הייתי שם. בכל מקום, בכל רגע מכריע. וזו, אני חושב, המשמעות האמיתית של החיים: לא להיות מושלם, לא להצליח תמיד, […]
מבוא
דרכי לא נכתבה מראש. אף אחד לא תכנן עבורי את המסלול, ואני עצמי לא ישבתי מעולם עם דף נייר ועיפרון כדי לשרטט את השנים הבאות. חיי התנהלו כסערה שאת מסלולה לא ניתן היה לצפות, אך תמיד־תמיד נותרתי נאמן לעיקרון אחד פשוט: לא להיכנע לשגרה.
מעולם לא הלכתי בשביל שסומן מראש. מעולם לא הסכמתי לקבל את הנתיב המוכן, הסלול, הבטוח – זה ששאר האנשים פוסעים בו בשורה מסודרת, צעד אחר צעד, לעבר יעד שמישהו אחר קבע עבורם. תמיד בחרתי לפרוץ דרך משלי, גם כשלא ידעתי בדיוק לאן היא מובילה. היו רגעים שבהם הדרך שבחרתי נראתה מוזרה, אולי אף מטורפת בעיני הסובבים אותי. היו רגעים שבהם גם אני עצמי תהיתי אם לא טעיתי בבחירתי. אך כשאני מביט לאחור, אני רואה שדווקא הפניות הבלתי צפויות, הסטיות מהנתיב המתוכנן, ההחלטות שנראו נועזות מדי – הן אלו שעיצבו את חיי והפכו אותם למה שהם.
לא הייתה לי אסטרטגיה גדולה, תוכנית אב, מפת דרכים למשרות יוקרתיות או לתפקידים בכירים. מה שהיה לי הוא סקרנות בלתי פוסקת, רעב לדעת ולהבין, ואומץ – או אולי חוצפה – לומר “כן” להזדמנויות שאחרים היו מהססים להן. כך מצאתי את עצמי פעם אחר פעם במקומות שלא תכננתי להגיע אליהם, עוסק בדברים שלא דמיינתי שאעשה, פוגש אנשים שלא העזתי לקוות שאפגוש.
נולדתי בשנת 1943 בשכונת התקווה שבדרום תל אביב, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. גדלתי בשכונת שפירא, בדרום רחוב נחלת בנימין, בשכונת קריית שלום.
הרחובות שבהם שיחקתי כילד היו צרים ומאובקים. הבתים צנועים והחלומות – גדולים. רק שנים אחר כך, כשמצבו הכלכלי של אבי השתפר במעט, עברה המשפחה למרכז תל אביב, לרחוב שלמה המלך, לא רחוק מכיכר דיזנגוף. המעבר הזה היווה קפיצת מדרגה חברתית, אם כי עדיין לא הצבנו את עצמנו בליגה של אלה שנולדו עם כפית זהב בפה.
כשהגיע הזמן ללימודי התיכון, נרשמתי לתיכון עירוני א’ בצפון העיר, שנחשב בשעתו לא רק לתיכון הטוב ביותר בתל אביב, אלא גם לקשוח ולתובעני מכולם.
ביום הראשון ללימודים, יום סתווי, נכנסתי לכיתה לבוש בחולצה לבנה שאימי גיהצה בקפידה יתרה. הבטתי סביבי והבנתי שנחתּי בעולם אחר לחלוטין משהכרתי עד כה.
“אתה החדש?” שאל אחד התלמידים, בוחן אותי דרך עדשות משקפיו העגולים.
“צבי,” הצגתי את עצמי. “צביקה פוֹרְטוּשׁ.”
הוא הציג את עצמו ואז הוסיף, “אבא שלי שופט בבית המשפט המחוזי. ואבא שלך?”
בלעתי את רוקי. “אבא שלי… הוא פקיד ממשלתי. בכיר,” מיהרתי להוסיף.
הפער היה מורגש בכל פינה. רמת הלימודים הייתה גבוהה פי כמה, אולי פי עשרה, ממה שהורגלתי. המורים הניחו שאנו כבר יודעים דברים שמעולם לא נחשפתי אליהם. בשיעור הראשון באנגלית, המורה פנתה אליי, “צבי, אולי תקרא לנו את הפסקה השנייה?”
הבטתי בספר. הלב הלם בעוצמה. המילים באנגלית צפו לפניי, מעורפלות. קראתי, אבל ההגייה שלי הייתה רחוקה מזו של חבריי לכיתה, שרבים מהם דיברו אנגלית שוטפת כאילו הייתה זו שפת אימם.
כשהשתתקתי, נשמע צחקוק קל מאחורי גבי.
“תודה, צבי,” אמרה המורה ביובש.
בעירוני א’, ששכן בצפון העיר, למדו ילדיהם של רופאים, של שופטים, של עורכי דין מצליחים – כיסיהם מרופדים בממון, ואילו אני הגעתי ממשפחה שאומנם לא הייתה קשת יום, אבל בוודאי לא הייתה עשירה.
בערבים, אחרי שסיימתי את שיעורי הבית – ונדרש לי זמן רב יותר מכל אחד אחר – הייתי נשאר ער עד מאוחר, יושב ליד השולחן הקטן בחדר, קורא וחוזר על החומר.
אימי הייתה נכנסת לפעמים, מניחה יד על כתפי. “צביקה, לך לישון. מחר יש לך בית ספר.”
“עוד מעט, אימא.”
“אתה מקשה על עצמך.”
“אימא, אני בסדר,” הייתי משיב, והמשכתי לכתוב, לתרגל ולשנן.
הבנתי שאין לי ברירה אלא לעבוד קשה יותר ולהשקיע יותר בלימודיי. הרצינות שלי – שחלק מחבריי לכיתה ראו בה חוסר יכולת להשתלב, אולי אפילו מוּזרות – הפכה לנשק הסודי שלי.
בהדרגה, הציונים התחילו להשתפר. מבחן אחר מבחן התשובות שלי נהיו מדויקות יותר, מנוסחות טוב יותר. גיליתי שיש לי זיכרון מעולה וכושר ניתוח חריף. את הפערים הלימודיים השלמתי בחריצות.
בכיתה י’ המורה לאנגלית החזירה לנו מבחן. היא חילקה את הדפים, ואז עצרה ליד שולחני. “צבי,” אמרה, והפעם הייתה הערכה בקולה. “100. מזל טוב.”
הרמתי עיניים, לא בטוח ששמעתי נכון. “100?”
“100,” היא חזרה על דבריה, מחייכת. “השתפרת באופן יוצא מגדר הרגיל.”
בהפסקה, ניגש אליי אחד התלמידים. “איך עשית את זה?” שאל ברצינות, ללא שמץ של לגלוג.
“עבדתי,” עניתי בפשטות.
“כן, אבל איך?”
“בכל ערב, כל מילה שלא הבנתי, חיפשתי במילון. כל כלל דקדוק כתבתי ושיננתי עד שנכנס לראש.”
הוא הנהן לאיטו. “אולי תוכל לעזור לי? אנגלית זה לא בדיוק הצד החזק שלי.”
חייכתי. “בשמחה.”
זה היה רגע מפנה. לאט־לאט הפכתי מ”החדש מדרום העיר” למישהו שאיתו רוצים ללמוד, מישהו שאפשר לסמוך עליו. הבנתי שאינטליגנציה היא לא רק מתנה מולדת – היא גם תוצר של עבודה קשה, של סקרנות בלתי נלאית, ושל סירוב להיכנע.
בכיתה י”א הייתי כבר בין התלמידים המצטיינים בכיתה, ובכיתה י”ב המורים התחילו לדבר עליי כעל אחד מהמבטיחים ביותר. כשהגיעה תעודת הבגרות, הציונים שלי היו בין הגבוהים בכיתה, גבוהים דיים כדי לפתוח בפניי כל דרך שארצה.
אבל החשוב מכול – למדתי שיעור שליווה אותי לאורך כל הקריירה שלי: רצינות, חריצות, ונחישות – אלה הם המפתחות האמיתיים להצלחה. הדרך שעוד עמדתי לעבור הייתה ארוכה, אך היא בהחלט החלה שם, בין הספסלים של עירוני א’, כשילד צעיר מדרום העיר החליט שהוא לא יירתע מאתגר, גדול ככל שיהיה.
אין עדיין תגובות