החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הגשר הנסתר

מאת:
מאנגלית: צילה אלעזר | הוצאה: | 2011 | 704 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

פריז, 1937. אַנְדרָש לוי, תלמיד ארכיטקטורה יהודי, מגיע מבודפשט ובידיו מלגה, מזוודה אחת ומכתב מסתורי שאותו הבטיח למסור לק´ מורגנשטרן. בעקבות שליחות זו הוא נקלע למערכת יחסים סבוכה ומתגלה לו סוד משפחתי שישנה את מהלך חייו. אלא שאז, בעוד אחיו הבכור מתחיל ללמוד רפואה במוֹדֶנָה ואחיהם הצעיר פונה לחיי במה, הטרגדיה המתחוללת באירופה משלחת כל אחד מהם אל גורל מתעתע ומבעית. מהעיירה הקטנה בהונגריה ועד לבתי האופרה המפוארים בבודפשט ובפריז, מהבדידות והקור ועד לקשר עמוק ואיתן, הגשר הנסתר מספר על אהבה שעמדה במבחן אסון, על אחים שאין להתיר את הקשרים ביניהם, על משפחה שמתפוררת ומשתקמת בשעתה האפלה ביותר של ההיסטוריה, ועל כוחה ההרסני של האמנות בעת מלחמה.

מקט: 15100380
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

מכתב

לימים הוא אמר לה שסיפורם החל בבית האופרה המלכותי של הונגריה, ערב לפני שיצא לפריז ברכבת האקספרס של מערב אירופה. השנה היתה 1937; החודש היה ספטמבר, הערב קר מאוד יחסית לעונה. אחיו התעקש לקחת אותו לאופרה כמתנת פרידה. הוצגה הפקה של "טוסקה", והם ישבו במושבים העליונים באולם. לא להם יועדו שלושת הפתחים המקושתים והעשויים שיש, החזית שכולה עמודים קורינתיים הדורי כותרת. הכניסה שיועדה להם היתה פתח צדדי צנוע ובו כרטיסן סמוק פנים, רצפת עץ שחוקה, קירות מחופים בכרזות מתפוררות של אופרות. נערות בחצאיות בגובה הברך עלו במדרגות שלובות זרוע עם בחורים בחליפות מרופטות; גמלאים התווכחו עם נשותיהם לבנות השיער בעודם משרכים את דרכם במעלה חמישה גרמי המדרגות. וברוּמן, המולה עליזה: טרקלין שעל קירותיו מראות ולאורכם ספסלי עץ, ובאוויר עומד ערפל של עשן סיגריות. בקצהו נפתחת הדלת אל אולם הקונצרטים עצמו, החלל העצום המואר בחשמל, שעל תקרתו ציורי פרסקו של בני אלמוות יוונים ושורות של קישוטי זהב. אַנְדְרַש מעולם לא ציפה לחזות כאן באופרה, ואף לא היה עושה זאת לולא קנה טִיבּוֹר את הכרטיסים. אך טיבור התעקש שמגורים בבודפשט מחייבים לפחות ערב אחד של פוצ'יני בבית האופרה. כעת רכן טיבור מעל המעקה והצביע על תאו של אדמירל הוֹרטי,1 שהיה ריק באותו ערב פרט לגנרל קשיש לבוש מדי פרשים. הרחק מתחתם הוליכו סדרנים לבושי טוקסידו את הגברים והנשים למקומותיהם, הגברים בבגדי ערב, ובשערן של הנשים מתנוצצים תכשיטים.

1 אדמירל מיקלוש הורטי היה עוצר הונגריה בשנים 1920–1944, אנטישמי, ונחשב לאחראי במידה רבה לשואת יהודי הונגריה [כל ההערות מאת המתרגמת].

"חבל שמטיאש לא יכול לראות את זה," אמר אנדרש.

"הוא עוד יראה, אנדרשקה. הוא יבוא לבודפשט כשיסיים את הלימודים, ואחרי שנה כאן הוא יירקב מרוב שעמום."

אנדרש לא יכול אלא לחייך. הוא וטיבור עברו לבודפשט ברגע שסיימו את לימודיהם בגימנסיה בדֶבְּרֶצֶן. הם גדלו כולם בקוֹניָאר, עיירה קטנטנה במישורי המזרח, וגם בעיניהם נראתה פעם עיר הבירה כמו מרכז העולם. כעת תיכנן טיבור לנסוע ללמוד רפואה באיטליה, ואנדרש, שגר כאן רק שנה אחת, היה צפוי לצאת ללימודים בפריז. עד שהגיעו החדשות מ"אֶקוֹל סְפֶּסְיָאל ד'ארכיטֶקטוּר",2 כולם חשבו שטיבור יהיה הראשון שייסע. בשלוש השנים האחרונות הוא עבד כמוכר בחנות נעליים ברחוב וָאצִי, חסך כסף לשכר הלימוד ושקע בקריאת ספרי רפואה בשעות הערב, בלהיטות הנואשת של אדם המבקש להציל את חייו. כשעבר אנדרש לגור איתו שנה קודם לכן, נראתה נסיעתו של טיבור קרובה עד מאוד. הוא כבר עבר את הבחינות והגיש את מועמדותו לבית הספר לרפואה במוֹדֶנה. הוא שיער שיחלפו כשישה חודשים עד שיתקבל ללימודים ויקבל אשרת סטודנט. במקום זאת הציב אותו בית הספר לרפואה ברשימת המתנה לתלמידים זרים, ונאמר לו כי עליו לחכות כשנה־שנתיים עד שיוכל להתחיל בלימודיו.

2 בית הספר לארכיטקטורה בפריז.

טיבור לא אמר מילה על מצבו מאז נודע לאנדרש על המלגה שקיבל, ואף לא גילה שמץ של קנאה. במקום זאת קנה את הכרטיסים האלה לאופרה ועזר לאנדרש לתכנן את תוכניותיו. כעת, כשהאורות התעמעמו ונגני התזמורת החלו לכוון את כליהם, נתקף אנדרש בושה בעמקי לבו: אף שידע כי היה שמח בשביל טיבור לו היה המצב הפוך, הוא חשש שהיה מתקשה במקרה שכזה להסוות את קנאתו.

מדלת צדדית בבור התזמורת הגיח אדם גבוה ורזה, שערו לבן ומזדקר כלהבות, ונכנס אל אור הזרקורים. הקהל קרא בהתלהבות בעת שהאיש עשה את דרכו אל הדוכן. הוא נאלץ לקוד שלוש פעמים ולהרים את ידיו בכניעה לפני שהקהל הואיל להשתתק; אז הסתובב אל הנגנים והרים את שרביטו. לאחר רגע של שתיקה מתוחה נישא גל אדיר של מוזיקה מקבוצת כלי הנשיפה וקבוצת כלי המיתרים וחדר אל חזהו של אנדרש, שם מילא את צלעותיו עד להתפקע. וילון הקטיפה התרומם וחשף את חללה הפנימי של קתדרלה איטלקית, שפרטיה ועיטוריה הועתקו בדיוּק מופתי. ויטראז'ים קרנו באור בצבעי ענבר וטורקיז, ופרֶסקו עשוי למחצה של מרים המגדלית נראה כרוח רפאים מעל קיר גבס. אדם בבגדי אסיר מפוספּסים התגנב אל הכנסייה והתחבא באחד מחדרי התפילה האפלוליים. צייר נכנס פנימה ועבד על הפרסקו, ואחריו עובד כנסייה שנראה להוט לוודא שהצייר יפנה מן המקום את המכחולים ואת שאר הציוד לפני שיתחיל טקס התפילה הבא. אז נכנסה הדיווה האופראית טוסקה, המודל לציור של מרים המגדלית, ושמלתה הארגמנית מרובת השכבות הסתחררה סביב קרסוליה. צליל שירה נישא וריחף בחלל בית האופרה בעל התקרה המקומרת והמעוטרת: צליל הטנור דמוי הקלרנית של הצייר קברדוסי, צליל הבס המעוגל של אנג'לוטי הנמלט, צליל הסופרן החם והקטיפתי של הדיווה הבדיונית טוסקה, שגולמה בידי הדיווה ההונגרית הממשית ז'וּזָ'ה טוֹרוֹני. הצליל היה איתן כל כך, מוחשי כל כך, שאנדרש דימה שהוא יכול לשלוח יד אל מעבר למעקה היציע ולאחוז בו בכפות ידיו. הבניין עצמו היה לכלי נגינה, חשב לעצמו: הארכיטקטורה הרחיבה את הצליל והשלימה אותו, הגבירה והכילה אותו.

"לא אשכח את זה," הוא לחש לאחיו.

"חסר לך שתשכח," לחש טיבור בחזרה. "אני מצפה שתיקח אותי לאופרה כשאבוא לבקר אותך בפריז."

בהפסקה הם לגמו מכוסות קטנות של קפה שחור בטרקלין והתווכחו על מה שראו זה עתה. האם הצייר שסירב לבגוד בחברו עשה זאת בשל נאמנות אנוכית או בגלל התרברבות שחצנית? האם יש להבין את האומץ שבו נשא את העינויים שסבל בעקבות זאת כסובלימציה של תשוקתו לטוסקה? האם טוסקה עצמה היתה דוקרת את סקרפיה למוות אילולא אילף אותה מקצועה להיות מלודרמטית? הם שאבו עונג מתוק־מריר מחילופי הדברים; כשהיה אנדרש ילד, הוא בילה שעות בהאזנה לדיוניו של טיבור עם חבריו בעניינים של פילוסופיה או ספורט או ספרות, וכמהּ ליום שבו יוכל לומר משהו שיהיה בעיני טיבור שנון או חד לשון. עכשיו, כשהוא וטיבור היו במעמד שווה, או כמעט שווה, עמד אנדרש לעזוב, לעלות על רכבת שתיקח אותו מאות קילומטרים הרחק מאחיו.

"מה קרה?" שאל טיבור והניח את ידו על שרוולו של אנדרש.

"יותר מדי עשן," אמר אנדרש והשתעל, והסיט את מבטו מעיניו של טיבור. הוקל לו כשהאורות היבהבו לאות שההפסקה נגמרה.

במערכה השלישית, לאחר שתמו אינספור גלי מחיאות הכפיים — טוסקה וקברדוסי המתים קמו במפתיע לתחייה, סקרפיה הרשע חייך במתיקות בעת שקיבל לידיו זר עצום של ורדים אדומים — פילסו אנדרש וטיבור את דרכם לעבר היציאה וירדו בגרם המדרגות ההומה אדם. בחוץ נגלו מעט כוכבים קלושים ופזורים מעל רצועת אורות העיר. טיבור אחז בזרועו והוליך אותו לצד הבניין שברחוב אנדרסי, שם, מתוך שלושת פתחי השיש המקושתים של הכניסה המפוארת, נהרו החוצה יושבי מפלס התזמורת וזה שמעליו.

"אני רוצה שתראה את אולם הכניסה הראשי," אמר טיבור. "נגיד לסדרן ששכחנו משהו בפנים."

אנדרש הלך בעקבותיו אל הפתח המרכזי ומבעדו אל תוך האולם המואר באור נברשות, אשר גרם מדרגות של שיש פרש בו את כנפיו לעבר הגלריה. גברים ונשים בבגדי ערב ירדו בו, אך אנדרש ראה רק ארכיטקטורה: את עיטורי הביצה והרומח שלאורך גרם המדרגות, את הקמרון הצולב שמעל, את העמודים הקורינתיים הוורודים שתמכו בגלריה. מיקלוש איבּל, הונגרי מסֶקֶשפֶהֶרוָור, קיבל עליו את עיצוב בית האופרה לאחר שזכה בתחרות בינלאומית; אביו של אנדרש קנה לו ליום הולדתו השמיני ספר ובו שרטוטיו של הארכיטקט איבל, והוא בילה שעות אחר צהריים רבות בבחינת החלל הזה. בעוד הקהל העוזב זורם סביבו, הוא הרים את מבטו אל הקמרון שבתקרה, והיה מרוכז כל כך בהשוואה בין הגרסה החיה והתלת־ממדית הזאת לבין השרטוטים שזכר מילדותו, עד שבקושי הבחין שמישהו נעצר לפניו ודיבר. הוא נאלץ למצמץ ולאלץ את עצמו למקד את מבטו, וראה אישה גדולה ונעימה למראה, עטויה מעיל מפרוות צובל, שנדמה שביקשה את סליחתו. הוא קד וזז הצידה כדי לפנות לה דרך.

"לא, לא," היא אמרה. "אתה עומד בדיוק במקום. איזה מזל שפגשתי אותך ככה פתאום! לא היה לי מושג איך למצוא אותך."

הוא התאמץ להיזכר היכן ומתי פגש לפנים את האישה הזאת. ענק יהלומים נצץ על צווארה, וחלקה התחתון של שמלת המשי הוורודה שלה גלש אל מתחת למעיל הפרווה שלה; שערה הכהה היה מסורק בתלתלים צפופים שנצמדו אל ראשה. היא אחזה בזרועו והוליכה אותו החוצה אל המדרגות הקדמיות של בית האופרה.

"זה היית אתה בבנק לפני כמה ימים, נכון?" היא אמרה. "אתה עם המעטפה של הפרנקים."

עכשיו זיהה אותה: זאת היתה אֶלזָה הָאס, רעייתו של מנהל הבנק. אנדרש ראה אותה פעמים אחדות בבית הכנסת הגדול ברחוב דוֹהָני, שבו התפללו לעתים הוא וטיבור בערבי שבת. ביום ההוא, בבנק, התנגש בה כשחצתה את אולם הכניסה; היא שמטה את קופסת הכובע המפוספּסת שהחזיקה בידה, והוא איבד את אחיזתו במעטפה ובה שטרות של פרנקים. המעטפה נפתחה והשטרות הוורודים־הירוקים התפזרו על הרצפה וריפרפו סביב כפות רגליהם כמו קונפטי. הוא איבּק אז את קופסת הכובע והושיט לה אותה בחזרה, ואז ראה אותה נעלמת בעד דלת ועליה השלט: כניסה פרטית.

"נראה שאתה בן גילו של הבן שלי," היא אמרה עכשיו. "ולפי השטרות שהחזקת, אני מנחשת שאתה בדרכך ללמוד בפריז."

"מחר אחרי הצהריים," הוא אמר.

"אתה מוכרח לעשות לי טובה גדולה. הבן שלי לומד ב'בּוֹזאר',3 ואשמח אם תסכים לקחת בשבילו חבילה. זאת תהיה טרחה גדולה מדי?"

3 Beaux-Arts, בית הספר הגבוה לאמנויות היפות בפריז.

רגע שלם חלף לפני שהצליח להשיב. הוא חש שאם יסכים לקחת חבילה לפריז למען מישהו, יהיה בכך כדי לקבע סופית את העובדה שהוא נוסע, שהוא מתכוון לזנוח את אֶחיו ואת הוריו ואת ארצו ולהיכנס אל המרחב העצום והלא־נודע של "מערב אירופה".

"איפה הבן שלך גר?" הוא שאל.

"ברובע הלטיני, כמובן," היא אמרה וצחקה. "בעליית גג של ציירים, לא בווילה מהודרת כמו קברדוסי שלנו. אם כי הוא הבטיח לי שיש לו מים חמים ונוף אל הפנתיאון. אה, הנה המכונית!" מכונית אפורה ארוכה נעצרה ליד המדרכה, וגברת האס הרימה את זרועה ואותתה לנהג. "בוא מחר לפני הצהריים. רחוב בֶּנצוּר 26. אני אכין הכול." היא הידקה את צווארון מעילה ורצה אל המכונית, ולא עצרה כדי לסובב את ראשה ולהביט שוב באנדרש.

"יופי!" אמר טיבור, שיצא והתייצב לידו על המדרגות. "אולי אתה מוכן לספר לי מה בדיוק קרה כאן."

"התבקשתי להיות שליח בינלאומי. מדאם האס רוצה שאקח חבילה לבן שלה בפריז. נפגשנו בבנק לפני כמה ימים, כשהלכתי להחליף פֶּנגוֹ לפרנקים."

"והסכמת?"

"כן."

טיבור נאנח ושלח מבט אל החשמליות הצהובות שחלפו על פני השדרה. "יהיה נורא משעמם כאן בלעדיך, אנדרשקה."

"שטויות. אני בטוח שתהיה לך חברה תוך שבוע."

"כן, ממש. כל הבחורות רק מחכות לאיזה מוכר נעליים עני."

אנדרש חייך. "סוף־סוף קצת רחמים עצמיים! כבר התחלתי לכעוס עליך שאתה כל כך נדיב ורגוע."

"בכלל לא. יכולתי להרוג אותך בגלל הנסיעה הזאת שלך. אבל מה הטעם? אם הייתי עושה את זה, אף אחד מאיתנו לא היה יכול לנסוע לחו"ל." הוא חייך, אך עיניו היו חמורות סבר מאחורי משקפיו כסופי המסגרת. הוא שילב את זרועו בזו של אנדרש ומשך אותו מטה במדרגות, מזמזם כמה תיבות מהפתיחה לאופרה. היה עליהם לצעוד רק שלושה רחובות עד בניין מגוריהם ברחוב הַרְשפָה; כשהגיעו לכניסה הם עצרו לשאיפה אחרונה של אוויר הלילה ואחר כך עלו לדירתם. האורות המשתקפים צבעו את השמים שמעל בית האופרה בכתום חיוור, ופעמוני החשמליות הידהדו מן השדרה. באפלולית נראה טיבור בעיני אנדרש כמו כוכב קולנוע יפהפה, עם כובעו השמוט בזווית נועזת וצעיף המשי הלבן מושלך על כתפו האחת. הוא נראה באותו רגע כמו אדם הנכון לחיים מסעירים ויוצאי דופן, אדם שערוך הרבה יותר מאשר אנדרש לרדת מקרון רכבת בארץ זרה ולתבוע בה את מקומו. אז הוא קרץ ושלף את המפתח מכיסו, ורגע לאחר מכן הם שעטו במעלה המדרגות כמו תלמידי גימנסיה.
***

גברת האס גרה ליד וָרוֹשְליגֶט, הפארק העירוני ובו הטירה שכמו נלקחה מספרי אגדות ומרחצאות הרוקוקו רחבי הידיים שבחוץ. הבית ברחוב בנצור היה וילה בסגנון איטלקי שקירותיה בצבע קרם־צהבהב, מוקפת משלושת צדיה בגנים חבויים; צמרותיהם של עצים מטפסים ביצבצו מאחורי חומת אבן לבנה. אנדרש שמע מתז קלוש של מי מזרקה וצליל של מגרפת גננים. עלה על דעתו שזה מקום מגורים משונה ליהודים, אך בכניסה לבית נקבעה במשקוף מזוזה — גליל כסוף שעוטר במקלעת עלים מוזהבת. כשלחץ על הפעמון נשמע מתוך הבית צליל פעמונים מהדהד. אחריו נשמעו נקישת נעלי עקב על רצפת שיש וקול הסטתם של בריחים כבדים. משרתת כסופת שיער פתחה לו את הדלת והכניסה אותו פנימה. הוא נכנס אל אולם כניסה בעל תקרה מקומרת ורצפת שיש ורודה, ובו שולחן משובץ וזר של חבצלות באגרטל סיני.

"מדאם האס נמצאת בחדר ההסבה," אמרה המשרתת.

הוא חצה אחריה את אולם הכניסה וירד במסדרון מקומר, והם עצרו ליד דלת שבעדה הוא שמע את צליל הקרשנדו והדה־קרשנדו של שיחת נשים. את תוכן הדברים הוא לא הצליח להבין, אך היה ברור שוויכוח כלשהו נמצא בעיצומו: קול אחד טיפס והגיע לשיא ואז צנח; וקול אחר, שהיה בתחילה שקט יותר, עלה והתעקש ואז השתתק.

"חכה כאן רגע," אמרה המשרתת ונכנסה לחדר כדי לבשר על בואו של אנדרש. למשמע ההודעה פתחו הקולות בעוד מטח חפוז של חילופי דברים, כאילו הוויכוח נסב על אנדרש עצמו. ואז הופיעה המשרתת שוב והכניסה את אנדרש אל חדר גדול ומואר, שהדיף ריח של טוסט בחמאה ושל פרחים. על הרצפה נפרשו שטיחים פרסיים בוורוד ובזהוב; כורסאות לבנות ניצבו בתיאום מופתי לצד ספות בצבע הסלמון, ועל שולחן נמוך עמדה קערה מלאה ורדים צהובים. גברת האס קמה מכורסתה שבפינה. ליד שולחן כתיבה סמוך לחלון ישבה גברת מבוגרת יותר בשחורים של אֵבל, שערה חבוי ברדיד תחרה. בידה היה מכתב חתום בשעווה, והיא הניחה אותו על ערמת ספרים והציבה מעליו משקולת נייר עשויה זכוכית. גברת האס חצתה את החדר כדי לקבל את פניו של אנדרש ולחצה את ידו בכף ידה הגדולה והקרה.

"תודה שבאת," היא אמרה. "זאת חמותי, גברת האס." היא החוותה בראשה לעבר האישה הלבושה שחורים. האישה היתה שברירית למראה, ולה פנים חרושי קמטים, שהיו נפלאים בעיני אנדרש למרות אווירת האבל הנסוכה עליהם; כאב חרישי ניכר בעיניה האפורות והגדולות. הוא קד והשמיע את הברכה הרשמית: קֶזֶט צ'וֹקוֹלוֹם, אני מנשק את ידך.

גברת האס הקשישה השיבה לו הנהון. "אז הסכמת להעביר חבילה ליוז'ף," היא אמרה. "יפה מאוד מצדך. אני משוכנעת שגם כך יש לך די טרדות."

"להפך, אין בזה שום טרדה."

"לא נגזול מזמנך," אמרה גברת האס הצעירה יותר. "שימוֹן מסיים עכשיו לארוז. אבקש בינתיים שיגישו לנו משהו לאכול. אתה נראה מורעב."

"לא, לא, בבקשה אל תטרחי," אמר אנדרש. למעשה, ריח הטוסט הזכיר לו שכל היום לא בא אל פיו דבר; אך הוא חשש שאפילו הארוחה הקלה ביותר תהיה כרוכה בבית הזה בטקס ממושך, שאת כלליו אינו מכיר. והוא מיהר: הרכבת שלו אמורה לצאת לדרכה בעוד שלוש שעות.

"בחורים צעירים תמיד אוכלים," אמרה גברת האס הצעירה וזימנה את המשרתת. היא השמיעה כמה הוראות ושילחה את האישה לדרכה.

גברת האס הקשישה קמה מכיסאה שליד שולחן הכתיבה והחוותה לאנדרש להתיישב לצדה על אחת הספות. הוא התיישב וחשש שמא יותירו מכנסיו סימן על ריפוד המשי; הוא ציין לעצמו שכדי לשרוד בבית הזה במשך שעה ללא פגע, היה עליו להחליף את כל תלבושתו בבגדים משופרים יותר. גברת האס הקשישה שילבה את ידיה הצנומות בחיקה ושאלה את אנדרש מה בדעתו ללמוד בפריז.

"ארכיטקטורה," אמר אנדרש.

"יפה. אז תלמד עם יוז'ף ב'בּוֹזאר', אם כן?"

"אני אלמד ב'אֶקוֹל ספֶּסיאל'," אמר אנדרש. "לא ב'בוזאר'."

גברת האס הצעירה התיישבה על הספה שמולם. "'אקול ספסיאל'? יוז'ף לא הזכיר אותו אף פעם."

"זה בית ספר מקצועי יותר מאשר ה'בוזאר'," אמר אנדרש. "ככה לפחות הבנתי. קיבלתי מלגה ללמוד שם מטעם 'איזְרָאֶליטָה היטקוֹזֶ'ג'. האמת היא שממש שיחק לי המזל."

"המזל?"

אנדרש הסביר: עורך כתב העת "עבר ועתיד", שבו עבד, הגיש את אחד מאיורי השער של אנדרש לתערוכה בפריז — תערוכה של עבודות מאת אמנים צעירים ממרכז אירופה. האיורים שלו נבחרו והוצגו בתערוכה; אחד הפרופסורים ב"אקול ספסיאל" ראה את התערוכה וביקש לברר מי הוא אנדרש. העורך אמר לו שאנדרש שואף להיות ארכיטקט, והוסיף שקשה לתלמידים יהודים להתקבל לבית הספר לארכיטקטורה בהונגריה: מכסת תלמידים נושנה שהגבילה בשנות העשרים את מספר התלמידים היהודים לשישה אחוזים עדיין היתה נוהג מקובל באוניברסיטאות בהונגריה. הפרופסור מ"אקול ספסיאל" כתב מכתבים וביקש מוועדת הקבלה במוסד לימודיו שיקבלו את אנדרש לשנת הלימודים הבאה. אגודת הקהילה היהודית של בודפשט, "איזְרָאֶליטָה היטקוֹזֶ'ג", תרמה את שכר הלימוד שלו ואת הוצאות המגורים והמחיה. לכל זה לא נדרשו אלא שבועות מעטים, ונדמה אז כאילו הכול יתפוגג בכל רגע. אלא שלא כך קרה, והנה הוא עומד לנסוע. הלימודים יתחילו בעוד שישה ימים.

"אה," אמרה גברת האס הצעירה. "באמת מזל! ועוד קיבלת מלגה!" אך עם מילותיה האחרונות היא השפילה את עיניה, ואנדרש חווה שוב תחושה שתקפה אותו בעבר, כשהיה תלמיד בבית הספר בדברצן: בושה פתאומית, כאילו זה עתה הפשיטו אותו מבגדיו. פעמים אחדות בילה את שעות אחר הצהריים בסופי־שבוע בבתיהם של ילדים שגרו בעיר, שאבותיהם היו עורכי דין או בנקאים, והם לא נאלצו להתאכסן אצל משפחות עניות — ילדים שישנו לבדם במיטתם בלילה, לבשו חולצות מגוהצות לבית הספר ואכלו ארוחת צהריים בביתם כל יום. כמה מן האמהות של הילדים האלה נהגו בו ברחמים, ואחרות בסלידה מנומסת. בנוכחותן הוא הרגיש אז עירום ומבויש. כעת אילץ את עצמו להישיר מבט אל אמו של יוז'ף כשאמר, "כן, מזל גדול."

"ואיפה תגור בפריז?"

הוא שיפשף את כפות ידיו הלחות בברכיו. "ברובע הלטיני, אני מתאר לעצמי."

"אבל איפה תגור מיד כשתגיע?"

"אני מתאר לעצמי שפשוט אשאל מישהו איפה סטודנטים נוהגים לשכור חדרים."

"שטויות," אמרה גברת האס הקשישה, וכיסתה את כף ידו בכף ידה שלה. "אתה תגור עם יוז'ף, זה מה שתעשה."

גברת האס הצעירה השתעלה פעם אחת והחליקה את שערה. "לא כדאי שנתחייב בשמו של יוז'ף," היא אמרה. "אולי לא יהיה לו מקום לאורח."

"אוי, אלזה, את סנובית איומה," אמרה גברת האס הקשישה. "מר לוי עושה ליוז'ף שירות חשוב. לא ייתכן שיוז'ף לא ימצא לו איזו ספה, לפחות לכמה ימים. נשלח לו מברק עוד היום."

"הנה הכריכים," אמרה הצעירה מבין השתיים, וללא ספק הוקל לה לנוכח הסחת הדעת.

המשרתת דחפה אל תוך החדר עגלת תה. נוסף על התה היה עליה מעמד עוגה עשוי זכוכית ועליו ערמת כריכים חיוורים עד כדי כך, שהיה נדמה שהם עשויים שלג. זוג מלקחי כסף דמויי מספריים הונחו לצד הכַּן, כמו רומזים כי כריכים כאלה לא נועדו למגע יד אדם. גברת האס הקשישה הרימה את המלקחיים וערמה כריכים על צלחתו של אנדרש, רבים מכפי שהיה מעז לקחת בעצמו. כשלקחה גברת האס הצעירה עצמה כריך בלי להסתייע בסכו"ם או במלקחיים, אזר אנדרש אומץ לנגוס מאחד מכריכיו. הכריך הכיל גבינת שמנת מתובלת מרוחה על לחם לבן רך, שהקרום הקשה הוסר ממנו. פרוסות דקות כנייר של פלפל צהוב היו הרמז היחיד לכך שהכריך הוכן בתוך גבולות הונגריה.

בעוד גברת האס הצעירה מוזגת לאנדרש תה, ניגשה הקשישה לשולחן הכתיבה, שלפה ממנו כרטיס לבן וביקשה מאנדרש שיכתוב עליו את שמו ואת פרטיה של הרכבת שייסע בה. היא אמרה שתשלח ליוז'ף מברק ותורה לו להמתין לאנדרש בתחנה בפריז. היא הושיטה לו עט זכוכית בעל ציפורן מוזהבת, שהיה עדין עד כדי כך שחשש לכתוב בו. הוא רכן מעל השולחן הנמוך וכתב את הפרטים באותיות דפוס, מבועת כולו שמא ישבור את הציפורן או יטפטף דיו על השטיח הפרסי. במקום זאת הכתים בדיו את אצבעותיו, עובדה שהבחין בה רק כאשר הביט מטה אל הכריך האחרון שעל צלחתו וראה שהלחם הוכתם בסגול. הוא תהה כמה זמן יעבור עד ששימוֹן, האיש העלום ששמו הוזכר קודם לכן, יופיע ובידו החבילה ליוז'ף. קול הלמות פטיש נשמע ממקום מרוחק בהמשך המסדרון; הוא קיווה שזהו צלילה של חתימת החבילה.

גברת האס הקשישה נראתה שבעת רצון מכך שאנדרש סיים את הכריכים שהוגשו לו. היא שלחה אליו חיוך ובו קורטוב של אבל. "אז זאת הפעם הראשונה שתהיה בפריז."

"כן," אמר אנדרש. "הפעם הראשונה שלי מחוץ להונגריה."

"אל תרשה לנכד שלי להעליב אותך," היא אמרה. "הוא בחור חמד, כשמכירים אותו."

"יוז'ף הוא ג'נטלמן אמיתי," אמרה גברת האס הצעירה, ופניה עטו סומק עד שורשי תלתליה הצמודים.

"אדיב מצדך לשלוח לו מברק," אמר אנדרש.

"בשמחה," אמרה גברת האס הקשישה. היא כתבה את כתובתו של יוז'ף על כרטיס אחר והושיטה אותו לאנדרש. רגע לאחר מכן נכנס לחדר ההסבה משרת במדים ובזרועותיו ארגז עץ עצום.

"תודה, שימון," אמרה גברת האס הצעירה. "אתה יכול להשאיר את הארגז שם."

האיש הניח את הארגז על השטיח והלך לדרכו. אנדרש הביט בשעון הזהב שעל אדן האח. "תודה על הכריכים," הוא אמר. "ועכשיו אני צריך ללכת."

"תישאר עוד רגע, אם תוכל," אמרה גברת האס הקשישה. "אני רוצה לבקש ממך לקחת עוד דבר אחד." היא חזרה אל שולחן הכתיבה ומשכה את המכתב החתום שמתחת למשקולת הנייר.

"סלח לי, מר לוי," אמרה הצעירה. היא קמה וחצתה את החדר עד שהגיעה אל חמותה, והניחה יד על זרועה. "כבר דיברנו על זה."

"אז אין טעם שאחזור על עצמי," אמרה גברת האס הקשישה, והנמיכה את קולה. "אנא הזיזי את ידך, אלזה."

גברת האס הצעירה נדה בראשה. "גֶ'רג' היה מסכים איתי. זה לא חכם."

"הבן שלי הוא איש טוב, אבל הוא לא תמיד יודע מה חכם ומה לא," אמרה הקשישה. היא שיחררה את זרועה בעדינות מאחיזתה של הצעירה ממנה, שבה אל הספה שבצבע סלמון והושיטה את המעטפה לאנדרש. על חזיתה נכתבו השם "ק' מורגנשטרן" וכתובת בפריז.

"זה מכתב לאדם שקרוב למשפחה," אמרה גברת האס הקשישה, עיניה נעוצות בעיניו של אנדרש. "אולי תחשוב שאני נוקטת זהירות יתרה, אבל ישנם עניינים שבכל הנוגע להם אני מסרבת לסמוך על דואר הונגריה. דברים יכולים ללכת לאיבוד, אתה יודע, או ליפול לידיים הלא־נכונות." מבטה היה מקובע בו בעת שדיברה, והיה נדמה שעיניה מבקשות ממנו שלא ישאל אותה מה כוונתה או אילו עניינים עדינים עד כדי כך שהם מחייבים זהירות שכזאת. "אם תסכים, אשמח אם לא תדבר על המכתב באוזני איש. בייחוד לא באוזני הנכד שלי. פשוט תקנה בול ותשלשל את המכתב אל תיבת הדואר הראשונה שתראה בפריז. תעשה לי בכך טובה גדולה."

אנדרש תחב את המכתב אל כיס החזה במעילו. "אין בעיה," הוא אמר.

גברת האס הצעירה עמדה קפואה לצד שולחן הכתיבה, לחייה בוהקות תחת שכבת הפודרה. כף ידה עדיין נחה על ערמת הספרים, כאילו תצליח לזמן את המכתב בחזרה מקצה החדר ולהשיבו לשם. אך אנדרש הבין שלא נותרה לה ברירה; גברת האס הקשישה ניצחה בוויכוח, והצעירה נאלצה כעת להוסיף לנהוג כאילו לא אירע דבר יוצא דופן. היא ריככה את הבעתה הנוקשה, החליקה את חצאיתה האפורה ושבה אל הספה שעליה ישב אנדרש.

"טוב," היא אמרה ושילבה את ידיה. "נראה שסיימנו את עניינינו כאן. אני מקווה שהבן שלי יוכל לעזור לך בפריז."

"אני בטוח שכן," אמר אנדרש. "זה הארגז שאתם רוצים שאקח?"

"אכן," אמרה גברת האס הצעירה והחוותה לעברו.

ארגז העץ היה גדול דיו להכיל זוג סלי פיקניק. כשאנדרש הרים אותו, הוא חש שבטנו מתכווצת בכאב. הוא עשה כמה צעדים כושלים לעבר הדלת.

"אלוהים אדירים," אמרה גברת האס הצעירה. "אתה חושב שתסתדר?"

אנדרש הצליח לשלוח לעברה הנהון אילם.

"אוי ואבוי. אסור לך להתאמץ ככה." היא לחצה על כפתור שעל הקיר, וכעבור רגע שב שימון והופיע. הוא לקח את הארגז מידי אנדרש וצעד אל דלת הכניסה של הבית. אנדרש צעד בעקבותיו, וגברת האס הקשישה ליוותה אותו אל שביל הגישה, שם המתינה המכונית האפורה הארוכה. מתברר שהשתיים התכוונו לשלוח אותו לביתו במכונית. המכונית היתה מתוצרת אנגלית, של חברת בנטלי. אנדרש הצטער שטיבור אינו רואה אותה.

גברת האס הקשישה הניחה את ידה על שרוולו. "תודה על הכול," היא אמרה.

"העונג כולו שלי," אמר אנדרש וקד קידת פרידה.

היא לחצה על זרועו ונכנסה אל תוך הבית; הדלת נסגרה חרש אחריה. כשיצאה המכונית לדרכה, אנדרש מצא את עצמו מסתובב כדי להביט אל הבית שוב. הוא סקר את החלונות במבטו, ולא ידע מה בדיוק הוא מקווה לגלות. לא נראו כל תנועה, שום רפרוף של וילון או פנים מציצים. הוא דמיין את גברת האס הצעירה שבה אל חדר ההסבה בתסכול אילם, את הקשישה מעמיקה אל נבכי הבניין שצבע חזיתו כחמאה, נכנסת לחדר שרהיטיו הכבדים כמו חונקים אותה, חדר שחלונותיו נשקפים אל נוף שאין בו נחמה. הוא שב והסתובב, הניח את זרועו על הארגז המיועד ליוז'ף, ואז אמר בקול, בפעם האחרונה, את כתובתו שברחוב הַרשפָה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הגשר הנסתר”