החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על פידא ג'ירס

פידא גִ'רְיֶס נולדה בלבנון, גדלה בלבנון ובקפריסין וחזרה לכפר הולדתה פסוטה בגליל בשנת 1995, בעקבות הסכמי אוסלו. ג'רייס, הכותבת בערבית ובאנגלית, פרסמה שלושה קבצים של סיפורים קצרים בערבית, שמהם נבחרו הסיפורים לקובץ זה: הכלוב (2018), הח'וואג'ה (2014) והחיים הקטנים שלנו ... עוד >>

הכלוב

מאת:
מערבית: דולי ברוך, לואי ותד, ברוריה הורביץ, עמנואל קופלביץ | הוצאה: | 2022 |
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"שמי ג'ניפר תומפסון, ואני מניו יורק. אני עובדת בתחום פיתוח כישורי הפרט, והיום אני רוצה לדבר איתכן על בגרות נפשית ועל פתרון סכסוכים בדרכי שלום."

במילים אלה פותחת את דבריה האורחת של עמותת USAID, שבאה להרצות בפני תושבות כפר בשומרון (בסיפור "חסומות"). בהמשך היא תדבר על יִן ויָאנג ושחרור פנימי, אך מַנַאל היושבת בקהל תפטפט עם חברתה אוּמַיימַה. הן ישוחחו על בישולים וגידול ילדים: מה מבשלים כשהכסף נגמר ורישיון העבודה של הבעל הוחרם, ואיך משיגים עורך דין לבן שהצבא עצר בלי עילה. כמו אמה, גם מנאל חסרת השכלה ומקצוע כי אביה השיא אותה בצעירותה. היא וחברותיה כלואות במעגל אין־סופי של עוני, דיכוי וכיבוש.

כמוהן גם שאר גיבורי הכלוב נתונים בין גדרות — גדרות הצבא וגדרות החברה, מגבלות כלכליות ומגבלות משפחתיות. אך דווקא על רקע המחסומים החיצוניים מזדהר בעוצמה השחרור הפנימי שלהם. בנפשם הם אנשים חופשיים — ומעשיהם, מחשבותיהם ושאיפותיהם לעולם אינם מוכתבים מבחוץ. במקוריות, בכושר המצאה, בתושייה, בתחמנות, בהתקוממות ואפילו בהומור הם מסרבים פעם אחר פעם לצמצם את עצמם לתפקיד של קורבן. על דרכי העפר של אדמתם חותר כל אחד מהם לפלס לו נתיב ייחודי משלו.

 

סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب, המביאה לקדמת הבמה סִפרות ערבית חיה ונושמת בפרוזה ובשירה, היא הפרויקט היחיד בארץ המוקדש לתרגום יצירות מהתרבות ומהספרות הערבית. הסדרה שואפת לפתוח פתח עבור השמעת המזרח התיכון בשפתו, ובכך לאפשר לקורא הישראלי להתוודע לקולות, לרעיונות ולחיים נעדרים כמעט לחלוטין מהשיח הספרותי, החברתי והפוליטי בארץ.

סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب היא יוזמה של מתרגמים וחוקרי השפה הערבית, יהודים ופלסטינים, והיא תוצר של חוג המתרגמים הפועל במכון ון ליר בירושלים. הסדרה פועלת לפי מודל תרגום ייחודי מסוגו, המבוסס על עיקרון של דו־לשוניות ודו־לאומיות, כך שבמקום התרגום האינדיווידואלי, עבודת התרגום נעשית בצוותים של יהודים וערבים. לבד מהשבחת איכות התרגום, תהליך זה מונע יצירת חיץ בין הערבית לעברית ומאפשר תנועה בין שתי השפות.

הסיפורים שרואים אור בקובץ זה לוקטו ונבחרו בדיאלוג עם המחברת מתוך שלושת קובצי הסיפורים שלה. הם תורגמו לעברית על ידי צוותי־תרגום לפי המודל הדו־ לשוני דו־לאומי שהתגבש בסדרת מכּתוּבּ مكتوب: לואי ותד וגדעון שילה, דולי ברוך ודימה דראושה, עמנואל קופלביץ ונביל טנוס, ברוריה הורביץ וצאלח עלי סואעד. רותם רז ודפנה רוזנבליט שימשו העורכות הספרותיות של הקובץ, ואמירה בנימיני־נבו העורכת הלשונית.

 

 

מקט: 978-965-541-178-2
"שמי ג'ניפר תומפסון, ואני מניו יורק. אני עובדת בתחום פיתוח כישורי הפרט, והיום אני רוצה לדבר איתכן על בגרות נפשית […]

הח’וואג’ה

כשסמית ירד מהחמור הוא נראה מרוט ומדובלל. פניו נטפו זיעה, אבק כיסה את חליפתו הלבנה ואת שערו הבלונדיני, ושפמו השתפל כנכנע לחמסין הלח. הוא עמד נבוך ומלוהט מן השמש. החבורה שהתקבצה סביבו טרפה אותו במבטיה.

מהחמור שלצדו קפץ מֻח’תאר הכפר, שליווה את האדון הזר במסעו מתרשיחא, הכפר הסמוך. ‘אנשים,’ פתח בנעימה של קוצר רוח, ‘הח’וואג’ה בא מרחוק, מלונדון, והוא יֵשב אצלנו כאורח כמה ימים.’

‘ומה הוא יעשה כאן?’ שאל אחד הנוכחים בחשדנות, ואז הוסיף כאילו לעצמו, ‘וכי יש מישהו שבא מאירופה ומשמח את הלב?’

‘הוא כותב ספר על האזור שלנו, לכן בא לראותו,’ ענה המֻח’תאר, שהתעלם מההערה.

‘ואיפה הוא יגור?’ שאלה אישה שעמדה בקדמת החבורה.

‘אצלי. ואני מפציר בכם, אם יבקש או ישאל משהו, עזרו לו. כיבוד אורחים הוא מצווה.’

‘ואיך נבין אותו?’ שאל בעלה של השואלת. ‘הוא מבין ערבית?’

המֻח’תאר פנה הכבל אל החופש אל סמית במבוכה, ושאל, ‘תגיד לי, ח’וואג’ה, אתה דובר ערבית?’

סמית השיב לו בחיוך סתום.

‘ערבית, ערבית!’ דחק בו המֻח’תאר, מתכרכם לנוכח הצרה החדשה שנחתה עליו.

‘אאה, אאה! אראבי! שְׁוָויֶה שְׁוָויֶה!’ ענה לו סמית והנהן בהתלהבות.

‘הא, הא, תודה לאל! קצת הוא מבין. קצת סבלנות, אנשים!’

‘רחמים עליו. קח אותו אליך, שיתרחץ,’ אמרה האישה שעמדה בראש החבורה, אולם בעלה היסה אותה: ‘מה זה העסק שלך, את?’

‘תראה אותו, הוא לא רגיל למזג האוויר שלנו. אצלם תמיד קר וגשום, ככה סיפרה לי סועאד. האח שלה נסע לשם ושלח לה מכתב…’

‘טוב, די לדיבורים,’ קטע אותה המֻח’תאר. ‘אני אקח אותו אלי, ואתם תפנו לענייניכם. תנו לנו לעבור, בעזרת אללה.’

איש בקהל לא נענה לבקשתו, והחבורה כולה השתרכה בעקבות השניים עד לביתו של המֻח’תאר.

‘ועכשיו מה?’ סקר המֻח’תאר את השיירה בזעף. ‘תתחשבו קצת. אני והוא רכבנו כל הדרך מתרשיחא על החמור בחום הזה, תנו לנוח.’

אט־אט התפזרו כולם, המֻח’תאר מחה את זיעתו והציג את הזר בפני אשתו, אֻם עאדל. לאחר מכן הראה לו היכן יישן, והסביר לו בשפת הסימנים איך מתרחצים בעזרת דלי וקערית. סמית האזין בחיוך ומלמל מילים שהמח’תאר הבין רק שתיים מהן: ‘תֶ’נְק’ ו’יוּ’, בעיקר משום שסמית הוסיף מיד אחריהן במבטא רצוץ ‘שַאכְּרַאן’.

‘הוא אומר לנו תודה, אֻם עאדל,’ בישר המֻח’תאר לאשתו וצחק.

‘וואללה, איזה איש מחונך ונחמד.’

המֻח’תאר הורה לאֻם עאדל להכין ארוחה גדולה, ובערב באו כל ראשי המשפחות בכפר לברך את האורח. אחריהם הגיעו רבים אחרים שמצאו בביקורו עניין חדש להתבדר בו. האדון הזר יצא אליהם לאחר שנח מעט, התרחץ והחליף בגדים.

‘בבקשה היכנסו,’ בירך המֻח’תאר את האורחים. ‘ביתי הוא ביתכם, אהלן וסהלן!’

כולם נכנסו והסבו לשולחן.

‘מה זה, המֻח’תאר?’ שאל אחד האורחים בצחוק, ‘אף פעם לא ראינו אצלך אוכל כזה. את כל זה הכנתם בשביל הח’וואג’ה?’

‘בוודאי, הרי הוא אורח, לא כמוכם שתקועים מול הפרצוף שלי כל היום, יושבים עלי כמו הדאגות שמעיקות לי על הלב,’ ענה המֻח’תאר, וכולם פרצו בצחוק. ‘בבקשה אל תחשבו לי זאת לעוון. ואתה, אדון,’ חייך אל הזר והחווה לעבר התקרובת, ‘ התכבד בבקשה.’

אדון סמית נראה נבוך. הוא השיט מבטו בין השולחן לנוכחים, ולפתע פער עיניו כי הבין שכולם מחכים לו, שיתחיל לאכול. הוא הניח בצלחתו כף אחת של סלט טָבּוּלֶה, ירך עוף קטנה ופרוסת לחם.

המסובים הביטו בו בפליאה.

‘רבותיי,’ אמר המֻח’תאר, ‘זה לא נאה! האיש עייף ומתבייש, ואתם נועצים בו מבטים! אכלו בעצמכם כדי שגם הוא יחוש בנוח, ויאכל איתנו.’

עד מהרה החלו הצלחות להתמלא ולהתרוקן. אֻם עאדל המשיכה לנעוץ בצלחתו של האורח מבט זעף כשואלת: כל כך קשה עבדתי כדי שתאכל בסוף רק שוק של תרנגולת?

המֻח’תאר הביט בסמית והחווה שוב בידו לעבר השולחן, אבל האורח הניד ראשו לשלילה והניח ידו על חזהו. ‘נוֹ, נוֹ, ת’נק יו, שֻכְּרַאן.’

‘שטויות! האיש מתבייש,’ הכריזה אֻם עאדל וקמה ממקומה. בתנועות נחרצות העמיסה על צלחתו של סמית שתי חתיכות גדולות של בשר מטוגן, מצקת מלאה תפוחי אדמה מבושלים, רבע עוף, מלוא חופניים אורז עם בשר, שקדים וצנוברים, ועוד כהנה וכהנה סלטים, ‘לרכך את קיבתו.’

עיניו של סמית כמעט יצאו מחוריהן. הוא נפנף בידיו ופיו מלמל שוב ושוב, ‘נוֹ, נוֹ, ת’נק יו.’ אבל אֻם עאדל חייכה אליו בשביעות רצון: ‘בבקשה, תאכל, אתה צריך להתחזק. מה יגידו עלינו, שנתנו לו למות מרעב? איזה בושה זו תהיה!’

סמית כרע תחת הלחץ החברתי ונימוסיו המשובחים. הוא אזר עוז והחל לתחוב את המזון אל פיו, והמסובים ניצלו את ההזדמנות כדי לשוב ולמלא את צלחותיהם. כך נמשכה הארוחה השוקקת עד חצות הלילה, אז הגישה אֻם עאדל לשולחן מיני מתיקה וקערת פירות גדולה.

פניו של סמית היו חיוורות. הוא לא נגע בתקרובת, ורק חזר והודה לנוכחים בקול רפה. לבסוף הכריז המֻח’תאר: שהגיע הזמן לתת לאורח לנוח, והמסיבה הלילית התפזרה.

באותו לילה המֻח’תאר ואשתו כמעט לא עצמו עין. דלת השירותים שבחצר נפתחה ונסגרה, פעם אחר פעם, והדי צעדיו הכושלים של סמית נשמעו פוסעים הלוך ושוב. בשתיים לפנות בוקר קם המֻח’תאר ממיטתו ונעמד בפתח חדרו של האורח. סמית ישב על קצה המיטה כשפניו מכורכמות וידו אוחזת בבטנו.

‘אֻם עאדל, בואי, האדון חולה!’

‘מה קרה לו?’ זעקה אֻם עאדל, וקמה ממיטתה בבהלה.

‘תכיני לו תה בבונג.’

שעה ארוכה חלפה עד שכולם נרדמו. עם שחר טלטל המֻח’תאר את כתפה של אשתו: ‘אֻם עאדל, האיש הזה לא רגיל לאוכל שלנו. היום תרחמי עליו קצת. תכיני לו מרק ותפסיקי לדחוף לו אוכל.’

לפני הצהריים הגיח סמית מחדרו כשפניו רחוצות. החיוורון עדיין ניכר בהן כשבירך בחיוך את השניים.

‘בוקר טוב,’ השיב לו המֻח’תאר והושיבו לצדו. אֻם עאדל הגישה להם תה ופרוסות לחם קלוי.

‘או, טוסט,’ נאורו פניו של סמית.

השניים לא הבינו מה הוא אומר אך היו מאושרים לראות שהוא שב לאיתנו. כשגמרו לאכול הסביר האדון הזר במחוות ידיים שברצונו לטייל קצת בכפר.

‘אני אלך איתו כדי שלא ישגעו אותו שם בחוץ,’ אמר המֻח’תאר.

בעודם צועדים בשתיקה שאל את עצמו המֻח’תאר מה היה מספר לאורח על הכפר לו היתה להם שפה משותפת. הדקות נקפו, ולבסוף הוא הצביע על אחד הבתים ואמר: ‘זה ביתו של אבו עִצאם. זו הבאר. ושם בתי הגורן.’

סמית בהה בו רגע, הוציא מאמתחתו פנקס קטן ועט, והחל לרשום תוך כדי הליכה.

אבו עצאם, שהבחין בשניים מבעד לחלון ביתו, יצא אליהם. ‘אהלן!’ אמר בשמחה. ‘אתם מבקרים בשכונה שלנו? היכנסו בבקשה. בואו לשתות קפה.’

סמית נראה מעוניין.

‘מה העניינים? איך הח’וואג’ה? הוא מבסוט?’ שאל אבו עצאם.

“מה אני אגיד לך?’ ענה המֻח’תאר, ‘אתמול לא ישנו כל הלילה.’

‘למה? הכול בסדר, אינשאללה?’

‘נראה לי שהיה לו שלשול, הוא לא רגיל לאוכל שלנו.’

‘ואללה, אלה חיים על אוכל קל, לא כמונו, מֻח’תאר,’ צחק אבו עצאם וטפח על כרסו. ‘אנחנו צריכים ללמוד מהם, תראה איך הוא רזה כמו מקל, אין עליו בשר בכלל.’

הוא מזג לסמית קפה.

סמית לגם מהכוס, חייך בשביעות רצון, אמר כמה מילים בשפתו הסתומה, וחזר להתעסק בפנקס הקטן שלו.

‘מה הוא אמר?’

‘ואללה לא יודע,’ נאנח המֻח’תאר, ‘אני בקושי מבין אותו, אבל נראה לי שהקפה מוצא חן בעיניו.’

‘אהלן וסהלן,’ אמר אבו עצאם ומזג לאדון הזר כוס שנייה. הלה שתה ופניו הביעו עונג.

‘טוב,’ חתם המֻח’תאר את הפגישה. ‘להתראות, אבו עצאם. אני רוצה להשלים את הסיבוב בכפר.’

‘לכבוד הוא לנו. תבואו כל יום, יא מֻח’תאר.’

עוד בטרם הספיקו להתרחק מביתו של אבו עצאם, שעט לעברם שכנו אבו סמיר. ‘אתם חייבים להיכנס לקפה,’ אמר. ‘לא ייתכן שתעברו על פתח ביתנו ולא תיכנסו. בבקשה ממך, מֻח’תאר!’

השניים ניאותו והסבו אל שולחנו. אחר כך הסבו גם אצל אבו כרים, אבו פאדֵֿל, סעיד הנפח, לטיפה הזקנה, אסעד הרופא, סלים הקצב, מורה בית הספר אדון רביע, ועאדל, בנו של אבו עאדל. סיורם נמשך עד שקיעת החמה.

‘סבבנו את הכפר כולו,’ אמר המֻח’תאר לאשתו בקול ניחר. ‘אני מקווה שמחר סמית ישחרר אותי וישב לכתוב, נדמה לי שכך סימן שבכוונתו לעשות. יאללה, אֻם עאדל, הגישי לנו ארוחת ערב קלה, ונלך לישון. ראשי כבד כמו בית.’

אֻם עאדל הגישה לשולחן כמה כריכים והתיישבה בכבדות. ‘איזו בושה,’ לחשה בצער, אבל המֻח’תאר גער בה: ‘מתחשק לך להישאר ערה בגללו גם הלילה? יאללה, הורידי את הכלים מהשולחן ונלך לישון.’

גם באותו לילה הדהדו צעדיו של סמית ברחבי הבית. לבסוף קם המֻח’תאר ממיטתו ומצא את סמית יושב בסלון ונועץ מבט בחשיכה. עיניו היו עצומות למחצה וגופו רעד כעלה נידף.

‘אֻם עאדל,’ הזעיק את אשתו, ‘לכי תבדקי מה קרה לו.’

‘מה אכלתם היום?’

‘שום דבר. כל היום רק ביקרנו את זה ואת ההוא.’

‘ובמה כיבדו אתכם?’

‘בשום דבר, רק בקפה,’ ענה המֻח’תאר, וכיווץ את גביניו. ‘אֻם עאדל,

האיש הזה שתה היום אולי עשרים פינג’אנים של קפה! בכל בית הוא שתה שניים!’

‘אם ככה איך יישן? תראה את העיניים שלו, צהובות כמו עיני ינשוף. הידיים שלו רועדות! טוב שלא מת! אחמם לו כוס חלב, שיירגע.’

סמית לא מש ממקומו על הספה עד שעות הצהריים של יום המחרת. רק אז קם, אכל מעט מארוחת הצהריים שאֻם עאדל הגישה לו, וקרס אל מיטתו עד הערב.

‘ומה עכשיו?’ קוננה אֻם עאדל. ‘ מי הביא אותו הנה בכלל? מוטב שיחזור למקום שממנו בא.’

בערב התעורר סמית כשרוחו טובה עליו, וישב עמם. אֻם עאדל הגישה לו כוס תה בבונג, וליתר ביטחון הרחיקה ממנו את קנקן הקפה.

‘ערב טוב! מה שלום הח’וואג’ה?’ הציץ אבו עצאם מן הדלת, וסקר את הנוכחים בחיוך רחב. הוא בא להציע שייקח למחרת את סמית עמו למסיק הזיתים. ‘חשבתי שאתן לך קצת מנוחה ממנו. הוא הרי רוצה לראות את הארץ. אולי יוכל לקשקש על זה קצת בפנקס שלו.’

השלושה צחקו ונעצו את מבטם בסמית, שכל אותה עת רשם בפנקסו. לפתע צמצם אבו עצאם את עיניו ואמר, ‘אתה יודע, מֻח’תאר, אני חושש שהוא מרגל. אנחנו הרי לא יודעים מה בדיוק הוא מחפש כאן.’

המֻח’תאר צחק בכל לב. ‘בחייך, חביבי. אתה באמת חושב שאילו רצו לשלוח מרגל היו בוחרים באהבל כמוהו? כבר שני לילות שלא עצם עין.’

למחרת יצא סמית לשדות עם אבו עצאם כשבידו הפנקס ועל ראשו כובע גדול ומגוחך. המֻח’תאר נח כל היום ממטלת האירוח המעיקה, ושעות אחדות של היום אף בילה בשינה. בערב שמע נקישה על דלת ביתו. כשפתח אותה ראה את סמית מוטל בזרועותיהם של אבו עצאם ובנו.

‘מה קרה לו?’ שאל בבהלה.

‘הוא מסק איתנו זיתים וקיבל כנראה מכת שמש. הוא נפל מהעץ ונקע את רגלו.’

‘אלוהים אדירים! אֻם עאדל, תביאי תחבושות!’

כל אותו לילה שכב סמית במיטה, נאנח ונאנק, קודח מחום והוזה. רגלו תפחה כל כך עד שאבו עאדל קרא לרופא הכפר, וזה חבש אותה בעשבי מרפא וציווה על אֻם עאדל להניח עליה רטיות קרות. עם עלות השחר נרדמו כולם.

לאחר יומיים שב סמית לאיתנו, אך לא יצא מן הבית. הוא ישב במרפסת הקטנה והעביר את שעותיו בכתיבה בפנקס הקטן. ‘מה דעתך שניקח אותו למסיבה של אבו עצאם הלילה?’ לחש המֻח’תאר לאשתו. ‘הוא נראה לי בריא כמו שור, חבל שיהיה סגור בבית.’

‘באמת חראם עליו, שהוא מתייבש ככה,’ השיבה אֻם עאדל. ‘תגיד לי, אבו עאדל, הוא יישאר אצלנו עוד הרבה זמן?’

‘ואללה לא יודע. המֻח’תאר של תרשיחא אמר שהוא ישהה כאן בערך חודש.’

אבו עצאם קיבל את פניהם בשמחה רבה ולחץ בכוח את ידו של סמית, כי אחרי ההרפתקה במטע הזיתים ראה בזר בן משפחה. ‘אהלן וסהלן, אדון, תודה לאל שהבראת, דאגנו לך! תְּפַדַּֿלו! עצאם, תביא לאדונים משהו לשתות!’

סמית נראה מרוצה. הוא נהנה מהמוזיקה, וכעבור דקות אחדות אף הצטרף למחיאות הכפיים והניע את רגליו לפי הקצב.

‘תודה לאל,’ צחק המֻח’תאר, ‘שהמסכן רואה סוף־סוף שעה של נחת. מיום שבא הנה ידע רק צרות.’

הריקודים נמשכו, ואיתם מחיאות הכפיים וקריאות השמחה. סמית הסב עם אבו עצאם והמֻח’תאר, וכבר שתה שלוש כוסיות של ערק. עיניו היו אדומות. לפתע קפץ ממקומו לעבר אנעאם, בתו הצעירה של אבו עצאם, שעוד בראשית הערב שלח אליה חיוכים קטנים. הוא תפס בידה וניסה לשדל אותה להצטרף למעגל הרוקדים.

‘מה זה?’ שאג אחיה, ועוד לפני שמי מהנוכחים הבין מה קורה, התנפל על סמית המסכן, וחבריו מיהרו להצטרף אליו. המֻח’תאר ואבו עצאם זינקו על ערמת הצעירים וחילצו מבין ידיהם ורגליהם את סמית המיילל. שערו היה פרוע ועל פניו נראו חבורות.

כששבו הביתה מיהר המֻח’תאר, שהחזיק בביתו את מכשיר הטלפון היחיד בכפר, לצלצל למֻח’תאר של תרשיחא. השעה היתה מאוחרת, והצלצול העיר את המֻח’תאר משנתו.

‘אבו עאדל, מה קרה?!’

‘מֻח’תאר, בעזרת אללה, מחר בבוקר אני מביא לך את הח’וואג’ה. אתה תחזיר אותו למקום שממנו בא, או תעשה איתו מה שאתה רוצה. אצלנו הוא לא יכול להישאר.’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הכלוב”