החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ההיסטוריה הכי קצרה של סין

מאת:
מאנגלית: תום דולב | הוצאה: | 2022 | 288 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

סין גדולה מכדי לא לדעת עליה. היא חשובה מכדי לא לדעת עליה. סין מעצבת את העולם של היום בדרכים רבות, גלויות ונסתרות, ומן הסתם תעצב עוד יותר את העולם של מחר.

אבל כמה אתם יודעים על סין?

ננסה אחרת: כמה אתם יודעים על סין לעומת כמה אתם יודעים על ארצות הברית, על צרפת, על איטליה, על בריטניה? נדמה לי, שלרובנו קל מדי להשיב על השאלה הזאת. אנחנו יודעים הרבה יותר על לינקולן ונפוליאון, על ניטשה ועל המלכה אליזבת. ולעומתם, הרבה פחות על שושלת האן, על לאו־דזה, על סוּן יַאט־סֶן. על שלוש הממלכות. על סין ומעצביה אנחנו יודעים לא רק פחות מאשר על הרבה מדינות אחרות, אלא פשוט פחות מדי.

סין המודרנית היא הרבה דברים להרבה אנשים. היא מעצמה כלכלית כבירה, סמל של שלטון סמכותי. עירונית, דכאנית, צומחת, צפופה, תוססת, אימפריאליסטית. ההיסטוריה שלה ארוכה, הגיאוגרפיה מסובכת, הפסיפס האנושי מגוון. כדי להכיר אותה באמת, מן הסתם צריך להקדיש לה חיים שלמים. אנחנו מציעים, בסך הכול, ביקור קצר, ססגוני וקצבי. ביקור של סקרנים וסקרניות.

כמה אנחנו יודעים על סין? אם, כמו שקרה לי לפני כמה שנים, יתברר לכם לפתע שאתם יודעים פחות מדי, הרבה פחות מכפי שראוי לדעת, הספר הזה – ההיסטוריה הכי קצרה של סין – יהיה לכם שער כניסה מצוין לעולם מרתק. הוא יהיה לכם כמו השורה הכי מפורסמת מתוך הדאו דה ג'ינג: "מַסָּע שֶׁל אֶלֶף לִי מַתְחִיל מִתַּחַת לְכַף הָרֶגֶל".

שמואל רוזנר

 

לינדה ג׳יווין עוסקת בפוליטיקה, שפה ותרבות סיניות כבר יותר מארבעים שנה. היא הייתה כתבת בסין, והיא עורכת שותפה של ה־China Story Yearbook, שותפה במרכז האוסטרלי לענייני סין באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה והמחברת של

שנים־עשר ספרים.

מקט: 15101529
סין גדולה מכדי לא לדעת עליה. היא חשובה מכדי לא לדעת עליה. סין מעצבת את העולם של היום בדרכים רבות, […]

פתח דבר

אין שום קללה סינית שאומרת, ‘מי ייתן ותחיה בזמנים מעניינים’. בין כה וכה היא היתה מיותרת. ההיסטוריה הסינית רוחשת דמויות גדולות מהחיים, ויכוחים פילוסופיים ותככים פוליטיים, עימותים צבאיים ותהפוכות חברתיות, המצאות אמנותיות וחידושים טכנולוגיים. היא מתקדמת בסטיות, בפיתולים, בקפיצות, בחזרות. התיעוד ההיסטורי של סין ארוך וענֵף, והוא משתרע על פני יותר מ־3,500 שנה. התֶמות והלקחים העולים ממנו, כמו גם הזיכרונות של פצעי העבר וניצחונותיו, מבעבעים מתחת לפני השטח של החיים, השפה, התרבות והפוליטיקה של סין בת־זמננו. לנוכח מרכזיותה ההולכת וגדלה של הרפובליקה העממית של סין בפוליטיקה העולמית, המודעוּת להיסטוריה הזו חיונית, שכן היא המפתח להבנתה של סין כיום.

קחו לדוגמה את התעקשותה של המפלגה הקומוניסטית של סין, שהונג קונג וטייוואן — כמו גם טיבט, שׂין־גְ’יָאנְג והאיים ביַמֵי סין הדרומי והצפוני — הם חלק מסין. לנחרצות שבה המפלגה הקומוניסטית מקדמת ‘איחוד’ יש שורשים בהשפלה ובקולוניזציה למחצה של סין בידי כוחות אימפריאליסטיים במאה ה־19 ובמלחמת האזרחים הסינית של המאה ה־20. כמו כן היא מהדהדת תקופות אלימות של פילוג שהתרחשו כבר לפני כאלפיים שנה, אבל הטביעו את חותמן בתודעה הלאומית. העובדה שהאיחוד הגדול הראשון בשנת 221 לפנה’ס — שכלל גם סטנדרטיזציה מקיפה של המשקולות, המידות והכתב — לוּוה במנה גדושה של עריצות, גם היא חלק מהמורשת המורכבת של אותה היסטוריה.

שום דבר שקשור בסין אינו מתרחש בקנה מידה קטן. עם יותר מ־1.4 מיליארד תושבים, סין העממית מתהדרת באוכלוסייה הגדולה בעולם — אחת מכל חמש נפשות על פני כדור הארץ לערך (זאת מבלי להביא בחשבון כ־45 מיליון בני אדם נוספים המגדירים את עצמם סינים ברחבי העולם). עם שטח שמשתרע על פני 9.3 מיליון קמ’ר, סין היא המדינה השלישית בגודלה היבשתי אחרי רוסיה וקנדה, והיא גובלת ב־14 אומות שונות. הרפובליקה העממית של סין היא אומת הסחר הגדולה בעולם והכלכלה השנייה בגודלה בעולם, מעצמה תעשייתית וכוח צבאי רב־עוצמה, שמספר חייליו עולה על זה של כל כוח צבאי לאומי אחר בעולם. התפקיד שהיא ממלאת במוסדות גלובליים וביחסים בינלאומיים הולך ומתעצם מיום ליום.

‘יוזמת החגורה והדרך’ של סין — שעלותה מוערכת בטריליוני דולרים, ושכוללת פרויקטים במדינות שונות ומגוונות כמו אפגניסטן, אקוודור, בחריין, בולגריה, וייטנאם ואתיופיה — היא פרויקט הקמת־התשתיות הבינלאומי השאפתני ביותר בהיסטוריה. התוכניות הפנים־מדינתיות נוטות להיות יומרניות לא פחות, בין שמדובר בבנייה של סכרי ענק, ובין שבהקמתן של מערכות מעקב נרחבות ורבות־עוצמה, או ביצירה של המעבר־הקבוע הארוך ביותר בעולם מעל מאגר מים כלשהו, גשר הונג קונג־ג’וּהָאי־מָקָאוֹ. סין היא גם מהמובילות בבינה מלאכותית, בטכנולוגיות ירוקות ובתשתית רשתות תקשורת, ושואפת להפוך למובילה עולמית במדע ובטכנולוגיה עד 2050.

עלייתה של הרפובליקה העממית של סין עוררה תגובות מגוונות מעבר לים, לרבות חששות באשר למִבְצעי השפעה פוליטיים והפרות של זכויות אדם. בייג’ינג מתעקשת שהגדרתה לזכויות אדם שונה מזו של המערב, אך אין בכך בכדי להפיס את דעתם של המבקרים. אף שהמפלגה הקומוניסטית מתיימרת לדבר בשם כל 1.4 מיליארד האזרחים הסינים, ההיסטוריה מוכיחה שמאז ומעולם אימצו יושבי הארץ המפוארת הזאת מגוון רחב של עמדות אינטלקטואליות, פילוסופיות ותרבותיות.

גיוונה של סין בא לידי ביטוי באופנים רבים. בשעה שיותר מ־90% מתושביה מזדהים כבני הָאן, השאר משתייכים ל־55 קבוצות אתניות שונות, בהן האוּיגוּרים, המונגולים והטיבטים. רבות מן הקבוצות הללו דוברות שפות מובחנות, ומצליחות לשמור על מנהגיהן הדתיים והתרבותיים הייחודיים אל מול לחצים להיטמע. גם בני האן משתייכים לתרבויות ותרבויות־משנה אזוריות שונות, ועשויים לדבר בניבים מובחנים ולעיתים אף בלתי מובנים זה לזה, כולל שנגחאית וקנטונזית — כשהקנטוזית טוענת ליותר דוברים ילידיים (מעל 62 מיליון) מאיטלקית. השפה הלאומית, פּוּ־טוֹנג־חְווָה, הידועה גם כמנדרינית, היא שפה מתוכננת. ב־2013 הודה משרד החינוך הסיני שפחות מ־10% מהאוכלוסייה דוברים את הלשון ברמת שפת אם, וכי 30% בקושי דוברים אותה, עובדה שאותה בכוונתו לשנות.1

בצפון מעדיפים חיטה ואילו בדרום אורז, אבל לא תמיד; יש סינים שלא יעזו לגעת בפלפל צ’ילי, בעוד שאחרים לא מסוגלים לבשל בלעדיו. תושבי בייג’ינג מתלוננים שהשנגחאים תגרנים וקטנוניים; כנגד זאת טוענים השנגחאים שתושבי בייג’ינג רחבי לב אך גסים. כל הסטריאוטיפים קורסים לנוכח ההטרוגניות הסינית. ציבור האזרחים ברפובליקה העממית של סין מורכב מחקלאים־לצורכי־קיום וממיליארדרים נהנתנים, מנזירים בודהיסטים ומבעלי מועדונים, מפמיניסטיות נלהבות ומפטריארכים נוקשים, מאמני אוונגרד וממהנדסי אווירונאוטיקה, מרועי יָאקים ומאנימטורֵי סרטים, מִפְּעילים תומכי דמוקרטיה ומקומוניסטים אדוקים. אלו עשויים להתגורר במתחמי מגדלים, במבנים סובבי־חצר שנבנו לפי עיצוב בן אלפיים שנה, בווילות בסגנון אירופי, בלוֹנְגהָאוּסים, בבתי כלונסאות, ביוּרְטים ואפילו במערות שהוסבו למגורים. הם עשויים להיות חסידים של אופרת פקין, אופרה מערבית, פאנק, שירת גרון, קנטו־פופ, שַׁח, משחקי וידיאו, אופרות סבון קוריאניות, קליגרפיה, צילום, ריקודים סלוניים, ריקודי מניפה — כל זאת או לא כלום מזה.

נופיה של סין, על עשרים ושלושה מחוזותיה וחמשת ‘מחוזותיה האוטונומיים’ (גְוַאנְג־שִׂי, מונגוליה הפנימית, טיבט, נִינְג־שְׂיָה ושׂין־ג’יאנג), נותרו גם הם מגוונים לא פחות מאנשיה חרף תהליכי עיור מסיביים, ואפשר למצוא בהם הכול, מערבות קפואות ועד איים טרופיים, ג’ונגלים, מדבריות, אדמות חקלאיות פוריות, הרים מיתמרים ומישורי הצפה. הרפובליקה העממית של סין מתהדרת בכמה מהערים המאוכלסות ביותר בעולם. ארבעת מחוזותיה העירוניים כוללים את צ’וֹנְג־צִ’ינְג, שבו מתגוררים יותר מ־30 מיליון תושבים, ואת שנגחאי, שם מתגוררים יותר מ־26 מיליון. מלבד היַאנְגְ־דְזֶה — הנהר השלישי באורכו בעולם — שישה מהנהרות המרכזיים של אסיה מקורם בטיבט: האינדוס, הגנגס, הבראהמאפוטרה, האירוואדי, הסלווין והמקונג. להקמתם של סכרים, מכרות ותעלות, כמו גם לייעור הרמה הטיבטית, נודעו השלכות על ביטחון המים של כמחצית מאוכלוסיית העולם. התחייבותו של שִׂי גִ’ין־פִּינְג בפני האומות המאוחדות בספטמבר 2020, שסין תפחית את פליטות הפחמן שלה לנטו־אפס עד 2060, אם אכן תיושם, תוכל לסייע בבלימת שינויי האקלים ולהשפיע על עתיד הכוכב כולו.

***

אחד התלמידים של קונפוציוס (479-551 לפנה’ס) שאל אותו פעם, מה הדבר הראשון שהיה עושה לו היה בשלטון. קונפוציוס השיב, ״מתקן את השמות.״ הוא ביאר: ״כאשר השמות אינם מתוקנים, אין המילים נהירות; כאשר אין המילים נהירות, המעשים לא יצלחו; כאשר לא יצלחו המעשים, לא יפרחו הטקסים והנגינות; כאשר אין הטקסים והנגינות פורחים, החוקים והעונשים מחטיאים את מטרתם; כאשר החוקים והעונשים מחטיאים את מטרתם, בני העם אובדי עצות.״2

השם סין (China) הופיע לראשונה בשפה אירופית בטקסט ספרדי מהמאה ה־16.3 המילה גזורה ככל הנראה מאזכורים לשושלת צִ’ין העתיקה (206-221 לפנה’ס), מסנסקריט (צִ’ינָה) ומיפנית (שִׁינָה). בסינית, הביטוי המקובל ביותר לסין במובן של אומה הוא ג’ונְג־גְווֹ ( בכתב מפושט — עוד על כך בהמשך). מקורו של הביטוי ב’ספר השירים’, אותו אוסף עתיק של שירה סינית מלפני שלושת אלפים שנה. ג’ונְג משמעו אמצע, או מרכז. הסימן השני, גְווֹ מורכב מפֶּה, קוֹאוּ המייצג את העם, וממוט־גרזן, גֶה המסמל הגנה, אשר מוקפים במחיצה, וֵיי במקור הורה גְווֹ על עיר מבוצרת, ורק מאוחר יותר סיגל לעצמו את המשמעות של ממלכה, ולבסוף של מדינת לאום. הגם שג’ונְג־גְווֹ מתורגם פעמים רבות כ’ממלכה תיכונה’, במקור הורה ג’ונְג על מרכזה של הממלכה או העיר, ולא על כך שהממלכה עצמה ממוקמת במרכז העולם.

כינוי פופולרי נוסף לסין הוא ג’ונְג־חְווָה חְווָה יכול לסמל פאר, זוהר או שגשוג. זה היה שמו של אחד משני השבטים הקדומים שהתיישבו על גדות הנהר הצהוב, שממנו השתלשלו לפי המסורת בני האן. ג‘ונְג־חְווָה מתייחס לציוויליזציה יותר מאשר לטריטוריה מסוימת, ומקפל בתוכו תפיסות של מיתוס, אגדה, היסטוריה ותרבות. הוא מקיף את העולם הסיני הרחב וקורן החוצה מן היבשת הסינית, טייוואן והונג קונג אל עבר קהילות בגולה, מקנברה ועד קואלה לומפור, מסינגפור ועד סנגל. אף שיש ביטויים נוספים המסמלים את סין, ניתן לומר שהרעיון של סין ממוקם היכנשהו על הרצף שבין ג’ונְג־גְווֹ לג’ונְג־חְווָה.

לאורך מרבית ההיסטוריה, אנשים הזדהו לפי השושלת שלהם — בתור בני שושלת טָאנְג, לדוגמה, ולא כ’סינים’. רק לאחר שהמהפכה הרפובליקנית הדיחה את השושלת האחרונה, שושלת צ’ינג, בשנת 1911, הוסיפה המדינה את הביטוי ‘סין’ לשמה. הן הרפובליקה הסינית והן הרפובליקה העממית של סין שירשה אותה משתמשות בג’ונְג־חְווָה ולא בג’ונְג־גְווֹ בשמותיהן.

עקרון תיקון השמות של קונפוציוס נועד בין היתר לקבוע למי שמורה זכות הדיבור. את השפה וההיסטוריה הסיניות התחלתי ללמוד לפני יותר מארבעים שנה, ומאז יצא לי לחיות ולסייר באופן נרחב ביבשת הסינית, בטייוואן ובהונג קונג. אף שאינני סינית, אני מוצאת נחמה במילותיו של ההיסטוריון לְיוֹ שׂוּ’ (947-887), ששָאל משַׁח את התובנה הבאה על כתיבת ההיסטוריה: ״אלה שבמשחק רואים פחות ברור מאלה שמתבוננים בו מבחוץ.״4

מחלוקות ניטשות סביב דמויות ואירועים רבים בהיסטוריה הסינית. קונפוציוס הטיף למתינוּת בכול ולהיררכיה חברתית נוקשה. האם הבטיחו רעיונותיו את יציבותה ואת המשכיותה של הציוויליזציה הסינית, או שמא עמדו בדרכה של סין אל עבר הקִדמה? זה אלפי שנים נתונים הוגים סינים בוויכוח סוער על משנתו של קונפוציוס. אעשה כמיטב יכולתי להציג בצורה הוגנת, או לכל הפחות לאזכר, נקודות מבט מגוונות על סוגיה זו ואחרות. אפשר שעקב כך יחושו קוראים מסוימים אי־נוחות פוליטית או יראו בכך קריאת תיגר. נאמנותי נתונה לאמת ההיסטורית כפי שאני מבינה אותה.

התעתוק של מילים ושמות סיניים בספר זה מבוסס על הַאן־יוּ’ פִּין־יִין, מערכת הלטיניזציה הרשמית של הרפובליקה העממית של סין, למעֵט במקומות שבהם כתיב אחר יהיה מוכר יותר לקורא — קונפוציוס להבדיל מ קוֹנְג־דְזְה, סוּן יַאט־סֶן במקום סוּן ג’ונְג־שָׁאן, צִ’יאַנְג קַאי־שֵׁק תחת גְ’יָאנְג גְ’יֵה־שְׁה, נהר היָאנְג־דְזֶה והנהר הצהוב בניגוד לצָ’אנְג גְ’יָאנְג ו חְוָאנְג חֶה, ו אִי צִ’ינְג בתור שם הספר המיסטי העתיק יִי גִ’ינְג.1 אבל אני כן משתמשת ב דָאו דֶה גִ’ינְג ולא ב טָאו טֶה צִ’ינְג עבור הקלאסיקה הטאואיסטית, שכן הוא קרוב יותר להגייה בפועל. מסיבות דומות בחרתי בפּין־יין עבור מרבית השמות הנוספים, כולל סוּן־דְזְה להבדיל מ סוֹן טסוּ עבור מחבר אמנות המלחמה.

כאשר עלתה המפלגה הקומוניסטית של סין לשלטון בשנת 1949, פחות מרבע מהאוכלוסייה במדינה ידעו קרוא וכתוב. כדי לעודד אוריינות, הוחלט לפשט רבים מ־10,000 הסימנים הנפוצים ביותר, כולל את 2,000 עד 3,000 הסימנים הנדרשים לשם אוריינות בסיסית. בטקסט הנוכחי אני משתמשת בצורות המסורתיות המורכבות עד לשנת 1949, ומשם ואילך עוברת לצורות המפושטות — למעט בהתייחס לטייוואן והונג קונג, שם הצורות המורכבות עדיין בשימוש.

בסינית שמות משפחה מופיעים לפני שמות פרטיים — אָי הוא שם המשפחה של האמן אָי וֵיי־וֵיי ו סְה־מָה הוא שם המשפחה של ההיסטוריון הקדום סְה־מָה צְ’ייֵן. מלומדים, סופרים וקיסרים נטו לשאת כמה שמות או תארים לאורך חייהם. כדי להימנע מבלבול, בחרתי בצורה השגורה ביותר — קיסרים מצוינים לפי תוארם הרשמי (‘צְ’ייֵן־לוֹנְג, קיסר סין’), ואילו מחברים מוזכרים בשם העט שלהם.

‘סין’ והתואר ‘סיני’ מתייחסים כאן לרוב לסין במובן ההיסטורי או התרבותי: סין של שושלת טאנג, לדוגמה, או קליגרפיה סינית. אני משתמשת בקיצור ‘סין העממית’ בהתייחס לרפובליקה העממית של סין, ובמושגים ‘סין היבשתית’ או ‘היבשת הסינית’ בהתייחס לאותו חלק מהעולם הסיני הנמצא בשליטתה הישירה של המפלגה הקומוניסטית של סין מאז 1949. ב’הונג קונג’ הכוונה היא לשטח המורכב מהאי הונג קונג, קאוּלוּן והטריטוריות החדשות, אשר באופן רשמי נקרא ‘הונג קונג, האזור המנהלי המיוחד של הרפובליקה העממית של סין’. ב’טייוואן’ הכוונה לישות הגיאוגרפית והפוליטית אשר קרויה באופן רשמי ‘הרפובליקה הסינית‘, ואשר המפלגה הקומוניסטית של סין דורשת שיקראו לה ‘טייוואן, סין’.

דבר נוסף: צורת הרבים בביטויים ‘החומות הגדולות של סין’ ו’דרכי המשי’ איננה שגיאת דפוס. החומות הגדולות הן סדרה של ביצורים מקוטעים, ולעיתים חופפים, שנבנו בתקופות היסטוריות שונות. באופן דומה, היו כמה נתיבי מסחר למשי ולסחורות אחרות בימי קדם, כולל אחד שנודע בשם ‘דרך התה’, אשר יצא מדרום־מערב סין, שם החלו לראשונה בייצור תה.

בכתיבתה של היסטוריה מקוצרת, יש שיאמרו שראוי להתמקד בכמה תֶמות או דמויות מרכזיות. לא כך היא גישתי. בבואי להכריע בין אישיויות, התפתחויות חברתיות וכלכליות, היסטוריה צבאית וזרמים אינטלקטואליים ואסתטיים, אני בוחרת… הכול. אני מדגישה תמות, אירועים ודמויות שמאירים לדידי את מהות התקופה ואת האבולוציה של הציוויליזציה והאומה הסינית. אני לא מתיימרת לערוך רשימה מקיפה של כל הקיסרים, המהפכנים, ההוגים, האמנים, החדשנים, הממציאים, הפוליטיקאים והמשוררים שפעלו לאורך ההיסטוריה הסינית. אני כן מתיימרת להכיר לקוראים כמה מן המעניינים והמשפיעים שבהם, ועד כמה שהדבר מתאפשר בכרך כל כך קצר, לתת להם לדבר בלשונם. לאורך הספר תיתקלו בציטוטים מעבודותיהם של היסטוריונים קדומים, פוליטיקאים עכשוויים, משוררים וסטיריקנים. ההיסטוריה היא כמובן גם ‘היא־סטוריה’ — צַפּוּ לפגוש יותר נשים בין הדפים הללו משמקובל לרוב בספרי היסטוריה כללית.

סין היא ממלכת הריבוי. המורכבות שלוחת הרסן שלה היא חלק מהדרהּ.


1 התעתיק העברי בתרגום זה מבוסס גם הוא על תעתיק הפִּין־יִין לכתב הלטיני. לעיתים הופרדו הברות באמצעות מקף בניגוד לנהוג בתעתיק זה לשם נוחות הקריאה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.