"שמעתי את אימא מתחננת אליו שיפסיק, אבל זה רק עודד אותו להמשיך עוד ועוד. אחר־כך התחילו מכות מסוג אחר. שמעתי […]
פרולוג
עד לא מזמן, לחיים שלי היה מסלול ידוע מראש, והדרך אל המטרות שלי הייתה היחידה שעמדה לנגד עיניי. הייתי מסודרת, מאורגנת ויציבה. אימא תמיד צחקה על הפתקים הצהובים שהסתובבתי איתם בכל מקום.
– לא לשכוח לקנות חלב.
– לאסוף את עמית מהגן בארבע.
– ללמוד למבחן בהיסטוריה.
אבל ככל שהימים עברו הוא גרם לי לשכוח מהכול ולאבד אחיזה במציאות.
אם לומר את האמת, אני אפילו לא זוכרת את הפעם האחרונה בה כתבתי משהו על פתק צהוב. ואם בכל זאת הצלחתי לארגן את המחשבות, איבדתי את הפתקים.
היום, המחשבות שלי מנותקות מכל היגיון. הן משתלטות עליי בצעדים איטיים ושקטים, מסתובבות במוחי ועוטות על עצמן תחפושת. לרגע הן נותנות לי תחושה עזה של ביטחון, וברגע אחר פורצות את גבולות ההיגיון ומרחיקות אותי מהמציאות היציבה.
הרגליים שלי מרחפות כמה סנטימטרים מעל האדמה. כל גיחה קטנה באוויר מרחיקה אותי עוד מהמציאות המוּכּרת. בראש אני חוזרת על שם אחד עשרות אלפי פעמים ביום: שחר, שחר, שחר.
למרות שההרגשה הזאת חדשה עבורי, היא הדבר הכי נפלא שאי פעם הרגשתי. אני רוצה להמשיך ולעוף מעלה. אני רוצה להיות לידו, לדבר איתו, לעזור לו. אני רוצה להכיר אותו טוב יותר.
שחר הוא באר שאין לה סוף ולצלול אל תוך הבאר הזו זה הדבר היחיד שמרגיש לי הגיוני. אחרי שאגיע אל תחתית הבאר, אחזור מעלה ואבחן מחדש כל סלע המרכיב אותה, אוודא שלא פספסתי שום דבר. בו בזמן, הוא יבחן את הסלעים המרכיבים את הבאר שלי. יחד נתמזג למאגר מים אינסופי וחסר מעצורים מתחת לפני הקרקע.
קוראים לי מיקה ומעולם לא ידעתי שאני יכולה להרגיש כל־כך חיה. אני לומדת בכיתת המצטיינים של שכבת י”א בבית הספר “ניצנים” ברמת השרון. הייתי התלמידה המצטיינת בשכבה במשך שלוש שנים ברציפות (כנראה שאיבדתי את התואר הזה השנה, והוא לגמרי אשם בזה). אני נציגה של מועצת התלמידים בבית הספר מהיום הראשון בחטיבת הביניים, ובכל שנה מכניסים אותי מחדש לרשימת הבנות הכי שוות בשכבה (למרות שאני מבקשת שיפסיקו עם הרשימה המטופשת הזאת).
החיים שלי היו די נורמליים עד לפני חודשיים, היום בו התחלתי להתנדב בעמותת “הקו החם”. לא הרבה אחר־כך, גם שחר פתח בסערה את הדלת אל ליבי ונכנס אל חיי.
אילו הייתי יודעת כיצד הוא עוד ישַׁנה את חיי…
אין עדיין תגובות