"אוהבים רק את מה שלא בועלים במלואו". 'הכלואה' הוא סיפור אהבה וקנאה המהווה יחד עם 'אלברטין איננה' חטיבה עצמאית בסאגת […]
למן הבוקר, ופנַי עוד אל הקיר, ובטרם ראיתי מעל לווילונות הגדולים מה גונו של פס האור, כבר ידעתי איזה מזג־אוויר היום. למדתי לפי הרעשים הראשונים של הרחוב, אם עלו מעומעמים ומשוּבּררים בגלל הלחוּת, או רוטטים כחִצים בחלל המצטלצל והריק של בוקר מרוּוָח, טהור וצונן; מאז טִרטור הטראם הראשון שמעתי אם קפא בגשם או עמד להפליג אל התכלת. וייתכן כי קדמה לָרעשים קרינה חדה וחודרנית שהסתננה אל שנתי וזרעה בה עצבות מבשֶׂרת שלג, אולי נשמעו מפי בַּרנָשון מהבהב מזמורי תהילה כה רבים לשמש – התחלתי לחייך, ובעודי רדום נפקחו עפעפי והתכוֹננו להסתנוור – עד כי הביאו עלי יקיצה מוזיקלית מחרישת־אוזניים. מכל מקום, בזמנו, בעיקר מחדרי, קלטתי את החיים שבחוץ. אני יודע שבּלוֹך סיפר כי בבואו לבקרני עם ערב, היה שומע רחשי שיחה; מאחר שאמי שהתה בקומברה, וכיוון שאף־פעם לא פגש איש בחדרי, הסיק כי דיברתי אל עצמי. כאשר הרבה יותר מאוחר נודע לו כי אלברטין גרה אתי אז, והבין שהסתרתי אותה מפני העולם, הכריז כי סוף־סוף תפס מדוע, בפרק זה של חיי, לא הסכמתי אף־פעם לצאת. הוא טעה. ניתן לסלוח לו, שכן המציאות, גם אם היא בלתי־נמנעת, אינה לגמרי צפויה, שומע אדם איזה פרט מדויק מחיי זולתו, קופץ מיד למסקנה שגויה, ותולה בעובדה שזה־אך התגלתה הסבר לדברים שדווקא להם אין כל קשר אליה.
כשאני חושב עכשיו כי בשובנו מבַּלְבֶּק באה חברתי להתגורר אתי בפאריז תחת גג אחד, כי ויתרה על רעיון היציאה לשַׁיט, וחדרהּ היה רחוק עשרים פסיעות מחדרי, בקצה המסדרון, בקבינט המטופט של אבי, וכי מדי ערב, מאוחר, לפני הפרידה ממני, היתה מחליקה את לשונה אל פי, כלחם חוק, כמזון מזין שמעמדו קדוש כמעט לכל בשר, ואשר הייסורים שנשאנו בעבורו שיוו לו לבסוף כעין מתיקות נפשית – עולה בי מיד, על דרך ההשוואה, לא הלילה שבו אישר לי הקפיטן בּוֹרוֹדינוֹ לשהות במפקדה, כטובה שבסך־הכל שיככה מועקה חולפת, אלא אותו לילה שבו שלח אבי את אמא לישון במיטה הקטנה לצד מיטתי. וכך החיים, כשהם גואלים אותנו פעם נוספת מייסורים שנראו כגזֵרה, עושים זאת בתנאים אחרים, לעתים כה סותרים, עד שנראה כמעט חילול הקודש להכיר בכך שאחד הוא החסד שלו זכינו!
כאשר שמעה אלברטין מפרנסואז כי בחדרי החשוך, שווילונותיו עודם מוּרדים, אני כבר לא ישן, לא מנעה מעצמה להקים קצת רעש בזמן שהתרחצה בקיטון הטואלט. ואז, לא פעם, במקום שאמתין, נכנסתי לחדר־האמבטיה הנעים, הצמוד לזה שלה. בעבר היה מנהל תיאטרון מבזבז מאות אלפי פרנק על שיבוץ אבני אזמרגד אמיתיות בכס מלכות שעליו כיהנה הדיווה בתפקיד הקיסרית. הבָּלֶטים הרוסיים לימדונו כי משחקי אור פשוטים, מכוּוְננים כהלכה, ממטירים על הבמה אבני יקר ססגוניות לא פחות. אולם התפאורה הזאת, העל־חומרית כלשהו, אינה מלבבת כמו זו שבה מחליפה שמש של שמונה בבוקר את זו שהורגלנו לראות רק עם קומנו בצהריים. החלונות של שני חדרי־הרחצה שלנו, כדי שלא יוכלו לראותנו מבחוץ, לא היו חלקים, אלא קמוטים לגמרי בכפור מלאכותי ומיושן. בבת־אחת הצהיבה השמש את מלמלת הזכוכית, הזהיבה, ומשחשפה בי אט־אט צעיר משכבר, שזה זמן כיסה עליו הֶרגל, בישׂמה אותי בזיכרונות, כאילו שהיתי בחיק הטבע וסביבי עלווה זהובה אשר לא חסרה אפילו נוכחות של ציפור. שכן שמעתי את אלברטין מצייצת ללא מעצור:
הכאבים מטורפים,
והמקשיב להם עוד מטורף מהם.[1]
אהבתי אותה עד כי יכולתי לחייך בשמחה על טעמה המוזיקלי הקלוקל. השנסון הזה, אגב, הקסים בקיץ שעבר את גב’ בונטאן, אלא שבמהרה נודע לה שאומרים עליו קשקוש, ואז במקום לבקש מאלברטין לשיר אותו בבוא האורחים, החליפה אותו ב:
זמר פרידה בוקע מֵעַיִן גועש,[2]
שהוחלף אף הוא ב”פזמון נושן של מַסְנֶה, שהקטנה דופקת לנו באוזן”.
עננה חלפה, כיסתה את עין השמש, ראיתי איך כבֶה ומאפיל לו וילון הזכוכית הנכלם, המכוסה עלווה.
המחיצות המפרידות בין שני קיטוני הרחצה שלנו (קיטונהּ של אלברטין, הזהה לשלי, הוא חדר־אמבטיה שאמא – שהיה לה כזה נוסף בקצה הדירה – מעולם לא השתמשה בו, שלא להפריע לי) כה דקיקות היו, עד שיכולנו לדבר בעודנו מתרחצים איש איש בקיטונו, לנהל שיחה שרק רעש המים קטע, באותה אינטימיות המתהווה תכופות בבתי־מלון בשל צמצום המרחב וסמיכות החדרים, אך בפאריז נדירה היא.
לפעמים נשארתי לשכב, נים ולא נים, וההוראה היתה שאין להיכנס לחדרי עד שלא אצלצל, פעולה אשר בגלל מיקומו הלא־נוח של אגס הפעמון החשמלי שלמראשותי, גזלה ממני זמן כה רב, עד שעייף ממאמץ להגיע אליו ומרוצה להיות לבדי, המשכתי לא אחת לשכב ישנוּני עוד רגעים אחדים. לא שהייתי אדיש כולי לשהותה של אלברטין בביתנו. ניתוקה מחברותיה הצליח לחסוך מלבי ייסורים חדשים. הוא קִיים אותו במנוחה, בכמעט חוסר תנועה, שיוכלו לסייע בהחלמתו. אך למעשה היתה השלווה שנסכה עלי חבֶרתי שיכוך של סבל יותר מאשר שמחה. אומנם היא אִפשרה לי לטעום שמחות רבות שהכאב החריף אטם אותי אליהן קודם־לכן, אלא שרחוק מלייחס אותן לאלברטין, שעכשיו כלל לא היתה יפה, וכבר שעממה אותי, וחשתי בבירור כי איני אוהב – אדרבה, טעמתי מהן דווקא לא במחיצתה. על כן פתחתי את הבוקר מבלי להזעיק אותה, בעיקר כשהיה יום יפה. במשך כמה רגעים, ובידיעה כי הוא מסב לי אושר רב ממנה, נותרתי פנים אל פנים עם הגיבורון הפנימי, המקדם ברינה את השמש, ועליו כבר סיפרתי. מבֵּין מרכיבי האישיות שלנו, לא הגלויים ביותר הם החיוניים ביותר. בתוך־תוכי, כאשר תחדל המחלה להפילם ארצה זה אחר זה, יישארו בהם עדיין שניים־שלושה שחייהם קשים משל האחרים, בעיקר פילוסוף אחד, שלא יֵדע מנוח עד אם יגלה בין שתי יצירות, שתי תחושות, מכנה משותף. אך האחרון שבכולם, פעמים תהיתי אם אין הוא הברנשון הדומה עד מאוד לאחֵר שהציב האופטיקאי מקומברה בחלון־הראווה להורות על מזג־האוויר, זה שהיה מסיר מראשו את הברדס עם זריחת השמש וחובשו טרם רדת הגשם. הברנשון הקטן, אני מכיר את האנוכיות שלו; אני מסוגל לקבל התקפי חנק שיירגעו רק עם רדת הגשם, אבל הוא לא אכפת לו, ועם הטפטופים הראשונים שציפיתי להם בקוצר־רוח, הוא מאבד את עליזותו, חובש את הברדס, מצב־רוחו מתקדר. לעומת זאת, בטוח אני כי בבוא גסיסתי, כשכל שאר ה’אני’ שלי כבר יהיו מתים, אם תפציע קרן שמש שעה שאפלוט את אנחותי האחרונות, יחוש הגיבורון הברומטרי רווחה, יסיר את הברדס וישיר: “אה! סוף כל סוף יום יפה”.
צילצלתי לפרנסואז. פתחתי את ‘הפיגארו’. חיפשתי והתברר שאיני מוצא את המאמר או המתיימר־למאמר ששלחתי לעיתון ואשר בשינויים קלים לא היה אלא אותו דף שנמצא לאחרונה, ואשר נכתב אי־אז בכרכרה של ד”ר פֶּרסֶפְּיֶה, תוך התבוננות במגדלי הפעמונים של מַרטֶנוויל. אחר־כך קראתי את מכתבה של אמא. נראָה לה מוזר, שערורייתי, שנערה תתגורר אתי ביחידות. ביום הראשון לעזיבתה את בַּלְבֶּק, כשראתה אותי באומללותי, לא נחה דעתה להשאירני לבדי, אפשר ששמחה לשמוע כי אלברטין נוסעת איתנו ולראות שבצמוד לארגזי המסע שלנו (אלה שלצידם ייבבתי בלילי הראשון במלון בַּלְבֶּק), עמוסים על הזחלת, לחי אל לחי, ארגזיה של אלברטין, צרים ושחורים, שצורתם כארונות מתים ולא ידעתי אם נושאים הם הביתה חיים או מוות. אך השאלה כלל לא הטרידה אותי בבוקר הקורן, לאחר האימה להישאר בבַּלְבֶּק, וכל־כולי שמחה לקחת אתי את אלברטין. אך אם לכתחילה לא היתה אמי עוינת את התוכנית (בדברה אל חברתי בחביבות כאם לבן פצוע הרוחשת תודה לאהובה צעירה שאינה משה ממנו), הרי שהחלה עוינת אותה מאז שהתממשה יתר על המידה, ושהות הצעירה התארכה בביתנו, בהיעדרם של הורי בו. בכל־זאת לא אוכל לומר שאמי הפגינה את עוינותה בגלוי. כמו בעבר, כשחדלה להעז ולבקר אותי על עצבנותי ועצלותי, כעת חששה – דבר שבשעתו אולי לא לגמרי ניחשתי או לא רציתי לנחש – להסתכן בהשמיעה הסתייגויות מן הצעירה, שאיתה, סיפרתי לה, אני עומד להתארס, ובהטילה צל על חיי, לגרום לי להיות מסור פחות לאשתי, שמא, כשהיא־עצמה לא תהיה עוד, אחוש חרטה שפגעתי בה בשאתי לאשה את אלברטין. אמא העדיפה להיראות כתומכת בבחירה שלא תוכל כמדומה להניאני ממנה. וכל מי שראה אותה בזמנו אמר לי כי לאֶבלהּ על אובדן אמהּ נלווית ארשת דאגה מתמדת. אותו דין־ודברים עם עצמה ואותה מחלוקת פנימית הלהיטו את רקותיה ועל כן פתחה תדיר חלונות לצנן את חוּמהּ. אך להגיע לכלל החלטה לא עלה בידה, פן ‘תשפיע’ עלי לרעה ותקלקל מה שהאמינה כי בו טמון אושרי. גם לא יכלה לגמור אומר ולמנוע ממני לארח זמנית את אלברטין. לא רצתה להיראות מקפידה יותר מגב’ בונטאן, שהיתה נוגעת בדבר יותר מכולם ולמרבה הפתעתה של אמי לא מצאה בכך פסול. על־כל־פנים הצטערה שהיא נאלצת להשאיר את שנינו ביחידות ובדיוק באותו זמן לנסוע לקומברה, וחששה שמא יהיה עליה לשהות (ואומנם שהתה) חודשים ארוכים, במהלכם תזדקק לה דודתי יומם וליל. שם הוקל עליה הכל בזכות טוב־לבו ומסירותו של לֶגרַנדֶן, אשר לא נרתע מטורח, דחה משבוע לשבוע את מועד שובו לפאריז מבלי שהיטיב להכיר את דודתי, ראשית, סתם, כי היתה חברה של אמו, ובנוסף, חש כי החולה הסופנית אוהבת את טיפוליו ואינה יכולה בלעדיו. סנוביזם הוא חולי קשה של הנפש, אלא שהוא חולי מקומי, ואינו פוגם בה כל־כולה. בין כה ובין כה, אני, בניגוד לאמא, שמחתי מאוד בנסיעתה לקומברה, שאילולא כן הייתי חושש (כי לא יכולתי לבקש מאלברטין להעלימהּ) פן תגלה לה זו את עובדת ידידותה עם העלמה וֶנטיי.[3] מבחינת אמי זו היתה מכשלה מוחלטת, לא רק ביחס לנישואים, שביקשה ממני להימנע לפי שעה מלדון בהם סופית עם חברתי, מה עוד שעצם הרעיון הלך ונעשה בלתי־נסבל גם עבורי, אלא אפילו ביחס למגורים ארעיים בביתנו. פרט לעילה כה חמורה, שלא היתה ערה לה – תחת ההשפעה הכפולה, מצד אחד, המופת המכונן והמשחרר של סבתי, מעריצתה של ז’ורז’ סאנד, ואשר הגדירה את המידה הטובה באצילות־הלב, ומן הצד האחר, ההשפעה המשחיתה שלי־עצמי – גילתה כיום אמא אורך־רוח כלפי אלו שבעבר דנה את התנהגותן בחומרה, ואף כיום, אם נמנו אלו עם חברותיה הבורגניות בפאריז או בקומברה אך את גדלות נפשן היללתי באוזניה, נהגה לסלוח להן על שום חיבתן אלי. למרות הכל ואפילו מחוץ לסוגיית הנימוס המקובל, נדמה לי כי אלברטין היתה לצנינים בעיני אמא, ששימרה מקומברה, מדודתי ליאוני, מכל בנות משפחתה, מנהגים מן הסוג שלחברתי לא היה עליו צל של מושג. היא לא נהגה לסגור דלת ולעומת זאת גם לא היססה להיכנס לדלת פתוחה, כמו כלב או חתול. קסמהּ המביך במקצת הוא שהיתה פחות בת־בַּית, יותר חַיית־בַּית שנכנסת לחדר, יוצאת מחדר, נמצאת היכן שאינך מצפה לה, שהיתה – וזו לדידי מנוחה עמוקה – נזרקת לידי על המיטה, מפַנה לעצמה מקום ולא זזה ממנו, מבלי להפריע כפי שאדם היה מפריע. ואף־על־פי־כן, לבסוף הסתגלה לשעות השינה שלי, התרגלה לא להיכנס לחדרי וגם לא להקים רעש עד שלא צילצלתי בפעמון. פרנסואז היא שכפתה עליה את החוקים. היא היתה מאותם משרתים בקומברה המכירים בערך אדונם, והמעט שיוכלו לעשות הוא למדוד לו כמידתו בעיניהם. כאשר נתן אורח זר תשר לפרנסואז לחלקוֹ עם נערת המטבח, לא הספיק הנותן למסור את המטבע ופרנסואז, באותן מהירוּת, חשאיוּת ונמרצוּת כבר העבירה את המסר לנערת המטבח שבאה והודתה לו לא בחצי־פה כי אם בגלוי, בקול, כהוראת פרנסואז. הכומר של קומברה לא היה גאון, אך גם הוא ידע מה מתחייב. בהדרכתו המירה בתם של הדודנים הפרוטסטנטים של גב’ סָאזֶרָה את דתה לקתוליות, והמשפחה נראתה לו כפתור ופרח. עלתה שאלת נישואיה לאציל כפרי ממֶזֶגְלִיז. הורי הבחור ביקשו עליה פרטים במכתב מתנשא ובו הלעיגו על המוצא הפרוטסטנטי של הנערה. הכומר של קומברה השיב בנימה כזאת שהאריסטוקרט ממֶזֶגְלִיז, כפוף וכנוע, חיבר מכתב חדש ושונה בתכלית, ובו עתר להשתדך לנערה כחסד נדיר.
אין עדיין תגובות