ההגדה לבן יוסף

עתה משזקנתי ושַׂבְתִּי, כלה ונחרצה עמי שלא אתן לסיפור המעשה להלן שיאבד בתהום הנשייה. ספון ומסוגר אנוכי בביתי שבעיר חיפה, ובשערי אין יוצא ואין בא. אם אין לו לאדם אוהבים, נוח לו שימות. גם רחוקה ירושלים, עיר מולדתי, ממני כרחוק המזרח מן המערב. רק ספרי שאספתי בעמל רב בשנות חיי הארוכות, המה ישמשוני לחברה, ומתנחם אנוכי במליצותיו של הרשב"ג זצ"ל שגם הוא, כמוני, התענה בייסורי הגוף והנפש בכתבו:
"כְּאֵבִי רַב וּמַכָּתִי אֲנוּשָה / וְכֹחִי סָר וְעַצְמוּתִי חֲלוּשָה,
וְאֵין מִבְרָח וְאֵין מָנוֹס לְנַפְשִי / וְאֵין מָקוֹם תְּהִי לִי בוֹ נְפִישָׁה."
ממרום שנותי וטרם אאסף אל אבותי הזכורים לטוב, שב ההד ומעלה מבית הגנזים של זכרונותי את סיפור המעשה ההוא מימי חלדי ובוער בעצמותי כאש לספרו, למען יִרְאוּ הדורות הבאים ואף יִרָאוּ. כמה טרופים ומטורפים היו הימים ההם, אף על פי כן, אויה להם, לסכלות ולרהב הנעורים, שעוד לא בשלו די צרכם וראות עתיד לא השכילו.

מקט: 001-3770-001

עתה משזקנתי ושַׂבְתִּי, כלה ונחרצה עמי שלא אתן לסיפור המעשה להלן שיאבד בתהום הנשייה. ספון ומסוגר אנוכי בביתי שבעיר חיפה, […]

---

לויה

ירושלים, יום ששי, י”ז באב התרפ”ט, 23 באוגוסט 1929

עד לאותה השעה נאספו אל הר המנוחות אלפים רבים מיושבי העיר, יען כי בקש הרב להזדרז בקבורה טרם כניסת השבת, והמית התפילה נתערבה בבכיה חנוקה. היו הנאספים מיבבים ומקוננים על עטרת ראשם שנפלה, על מר גורלם, על כלל הציבור, על חבלי משיח שנתענתה בהם ארץ ישראל, על שחלפה לה שעת הרצון מעִם השם, פסה תקוות הגאולה של עם ישראל, ואחרית הימים שבה והיתה הלכתא למשיחא, שמורה לימות המשיח. מהמיית לבו קרא הרב הספרדי המקובל אל בני עדתו ועיניו אדומות מנהי ודמע, כי חזקה עליו שהיה חכם ברוך משיח בן יוסף ולא בן דוד, וכבר אמר הנביא זכריה “וספדה הארץ” על משיח זה שעתיד ליהרג במלחמת גוג ומגוג.

הדי מלמולי קבלת הדין ודחייתו עלו אלו לצד אלו, מזמזמים ככוורת רוחשת. הלך הרחש הלוך, גבור והתעצם עד שהדהד וגלש ממרומי בית העלמין של הר הזיתים, התגלגל ככדור שלג למורדותיו, אך כדי לשוב ולהעפיל אל דרומו של הר הבית, לזעזע את כפתו של מסגד אל אקצא, לשוב ולצלצל בפעמוני כנסיית הקבר ולרדת בשאול תחתיותיו של גֵּיא בֶן הִנֹּם. היו תלמידי חכמים מתדיינים מי הרגו, את משיח בן יוסף, טרם מלחמה? מיהו אַרְמִילוּס הרשע, אחרון מלכי רומי, שהתנכל לה, לגאולה, וּרְצָחָהּ נָפֶשׂ? שם אחד ויחיד עלה ונישא על שפתי כל, שמו של מי שגרש את המשיח מביתו ומקהלו ללא רחמים, ומעשיו המה שהתגלגלו בסופו של דבר, בדרך לא דרך, והביאו למותו בטרם עת ולהכחדת התקוה. גם בחלוף שנים הרבה מן הגירוש, לא היה הזכרון הפומבי קצר מועד, ולא נשתכחה מלב החסידים השנאה שרחשו לאבי, אשר ניטעה בהם חזור ונטוע. היה שמו נישא בפי כל, וההד מכפילו ומשלשו עד שהמתה כל העיר ירושלים, נצטלצלו כל האזנים והגו כל הפיות את השם ההוא, וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה.

אחזתי בדודתי שרה אחוז היטב, עת שהתהלכה בין המלוים, שקופה למחצה וחיוך של שוטים נסוך על פניה. אפסו מילותי מתאר את חרדתי, שנתיראתי עד עמקי נשמתי שעה שהחל הקהל זועק את שם הרוצח, הוא אבי מולידי, מבקש דמו ונודר ליטול נקמת המת ממרצחו. באותו הרגע ממש עמדה עלי דודתי שרה, שחשבתיה המומה, שקועה באבלה ואינה משגחת במתחולל מעבריה, סוככה עלי בשתי ידיה ותחבה אותי עמוק לתוך גופה עד שדימיתי כי נבלעתי בתוכה. כאמו ההרה של רש”י הזכורה לטוב, עת חמל עליה קיר הבית בוורמייזא העיר ויצר שקע אליו נדחקה מאימת הפרש הנוצרי להגן על הולד שבכרסה, כך היתה לי דודתי כותל פלא ורחמים לְהַחֲיוֹת את נפשי. הרחתי את ריחה, ריח זעה, מטבח ופחד, חשתי את פעימות לבה המתגברות ואת הצעקה הנבלמת שהדהדה בחלל גופה בתורה נתיבות ליתן לה דרור, מתפרצת ביבבה חרישית ומאופקת. באחת, הפך אוירו הצלול של הר הזיתים קר ודביק, כקרח בהצמדו לאצבעותיו של אדם, וניטלה הנשימה מפי בשל אימתי ואימתה. ברי היה לי אותו הרגע, כמו נחרט בעמקי הוייתי מאז ומעולם, שחרף היותה אך מרמס ומדרס רגל גסה משחר נעוריה, היא תעמוד איתנה כצוק בזלת על מזבח אהבתה אלי, הבן שמעולם לא היה לה, תיטול נפשה ותניחנה מרצונה על כף המאזניים לחובתה, חלף חיי.

ברם, בלהטה של אותה השעה, לא השיתו הנוכחים לבם אלי ונפלאה מהם עובדת היותי בנו של מגרש בעל הנס. אך נזכר שם אבי, מיד נשתכח מלב המתגודדים מסע הלויה, נשמטה מידיהם גופת הנפטר והוטלה על הקרקע הטרשית כאבן שאין לה הופכין. נהרו מלווי הבר מינן, שטפו ושעטו במורד המדרונות כעדר איילים הנס מאימת הצבוע, נתרוצצו בין המצבות ואצו כאחוזי דיבוק מן ההר מטה. לשוא ניסה הרב לצנן רוחם בתחנוניו, בטענו, בהיגיון מופלג, כי אַרְמִילוּס הלז המכונה “הרשע”, ידוע שקרח הוא כאלישע הנביא, זרועו הימנית ארוכה ועד לברכיו תבוא ואילו השמאלית קצרה ועד המותן תגיע. גם עינים לו, נשבע הרב, האחת גדולה כביצה ורעותה זערורית כגרגר אורז הודי ואף צרעת מלבינה מצחו ופניו. לעומתו היה החשוד הנוכחי בארמילוסיות טוב מראה ואף יהודי כשר וירא שמיים התורם לצדקה. אלא שעד שכילה דבריו, לא נותר ולו חסיד אחד לרפואה בבית העלמין. כך או כך, נפלו טיעוניו על אוזניו הערלות של שאריתו של המון משתולל, אשר ליקט כל חפץ דמוי כלי משחית שנקרה בדרכו ללא משוא פנים. חמוש במקלות ואבנים שעט האספסוף במורד ההר ופניו אל הבית ברחוב אגריפס, לעשות שפטים בו וביושביו.