החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הקפל

מאת:
מאנגלית: ענבר גרינשטיין | הוצאה: | 2017-06 | 421 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

צעד ועבור בדלת. זה בטוח לחלוטין.

הרחק במדבר קליפורניה, צוות של מדעני דארפא פיתח מכשיר שהם מכנים בחיבה הדלת מאלבוקרקי. בעזרת משוואת מחשב עלומה ושדות מגנטיים ה"מקפלים" ממדים, הדלת מכווצת מרחקים ומאפשרת לעובר בה לגמוע מאות מטרים בצעד אחד.

ההמצאה מבטיחה להפוך למציאות את חלומותיה של האנושות להשגת טלפורטציה.

המדענים מתעקשים כי המעבר בדלת בטוח לחלוטין, אבל ראיות שונות מעוררות חשש כי המכונה המופלאה הזאת היא לא בדיוק מה שהיא נראית, וכי יוצריה מחביאים סוד מסוכן.

האנשים בעיירה הקטנה בניו אינגלנד שמייק אריקסון מתגורר בה היו אומרים שהוא סתם בחור ממוצע, וכך בדיוק מייק מעדיף שיהיה. החיים שבחר לא מהווים אתגר גדול למישהו עם היכולות המיוחדות שלו, אבל הוא מסתפק בקיום של שקט ושלווה.

כלומר, עד שחבר ותיק מציג בפניו מסתורין שאין לעמוד בפניו.

ככל שהחקירות שלו מושכות אותו עמוק יותר לתוך התעלומה, מייק מתחיל לחשוש כי יש רק תשובה אחת הגיונית. ואם הוא צודק, אולי זה רק עניין של זמן עד שהמיזם הזה יהרוס… הכול.

הקפל ​​הוא מותחן מדע בדיוני המציג תעלומה יצירתית עם גיבור ראוי וסוף מפחיד ומפתיע.

מקט: 4-1088-50
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אחת

‘אני פשוט לא חושבת שהיא כזאת טובה,’ אמרה דניס. ‘היא לא עושה לי את זה.’

בקי הבליעה חיוך, אם כי דניס לא יכלה לראות את זה בטלפון. הן קיימו את השיחה הזאת מדי שבועיים במשך החודשיים האחרונים. אבל זו הייתה הסחת דעת טובה שעזרה להעביר את הזמן עד שבן יחזור הביתה.

היא תמיד דאגה קצת כשבן נסע. בן היה ממונה על פרויקטים ביטחוניים מסווגים. בעיקר כלי נשק. לעתים קרובות באזורים מסוכנים.

אין ספק שהנסיעה הנוכחית הייתה אחת מנסיעות העבודה הבטוחות ביותר שלו אי־פעם. רק ארבעה ימים בסן דייגו. ובפרויקט נטול כלי נשק.

‘זאת אומרת, מרטי ממש אוהב אותה,’ דניס המשיכה, ‘אבל לי נראה שאין שם כלום חוץ מציצים ושלג ודם. והדברים הזומביים הקפואים. אני לא מבינה את הקטע שלהם. כאילו, אף פעם לא קורה שם הרבה, את קולטת? חמש שנים והם עדיין מדברים על החורף.’

בקי אספה כמה גרביים, תחתונים, שתי חולצות, חצאית וחזייה מרצפת חדר השינה. בכל פעם שהבית עמד לרשותה בלבד, היא הייתה בלגניסטית איומה. אפילו יותר משהייתה בקולג’, מסיבה כלשהי שלא הבינה. ‘אז למה את ממשיכה לצפות בה?’

‘אה. מרטי ממש אוהב אותה. הוא לא מודה בזה, אבל אני חושבת שהוא פשוט אוהב את כל הציצים. אתם עדיין צופים בה?’

היא הלכה לחדר הרחצה ותחבה בגדים מלוא הזרוע לסל הכביסה. גם חדר הרחצה היה מבולגן. בגדי היוגה שלה ועוד תחתונים. איך היא לבשה כל־כך הרבה תחתונים בארבעה ימים? ‘אנחנו מפגרים בכמה פרקים, אבל כן,’ היא אמרה. ‘אני חושבת שגם הוא אוהב את הציצים. ואת הדרקונים.’

בקי הניחה רגל בפח האשפה של חדר הרחצה ומעכה את ערמת הזבל, רק מספיק כדי שייראה כאילו הוא לא עולה על גדותיו. ‘דיברנו על מרתון צפייה בממיר המקליט בסוף השבוע. משהו להירגע איתו קצת אחרי הנסיעה שלו.’

‘מתי הוא חוזר?’

‘המטוס שלו נחת לא מזמן,’ היא אמרה. ‘הוא שלח לי הודעה ואמר שהוא צריך לעבור במשרד למסור דיווח מהיר למנהל שלו. הוא בטח יגיע הביתה בעוד רגע.’

‘את מסדרת את הבלגן שלך?’

היא צחקה. ‘את מכירה אותי מעולה.’

‘אז כדאי שאשחרר אותך.’

‘כן, כנראה.’

‘תתקשרי אליי בשבוע הבא,’ אמרה דניס. ‘אולי נאכל כולנו יחד ארוחת ערב ביפנית החדשה.’

‘בסדר.’

היא ניתקה והשליכה את הטלפון על המיטה. היא הביטה סביב וניסתה לזהות עוד דברים שהוא עשוי להקניט אותה כי שכחה לסדר. על השידה שלה היו כוס יין וצלחת עם כמה פירורי עוגת גבינה. ועוד כוס יין על הארונית שלה. אלוהים, היא בלגניסטית. ושתיינית.

מדי פעם עלה על דעתה שהיא צריכה לנסות להיות אישה טובה. מאלה שמנקות את הבית ומכינות ארוחת ערב שמחכה לבעל כשהוא חוזר הביתה. למעשה, כשהם הכירו היא הייתה לבושה בבגדי עקרת בית משנות החמישים במסיבת תחפושות, כולל כוסית מרטיני, סינר ורשימת מטלות לביצוע מתוך מגזין נשים ישן. הוא צחק, אמר שהיא לא נראית כמו אישה שיושבת ומחכה לבעל, והזמין אותה למשקה. הם סיימו את ליל כל הקדושים בכמה דברים שלא הופיעו במגזין לעקרות בית. הם התחתנו כעבור ארבעה־עשר חודשים.

היא אספה את הכוסות ואת הצלחת. היא יכולה לעבור בסטודיו שלה, מאחורי הבית, ולקחת את הכלים משם. בטוח שיש צלחת ליד המחשב שלה מארוחת הצהריים היום, ואולי כוס יין מאמש. אולי היא תשטוף אותן בכיור.

כשהגיעה אל דלת הסטודיו, הדהד מן הכניסה לבית קול חיכוך קל של חפץ מתכתי מחליק. מפתח במנעול. נקישה נשמעה, ואז הציר חרק. כבר שנים הם מנסים לתקן את הדבר המחורבן הזה.

דלת הכניסה.

‘היי, מתוק,’ היא קראה והניחה את כל הכלים על שולחן העבודה. ‘איך הייתה הטיסה?’ נו, טוב, הוא לא יבחין בהם מיד, כי הם בסטודיו. וזה לא שהוא לא הכיר אותה כבר, בשלב הזה. היא צעדה כמה צעדים לכיוון המסדרון, ואז החליטה להשתמש במדרגות מאחור. הן היו קרובות יותר, והיא בטח תפגוש אותו במטבח.

משהו דגדג במוחה כשרגלה דרכה על המדרגה הראשונה. היעדרו של משהו. רצף הצלילים הרגיל ששמעה בכל פעם שבן חזר הביתה נשבר. היא לא שמעה את הציר חורק בשנית, או את הדלת נסגרת. או את המפתחות שלו נחבטים בשולחן בחדר הכניסה.

‘מתוק?’

היא הרימה את רגלה מהמדרגה וחזרה אל המסדרון. מראש גרם המדרגות היא ראתה את דלת הכניסה. היא הייתה פתוחה כדי שלושים סנטימטר. היא הריחה את הדשא בחוץ ושמעה את התנועה העושה את דרכה לכיוון הכביש ההיקפי.

בן לא היה שם. היא לא ראתה את המפתחות שלו על השולחן. תיק המסמכים שלו לא היה מוטל מתחת לשולחן במקום שבו תמיד השליך אותו.

בקי ירדה כמה מדרגות. היא הציצה מעבר למעקה כדי לראות אם הוא אורב לה בחדר הכניסה. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהוא מזנק כדי להבהיל אותה.

חדר הכניסה היה ריק.

היא ירדה במדרגות אל דלת הכניסה. הדלת נשארה פתוחה במעין דרך אגבית רגועה. באותו אופן שבו הייתה נפתחת כשיצאה לאסוף את הדואר או כדי לרטון על פט השכנה שנתנה לכלב שלה לחרבן על הדשא שלהם.

האם היא השאירה את הדלת פתוחה כשיצאה קודם לקחת את הדואר? אולי רק מעט, והרוח פתחה אותה לרווחה? האם היא דמיינה את צליל המפתח? בן אמור להגיע הביתה בכל רגע. אולי היא רק שמעה את הציר חורק והוסיפה את כל השאר.

היא רכנה מעט החוצה מהדלת. היה קריר. בשעת ערב זו קדמת הבית הייתה מוצלת.

המכונית של בן הייתה בשביל הכניסה. היא הייתה במקום שבו נעצרה תמיד. לפני דלת החניה הקרובה יותר. היא ראתה הבלחה קלושה של חום מעל מכסה המנוע.

בקי הדפה את הדלת וסגרה אותה. הצירים חרקו. הבריח נקש.

‘אתה כאן, מתוק?’

קורות הרצפה שבו למקומן. האוויר בבית נע. היה מישהו במטבח. היא זיהתה את חריקת האריחים ליד מדיח הכלים.

‘בן?’ שמו הדהד בבית. היא צעדה לכיוון אחורי הבית. ‘איפה אתה?’

השקט האט אותה, ולבסוף גרם לה לעצור.

‘אם זה אמור להיות מצחיק, זה לא.’

שום דבר.

היא שקלה את האפשרויות שלה. עדיין היה סיכוי שהוא עובד עליה. בדיחה שהשתבשה. בן יזנק והיא תצרח והיא תכה אותו ואז תברך אותו על שובו הביתה.

זה לא נראה כמו בדיחה. בבית הייתה אווירה לא נכונה. אולי המכונית של בן נמצאת בכביש הגישה, אבל מי שמסתובב עכשיו בביתם היה אדם זר.

היה להם אקדח. גלוק 17 או 19 או משהו כזה. היא השתתפה בארבעה שיעורים ויצאה לירות במטווח שלוש פעמים. זה אקדח קשוח, ברמה של סוכנים חשאיים. זה מה שבן אמר. סביר להניח שהם לא יזדקקו לו לעולם, אבל עדיף שיהיה ולא יזדקקו מאשר שיזדקקו ולא יהיה…

הגלוק היה למעלה. בחדר השינה שלהם. בשידה שליד המיטה. היא יכולה לצעוד שישה צעדים גדולים לאחור ולהגיע אל המדרגות הראשיות.

או לצעוד שלושה צעדים קדימה ולראות משם את המטבח.

היא צעדה שני צעדים קדימה.

תיק המסמכים ותיק הנסיעות של בן היו מונחים במסדרון. זה היה תיק התעמלות חבוט כזה, שהיה ברשותו כבר שנים. הוא עדיין השתמש בו כי היה בו מקום לבגדים לשלושה או ארבעה ימים, ובכל זאת הוא התאים לתאי האחסון העליונים במטוס. זה חסך לו חצי שעה מזמן הנסיעה על ההמתנה למזוודה.

‘מתוק, אני נשבעת באלוהים שבעוד שתי דקות אני מתקשרת למשטרה.’ קולה הדהד בבית. ‘זה לא מצחיק.’

קול אנקה ממושך נשמע מעליה. צליל של עץ שמופעל עליו לחץ. הנקודה ליד הסטודיו שלה, ליד הדלת. הם לא דרכו עליה במשך יותר משנה, כי הקול היה רם כל־כך.

מי שזה לא יהיה, שהיה למעלה, דרך עליה.

הם למעלה!

היא הרימה את עיניה אל התקרה. שלוש שניות חלפו ולוח נוסף חרק. היא כמעט ראתה את הצעדים דרך הטיח. מישהו הקיף את הבית. ישר אל המטבח, במעלה המדרגות שעליהן הניחה את רגלה רק לפני חמש דקות, ואל המסדרון למעלה. הם ליד חדר השינה.

ליד האקדח.

אלוהים, למה היא לא לקחה את האקדח ברגע שהתחילו לקרות דברים מוזרים? אבל למה הציוד של בן נמצא בבית? למה המכונית שלו נמצאת על שביל הגישה? מישהו תפס אותו בשדה התעופה? חטפו אותו?

היה מספר חירום שהיא הייתה אמורה להתקשר אליו. במקרה שמשהו יקרה לו, אם מישהו ינסה לפגוע בו באמצעותה. הוא נתן לה אותו, והיא אפילו לא הכניסה אותו לטלפון שלה.

הוא נמצא על שולחן העבודה בסטודיו שלה. כמובן.

בקי נכנסה אל המטבח ולקחת את הטלפון הנייד שלה מהמזנון. לאחר מכן היא לקחה סכין מהמחזיק הגדול. מתנת חתונה מאחד החברים הוותיקים של בן מהקולג’. זה היה סט נהדר. הלהב של סכין הקצבים היה באורך של כ־35 סנטימטר וחד בטירוף. והידית התאימה היטב לידה.

כולם צחקו אז שסכינים הם מתנת חתונה שמביאה מזל רע.

היא החליקה את אצבעותיה על מסך הטלפון וחייגה למשטרה. היא התעכבה בטרם לחצה על מקש החיוג. עדיין היה סיכוי שזאת בדיחה גרועה. תוכנית מטופשת להוציא ממנה צרחה או צחוק או סקס־התרגשות או משהו, אבל מה שבטוח, הוא לא יקבל שום דבר מהדברים האלה.

וזה גם לא מתאים לו.

היא עשתה הקפה דרך הסלון. היה בו שטיח עבה, וההליכה עליו הייתה כמעט חרישית. היא רק תעבור בבית, תיתן לבן סיכוי אחד אחרון להודות שהוא אידיוט ואז תצא החוצה. היא תתקשר למשטרה מהחצר.

כשהייתה באמצע חציית הסלון היא שמעה צליל של מתכת מחליקה על מתכת. זה היה קול מהיר, הלוך ושוב, וצליל חד של חבטה בסופו. היא שמעה אותו הרבה פעמים במטווח. היא זאת שהשמיעה אותו אז.

היא בלעה את רוקה.

בקי הציצה בטלפון שלה. היא יכולה להרים את קולה מספיק כדי לדבר? האם האדם למעלה יודע שהיא בבית? מה תעשה המשטרה אם תתקבל שיחה שקטה? הם מתחקים אחרי המקור ושולחים ניידת? הם מנתקים?

היא צריכה לצאת מהבית עכשיו.

הדלת הקדמית הייתה קרובה יותר, אבל היא הייתה בטווח – איזו מילה לא מוצלחת – בטווח הראייה של כל מי שנמצא במסדרון למעלה. יש קו כמעט ישר בין דלת חדר השינה שלהם לבין הדלת הקדמית.

הדלת האחורית הייתה רחוקה יותר, אבל הדרך הייתה מפותלת יותר ומישהו יצטרך להתקרב הרבה יותר כדי לכוון – כדי לראות אותה. יהיה לה סיכוי להצליח להתקשר. אבל החצר האחורית הייתה מבוך של גדרות סביב ברֵכה שעדיין לא מילאו לקראת הקיץ. היא תצטרך לרוץ מסביב בחזרה אל השער הצדדי. ואיש לא יוכל לראות אותה. אולי אפילו לא ישמעו אותה, עם כל הרעש מהבית החדש שבונים בהמשך הרחוב.

הרבה זמן והזדמנויות שבהן מישהו יכול לתפוס אותה ולגרור אותה בחזרה אל תוך הבית. היא חייבת להשתמש בדלת הקדמית.

בקי אחזה בסכין, וידאה שאצבעותיה עדיין קרובות ללחצן החיוג וצעדה שלושה צעדים ארוכים בסלון. השטיח ספג את קול צעדיה, אבל היא שמעה את אריג מכנסי הג’ינס שלה והרגישה את האוויר נע סביבה.

כף רגלה הגיעה אל חדר הכניסה והיא שמעה את המדרגה השנייה מלמעלה חורקת. היא קפאה. הם על המדרגות. הם יראו אותה ניגשת אל דלת הכניסה.

היא הייתה צריכה לצאת מאחור. היא עדיין יכולה לעשות את זה, אבל היא צריכה למהר. הם בטוח ישמעו אותה.

היא רצה אל הדלת. כפות רגליים הלמו במדרגות מאחוריה. היא הושיטה יד לידית הדלת.

‘עצרי!’

היא הסתובבה והרימה את הסכין. ‘אתה דפוק בראש,’ היא התנשפה.

בן עמד על המדרגות, על המדרגה הרביעית מלמטה. רגל אחת עדיין הייתה על החמישית. הוא לבש את החליפה האפורה־כהה עם החולצה בצבע אדום־ורוד שנראתה עליו כל־כך טוב. הגלוק היה בידו והקנה שלו הצביע עליה. בידו השנייה הוא אחז את הטלפון שלו.

‘תניחי את הסכין.’

כתפיה של בקי נשמטו והיא השליכה את הסכין על השולחן. היא החליקה ועצרה בדיוק במקום שבו היו בדרך כלל המפתחות שלו. ‘הבהלת אותי עד מוות, סתום אחד. חשבתי שיש מישהו בבית.’

הוא ירד אל המדרגה הבאה. האקדח התרומם למעלה. היא ראתה די מהלוע כדי לדעת שהוא מכוון אליה.

‘התקשרתי למשטרה,’ הוא לחש. ‘הם על הקו ברגע זה.’

היא נשאה מבט מעבר לו, במעלה המדרגות, ואז חזרו עיניה אל האקדח. האם שניהם משחקים תופסת עם הפולש? ‘בסדר,’ היא אמרה. ‘תירגע ותכוון את זה למקום אחר.’

בן נעץ בה מבט וירד עוד שתי מדרגות. האקדח לא זז. עיניו הפקוחות לרווחה רפרפו אל הסכין, ואז מאחוריה, אל דלת הכניסה, ומשם אל הסלון. ‘איפה היא?’

‘מתוק,’ היא אמרה, ועיניה נצמדו אל האקדח. ‘אתה מפחיד אותי נורא עם ה – ‘

‘איפה היא?’ הוא צעק. קולו הדהד בחדר הכניסה. הזכוכית בדלת רעדה מאחוריה.

היא צווחה ומוחה כשל לרגע. ‘היא? מי זאת היא?’

בן ירד מהמדרגות ובהה בה. הוא הרים את האקדח. הקנה היה רק ריבוע שחור עם חור בתוכו. הוא כיוון ישר אל בין העיניים שלה. ‘מה עשית לה? מה את רוצה מאיתנו?’ הוא צעד צעד אחד לעברה, ואז עוד אחד.

בקי לא הצליחה להבין אם הוא כועס או עצוב. החור השחור משך את עיניה הרחק מפניו. הוא היה במרחק כמה עשרות סנטימטרים ממנה. היא ראתה את הרעידות ואת השינויים הקטנים כשהידק את אחיזתו. ‘מתוק,’ היא התחננה, ‘על מה אתה מדב – ‘

‘מי את?’ הוא צרח. ‘איפה אשתי לעזאזל?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הקפל”