שתי מסות על אופנה, אמנות ויופי, סיפור קצר ושישה קצרצרים פואטיים: "הפילוסופיה של הלבוש", "לסטודנטים לאמנות", "הספינקס ללא סוד", "שש פואמות בפרוזה"
המסה "הפילוסופיה של הלבוש" ראתה אור לראשונה ב"ניו יורק טריביון" ב-19 באפריל 1885. הטקסט נותר עלום עד שהתגלה לחוקרים ב-2012 ונכלל בספר Wilde On Dress, פרי עטו של חוקר יצירתו של ויילד, ההיסטוריון ג'ון קוּפֶּר שנה לאחר מכן. במסתו מתייחס אוסקר ויילד לרפורמת הלבוש הוויקטוריאני בהקשר לאמנות. יצוין כי מסה זו נחשבת ליצירתו העיונית הראשונה של ויילד שלפניה כתב רק פרוזה. מסה זו הייתה חלק מהרצאות שערך ויילד באנגליה ובאירלנד בנושא לבוש בין השנים 1883 ל-1888. במסה זו מופיעה לראשונה בדפוס הגדרתו המפורסמת של אוסקר ויילד את האופנה: "אופנה היא בסך הכול צורה של כיעור בלתי נסבל עד כדי כך שאנו נאלצים להחליף אותו מדֵי שישה חודשים!"
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
42.00 ₪
מקט: 4-644-1171
הפילוסופיה של הלבוש
בשנים האחרונות חלה, הן באמריקה והן באנגליה, התפתחות ניכרת בטעם האמנותי. כבר אי אפשר להיכנס לביתם של מי מידידינו בלי להבחין שם מיד בשינוי עצום. יש התייחסות עמוקה יותר לצבע, התייחסות עמוקה יותר לעידון הצורני, כמו גם תחושה שהאמנות עשויה להטביע בדברים הפשוטים ביותר של משק הבית חותם כלשהו של חן וחסד. אבל קיים גם צד שלם של חיי אנוש, שנותר כמעט כולו כשהיה. וכוונתי היא כמובן ללבושם של גברים ונשים…
לא פעם האשימו אותי בייחוס חשיבות רבה מדי לבגד. תשובתי היא שהבגד כשלעצמו נטול כל חשיבות בעינַי. בעצם ככל שהבגד נראה שלם יותר על בובת התצוגה בחנותו של החייט, כך ראוי הוא פחות ללבישה. התלבושות היפהפיות באטֶליֵה של מ' וורת'[1] נראות לי כמו ספלים מקאפּוֹ דִי מוֹנטֶה שעשויים פיתולים וידיות אלמוגים ומכוסים פנתאון של אֵלים ואֵלות לבושים ברִגשה רמה ובתבליט רם עוד יותר. כלומר, דברים מסקרנים למראה, אולם לחלוטין לא שימושיים. החייטים הצרפתים סבורים כי נשים נוצרו בידי ההשגחה העליונה במיוחד עבורם, על מנת להציג לראווה את סחורתם היקרה והמתוחכמת. אני מאמין שבגד נוצר לשרת את האנושות. הם חושבים שיופי ניכר בקישוטי גדילים וסלסולים. לי אין עניין בגדילים ואיני יודע סלסולים מהם, אבל יש לי עניין עצום בפלאיו ובחינו של גוף האדם, ואני מאמין כי העיקרון המקודש והראשון במעלה של האמנות אומר שהיופי הוא תמיד אורגני ונובע מבפנים ולא מבחוץ, נובע משלמות קיומו שלו ולא מתוספים חיצוניים. וכי לפיכך יופיו של הלבוש תלוי לגמרי בנפלאות העוטה אותו, וכן בחופש ובתנועה שאיננו מעכב.
מכאן עולה שלא ייתכן בגד לאומי יפה מבלעדי יֶדע לאומי של פרופורציות גוף האדם. היוונים והרומאים שאבו את הידע הזה בטבעיות בגימנסיון ובפּלאייסטרה,[2] מן המחול באחו ומן המירוץ על גדת הנחל. אנחנו חייבים לרכוש אותו באמצעות השכלה אמנותית. הידע מהסוג שאליו אני מכַוון יהפוך די מהר לנחלת הכלל, אם כל ילד ילמד לצייר בגיל המוקדם שבו הוא לומד לכתוב…
אם הילד אכן יתעמק בדמות האנושית, הוא יִלמד גם שלל רב של חוקי לבוש. כך ילמד למשל שקו המותניים הוא עיקול יפהפה ומעודן, יפה יותר ככל שהוא מעודן יותר, ולא כפי שאוהבים החייטים לדמיין — זווית פתאומית ישרה שמופיעה לפתע באמצע האדם. הוא ילמד שוב שאין שום קשר בין גודל ליופי. אעז ואומר כי זוהי טענה שנראית לגמרי מובנת מאליה. כל האמיתות מובנות מאליהן להפליא ברגע שרואים אותן. רק שצריך קודם לראות אותן. הגודל אינו אלא מקריות קיומית, ולעולם אין הוא איכות של יופי. קתדרלה גדולה היא יפה, אבל יפים לא פחות גם הציפור שמעופפת סביב הצריח שלה, והפרפר שנוחת על עמודיה. כף רגל אינה בהכרח יפה משום שהיא קטנה. כפות הרגליים הקטנות ביותר בעולם שייכות לגברות סיניות, והן גם המכוערות ביותר.
מעניין שאנשים רבים כל כך מוכנים בהחלט להכיר בעובדה שבמבט אל חדר מגורים רגיל, קו אופקי קישוטִי עליון ותחתון מפחית מגובה החדר, והקווים האנכיים של עמודים או פאנלים מגדילים אותו; אך בה בעת אינם מבינים כי אותם חוקים חלים גם על הבגד. ואכן יש בלבוש המודרני שימוש תכוף מדי בקו האופקי, נדיר מדי בקו האנכי, ולא קיים כמעט שימוש בקו האלכסוני.
את קו המותניים, למשל, ממקמים דרך קבע נמוך מדי. מותן ארוך מדי פירושו חצאית קצרה, שהיא לעולם חסרת חן מאחר שהיא יוצרת אפקט של גפיים קצרים; ואילו קו מותניים גבוה מאפשר סדרה של קווים אנכיים בקפלי השמלה הגולשים מטה עד כפות הרגליים, ומעניק תחושה של גובה וחינניות. כך שרוולים תפוחים ורחבים, המדגישים את הקו האופקי שלרוחב הכתפיים, יאים ללבושם של אנשים גבוהים ודקים, מאחר שהם מפחיתים גובה עודף ומעניקים איזון; ולאנשים קטנים מוטב להימנע מלבישתם. קו אלכסוני שיוצרת גלימה הנופלת מן הכתף לאורך הגוף או נרכסת בלולאה בצדו, מתאים כמעט לכל מבנה גוף. זהו קו שהולם את כיוון התנועה ויוצר רושם של אצילוּת ושל חופש גם יחד. ישנם כמובן שימושים רבים אחרים לקווים אלה. ציינתי רק אחד או שניים על מנת להזכיר לאנשים עד כמה זהים חוקי הארכיטקטורה והלבוש, וכמה רבה השפעתם של קו ושל פרופורציות. ואכן, מבחנו של בגד טוב נמדד בצללית שלו — איך הוא ייראה למעשה בפיסול.
אבל מלבד הקווים ישנו גם הצבע. מי שמעצב חדר, ואינו מעוניין שהחדר יהווה לא כאוס ולא מוזיאון, צריך להיות בטוח בסכֵמת הצבעים שלו. וכך גם כשמדובר בבגד. יש לקבוע בבירור את הרמוניית הצבעים. עבור אדם קטן גוף, יש יתרונות רבים לפשטות של צבע יחיד. עבור אדם גבוה יותר אפשר להשתמש בשניים או שלושה צבעים. אינני מבקש להעמיד בסיס אריתמטי טהור לשאלה אסתטית, אבל ייתכן כי שלושה גוונים הם הגבול המרבי. בכל מקרה יש לזכור, כי כאשר מביטים באדם לבוש יפה, העין תימשך בהכרח אל יפי הקו והפרופורציות, והבגד צריך להיראות הרמוני מכף רגל עד ראש; וכי הופעה פתאומית של צבע מנוגד במידה חריפה — בקישוטי סרטים למיניהם, תסיט את העין מִסך ההרכב ההדור ותמקד אותה בפרט שולי כלשהו.
באשר לסוגי הצבעים ברצוני לקבוע אחת ולתמיד כי אין דבר כזה צבע אמנותי במיוחד. כל הצבעים הטובים שווים ביופיים; האמנות נגלית רק בשאלת השילוב ביניהם. אין לאף אחד סיבה להעדיף צבע אחד על האחר, כשם שלא יעדיף צליל פסנתר אחד על שכנו. אין גם צבעים עצובים. יש צבעים רעים כמו כחול־אלברט, סגול־מָגֶ'נטה וירוק־רעל, אבל כל צבע טוב מענג תמיד באותה מידה. צבעים שלישוניים ומשניים הם הבטוחים ביותר לשימוש כללי, כי אינם נשחקים בקלות ואף מעניקים תחושת רוגע ושקט. בגד, ולא משנה מה יאמר מ' וורת', לא אמור להידמות לשריקת הקיטור.
וכעת באשר לדוגמת הבד. זו איננה אמורה להיות מוגדרת מדי. למשבצות מודגשות מדי, למשל, יש חסרונות רבים. ראשית, הן מבליטות מאוד כל חוסר אחידות מזערי במבנה הגוף, למשל בין שתי הכתפיים; שנית, קשה מאוד לחבר את הדוגמה הזו במדויק בתפרים; ולבסוף — הן מסיטות את העין מן ההרמוניה שבגוף ומעניקות חשיבות חריגה לפרטים השוליים.
דוגמה גם לא אמורה להיות גדולה מדי. אני מציין זאת כי חיפשתי לאחרונה בלונדון אריג קטיפה או פּילוּסין אפור עם דוגמה מוטבעת, כזה שמתאים לתפירת גלימה. בכל חנות שנכנסתי אליה הראה לי המוכר דוגמאות ענקיות ביותר, גדולות מדי בשביל טפט מצוי, גדולות מדי בשביל וילון מצוי — כאלה שרק בניין ציבורי גדול עשוי למעשה להתהדר בהן לתועלתו. הפצרתי במוכר להראות לי דוגמה שתהיה בפרופורציה הגיונית יחסית לגופו של מי שגובהו אינו עולה על שלושה או ארבעה מטר. והוא השיב שאין ברשותו, לצערו הרב; שכבר אין אורגים דוגמאות קטנות יותר, כי עכשיו דווקא הגדולות באופנה. וכשהגה את המילה אופנה, הרי ציין מהו האויב המר ביותר של האמנות במאה שלנו, כמו גם בכל מאה אחרת. האופנה נסמכת על טיפשות. האמנות נסמכת על חוק. אופנה היא בת־חלוף. אמנות היא נצחית. כי מהי למעשה אופנה? אופנה היא בסך הכול צורה של כיעור בלתי נסבל עד כדי כך שאנו נאלצים להחליף אותו מדֵי שישה חודשים! ברור למדי כי אילו היו באופנה יופי והיגיון, לא היינו מחליפים דבר שמשלב בין שתי התכונות הנדירות האלה. בכל מקום שבו הלבוש אכן היה כזה, הוא נותר ללא שינוי כחוק ועיקרון למשך מאות רבות של שנים. ואם מישהו מחברַי המעשיים בארצות הברית יסרב להכיר בערכה של תמידיות חוקי האמנות, הריני מוכן לבסס את טיעוני על יסוד כלכלי לחלוטין. כמות הכסף המבוזבז מדֵי שנה על בגדים באמריקה היא כמעט אגדית. אין בי רצון כלשהו לייגע את קוראַי בסטטיסטיקה, אבל אילו נקבתי בסכום השנתי שמבזבזים רק על מצנפות נשים לבדן, מובטחני שמחצית האוכלוסייה היתה נמלאת בנקיפות מצפון, והמחצית האחרת בייאוש! אסתפק על כן בקביעה שמדובר בחריגה מכל פרופורציה של בגדי פאר מודרניים, ושאת הסיבה לכך יש לחפש לא בנפלאות פריט הלבוש הזה אלא בצורך לא בריא להחליף, שהאופנה כופה על חסידיה היפים ותועי הדרך.
שמעתי, ואני לצערי גם מאמין לזה, שאם מישהי השקיעה בפזיזות במה שנקרא 'מצנפת פריזאית עדכנית', וחבשה אותה משך שבועיים על חמתה וקנאתה של השכונה, חברתה היקרה תגיע אליה קרוב לוודאי ובדרך אגב תציין שסוג מסוים של מצנפות יָצא לגמרי מן האופנה. בעקבות זאת עליה להיכנס שוב להוצאות ולרכוש מיד מצנפת חדשה לטובת השדרה החמישית. אך אילו היו חוקי הלבוש מיוסדים על אמנות ולא על אופנה, לא היה כל צורך באבולוציה המתמדת הזאת מזוועה לזוועה. מה שיפה נראה תמיד חדש וגם מענג תמיד, וכמו הפרח אינו יכול כלל להפוך למיושן. אך האופנה אינה נזהרת ביחס לאינדיבידואליות של הסוגדים לה, לא אכפת לה כלל אם הם גבוהים או נמוכים, בהירים או כהים, הדורים או דלים. לכולם היא מורה להתלבש בדיוק באותה צורה, עד שיהיה ביכולתה להמציא איזו זדוניות חדשה. האמנות לעומתה מתירה — בעצם גוזרת אפילו — על כל אדם, חירות שלמה שנובעת מן הציות לחוק, שטובה לאנושות בהרבה מן הרודנות של שרוכים מהודקים בכוח ומן האנרכיה של צבעי אָנילין.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הפילוסופיה של הלבוש”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות