החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

על אליזט שולק

אֶליזֶט שלוּק נולדה בעיר דוּרַזנוֹ באורוגוואי, וספרים מלווים אותה מאז ילדותה. היא כתבה רומנים היסטוריים וספרי ילדים והפכה לסופרת ידועה ברחבי דרום אמריקה. בשנים האחרונות עלתה לישראל עם משפחתה, וכאן בנתה את האוסף הראשון של ספרות ספרדית בספרייה ציבורית. הרומן ... עוד >>

חיים אחרים

מאת:
מספרדית: יורם מלצר | הוצאה: | 2020 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

48.00

רכשו ספר זה:

חיים אחרים הוא רומן ציורי, רומנטי, היסטורי וחברתי. דרך סיפורה של אישה צעירה, ששכבה ימים שלמים על ספסל בכיכר עיר, עד שהתעוררה בלי לזכור את עברה ובלי להבין מדוע היא שם, הוא מציג לקורא מסע רגשי של משפחה יהודית שהיגרה בחשאי מגרמניה הנאצית והתיישבה בעיר צ'רלסטון בדרום קרוליינה שבארצות הברית.
אהבות, פרידות, מסורות, סובלנות ותככים, על רקע מקומות אמיתיים ואירועים היסטוריים מוכרים ומוכרים פחות, משכנעים את הקורא שהדמויות וסיפורן הם אמת לאמיתה.

"המחזמר הראשון שלי היה מבוסס על רומן קלאסי ויקטוריאני של הסופר הנרי ריידר הגארד (Henry Rider Haggard 1856-1925). המחזות האחרים שלי מבוססים על סיפורים שאני בדיתי. במקרה הנוכחי, שאני מאוד גאה בו, דווקא האלבום שלי הוליד רומן."
קלייב נולאן, מלחין
www.clivenolan.net

 

מקט: 4-575-567
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


"היה זה יום ככל הימים, בסך הכול עוד יום. היא הייתה רגילה לחיים החדשים האלו, חיים שהחלו רק שנה קודם לכן. היא התעוררה על הספסל בפארק, ולא זכרה מי היא. נותר לה רק זיכרון עמום של נעימה, נעימה שאפילו עתה הדהדה במחשבותיה".

בכיכר המשולשת הקטנה, מקום של בדידות ושלווה, ערסלה רוח קלה את העצים העתיקים שהתכוננו לקראת ההתמודדות עם החורף הקרב. אחרים, שעלוותם כבר כמעט ניטלה מהם כולה, חשפו מעט מבתי המגורים סביב.

נראה שהיא שבעת רצון, שהיא מרגישה מיוחדת למראה העוברים והשבים המעטים שחלפו לידה והפנו אליה חיוך אדיב ומחווה שדמתה להבעת כבוד, ובלי לעצור המשיכו בדרכם.

נוכחותה לא הפריעה, ותחושת הבלתי נראות הזאת פטרה אותה מן הצורך להשיב לשאלות שלא היו להן תשובות, וכך מצאה מחסה בעולם הקסום של מחשבותיה. נראה שהיא שרויה במדיטציה, נטועה במקום ההוא.

באותו בוקר היא התבוננה בשיחים שקמליות ורודות פרחו עליהם, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. מזג האוויר השתנה. יהיה עליה ללבוש בגדים חמים ולתת מנוח לכובע הארוג מִסִיבֵי עלים, שבלט בו פרח שנעשה בעבודת יד. כשהסירה את הכובע מראשה, גלשה ללא סדר סביב פניה הנאות שִפעת קווצות שיער ארוכות וזהובות, גליות ורכות. גבותיה היו סימטריות, עיניה חומות דבשיות, עצמות לחייה גבוהות ומעודנות, ושפתיה בשרניות.

גזרתה הדקה, גם לעיניו של מתבונן מוסח דעת, שיקפה עבר מעודן. היא לבשה חולצה פשוטה ומכנסיים שלא הגיעו עד לעקביה וחשפו את כפות רגליה שהתלכלכו ממגע האדמה. מתחת לספסל נותרו נטושות נעליה הנוחות, ללא עקבים, בצבע כחול ים.

ניחוח הלחם הטרי בבית המאפה הסמוך לא עקר אותה מן העונג שבישיבה באותו מקום בימים של סוף הסתיו. מוכנה לספוג את יפי הסביבה, מחוברת לטבע ומגלה ריחות חדשים, היא נשכבה על ספסל העץ.

קול פיצוץ עז גרם לידיה לשמוט את בקבוק התה. תכולתו נשפכה והוא התגלגל על המדרכה. הקול הרם בא מן המזרקה המרכזית של הכיכר, שכמו אגרטל פרחים ענק התחילה לפעול ולשלוח טיפות אל הבריכה שסביבה.

כשהבינה שהשלווה ממשיכה למשול בכול, היא מיקדה את תשומת ליבה בלבבות המגולפים במשענת הספסל, שכמו הזמינו את האצבעות לחוש אותם. הכתובות החרוטות בברזל היו עדות לאהבות ולשבועות נצח.

היא חשה שעובר עלה יום מיוחד. היא ראתה את אותם הדברים, כמו תמיד, אך הרגישה שדבר־מה עומד להשתנות. אותם התווים המוזיקליים שוב הדהדו בראשה.

"הנעימה הותירה בה תמונות מוזרות, כמו השתקפויות ממראה שבורה, מעוותות, בלולות. ככל שניסתה להתמקד בהן, כך יכלה לראות פחות; אבל שמיעת הנעימה… עוררה בה התרגשות".

היא דבקה בצלילים הללו, שהגיעו אליה בבהירות גוברת, וכששבו אליה המראות עצמה את עיניה כדי להביא להפוגה בזרם השוצף. היא התאמצה לשמר את התמונות אחת־אחת, אך הן לא ניתנו לשליטה וסירבו לעצור.

בגופה חלפו רגשות מגוונים, אך רגש אחד התמיה אותה במיוחד: היה זה כאב עמוק ומוחשי, שתמיד הביא אותה לסף דמעות. היא השתוקקה למצוא כיוון, ולכן שכבה ללא ניע זמן רב ככל יכולתה בעפעפיים סגורים בעוצמה.

"איזה בוקר יפה לחלומות, נכון?", שמעה.

היא התנערה ממקומה ופקחה את עיניה. הבעת ההפתעה שלה התחלפה במהירות בהבעה של קבלת הדין, בהבינה שלא תוכל להמשיך במה שהתכוונה לעשות.

אישה אחת הושיטה לה משהו בצבע אדום עז.

"הערת אותי מחלום", חשבה לומר לה, ולקחה לידה את הפרי העסיסי.

היא חוותה את הרגעים הללו בחברת הגברת הציורית עם התפוחים כאילו היו מפגש יוצא דופן, רגשי באורח בלתי מוסבר.

ידיה של האישה היו מוכתמות בכתמי הזמן, נקיות ומקומטות. פרטי לבושה, שכבות־שכבות, נראו מתחת לחולצה המשובצת הרחבה והחצאית הפרחונית, שאך בקושי חשפה לעין את כפות רגליה העטופות תחבושות על גבי נעליים שטוחות. קווצות שיער אחדות, בצבע אפור כהה, חמקו מן המטפחת הצבעונית שהייתה אמורה לקבץ אותן.

הן ישבו בדממה במפגש המשונה הזה, הזמן חלף לאיטו, וכל אחת מהן אכלה תפוח. כשהקשישה הבחינה ששתיהן סיימו לאכול, היא נפרדה בברכת "להתראות, גבירתי הצעירה", ובצעד יגע התרחקה בשביל העפר שהתפתל סביב שלושת הספסלים היחידים בפארק, עד שנעלמה.

היא נשארה מביטה בה, תוהה מהן החבילות שנערמו על עגלה זעירה שהיא דחפה.

"מדי יום היה עליה לברוא לעצמה עולם חדש, בעודה כמהה, משתוקקת, שיהיה זה עולם זמני.

השבועות חלפו, והעולם החדש הזה היה לממשי, ואילו העולם הישן הלך ונעשה חלום לא ברור; אך היא לא יכולה להפסיק לשאול את עצמה מי היא.

היא הייתה שם, זה היה בסך הכול עוד יום רגיל, באותו המקום עצמו: הכיכר ההיא, הספסל ההוא, הנוף ההוא, הפארק ההוא. מבטה סרק אותם באיטיות. היא מעולם לא התעכבה כדי להתבונן בהם. לפתע הופתעה למראה דבר מוכר באורח מוזר".

היא קמה בבת אחת, מטולטלת ונרגשת בשל להבה פנימית שהחלה לצרוב בה ואילצה אותה ללכת ישירות לעבר מקום אחד.

"והם היו שם – כפי שהיו שם תמיד – מדרכה, קיר, דלת, בית אבן יפהפה עם צמחי קיסוס שחיבקו את חלונותיו. היא חשה משיכה לבית, אבל לא ידעה מדוע".

היא חצתה את הרחוב יחפה בלי לחוש בקור של אבני המרצפת, וכל עוד הייתה סבורה שהיא שומעת קול הקורא לה לבוא, לא עצרה. המדרכה, שלאורכה היו עצים עצומים שדמו לענקים מול האריחים האפורים, נפרשה לאורך אזור בתי המגורים עם המרפסות הצדדיות, שנצבעו בגוני לבן וקרם ללא יוצא מן הכלל.

היא ניצבה מול חומה שמעליה סבכה עצומה עם מוטות מחודדים בצורת חיצים, ובמרחק־מה משם הבחינה בבית שהעוברים ברחוב בוודאי לא שמו לב אליו, שאך בקושי חשף את חזיתו מאחורי סבך הצמחים המטפסים.

החלטית היא הרחיקה קווצה מש

ערה, נשמה עמוק כדי לאזור אומץ, דחפה את דלת הברזל ונכנסה.

במקום הזה, שמשך אותה כמגנט רב־עוצמה, התערבב השביל עם הצמחייה הירוקה ונעלם בין השיחים, הענפים הדקים וצמחי הלבנדר. בלב ענפי הקיסוס והעצים סביב־סביב נראה הבית גדול ומפואר, צבעו כעין השיש, וחלונות העץ הירוקים שלו פתוחים לרווחה.

"היא הלכה במשעול עד לדלת הראשית".

בלי לחוש את צעדיה בשלוליות הקטנות היא פסעה והותירה את עקבותיה המדויקות לאורך מסלולה.

דלת מצופה באפור שחוק, שעליה מקוש ברזל גדול ועגול, חסמה את דרכה. היא לא היססה לרגע, אחזה במקוש והכתה בו בידה.

"היא דפקה. לא הייתה תשובה. מתוך אינסטינקט, בלי לחשוב, התכופפה ובדקה מאחורי עציץ. היה מפתח. היא פתחה בזהירות את הדלת ונכנסה".

בדממת המקום ליבה דהר. היא קירבה את כף ידה אל חזהּ וחשבה: "כל זה אמיתי?".

סלון גדול קיבל את פניה. מבטה נעצר על רהיט שניצב בכניסה ועליו אגרטל כסף גאה ובו קומץ חרציות רעננות.

בקצה החדר בערה האח. בלטו בו מסגרת ובה תצלום של משפחה, וכן תמונה תלויה של גבר וילדה.

בלי לשער במי מדובר היא המשיכה לבחון את החדר. שולחן מרכזי קטן ומעודן, עתיק יומין, מעץ מהגוני יפהפה, ניצב ריק ליד כורסאות מכוסות ביריעות בד אפור.

רגליה הרועדות אך הנחושות התקדמו על רצפת העץ, התחככו כמעט בחשש בשטיח הרך והטביעו בו את עקבותיהן.

"מתוך סקרנות משכרת שוטטה בין החדרים. חושיה הוצפו בריחות מוכרים, בטקסטורות מוכרות… אך כל אלה עדיין לא ציירו לה דמות ברורה.

היכן היא? מדוע היא שם? ובכל זאת, הכול גרם לה להרגיש קרובה יותר לאותו עולם רחוק ומעוות".

היא עלתה לקומה העליונה, ובמסדרון הרחב שהייתה בו שורה של דלתות עצרה וניסתה לאמץ את זיכרונה, כדי שיגלה לה מי המשפחה הזאת.

עם כל צעד שעשתה היא חשה שהיא מסירה מעליה משא כבד.

"היא נתנה לעצמה ללכת בעקבות חושיה, ודחף משונה הביא אותה עד מדרגות עץ.

הן חרקו עם עלותה בהן, וראשה התמלא צורות עמומות וקולות רחוקים. צעד אחד צעד ליטפו ידיה את העץ הנושן וליבה פעם בחוזקה, במהירות.

לפתע מצאה את עצמה בקצה גרם המדרגות, מול דלת. זו הייתה עליית גג. קרן אור זהרה חלושות בחדר ויצרה צלליות, וסביבן דמויות מוזרות".

לא קינן בה כל פחד או חשש; רק מילאו אותה דחף בלתי ניתן לעצירה וכוח גדול, ואילצו אותה לגלות בתמימות את המקום הקסום הזה.

"היו ארגזים מוערמים בקפידה, מזוודות, ובמרכז החדר מראה, מראה עומדת, ותיבת מסעות".

היא ליטפה את התגליף שעל התיבה, סצנה של כמה צעירות שותות תה בלב מטע עצים.

"היא לא יכלה להתאפק… ופתחה אותה".

בפנים הכול נראה מסודר לעילא.

"בתוך תיבת המסעות הייתה שמלת משי שחורה, מעודנת. בלי לחשוב פעמיים היא לבשה אותה, הביטה בדמותה במראה, וניצוץ ניצת לפתע במוחה. זיכרון עמוק, מוטבע, אולי אכן זיכרון, אך עדיין ללא צורה… ובכל זאת… הייתה בו מידה של נחמה…".

שכבות המשי הנדיבות החליקו בין אצבעותיה עם כל תנועה, מלטפות את הרצפה.

"היא שוב הביטה אל תוך תיבת המסעות וליטפה את המעיל החמים, בצבע שיש עדין. הוא היה רך, מרגיע. לפתע צפו במוחה שברים של מוזיקה. מוזיקה של חגיגה!".

מסיבה, הרמת כוסית, חיוכים, פרצופים, פסנתר…

"היא עצמה את עיניה, ובדמיונה ראתה גבר מחבק אותה, אוחז בה באהבה, בתשוקה, במסירות מוחלטת. התמונה הייתה חזקה. היא רצתה בכך, נזקקה לכך.

אילו רק יכלה לזכות בכך ברגע זה!

בבת אחת חזרו מחשבותיה לאחור. הכול היה מוכר מאוד. היא שוב הביטה בעצמה במראה וראתה פנים, צבעים ומקומות. תמונות באו והלכו. פרצוף אחד במיוחד… היא הכירה את הפנים הללו! אבל… מנַין? עולם החלומות שלה החל לפלוש לעולמה העכשווי.

כעת הייתה בה תחושה של דחיפות. היא חיפשה בתיבה בבהילות, והנה נגלתה לה קופסה יפהפייה ובתוכה שכמיית פרווה בצבע אדום ארגמני. היא ליטפה בה את פניה ברכות. עדיין נותר ניחוח עדין בפריט. כל כך מוכר…

היא שאפה עמוק וסבה עם הפרווה על כתפיה לעבר המראה".

היא ראתה את עצמה יחפה, לבושה היטב ומוגנת. היא כבר לא רעדה, וגם לא פחדה עוד.

התיבה הציעה לה את תכולתה ללא סייג, אותו אוצר יקר ערך שמסיבה לא ברורה סירבה לגלות לה שנה קודם לכן.

עם כל פריט שמצאה נפתחו מנעולים במוחה, שוחררו רגשות ומחשבות שעד אותו רגע לא הכירה כלל.

בין הפריטים הופיעה תיבת נגינה. כשהרימה את המכסה, הזדקף סוס והתחיל לחוּג, מלוּוה במקצב מוכר.

"הנעימה!", קראה כשזיהתה אותה. צעקה של שמחה הדהדה בגופה בלי להשמיע קול.

הזיכרונות הציפו אותה. היא ראתה את עצמה כילדה, משחקת בעליית הגג הזאת, את הבובות שלה, אישה יפהפייה בעלת עיניים תכולות יושבת וקוראת לה סיפורים. "אימא!", חשבה.

לנגד עיניה הופיעה דמותה של צעירה כהת עור שרה בקול, ונגלו לה גם תחנות רכבת וילד. קולו של גבר בוגר דיבר אליה, בעודה פוסעת ואוחזת בידו. זה היה אביה.

בלי לשלוט בדמעותיה היא המשיכה בנחישות לחטט בתיבה ומצאה בה מעטפה לא חתומה. כשראתה מה יש בה, השמיעה אנקת צער, ומועקה השתלטה עליה, אך היא טרם הבינה מה בדיוק קורה לה.

בתצלום היא זיהתה את אימה בשמלה כסופה, כתפיה מכוסות במעיל פרווה אפור, מלוּוָה בגבר שהקיף אותה בזרועותיו. הגבר בהחלט לא היה אביה. נדהמת, היא בחנה את החיוכים שלהם, את הסצנה שעלתה ממנה שותפות לדבר עבירה.

הכול שב אל זיכרונה. היא נזכרה במסיבה, בסיבה לחגיגה, בבית ההוא, ובייחוד זכרה שאת הכאב שפצע אותה כעת כבר חוותה.

היא הביטה בתצלום ושאלה את עצמה כיצד ייתכן הדבר.

"לא, בבקשה. לא, בבקשה", חזרה ואמרה פעם אחר פעם, ממלמלת, ודמעותיה נוטפות על גופה.

נואשת, מחפשת תשובות, שבה להביט בתוך התיבה: היא הייתה חייבת למצוא הצדקה, הסבר לסוד הזה.

מכתב מקופל בעדינות הזמין אותה לקרוא בו. התאריך עליו היה 12 בדצמבר 1955. המילים הטבועות בדף הנייר היו ברורות, ישירות ומלאות חיבה, אולי מלאות כאב עבור מי שלא ירצה להבין אותן, אך הן היו ספוגות ברגש של אישה, שבנדיבות ומתוך תחושה של אשמה ביטאה אהבה וקבלת דין בעת ובעונה אחת.

"איי, אימא, כמה אני מצטערת!", היא קראה בתערובת מוזרה של חמלה, בושה והקלה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.