החיים שלפני

זהו סיפור חיי הקודמים.

אז, לא ידעתי לקרוא או לכתוב.

לא למדתי לחבר או להחסיר מספרים.

הכרתי רק מקצת משמות חודשי השנה, אך היטב ידעתי כיצד לנהוג בכל עונה.

עם אמי זכיתי לחיות רק שנים ספורות; את אבי לא פגשתי מעולם.

נדדתי ממקום למקום בקרון צוענים, ואנשי הלהקה היו לי כמשפחה.

את ביתי מצאתי ביער עתיק, שבו חייתי את רוב שנותיי.

רחוק מחברת הבריות, למדתי רבות על החיים בעולם ועל טבע האדם.

מקט: 978-965-571-769-3

אימא

צחקתי כשראיתי את הפנים שלי בפעם הראשונה. קרני שמש בודדות חדרו מבעד לעננים באותו בוקר קר. סיקרנו אותי נצנוצי אור שראיתי ממרחק. לדוכנים העומדים דרך קבע בשוק שנמצא בכיכר המרכזית בעיר, הצטרפו דוכנים של צוענים נודדים. על אחד מהם היו פרושים צעיפים צבעוניים ולצידם חפצים ובגדים משומשים. בצעיפים שובצו מראות קטנות, סביבן רקומים עיטורי עלים ירוקים שמהם מציצים פרחים צהובים קטנים, ומעליהם מרחפות ציפורים צבעוניות. התבוננתי לתוך אחת המראות הקטנות ששובצו בצעיף גדול. אף פעם לא ראיתי איך אני נראה, אפילו לא ידעתי שאני נראה כלל. אמי הייתה כל עולמי, ניסיתי לשמח אותה, לזכות בחיוך שלה, ואולי לקבל חיבוק. כך התקיימתי מיום ליום. התקרבתי לגיל חמש וכבר יותר משנה שביליתי את ימיי בשוק, בין סוחרים וקונים שמבקרים בו. עסקתי בניסיון מתמיד להשיג דבר מה לאכול ומדי פעם, כמו בפעם הזו, זכיתי להשתובב מעט, כפי שילדים עושים.

בפניי שראיתי במראה נותרו שרידים מהמראה שהיה לי בחיי הקודמים, שם הייתי ילד ראשון למשפחה בטיבט. בעיניי נותרה זווית שהזכירה עיניים מלוכסנות של בני אסיה. צבע העור שלי כהה שלא כמו אצל רבים מבני אוקראינה בה נולדתי. אז לא ידעתי שקיימות יבשות אחרות, לא ידעתי על עוד ארצות, הכרתי רק את השוק, את מגדל הכנסייה שעמד במרכזו, את הדרך לנהר ואת הגשר שמתחתיו נמצא המחסן בו גרנו אימא ואני. היא לא הרגישה בטוב, רוב הימים הייתה שרועה על המיטה ולפעמים שמעתי אותה בוכה.

לא העסיקו אותי שאלות כמו 'למה אין לי אבא?' או 'למה אין לנו בית?' לא ידעתי שאפשר לחיות אחרת. נוכחותו של אבי בחיי ניכרה בעצב שחשה אימי על שנותרה בלעדיו. עבורי היה איש דמיוני שאימא מאוד רצתה שיהיה בקרבתה, אך מזלה לא שיחק לה ולא התאפשר הדבר.

הוא היה חייל בצבא של אוליגרך שנהג להשתעשע במלחמות חסרות תכלית עם בעלי ממון אחרים. רבים מחבריו נהרגו באחד מהקרבות האוויליים על חלקת אדמה קטנה, שליטה על נתיב עגלות צדדי או פלג מים צר שהוסט נתיב זרימתו. חופשה שקיבל אחרי חודשי לחימה ארוכים בחר לעשות בקייב, בה ניתן להשתכר כהוגן ולבלות עם נשים צעירות. תכניותיו, כך נראה, לא יצאו לפועל. בעודו מחפש את דרכו למרכז העיר, הבחין באישה צעירה. היא נשאה תיק, אולי שק, שהיה גדול מחצי גופה. דחף לא מוסבר הניע אותו להיחלץ לעזרתה. במהלכה של שיחה קצרה שלא נאמר בה רבות, קבעו להיפגש שוב בערב.

הוא הציע לה לשתות יחד והיא הסכימה, למרות שמעולם לא ביקרה באחד המקומות בהם מגישים משקאות. עד אותו ערב היא נהגה לשתות רק מים לפעמים, בימי החורף הקרים אחזה בידיה כוס תה ורק פעמים ספורות זכתה לשתות מיץ פירות. יחד שתו בירה מקומית והיא נהנתה מהחוויה עצמה – לעשות כמנהג אישה בוגרת שאינה שייכת כבר לבית הוריה ואינה מחוייבת עוד לדרכם.

היא אהבה את יחסו הטוב אליה, את העדינות שהייתה שזורה בחספוס החיצוני שלו, את מראה פניו המביעות טוב ואת עצם היותו חייל לוחם. כל שנותר להשלים ביציאתה לבגרות מימי נעוריה ולהעניק ביטוי לחירותה, הושלם בלילות שלהם יחד ובמעשים של אהבה.

הוא כמעט שכח שחופשתו קצובה ולא נותרו ימים רבים עד תומם של שלושת חודשי החופשה לה זכה אחרי שלוש שנים במהלכן סיכן את חייו כמעט בכל יום. אז הם כבר ידעו כי הם מתעתדים להיות הורים והוא שכר חדר עם מרפסת שצופה אל הנהר ושילם את דמי השכירות לשנה מראש. הימים חלפו ומועד סיומה של החופשה הסתיים. אם לא היה חוזר, עונש מוות היה רודף אותו ואת שכרו שבו תלה את עתיד המשפחה, לא היה מקבל.

עם חזרתו לצבא בו שירת, הפכו האירועים להיות סוערים. ריבוי מריבות ומלחמות קטנות מנעו ממנו לבקר את אשתו הצעירה ובהמשך גם את בנו שנולד מבלי שיהיה נוכח במעמד לידתו. אימי הצעירה נותרה לבדה, בן זוגה רחוק ממנה במקום בו עלול למצוא את מותו בכל יום. הוריה הכפריים, בהם מרדה, יהיו האחרונים אליהם תיפנה במצוקתה.

שנה חלפה מאז עזב ולא שב. רחמנות או אולי תקווה שאימץ בעל הדירה מתקוותה של אימי בדבר שובו של בעלה, תמה. שישה חודשים נוספים של מגורים באותו חדר עם מרפסת שצופה לנהר תמו גם כן. מחסן קטן מתחת לגשר, ששימש פעם פקח לתנועת העגלות, הפך להיות מקום מגוריה של אישה צעירה עם תינוקה הרך. המים קפאו במשך כל ימי החורף בברז שהיה בו, סגרה עליו דלת עץ כבדה שאינה אטומה לרוח ולא הייתה בו מרפסת ואף לא חלון.

עצבותה של אימי גברה מאז עברנו לשם ואל בדידותה נוספו השפלה וכישלון. היא עשתה רק מעט שנדרש עד הגיעי לגיל שנתיים לערך ומאז ידעתי לעשות כמעט הכל בעצמי. לפעמים רעשי גלגלי כרכרות שנעו מעל הגשר, היו אלה שחוללו התרחשות והעניקו למקום חיים. היו פעמים בהן דמיינתי את המקומות אליהם נוסעים האנשים בעגלות, ילדים שנוסעים לבקר את הוריהם, בנים שחוזרים אל ביתם, או אנשים שמעוניינים להכיר מקומות חדשים בהם גרים אנשים אחרים. יכולתי לזהות לפי רעש הגלגלים אם היו אלה עגלות קלות ששימשו לתנועה בעיר או עגלות גדולות שנועדו למסעות רחוקים. אלה ריגשו אותי במיוחד. לא היו רבות כאלה ובכל פעם שחלפה מעל ראשי אחת כזו, יכולתי לחוש ברפיון והקלה.

בכל בוקר יצאתי לשוק אחרי שבירכתי את אימי וקיוויתי שתושיט יד אליי, תענה לי או אולי אפילו תחבק אותי. עוד לפני שהגעתי לגיל ארבע כבר ידעתי להשיג את כל צרכיי, ידעתי כיצד לשוחח עם אנשים והתחבבתי על בעלי דוכנים רבים בשוק. לפעמים סייעתי לרוכלים בדוכנים בדבר מה ולפעמים פשוט ישבתי במקום מוגבה, צפיתי, האזנתי והייתי ערני לנעשה. הרוכלים שמחו לקראתי ומבלי שביקשתי נתנו לי לאכול כל יום. בחלוף העונות הלבישו אותי בבגדים מתאימים, כל אחד מהם אימץ אותי בחלקו. בכל ערב הבאתי אל אימי את שאספתי עבורה, לפעמים תפוח אדמה או ירק אחר, לעיתים רחוקות פרי או בשר מיובש ופרוסת לחם כששיחק המזל.

היה זה יום יפה בתחילתו של חודש אפריל. הקור העז שהכאיב כל כך במהלך החורף האחרון התפוגג. אימי הייתה שקטה וחסרת תנועה עוד יותר. מידי פעם שמעתי את יללות בכיה בוקעות מתוך בטנה. בירכתי אותה לשלום באותו בוקר ויצאתי אל השוק בציפייה ליום מוצלח. קרני השמש והאביב שהגיע הישרו אווירה חגיגית. הייתה לי ידיעה פנימית כי מהלך קורות חיי עומד בפני תפנית משמעותית.