". לאונרד כהן   […]

פתח דבר

כמה מהגברים היושבים על החול מרימים את מבטיהם אל האורח עם הגיטרה. אחרים מסתכלים מטה על ברכיהם ועל הנעליים הצבאיות המלוכלכות. סיגריות זוהרות בחושך. החום נשבר, והמדבר, לעת עתה, שרוי בדממה. הם נלחמו כבר 14 יום, ואף אחד לא יודע כמה ימים נותרו, או כמה מהם ייוותרו כשייגמר הכול. אין פה גנרלים או גיבורים, רק יחידה קטנה שהולכת וקטֵנה. כשהם מוחאים כפיים בסוף כל שיר, לדברי צופה שנמצא איתם בקצה מדבר סיני, יש הרגשה שמדובר בקהל של אלפים.

לאונרד כהן בן 39, ולבוש מדי ב'. אף אחד לא יודע איך הוא הגיע לכאן, או למה. אין שום היגיון בעובדה שהוא פה, אבל בשבועות האלה מעטים הדברים שיש בהם היגיון. הוא פונה אל החיילים באנגלית מעט טקסית, שחלקם מבינים. מהכתבה המצהיבה בשבועון הבידור 'להיטון' ברורה למדי הנימה הצינית של העיתונאי שנוכח בהתרחשות. 'הוא ביקש להופיע לפני לוחמים', הוא כותב. 'הפציפיסט הגדול בא להיות איתם'. מצד שני, הוא לא מפקפק בכנות של כהן. ניכר שהעיתונאי נאחז התרגשות כמעט בניגוד לרצונו. 'הוא מחייך אליהם, הוא אמיתי. הוא מצליח להעביר לחיילים את המשמעות של שיריו'.

החיילים מצטרפים לכהן בפזמון של 'אז ככה מריאן״, והקולות שלהם הם הצליל היחיד במדבר. כהן מציג את השיר הבא. 'את השיר הזה צריך לשמוע בבית בחדר חם עם כוסית משקה וכשעל ידך יושבת נקבה חמודה', כך תרגם הכתב את דבריו. 'אני מאחל לכם שבקרוב תהיו במצב הזה'. הוא מנגן את ״סוזן״. החיילים משתתקים. מקום ליד נחל. תה ותפוזים כל הדרך מסין. 'הם מקשיבים למוזיקה שלו', כותב העיתונאי, 'אך מי יודע להיכן נודדות מחשבותיהם'.

לפעמים אמן ואירוע משפיעים זה על זה, והניצוץ שניצת מוביל לדבר גדול הרבה יותר משניהם: אמנות שאינה רק מנציחה את מקור ההשראה שלה, אלא מהווה מופת ליצירתיות אנושית גם לנוכח מאורעות שהאנושיות מהם והלאה. לא מוכרחים להכיר את המהלכים המפותלים של מלחמת האזרחים בספרד כדי לתפוס את המשמעות של 'גרניקה' של פיקאסו. אפשר להתפעל מהסימפוניה החמישית של בטהובן, שנכתבה בעיצומם של המלחמות הנפוליאוניות ושל כיבוש וינה, גם בלי לזהות את תיבות המוזיקה הצרפתית המהפכנית המסתתרות באחד הפרקים. ובכל זאת, נדמה שידיעת כל אלה עשויה להעשיר את ההבנה שלנו — לא רק הבנה של ההתרחשות המכרעת או של אישיות האמן, אלא של טבע ההשראה ושל היכולת העל־טבעית של האמנות לפרוץ את מחסומי הזמן והמקום, למצוא פינה חמה בלבבות רחוקים, וכך לעזור לנו להתעלות מעל לעצמנו.

ההתרחשות, במקרה הזה, הייתה סיבוב הופעות. אולי אחד המופלאים בהם, בהחלט אחד המוזרים בהם. סיבוב ההופעות הזה היה יכול להוליד סרט תיעודי או אלבום הופעה מפורסמים, אבל אף אחד לא העלה בדעתו לצלם אותו ולא נותרו כמעט הקלטות. הוא נערך בעיצומה של מלחמה, אבל לא מוזכר בשום מסמך בארכיון צה'ל. הדיווח שקראתם זה עתה הוא התיאור היחיד של ההופעות שפורסם בדפוס באותו זמן, בשבועון שמאז שבק חיים.

ובכל זאת, סיבוב ההופעות הזה לא נשכח. הוא המשיך לחיות כמעין היסטוריה מחתרתית — מפה לאוזן, בתמונות שצילמו חיילים, בכתבים שתויקו בלוס אנג'לס ובאונטריו, קנדה — והוא מבליח בין השורות של כמה שירים שעמדו במבחן הזמן. פעולת השחזור של מה שקרה הצריכה ליקוט וחיבור של הפיסות והפירורים האלה במשך שנים רבות.

הרגע התרבותי הזה, שבזמן אמת היה לא יותר מהערת שוליים, אם בכלל, ושמעולם לא זכה לסקירה מפורטת, רכש עם השנים מעמד מיתי. בכל סתיו, לקראת יום השנה למלחמת יום הכיפורים, מופיעים בעיתונות עוד ועוד אזכורים שלו, בדומה לסיפורים מהחזית, מהשבי, מחדרי הפיקוד, כאילו מן ההכרח לחזור ולספר גם אותו שוב ושוב. רבים מהתיאורים ממוחזרים, עמומים או לא מדויקים, אבל כולם מבטאים באופן אותנטי אותו דבר: זיכרון החודש הנורא ההוא, אוקטובר 1973, איכשהו נקשר לנוכחותו המשונה של לאונרד כהן.

הסמליות המתלווה למלחמת יום הכיפורים בולטת כל כך עד שלא הייתה נראית מהימנה בשום יצירה בדיונית: מלחמה שפרצה ביום שהמסורת היהודית מצווה עלינו להתבונן פנימה, מתוך אמונה כי בו נחתם גורלו של כל אחד ואחד מאיתנו לשנה הבאה — מי ימות, ואיך. לו היה מדובר ברומן, שום סופר לא היה חומק מחיצי הביקורת לנוכח צירוף מקרים כמו זה, או כמו צירופי מקרים נוספים שיתוארו כאן. אבל זה אינו רומן.

העיתוי לפריצת המלחמה האציל איזשהו שגב מטיל מורא על האירועים הקודרים. בעצם, שמה של המלחמה מציין לא רק את המועד שפרצה בו, אלא גם את החובה לערוך חשבון נפש בעקבותיה — לכפר על היוהרה ועל העיוורון שקדמו לה, על כישלונות ההנהגה שהשאירה חיילים חשופים בשעות אחר הצהריים המוקדמות ב־6 באוקטובר 1973, כאשר הצבא הסורי תקף והתקדם בין סלעי הבזלת של רמת הגולן והמצרים פרצו את סוללות העפר שלאורך תעלת סואץ. הפרטים ידועים. ישראל הלכה שולל אחרי ניצחון הבזק במלחמת ששת הימים, שש שנים לפני כן, והרשתה לעצמה לשקוע ביהירות ובשאננות. הלוחמים שהגנו על גבולות המדינה ביום ההוא היו קומץ צוותי טנקים וחיילי חי'ר שלא היה להם שום סיכוי.

במשך כמה ימים קשים ברמת הגולן כמעט שלא נותרו כוחות ישראליים שחצצו בין הסורים ובין הגליל. בחזית הדרום, עיקר ענייננו כאן, המצרים כבשו את המעוזים שלאורך תעלת סואץ, המשיכו לתוך סיני וריסקו את מתקפות־הנגד של המגינים הנואשים. חיל האוויר, שאמור היה להכריע את המלחמה, ספג פגיעות קשות מטילים סובייטיים חדשים, ובתוך ימים אחדים נשמע שר הביטחון משה דיין מדבר על 'חורבן הבית השלישי'. רק במאמצים עילאיים, ובמחיר של יותר מ־2,600 הרוגים, הצליחו החיילים בשטח להפוך את הקערה על פיה, ובסופו של דבר נחלו ניצחון. אבל לניצחון הזה היה טעם חריף של תבוסה. יוקרתם של בכירי צה'ל ושל מקבלי ההחלטות, גיבורי דור המייסדים, נופצה, והממשלה נפלה. מלחמת יום הכיפורים שינתה את פניה של מדינת ישראל.

לאונרד כהן גדל בקהילה יהודית מלוכדת במונטריאול, בן למשפחה מוכרת ונכד לרב משכיל ואיש ספר. כיוצר צעיר, הוא פנה עורף לבית הכנסת, שבו ראה אתר של פולחן ריק מתוכן אמיתי, זנח את הגינונים וההליכות של המעמד הבינוני ועשה לו שם כמשורר־זַמָר של סיגריות, סקס וייאוש אנושי שקט. הוא תיעב אלימות והקדיש רק מחשבה מועטה לאומות. למרות זאת, הוא הפך לא רק לחלק מהמלחמה ההיא, אלא גם לחלק מהיום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי.

כיום מילים ולחנים שכתב כהן בהשפעת המלחמה נשמעים בבתי כנסת כחלק מתפילות יום הכיפורים. זה קורה בקהילות ברחבי אמריקה הצפונית, וכך אירע בבית הכנסת שלי בירושלים בשנה שעברה. החיבור הזה טבעי בשביל מי שמודע למקורותיהן של המילים והמנגינות. מעולם לא הוסבר איך זה בכלל התחולל — הפגישה, במלחמת יום הכיפורים, בין חיילים צעירים שחייהם תלויים להם מנגד לבין אחד הקולות הגדולים של התקופה. זהו נושא הספר שלפניכם.

אחד ההיבטים המשונים ביותר של האירועים האלה הוא שכהן כמעט מעולם לא הזכיר אותם לאחר מכן. עובדה זו נראתה בעיניי מוזרה יותר ויותר ככל שגיליתי עד כמה רחוק הוא הגיע במלחמה, עד כמה עמוק החותם שהותירה בעבודתו, ועד כמה משמעותית הייתה החוויה לאנשים שצפו בו. היו לו כמה הערות מעניינות כשנשאל על זה במפורש חודשים ספורים אחר כך בריאיון למגזין מוזיקה בלונדון, אבל לא הרבה יותר. נראה שכך היה גם בחייו הפרטיים: אנשים קרובים לו לא זוכרים ששמעו מעודם את הפרטים. כהן לא עסק בהיסטוריה, אלא בנשמת האדם. ייתכן שהרגיש כי קישור למאורעות ממשיים יצמצם את עבודתו לכדי עיתונאות. 'בשבילי, שירה היא רְאָיָה לחיים, ולא החיים עצמם. היא האפר של משהו שבוער היטב', אמר פעם. 'לפעמים אתה מבלבל את עצמך ומנסה ליצור אפר במקום אש'. במקרה הזה, המלחמה הייתה האש בלבד. זה לא היה מעניינו להסביר כמה בולי עץ הושלכו למדורה ובאיזו עוצמת חום בערה, או עד כמה קרוב אליה הוא עמד. אי אלו פירורי אפר יפהפיים עופפו ממנה, וזה מספיק.

עם זאת, מתברר שכהן דווקא השאיר תיעוד של השבועות ההם. כצפוי, זהו תיאור מזהיר, אבל הוא מעולם לא פורסם. מדובר בכתב יד של 30 עמודים מודפסים במכונת כתיבה, שנמצא בקופסה בספריית אוניברסיטת מקמאסטר בהמילטון, ליד טורונטו. הדפים האלה אינם תוצר מוגמר. הם היו השלב הגולמי של פרויקט שהוא קרא לו 'חיי באמנות', אשר התפתח לספר שירה בשם מותו של גבר של אישה. הספר ראה אור ב־1978, חמש שנים אחרי המלחמה. קטעים אחדים מכתב היד המקורי הופיעו שם כשירים בפני עצמם. השאר נשכח.

נדמה כי חלקים מהמסמך הזה הם גרסה מוקדמת ליצירה בדיונית, שנכתבה בסגנון הרגשי המועצם של הרומנים שכתב כהן לפני שפנה למוזיקה, 'המשחק האהוב'. זה כתוב בגוף ראשון. החומר גולמי עד כדי כך שההתרחשויות והדמויות האמיתיות מוסוות רק בקושי, או לא מוסוות בכלל, ובכל זאת, איננו אמורים בהכרח לבלבל בין ה'אני' הזה לבין לאונרד כהן הממשי. חלקים אחרים של כתב היד מורכבים מתקצירים מתומצתים של אירועים. אלה נראים כמתווים לאפיזודות שכהן חשב כי יוכל להרחיב מאוחר יותר — ומעולם לא עשה זאת. נראה גם שהם תיאורים עובדתיים הקרובים ברוחם לכתיבה יומנית.

כדי לברר עד כמה עובדתיים נעזרתי במטמון אחר שהותיר כהן — הפנקסים שכתב בהם בימי המלחמה ושמורים בעיזבונו בלוס אנג'לס. בהשוואה למאות הפנקסים שצבר לאורך חייו, אלה מהמלחמה דלים למדי, אולי מפני שהאירועים הסיחו את דעתו של המשורר, הדאיגו אותו ושיבשו באופן חריג את שטף ההתבוננות הפנימית שלו. מהפנקסים עולה כי גם אם המְספר בכתב היד הספרותי הוא גרסה בדיונית של כהן, רוב המאורעות קרו באמת. מתבקש לחשוב, למשל, שכהן המציא חלק מהדמויות — אלה הממלאות תפקיד ספרותי מובהק. אבל בפנקסים מופיעים מספרי הטלפון והכתובות של האנשים שמאחוריהן.

הדבר מאפשר, במלוא הזהירות הנדרשת, להתייחס לכתב היד כאל ניסיון גולמי של כהן, מייד אחרי המלחמה, לנסח במילים את מה שראה. המסמך מציג בפנינו את קולו בגרסה שונה מאוד מזו המלוטשת והמתחמקת שקיימת בראיונות. עם האוצר הבלום הזה ברשותי, ועם האישור הנדיר ממנהלי עיזבונו של כהן לפרסם זאת לראשונה, התמזל מזלי ויכולתי, בכמה מקומות בספר, פשוט להעביר את המיקרופון לידי כהן ולתת לו לספר את הסיפור בעצמו.

סיבובי הופעות גדולים של כוכבי רוק נוטים לכלול מרכיבים מוכרים: הערצה עיוורת, דקדנס, כאוס, התמוטטות, גאולה מוזיקלית. זה מה שרואים בסרטים הדוקומנטריים המפורסמים על הרולינג סטונז מ־1970 ועל The Who מ־1979. סיבוב ההופעות הזה לא דמה להם, או לכל סיבוב הופעות מפורסם אחר. החיבור בין המוזיקאי לבין הנוף, למשל, היה יחיד במינו. השפה שספג כהן בילדותו בבית הכנסת במונטריאול קמה לתחייה. הוא ניגן לשממה סביב הר סיני, והשמות במלחמה כאילו נלקחו מהתנ'ך או משיריו שלו — 'ישראל' ו'מצרים', או 'בבל', שכאן הוא שם קוד של בסיס מודיעין תת־קרקעי. בסיפור הזה יש חייל בשם יצחק, וקצין שנקרא בשמו של המלך הלוחם והמנגן, דוד. יש אפילו בת שבע, האישה שבה חזה דוד רוחצת על הגג בירושלים, 'יפה וירֵחית עד זעזוע', כפי שכתב כהן ב'הללויה', ואהב אותה עד כדי כך ששלח את בעלה להיהרג במלחמה. כאן היא איננה יפהפייה אנושית אלא שמה של נחתֶת של חיל הים שנועדה למשימה מסוכנת.

כהן לא היה מכאן. אבל הוא קרא לישראל 'הבית המיתי' שלו, ונראה כי הימצאותו כאן גררה אחריה התחבטות קדחתנית בשאלות כמו מי הוא ומה הוא חייב לאחרים — לאישה שמחכה לו עם בנו באי ביוון, למשפחה שלו, ליהודים. לא ברור לגמרי לְמה התכוון במילים 'הבית המיתי', או אפילו אם הבין לְמה התכוון. אבל ברור שלא הייתה זו סתם עוד הופעה.

נדמה כי עוצמת ההלם של מלחמת יום הכיפורים נחשפת יותר ויותר ככל שעובר הזמן. בכל שנה מתפרסמים ספרים חדשים על קרבות ועל יחידות צבאיות, מבוטל הסיווג הסודי של חומרים ישנים, מוגשות בקשות לביטול הסיווג הסודי של חומרים חסויים אחרים, תסריטאי טלוויזיה מנסים להציג את המלחמה לדור הצעיר, גברים ונשים בשנות ה־70 לחייהם מדברים על דברים שעד עכשיו לא דיברו עליהם.

זה הדור של הוריי, אבל זאת לא הייתה המלחמה של הוריי — משפחתי חייתה אז בקנדה, לא במונטריאול של כהן, אלא בטורונטו. הגעתי לישראל בגיל 17, ובשירותי הצבאי, בסוף שנות ה־90, התנסיתי במלחמה מהסוג המודרני בדרום לבנון. אבל בין פרקי זמן של תעסוקה מבצעית ברצועת הביטחון התאמנו במדבר בלחימה מדומיינת בטורי טנקים ובכך התכוננו לקראת מערכה דומה לזו שהצבא ראה בה את המלחמה האמיתית — מלחמת יום הכיפורים. הבנתי לראשונה שבשביל להבין את ישראל באמת צריך להבין את הצלקת של 1973.

כשכהן בא להופעה האחרונה שלו בישראל, ב־2009, הופתעתי לגלות בכתבה בעיתון כי אחד מאלילי ילדותי בקנדה, ואחד מגדולי המשוררים במאה השנים האחרונות, ממש היה כאן בזמן המלחמה ההיא, וכי זה השפיע באופן ניכר עליו ועל הישראלים שנתקלו בו. עדיין לא ידעתי איך בדיוק, ויעברו עוד שנים עד שאגלה זאת. עלה בדעתי שהאירוע הבלתי סביר הזה עשוי להיות חלון שחושף בפנינו לא רק את המשורר ואת האנשים שפגשו אותו, אלא את טִבעה של מלחמה, ואת זרמי העומק המניעים את חייהם ואת גורלם של יהודים בפרט ושל אנשים בכלל. הסיפור התרחש ברצף שבין אנגלית, השפה שכהן כתב, דיבר ושר בה, ובין עברית, שפתן של הארץ ושל המלחמה הזאת. נראה מתאים, אם כן, שהתחקיר שקדם לכתיבת הספר נעשה בשתי השפות, שהספר עצמו נכתב בשפת האם שלי, אנגלית, ושהוא מובא כאן בעברית בנוסח שנועד לקוראים הטבעיים שלו, פה בארץ. התרגום של שירי כהן לעברית מאבד לא פעם משהו מהעדינות ומההומור של המקור. מצד שני, בגלל השורשים היהודיים והתנ'כיים של יצירתו, התרגום לעברית לעיתים מוציא מהמילים רבדים חדשים. כהן לא כתב בעברית, אבל השירים שלו מרגישים בה בבית.

דיווחים טיפוסיים על סיבובי הופעות מתמקדים לרוב באמנים, ואילו הקהל נראה כים של פרצופים מטושטשים או כרעם מעומעם של מחיאות כפיים. במקרה הזה אי אפשר לעשות זאת. מה שייחד את סיבוב ההופעות הזה היה הקהל. זמר שהנושאים של שיריו הם חוסר השלמות והארעיות של הקיום האנושי, והתענוגות הקצרים שיכולים להמתיק את לילותינו, מצא את עצמו מנגן לאנשים שכל אלה לא היו בשבילם אמירות מופשטות. זאת הייתה המציאות האכזרית של חייהם באותו זמן עצמו. הם ידעו שהמוות מחכה להם אחרי ההופעה. כהן ניגן להם בידיעה שזה עלול להיות הדבר האחרון שהם ישמעו. לכן השקעתי זמן רב בחיפוש אנשים שפגשו את כהן במשך השבועות ההם, ובניסיון להבין מה קרה להם לפני ההופעה ואחריה.

כל ההופעות היו על טהרת האמנות. כסף לא החליף ידיים. אף אחד לא מכר כרטיסים או קנה תקליטים. רבים מהחיילים לא ידעו אנגלית, וכהן לא דיבר עברית, אבל כמו שכתב ת'ס אליוט, שירה, במיטבה, 'יכולה לתקשר עוד בטרם תהיה מובנת'.

בתמונות, נראה שהזמר נסחף ברגשות והקהל מרוכז מאוד. זה לא וודסטוק. זה לא בילוי לילי. כולם פיכחים. הרבה מוטל על כף המאזניים. משהו חשוב קורה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מי באש”