החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

האיש האחרון במגדל

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2014-08 | 464 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

מומבאי של המאה ה -21 היא עיר של כסף חדש ונדל"ן מרקיע שחקים, ולמלך הנכסים דהארמן שָאה יש תוכנית גדולה: לקנות ולהרוס בניין מגורים מתפורר כדי לבנות במקומו דירות יוקרה, הצעה שתהפוך את כל דייריו לאנשים עשירים – אם כולם יסכימו למכור. המתיחות הולכת וגואה והמתנגדים נכנעים בזה אחר זה, עד שאיש אחד בלבד ניצב בדרכו של שאה: מאסטֶרג´י, מורה תיכון בדימוס. אך שעה שהדד-ליין להריסה מרחף מעל לראשיהם, ייתכן שדבר לא ירתיע עוד את שכניו של מאסטרג´י בדרכם לפדות את הצ´ק… ארווינד אדיגה נולד במדראס בשנת 1974 ולמד באוניברסיטאות קולומביה ואוקספורד. הרומן הראשון שלו, הטיגריס הלבן, זכה בפרס מאן בוקר לשנת 2008 והיה לרב-מכר בארץ ובעולם. הוא שימש כתב המגזין "טיים" בהודו, ומאמריו הופיעו, בין השאר, ב"ניו יורקר", ב"פייננשל טיימס" וב"סאנדיי טיימס". הוא מתגורר במומביי.

מקט: 15100036
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


תוכנית וישראם סוסייטי (מגדל A) ואקוֹלָה, סנטה קרוז (מזרח), מומבאי — 400055

קומת קרקע:

0A חדרו הפרטי של השומר

0B מוקצה למזכיר החברה לצורך עבודה משרדית, עם גומחה למנקַָה לאחסון מטאטא, חומר ניקוי וסמרטוט רצפה

0C פֶליסיה סַלדאנה, 49, ובתה ראדיקָה, 20; מר סלדאנה, מהנדס, על פי המסופר עובד בוויזאג

קומה ראשונה:

1A סוּרֶש נאגפּאל, 54, סוחר עצים, ואשתו מוֹהיני, 53

1B ג’ורג’ינה רֶגוֹ, 48, עובדת סוציאלית, ובנה סוּניל, 14, ובתה שרה, 11

1C ס”ל אַבּיצַ’נדאני, מומחה לכלי מתכת, 56, ואשתו קאמיני, 52, ובנותיו קאביטה, 18 ורוּפָּה, 21

קומה שנייה:

2A אלברט פינטוֹ, 67, רואה חשבון בגמלאות בחברת ‘בריטניה ביסקוויט’, ואשתו שֶלי, 64

2B דיפּאק ויג’, 57, איש עסקים, אשתו שרוּטי, 43, ובתם סוֹבָּה, 21

2C ראמֶש אג’וואני, מתווך נדל”ן, 50, אשתו רוּקמיני, 47, ובניהם רג’יב, 13, וראגַב, 10

קומה שלישית:

3A יוֹגֶש א’ מוּרתי (המכונה ‘מאסטֶרג’י’), מורה בגמלאות, 61, חי עתה בגפו לאחר מותה לאחרונה של אשתו פּוּרנימה

3B מושכרת לגב’ מינאקשי, אולי עיתונאית, רווקה כבת 25. הבעלים שיב היראננדאני (המכונה ‘יבוא־יצוא’) מתגורר בקהאר וֶסט

3C סנג’יב פּוּרי, 54, רואה חשבון, אשתו סאנגיטָה, 52, ובנם ראמֶש, 18, הלוקה בתסמונת דאון

קומה רביעית:

4A אַשווין קוֹתארי, 55, מזכיר החברה, משלח יד לא ידוע, אשתו רֶנוּקָה, 49, ובנם סידהארת (המכונה ‘טינקוּ’), 10

4B ג’ורג’ לוֹבּוֹ, 45, רוקח מכובד, אשתו כרמינה, 40, ובתם סֶלמָה, 19

4C אִבּרהים קוּדווה, 49, בעל חנות אינטרנט, אשתו מומטאז, 33, וילדיהם מוחמד, 10, ומַריים, 2

קומה חמישית:

5A מושכר למר נַרַיַינסוּאַמי, 35, עובר בחברת ביטוח במרכז הפיננסי בַּנדרה־קוּרלה. אשתו נמצאת לפי המסופר בהיידרבאד. (הבעלים מר פאיס מתגורר באבו דאבי)

5B סוּדיפּ גאנגוּלי, 43, בעל חנות למכשירי כתיבה בבַנדרָה (מזרח), אשתו שַרמילָה, 41, ובנם אַנאנד, 11

5C עומדת ריקה, לבקשת בעליה מר שון קוסטלו, בעקבות התאבדות בנו פרדיננד, שקפץ ממרפסת הגג בבניין; הבעלים נמצא עתה בקטאר, עובד כשף בחברה אמריקאית למזון מהיר

קבועים נוספים:

מרי, 34, הקַצ’אדָה־ואלי, או מנקָה; וראם קהאר, 56, השומר; משרתות וטבחים מועסקים ברוב משקי הבית

אם תשאלו על וישראם סוסייטי, יספרו לכם מיד שהיא פּוּקָה — חד־משמעית וללא עוררין פּוּקָה. חשוב לציין זאת, כי משהו אינו לגמרי פוקה בשכונה — ציפורן הבוהן של סנטה קרוז המכונה ואקוֹלָה. על מפה של מומבאי, ואקולה היא מקבץ נקודות מעורפלות שנאחזות כפוליפים בבטנו של נמל התעופה המקומי; בשטח, הפוליפים נגלים כמשכנות עוני ומתפרשים מכל עברי וישראם סוסייטי.

בכל מערכת בחירות, כשמומבאי סוקרת את עצמה בפרוטרוט, מדווחים כי רבע משכונות הפחונים בעיר ממוקמות פה, בקרבת נמל התעופה — ורבים מהבומביי־ואלוֹת המבוגרים יותר בטוחים שכל דבר בוואקולה או סביבתה נגוע בהן. (הם אפילו אינם בטוחים כיצד מבטאים זאת: וא־קוֹ־לה, או וא־ק’־לה?) בשכונה מפוקפקת כל כך, וישראם סוסייטי עוגנת כמשחתת של מכובדוּת המעמד הבינוני, נכונה לפתוח באש על כל מי שעשוי לקרוא תיגר על סגולות הפּוּקָה של דייריה. במשך שנים זה היה הבניין הטוב היחיד — רוצה לומר, החברה הקואופרטיבית הרשומה היחידה — בשכונה; הוא הוקם כניסוי בג’נטריפיקציה עוד בשלהי שנות החמישים, כשוואקולה היתה בִּיצה למחצה, כמה בתי אחוזה מבהיקים בין מנגרובים וענני מלריה. חזירי בר וכנופיות של ליסטים ארבו על פי השמועה בין עצי הבניאן, וריקשות ומוניות סירבו לבוא הנה אחרי השקיעה. מתוך הכרת תודה לחלוצי וישראם סוסייטי, שהתייצבו מול שודדים ויתושי אנופלס, התמודדו עם שביל העפר על אופניים וטוסטוסי בג’אג’, כרתו את העצים, בנו חומה עבה סביב המתחם ותלו עליה שלטים באנגלית, הורו הפוליטיקאים המקומיים לקרוא לשביל המתפתל מהכביש הראשי אל שער הכניסה של הבניין ‘סמטת וישראם סוסייטי’.

המנגרובים נעלמו מזמן. בניינים נוספים של המעמד הבינוני קמו מאז — הטוב שבהם, לדברי מתווכי הנדל”ן המקומיים, הוא גוֹלד קוֹין סוסייטי, אבל ציפורן, היביסקוס וּוֶרד לבן צוברים עוד ועוד מוניטין — ועם הגעתו לא מזמן של מלון גראנד הייאט, בעל חמישה כוכבים, האזור מצוי על סף הבשלה לכדי נאותוּת מעמד־בינונית אחת ולתמיד. אך דבר מכל זה לא היה אפשרי אלמלא וישראם סוסייטי, ובניין־הסבתא מוזכר במידה של הערצה ברחבי השכונה.

אם לדייק, מדובר בשתי חברות נפרדות התחומות בחומה אחת. וישראם סוסייטי מגדל B, שהוקם בשלהי שנות השבעים, ניצב בפינה הדרומית־מזרחית של המגרש המקורי: המגדל, שבע קומות גובהו, הוא הנחשק בין השניים לצורכי קנייה או השכרה, ומנהלים צעירים רבים שמצאו עבודה במתחם הפיננסי הסמוך בנדרה־קורלה מתגוררים כאן עם משפחותיהם.

מגדל A הוא שנתפס בעיני השכנים כ’וישראם סוסייטי’. הוא ניצב באמצע המתחם, שש קומות גובהו; גוש שיש המשובץ בעמוד השער מכריז באותיות דהויות:

הלוט מעל לוח זה הוסר בידי שרי קרישנה מנון,

שר ההגנה הנכבד של הודו,

ב־14 בנובמבר 1959, יום הולדתו של

ראש ממשלתנו האהוב, פנדיט גַ’וואהַרלאל נהרו.

כאן מיטשטשים הדברים; צריך לכרוע ברך ולהתבונן היטב כדי לקרוא את השורות האחרונות:

…ביקש ממנון למסור את שלמי תקוותו

שווישראם סוסייטי תשמש מופת של

‘דיור טוב להודים טובים’.

הוקם בידי:

חברי קואופרטיב וישראם סוסייטי

חברה לדיור

חברה רשומה ומאוגדת

בעיר בומבי

14-11-1959

חזית המגדל, שהיתה פעם ורודה, אפורה כיום, מוכתמת־מים ומוכת פטרת, אך עורקים של ורוד קדמוני ניכרים בכל אזור שהגג גונן בו על הקירות מפני גשמי המונסון. לכל דירה חלונות מסורגים: גרניום, יסמין ודורבני קקטוס מבקיעים בינות לריבועי המתכת החלודים. שרכים שופעים, בירוק וירוק־אדמדם, מטשטשים את

פינותיהם של חלונות אחדים ומשווים להם מראה של כניסות למערות קטנות.

בעלי היוזמה שבקרב הדיירים שילמו כדי להכניס שיפורים בחזות החיצונית העלובה — ידיים קירצפו סביב אחדים מהחלונות, יצרו הילות בחזית הבניין המסבכות עוד יותר את מעשה הטלאים בוורוד, אפור־טחב, שחור, אפור־בטון, חום־חלודה, ירוק־שרכים ואדום־פרחוני, שאליו נוספים, בעיצומו של יום, דוגמאות מצעים וסארים שנתלו לייבוש על סורגים ומרפסות. בהיות הבניין מיושן, בווישראם אין לובי; אתה נכנס אל רחבת כניסה רבועה חשוכה ופונה שמאלה (אם הנך גב’ סלדאנה מ־0C או באת לבקרה), או עולה בחדר המדרגות האפלולי אל הבתים שבקומות העליונות. (יש בנמצא מעלית ‘אוטיס’, אך היא אינה אמינה). הקיר לאורך חדר המדרגות, המנוקב בכוכבים מתומנים, מזכיר מחיצה של אגף הנשים בהאבֶלי ישן ומרמז על התרחשויות כמוסות, אפילו מאיימות, בפנים.

לאורך חומת המתחם בחוץ חונים תריסר טוסטוסים ואופנועים, שלושה מארוטי־סוזוקי, שתי טאטה אינדיקה, טויוטה קוואליס חבוטה וכמה אופני ילדים. סימן ההיכר העיקרי של המתחם הוא צלב אבן־שחורה ממורק בגובה מטר, הקבוע במקדש מאריחים מזוגגים בכחול־לבן ומכוסה פרחים וזרים דהויים — תזכורת לעובדה שהבניין נועד במקורו לקתולים. הינדים הורשו להתגורר בו בשלהי שנות השישים, ובשנות השמונים מוסלמים מהסוג הטוב יותר — בוהרה, איסמעילים, בעלי השכלה גבוהה. כיום וישראם ‘קוסמופוליטית’ לגמרי (כלומר מעורבת מבחינה דתית ואתנית). באלכסון מול הצלב השחור ניצב ביתן השומר, שעל קירו ריסס

השומר ההינדי ראם קהאר בשבלונה סיסמה אדומה שאימץ מהבהגווד גיטה:

מעולם לא נולדתי ולעולם לא אמות; איני נפגע ואין לפגוע בי; אני בלתי מנוצח, בן אלמוות, לא ניתן להריסה.

יומן כחול מתבלט החוצה מחלונו הפתוח של ביתן השומר. שלט תלוי מהגג:

כל המבקרים חייבים לחתום ביומן

ולספק כתובת ומספר טלפון נכונים

לפני הכניסה

בהוראת —

המזכיר

קואופרטיב וישראם חברה לדיור

עץ בניאן גדל והבקיע מבעד לחומת המתחם סמוך לביתן. הגזע, צבוע בחום־אדמדם כמו החומה ומנומר בלכלוך, מתבלט מתוך עבודת הבניין כנמר מוסווה; הוא משרה אווירה של יציבות ומהימנות על הביתן של ראם קהאר שאינו בהכרח ראוי לה.

על חומת המתחם, המשתרעת מעבר לתעלת ניקוז, תלויים שני שלטים:

בקרו בסייבר־קפה ‘ספיד־טֶק’.

בהנהלת אברהים קודווה

נדל”ן ‘רנסנס’. הגון ומהימן.

ליד שוק ואקולה.

משחקי הקריקט של ילדי וישראם בערבים הותירו את רוב המתחם חף מכל צמח פורח, אבל סבך של היביסקוס משגשג סמוך לחומה האחורית כדי להדוף את צחנת הבשר הנא מחנות הבקר היכנשהו מאחורי הסוסייטי. בלילה נורים צללים כהים לאורכה ולרוחבה של סמטת וישראם סוסייטי האפלולית; עכברים וחולדות ניטחים ככדורי ביליארד בסמטה הצרה, ריחו המסתורי של דם טרי מטריף את חושיהם.

בימי ראשון בבוקר הריח הוא של מאפים טריים. יש כאן חנויות מנגלוריות שמספקות את צורכי החברים הנוצרים בווישראם ושאר חברות טובות; בבוקר יום המנוחה גברות בשמלות מודפסות ארוכות ונערות בפנים מפודרים וחצאיות משי החוזרות מכנסיית סנט אנתוני צובאות על החנויות האלה לקנות לחם וסוּנָה. כעבור זמן קצר נישאים מבעד לחלונות הפתוחים בווישראם סוסייטי ריחות מרק מבעבע ועוף מתובל אל השכונה. בשעת רצון כזאת רוחו של ראש הממשלה נהרו, אילו ריחפה מעל הבניין, היתה בהחלט עשויה להכריז על שביעות רצונה.

אך הדיירים בווישראם הם הראשונים לציין כי החברה אינה דומה כלל לגן עדן. קהילה ניכרת במותרות שעליהם היא יכולה לוותר. בווישראם מדובר בבסיסי שבהם: הונאה עצמית. באוזני כל אדם מבחוץ שישאל יתוודו בחופשיות על ההשפלות הכרוכות בחיים בחברה שלהם — למעשה, בתסכולם גלוי הלב הם עשויים להפריז בבעיות אלה.

דבר ראשון. החברה, כרוב הבניינים בוואקולה, אינה מקבלת אספקה רציפה של מים זורמים עשרים וארבע שעות ביממה. מאחר שוואקולה נמצאת מעברה המזרחי, העני יותר של מסילת הרכבת, היא מבורכת רק פעמיים ביום בידי העירייה: מים זורמים בברזים בין ארבע לשש בבוקר, ובין שבע וחצי לתשע בערב. הדיירים התקינו מכלי אגירה מעל חדרי האמבטיה, אבל יש גבול לתכולתם (מכלים גדולים יותר מאיימים על יציבותו של בניין עתיק כגון זה). עד חמש בערב מתרוקנים לרוב כל הברזים; הדיירים יוצאים החוצה לדבר. כמה דקות אחרי שבע ושלושים הצנרת המתעוררת לחיים בווישראם סוסייטי שמה קץ לכל השיחות; מים זורמים בלחץ גבוה בצינורות, ומטבחים וחדרי אמבטיה נמלאים פעלתנות. הדיירים יודעים שעליהם לתאם את הכביסה, הרחצה והבישול של ערב לשעה ומחצה הזאת שבה הלחץ בברזים הכי גבוה; כנ”ל בכל האמור בפעילויות משניות הנסמכות על זמינותם הקלה של מים זורמים. אילו היו יכולים ילדי וישראם סוסייטי להתחקות אחר הנתיב המוליך עד התעברות אמותיהם, היו מרביתם מגלים כי זו התרחשה בין שש וחצי לרבע לשמונה.

הבעיה השנייה היא זו שכל סנטה קרוז, גם החלק הטוב ממערב למסילת הרכבת, נודעת לשמצה בעטיה. היא חמורה במיוחד בלילה, אך גם בימי ראשון בין שבע לשמונה בבוקר. אתה פותח את החלון והנה הוא שם: בואינג 747, טס ישר מעל הבניין. הדיירים עומדים על כך שאחרי החודש הראשון, הצירוף ‘זיהום רעש’ מתרוקן מכל משמעות — ומן הסתם זה נכון — אך מחירי השכירות בווישראם סוסייטי והשכונות הסמוכות נמוכים לפחות ברבע בגלל הקרבה לנמל התעופה המקומי.

הבעיה האחרונה, קיומית באופיה, מנוסחת על לוח המודעות מאחורי חיפוי הזכוכית:

הודעה

קואופרטיב וישראם חברה לדיור בע”מ, מגדל A

פרוטוקול האספה המיוחדת

שנערכה בשבת, 28 באפריל

נושא: הכרה בנחיצותם של תיקוני חירום

בהיעדר מניין מספיק, אפילו כשמדובר בסוגיה דחופה מעין זו, קיום האספה נדחה בחצי שעה; האספה הדחויה התחילה בסביבות 19:30.

סעיף מס’ 1 על סדר היום:

מר יוגש מורתי, ‘מאסטרג’י’, (3A) הציע שפרוטוקול האספה האחרונה של בניין A יאומץ ככתבו מאחר שעותק מהפרוטוקול כבר הופץ לכל החברים. הוסכם פה אחד כי הפרוטוקול האמור יאומץ ככתבו.

סעיף מס’ 2 על סדר היום:

עם הפתיחה, מאסטרג’י (3A כלעיל) הביע דאגה עמוקה ממצבו של בניין החברה והדגיש את הצורך להתחיל מיידית בעבודות תיקון למען ביטחון הדיירים וביטחון ילדיהם; רוב חברי האספה הביעו דאגות דומות…

…האספה ננעלה בסביבות 20:30 בדברי תודה ליושב־ראש.

עותק (1) לחברי קו־אופ וישראם חברה לדיור בע”מ, מגדל A

עותק (2) למר א’ קותארי, מזכיר, קו־אופ וישראם חברה לדיור בע”מ, מגדל A

מאחורי הודעה זו נעוצות הודעות ישנות יותר בעלות אופי דומה. אחרי יותר מארבעה עשורים של מונסונים, בליה, שחיקת רוח, זיהום אוויר והרטט העדין אך מתמשך שמקורו במטוסים מנמיכי עוף, מגדל A ניצב בפני סיכוי סביר לקריסה מוחלטת במונסון הבא.

ואף על פי כן אף אחד, לא בווישראם סוסייטי ולא בשכונה בכללותה, אינו מאמין שייפול.

וישראם כמוהו כאנשים המתגוררים בו: בן המעמד הבינוני עד לשד עצמותיו. בשיפור כבכישלון, הוא אינו מסוגל לאף קיצוניות. הגברים מטפחים כרסים צנועות, לובשים חולצות פוליאסטר משובצות מעל בַּניאנים לבנים, ושערם קצר ומשומן. הנשים המבוגרות יותר לובשות סארי, סלוואר קאמיז או חצאית, והצעירות לובשות ג’ינס. כולם משלמים מסים, תורמים לצדקה ומצביעים בבחירות מקומיות וכלליות.

די במבט אחד בווישראם בשעת ערב, כשדייריו יושבים על כיסאות פלסטיק לבנים בחצר, מרכלים, משיבים על עצמם אוויר ב”טיימס אוף אינדיה”, כדי לדעת שהחברה הזאת היא — אלא מה? — פּוּקָה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האיש האחרון במגדל”