החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

האמת העירומה של האהבה

מאת:
הוצאה: | 2017-07 | 278 עמ'
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

הספר האמת העירומה של האהבה, המבוסס על חוויותיה של המחברת, מלכה פלדשטיין, בוחן מחדש את אמונות היסוד שגדלנו עליהן – על מין, אהבה, חיים ומוות – ומציע דרך להשיל שכבות של פחד, בושה ומבוכה ולחיות את האמת במלואה. את האמת העירומה.
איך מתחולל ריפוי? מהי מיניות אותנטית? כיצד אפשר לשחרר את האהבה, המיניות והזוגיות מהכבלים שבהם נלכדו, לפתוח ולהרחיב את האפשרות לאהוב, לרפא, להתרפא ולחוות שלמות פנימית?
לכל אחת מאתנו יש חלום על אהבה. לכל אחד יש תמונה חיה של גן עדן מפעמת בלבו. אנו חיים בכמיהה להגשים את החלום. לשם כך יש לעזוב את עוגן החרדה ולמסור את הכוח לאהבה, שתוביל את המסע.
בספר האמת העירומה של האהבה שוזרת מלכה פלדשטיין (פיזיותרפיסטית ומטפלת מינית הוליסטית) תובנות, טיפים ודרכים להתבוננות פנימית – למי שרוצה לעבור מסע של ריפוי עצמי, שינוי פנימי יסודי  וחיבור מחדש אל המיניות האותנטית.
הספר עוסק גם בתיאור תהליך פתיחת המונוגמיה וחולק עם הקורא תובנות ואת "כללי ההלכה" האישיים של מלכה ובן זוגה, המאפשרים לאהוב יותר מבן/בת זוג אחד ולהרחיב את יכולות האהבה, תוך כדי העצמת הזוגיות.
הספר הזה עשוי לעזור למי שרוצים לחיות חיים מלאים של אהבה, תשוקה, בריאות ויצירה – ולמצוא את הכוחות לממש את חלומותיהם.

מלכה פלדשטיין, ילידת 1965, היא מטפלת מינית-הוליסטית ופיזיותרפיסטית. היא מנחה סדנאות ומרצה בנושאי מניות וזוגיות כמרחב של התפתחות.היא בוגרת לימודי מין ומיניות באוניברסיטת ת"א (הפקולטה לרפואה), ומגוון קורסים פרטיים בנושאי תקשורת מקרבת, דמיון מודרך, וליווי רוחני. עבדה שנים רבות כפיזיותרפיסטית ומדריכה קלינית.
היא מתגוררת במנוף שבגליל עם בן זוגה, להם שלושה ילדים.
טור קבוע שלה, "ללמוד לאהוב", מתפרסם בעיתון משגבי אל'ה גוש ובאתר "טנטרה ישראל".
האמת העירומה של האהבה הוא ספרה הראשון.

מקט: 4-1367-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
קטע וידאו/אודיו נוסף
ביקורת על הספר

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


יולי 2007

"אמא, רותם רועדת," צעקה ניצן מהספסל האחורי של הטנדר של רמי, שתמיד עמוס בכלים ושיירי אדמה מעבודתו כמתכנן נוף. נסענו דרומה לבקר את סבא שאול, אבא של רמי, שהיה בבית החולים.

סובבתי ראשי לאחור ולא הייתי זקוקה ליותר משנייה אחת להבין: התקף אפילפטי מסוג גראנד מאל. הכשרתי ארוכת השנים כפיזיותרפיסטית ילדים לא השאירה צל של ספק, גם לא בשעת בהלה. שתי שניות של פאניקה. אין זמן ליותר מזה.

"בואי נתחלף," פקדתי על ניצן, ועברתי לאחור לטפל ברותם, בתי הבכורה.

רותם, אז נערה בת שש-עשרה, ועד לאותו הרגע בריאה כשור, התקשחה, הכחילה, ואיבדה נשימה. חלל המכונית הפך תוך שנייה לחמ"ל. העברתי אותה למצב של חצי שכיבה-חצי ישיבה והתחלתי לבצע את רצף הפעולות שזכרתי מקורס בעזרה ראשונה שעשיתי שמונה-עשרה שנים קודם לכן, כשהייתי סטודנטית לפיזיותרפיה.

"רמי! רותם הולכת," שאגתי בבעתה לבן זוגי ואבי ילדינו שישב מאחורי ההגה. בדקתי דופק. שקט. בדקתי נשימה. דממה. ללא היסוס התחלתי בהנשמה מפה לפה. ביצעתי שני מחזורים של הנשמה וגופה קפץ, פיה בולע נשימה גדולה, כאילו בחרה לומר – אני רוצה לחיות, והצבע הכחול התפזר כענן והשאיר אחריו חיוורון ואת חוסר ההכרה למשך רבע שעה נוספת.

אלה היו הרגעים המבהילים ביותר שחוויתי בחיי. פחד מוות בהתגלמותו. הייתי בטוחה שרותם מתה או עומדת למות. כעבור חודשיים, כשהפחד הגדול שכך מעט, הבנתי באחת משיחותיי עם הרופא המטפל, שכל מה שראיתי: הפרכוסים, החיוורון, הירידה בדופק, גם במהירות וגם בעוצמה וההכחלה, הם סימנים שמופיעים בהתקפים גדולים של אפילפסיה. אולי רותם באמת איבדה דופק, ואולי הייתה זו הבהלה שלי מן המוות שלא אפשרה לאוזניי לשמוע את עדינות הדופק שנחלש.

באותם רגעים של זמן אחר, מנותק מעבר או עתיד, הפכו בני משפחתי לסמלים חיים לחלקים השונים של התודעה האנושית.

ניצן, בתנו האמצעית, שהייתה בת שתים-עשרה, ייצגה את התושייה, בלי להתבלבל, אמרה בפשטות וישירות, לא בלי מתח: "תתקשרו למשטרה, הם יסבירו לכם איך להגיע לבית החולים הקרוב."

נווה הצעיר, שהיה בן שבע, כיווץ עצמו לפינה, התבונן ללא ניע בנעשה, כמבקש לא להפריע לפעולות הנחוצות. הוא ייצג את הקולות שעלינו להשתיק בזמן הישרדות.

רמי, ייצג את הבהירות הצלולה. בשקט מרוכז, ממוקד ומתוח אך בטוח המשיך לנהוג, לא מאבד לרגע את העשתונות, עד שחברה אלינו ניידת אמבולנס ששלחה המשטרה.

רותם התנדבה ללא ידיעתה, לטלטל את כל עולמי, להניח לפתחי את הפחד הגדול מכולם, פחד המוות, על מנת שנשמתי תתעורר לחיים ותסכים לחיות עם המוות כמורה לחיים, תסכים לחיות את החיים במלואם, בהתמסרות הולכת וגדלה.

ואני?

אני גילמתי בגופי בנפשי ובנשמתי את קיצור תולדות האנושות.

עברתי במהלך מהיר מחיים של בת אנוש המונעת מתבניות חשיבה סותרות, המתווכחות ביניהן תדיר, בין הקולות האינטואיטיביים שפיעמו בי מגיל ההתבגרות, לבין קולות ה'צריך' למיניהם, מה שהוביל להחלטה לפקוח עיניים. לפרוש מן האוטוסטראדה של המוסכמות החברתיות, של תפיסת החיים והמוות, הבריאות והחולי, מה ראוי ומה לא ראוי, מה צריך ומה לא צריך, מה מקובל ומה מוקצה. ולבחור בכביש הכפרי. זה הנוסע בדרכים ירוקות.

עד אותו הרגע חיו בתוכי שתי ישויות: האחת תוצר של תרבות, השנייה ישות עם תובנות פנימיות אחרות בתכלית, אך מושתקות היטב, מוסוות לעתים אף מעיניי שלי.

התקשרנו למשטרה ששלחה תוך שתי דקות ניידת טיפול נמרץ. הגענו לבית חולים לניאדו בנתניה. רותם הייתה בהכרה מעורפלת, עם מסכת חמצן על הפנים. ישבתי לידה דרוכה וערנית כנמרה, אך מקפידה לשדר שלווה פנימית כך שבתי תתעורר לתוך מְכָל מקבל. לתוך אווירה שבה היא יכולה להתעורר ברוגע, בלי להכניס לתודעה שלה פחדים עודפים, כך שתוכל לאסוף את עוצמתה מחדש בלי הפרעות.

הכרתה חזרה בהדרגה, אך היא לא זכרה כלום ולא הבינה איך הגענו לבית החולים. סיפרנו לה מה קרה.

מהרגע שרותם התעוררה, השתרשה בתוכי החלטה שנפשי לא הייתה מודעת לה בתחילה: אני מסרבת סירוב עמוק ללכת שולל אחר פאניקה ומקשיבה לקולות התובעים נחרצות, בפעם הראשונה בחיי, להתבטא בקול. קולות האינטואיציה. התבניות הישנות עדיין נלחמות על עצם קיומן, הפחדים מנסים לנהל אותי ואני, במאבק הישרדות עיקש של הנשמה, מגרשת אותם לקרן זווית, שלא יתפסו את כל שדה הראייה שלי.

"אנו רוצים לאשפז את בתך לבדיקות," אמרה הרופאה.

פניתי לרותם והעברתי לה את השרביט.

"מה את רוצה? את זו שיודעת מה נכון לך. אנחנו נקשיב לך."

"אני רוצה ללכת הביתה. את הבדיקות נעשה קרוב לבית."

היה זה בעיצומו של החופש הגדול. חזרנו הביתה. חלף שבוע. החשש לרותם עדיין קינן בתוכי.

זכור לי רגע אינטימי בינינו: שתינו שוכבות על הספה בסלון, מחובקות, אני מאחוריה, מצמידה את לבי אל חזה. כך הייתי מרפאה את ילדיי כאשר היו קטנים. נושמת יחד איתם ומעבירה אנרגיה של אהבה מלבי אל גופם. הרגע הזה עם רותם נחווה כמו רצון ללדת אותה מחדש. להוציאה שוב מתוך רחמי, בריאה. מדיטציה של אם ובת הבוראות מחדש בריאות. בתי מתמסרת כולה לקבל אהבה. אני מתמסרת כולי לנתינה. לרגעים הכול מתערבב, הנתינה והקבלה הופכות לאחת.

למחרת הר געש.

כאב חד פילח את בטני התחתונה בצדה השמאלי. הכאב הלך והתגבר.

נסעתי בבהילות לרופאת המשפחה שלי שהפנתה אותי מיידית לבית החולים. בדיקה ראשונית העלתה ממצא של דלקת חמורה בכל חלל הרחם. "קודם כל אנחנו חייבים להוציא את ההתקן התוך-רחמי שלך. כרגע הכול מודלק ואי אפשר לראות כלום. את צריכה להתאשפז לטיפול מיידי," נאמר לי, " לקבל אנטיביוטיקה דרך הווריד."

"אני לא נשארת," אמרתי, "בתי בבית, שבוע לאחר התקף אפילפטי והיא זקוקה לי. תנו לי אנטיביוטיקה דרך הפה ואסע הביתה." חשתי אנרגיה תקועה בבית החולים. משהו עמום, כהה, כאילו שהפחד עצמו הוא שמסיע מיטות עם חולים מבוהלים בין המסדרונות. משפטים של: 'אתה חייב', 'את צריכה', 'מצב חירום'. מילים של חדר מלחמה, ואף מילת רוגע או אהבה. התנהלות שנובעת מפחד, מאימת מחלה ולא מאהבה וריפוי.

הם התעקשו לאשפז. אני התעקשתי ללכת. הם לא יכולים לחייב אותי לעשות משהו נגד רצוני. אני אדם בוגר, שפוי ואחראית על מעשיי.

כשראו שלא יצליחו לשכנע אותי, נתנו לי אנטיביוטיקה והחתימו אותי על שחרור.

חלף שבוע. הכאב מתעמעם, אבל קול בתוכי אומר לי שמשהו מאוד לא תקין בתוך הבטן שלי. אני מתחילה לשלשל קלות.

החלטתי להיבדק אצל גינקולוג בקופת החולים. הוא התבונן במסך האולטרה-סאונד ונחרד: "אני לא מבין איך שחררו אותך. יש לך ציסטה ענקית על השחלה. את צריכה להתאשפז מיד להמשך בדיקות וטיפול. אני לוקח ממך דם לבדיקות ואתקשר אליך מחר לבית החולים לעדכן בתוצאות."

החלטתי שהפעם אבחר בית חולים אחר עם אנרגיה נקייה ורגועה יותר. מקום שבו ארגיש שמקשיבים לי. רמי קיבל ותמך בבחירה שלי, אם כי ראיתי את החשש בשפת הגוף שלו.

שוב בודקים, גם הם רואים את הציסטה, התאשפזתי. הווריד שלי נוקב לטובת כמות היסטרית של אנטיביוטיקה שמטפטפת לתוך דמי. אש ומים התאחדו כדי ליצור דלקת, ואני אפשרתי להשתיק את קולה בתרופות. אבל לא באמת, לא עד הסוף. משהו בפנים כבר התחיל להבין שיש כאן סיפור עמוק שעליי להקשיב לו.

השלשול התגבר ואיתו הגיעו חוסר תיאבון וחולשה שהלכה והשתלטה על גופי במהירות. ובו זמנית משהו בתוכי החזיק ידיעה לא מודעת, תדר חזק של ריפוי, אותו תדר שהחזקתי באופן נחרץ בכל פעם שאחד מילדיי חלה בינקותו. ידיעה פנימית של נמרה.

אבל כן, גם הפחד חלחל לתוך הווריד. פגש את הפחד המוכר לי מבית ילדותי. פחד בסיסי, מכל דבר כמעט, מולד, מוטמע בתוך התאים. פחד שמשהו רע יקרה. תיזהרי, הייתה מילה שגורה בפיה של אמי. לא באיום. בדאגה. תיזהרי כשאת הולכת לבד, תיזהרי בטיול, תיזהרי מגברים, תיזהרי מהחיים.. כל 'תיזהרי' כזה נחרט בכל תא בגופי והתווכח עם כוח החיים שרצה לשעוט קדימה. לחוש, לנשום, לחוות, לאהוב.

למחרת טלפון. הרופא מקופת החולים. הוא הבטיח לעדכן. קולו מתוח ומביע דאגה. "בדיקות הדם שלך לא טובות. יש סימנים גבוהים של סרטן השחלה. אני שולח לך בפקס לבית החולים את התוצאות, תני לרופאים, הם כבר ידעו מה לעשות עם זה."

לא יכולה לומר שהופתעתי. באותו הרגע התנתקתי אפילו מהפחד, דחקתי אותו הצידה כדי לאפשר לעצמי לפעול.

"הסימנים האלה לא ספציפיים," אמר הרופא, "ואנחנו לא יכולים לקחת דגימה מהציסטה משום שיש חשש לפזר את תוכנה בחלל הבטן. סימני סרטן יכולים להופיע גם במצב של דלקת קשה, לכן אנו רוצים להמשיך עם האנטיביוטיקה ולעקוב."

חזרתי למיטה. מנסה לחבר את עצמי לשקט פנימי. הבנתי שפאניקה תבריח כל אפשרות לריפוי. לראשונה בחיי אפשרתי לעצמי להתמסר למצב מדיטטיבי, באופן אינטואיטיבי. ללא ידע קודם במדיטציה. אני ואלוהים ומוזיקה ממכשיר נייד עם אזניות. מוזיקה תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מעולמי. וספר. שבוע קודם התגלגל לידיי הספר "אהבה רפואה וניסים" של ד"ר ברני סיגל.

הקריאה בספר נתנה לי תקווה, כאילו המחבר מחזיק יחד איתי ידיעה שיש ריפוי אחר. שאהבה מרפאה. הספר השקיט את זרם המחשבות המבוהלות והרחיק ממני את העולם התזזיתי של בית החולים.

שלוש פעמים ביום מדידת לחץ דם, עוד כמה פעמים האבסת אנטיביוטיקה לשקית האינפוזיה, ביקור רופאים בבוקר, החלפת משמרת פעמיים ביום. העבירו אותי מיד ליד. ואני – החלטתי לחיות בתודעה כפולה. אני פה ולא פה. חציי מאושפזת במחלקת נשים בבית חולים בצפון הארץ, וחציי האחר מתחיל לגבש דרך אחרת להבריא. הקשבתי רק בחצי אוזן להשערות הרופאים, שלא יחלחלו לתודעתי עם כל ההגדרות שלהם. לא רציתי להיכנס לשום משבצת, לא הייתי מוכנה להגדיר את עצמי באבחנה שממנה אין דלת יציאה.

הבנתי שאני צריכה לשים גבול מאוד ברור בין מה שאני מאפשרת לו להיכנס אלי לבין מה שאני הודפת החוצה. גם אם זה במחיר של להיות 'לא נחמדה'. לדחות הצעות שלא נראות לי נכונות. בנימוס, אבל בנחישות. היום, בהתבוננות לאחור, אני יכולה לראות שאף אחד לא ניסה לשכנע אותי לעשות משהו נגד רצוני. אולי בגלל ששידרתי נחישות ואחריות אישית.

כעבור יומיים הגיעה אחותי לביקור. בעיניה היה מבט מבוהל מהול בעצב ורצון עמוק לעזור. בתקופה זו של חיי גילמה אחותי את ההפך ממני כמעט בכל דבר. אבל דבר אחד היה ברור –בעת צרה אנחנו לעזר אחת לשנייה, לא משנה מה דעותינו. אחוות אחיות.

"אני רוצה שתקשיבי לי עכשיו, אבל אל תגידי כלום עד שאסיים לדבר. רק תקשיבי בלי התנגדויות, בבקשה," אמרה אחותי, שכבר אז עסקה בקריסטלים וברפלקסולוגיה.

השכלתנות של הפיזיותרפיסטית שבי, זאת שמצופה לעבוד רק על פי התערבות מבוססת ראיות. גישה שמבססת את דרכי הטיפול על הוכחות מחקריות בלבד, עמדה כעת בפרפורי גסיסה אחרונים. "בסדר," אמרתי, "אני מקשיבה." ברגעים של טלטלה תהומית, האדם מסכים לעתים לזנוח כל ידע קודם, כל עמדה, כל דעה, ולנסות גם רפואת וודו.

"דיברתי עם המתקשרת שלי. אני מקווה שזה בסדר מצדך, שלא שאלתי אותך. היא אמרה שהמצב שלך לא טוב אבל היא לא יכולה לעזור לך. יש מתקשרת אחרת שיכולה לעזור לך. היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה והתקשרתי. גם היא אומרת שהמצב שלך לא טוב, אבל הוא הפיך. היא אמרה שאם את רוצה להחלים את צריכה לבחור בחיים. ואם את רוצה עזרה את צריכה להתקשר אליה בעצמך. היא אמרה שהיא יכולה לעזור רק למי שפונה בעצמו."

מתַקשרת, הרהרתי ביני לביני. כל חיי בזתי לאותם רוחניים שמתיימרים לומר את דבר האלוהים. הפיזיותרפיסטית שבי, לא נתנה עד אז דריכת רגל לעולם שאינו נתפס על ידי חמשת החושים ושאינו ניתן להוכחה. בסתר, ביני לביני, היה לי תמיד דיבור עם בורא עולם אלא שהחלק השכלתני שבי הסתיר והשתיק בעקביות את החלק הרוחני שלי.

ברגעים אלה של פחד קיומי כל החומות החלו להתבקע ומשהו נפתח לשמוע.

התקשרתי למתקשרת. שוחחנו מעל שעה, כשאני בחלוק בית החולים, במסדרון צדדי שקט.

"המצב שלך לא טוב, יקרה. אבל הוא הפיך. את לא מסכימה לייעוד שלך ולכן הגוף שלך נלחם בך." אמרה בקול יציב ומלא ביטחון עצמי.

"מה את רואה בייעוד שלי?" שאלתי, חציי בפקפוק וחציי ברצון להאמין.

"הייעוד שלך הוא להיות מורה רוחנית. אבל את מסרבת. אם תסכימי, תוכלי להבריא את עצמך, וגם הבת שלך תבריא. את לא צריכה לדאוג לה. תדאגי למסע שלך, והיא תבריא מעצמה. היא מעירה אותך."

"אני לא יודעת מה הכוונה להיות מורה רוחנית," אמרתי. "במה זה כרוך?" לא היה לי מושג איך לעכל את זה. "אני אצטרך עזרה, משום שאין לי מושג מה זה באמת אומר. אבל אני מסכימה."

"אני אשלח לך היום אנרגיה חזקה של ריפוי מאטלנטיס1. זה לא ירפא אותך אלא יאפשר לך ארכה, כמו הארכת זמן. ומחר תתקשרי אלי שוב." מה זה לעזאזל אטלנטיס? המילה הייתה מוכרת לי, מזכירה משהו נשכח, אבל לא ידעתי מה זה אומר.

הלכתי למיטה, מובילה אחריי את עמוד האינפוזיה, עם החומר המרוכז שהוחדר לי לווריד. נשכבת מותשת, בעקבות השלשולים שהלכו והתגברו למרות ובו זמנית באורח מוזר, עלתה מתוכי נחישות פנימית דקיקה שאצא מהסיפור הזה בטוב.

למזלי הרב ובאורח פלא, היקום נענה לבקשתי וקיבלתי חדר לבד. נכנסתי שוב למצב מדיטטיבי ופתחתי בדמיוני את האנרגיה שלי כדי לקבל את אנרגיית הריפוי שהמתקשרת הבטיחה לשלוח.

כעבור כחצי שעה קפץ גופי בטלטלה שבאה מבפנים. ממש קפיצה. קצת דומה לשוק חשמלי, אבל אחר. תחושה שמעולם לא חוויתי. ואז שקט. הגוף צלל לתוך שקט ושלווה. בטח זה כמו השקט שאחרי רעידת אדמה, חשבתי.

יש הפוחדים מהשקט של המוות, אולם אז, באותם רגעים, הרגשתי שמה שאנשים מפרשים כשקט של מוות, יכול להיות לפעמים השקט של אלוהים. שקט של הבריאה. למרות התשישות, הייתי מאוד שלווה ונרדמתי.

שוב הגיע הבוקר, ואני בין העולמות. בין שמים וארץ. בין עולם ההוכחות לעולם הבלתי נראה. התיאבון הנעלם הכניס בי חרדה.

שבת בצהריים ביקור רופא. בחור צעיר, סטודנט. "נראה לי שחלק מאיבוד התיאבון שלי נובע מחרדה," אמרתי. הוא רשם בתיק. כעבור כשעה הופיעה דיאטנית חביבה עם צלחת פירות. "הרופא אמר שאין לך תיאבון. הבאתי לך פירות, אולי זה יעורר בך תיאבון."

"אין לי תיאבון ואני פוחדת. אני רוצה לדבר עם פסיכולוגית," אמרתי. מה הם עיוורים? סותמים לנפש שלי את הפה עם בננה?

"אין לנו פסיכולוגית בשבת. היא תגיע ביום שלישי."

הבנתי. נפש, בבקשה תמתיני עם החרדה שלך, זה לא הזמן המתאים. חרדות זה רק ביום שלישי. בשבת זה בננה. או קציצה על פירה שעשוי מאבקה. תבחרי. בבוקר תוכלי לסתום לחרדה את הפה עם ביצה קשה. בבקשה אל תעשי קולות שאין עכשיו כלים להתמודד איתם.

למחרת התקשרתי שוב אל המתקשרת.

"היום אשלח לך שוב אנרגיית ריפוי מאטלנטיס, ומפה תמשיכי בעצמך. שבי בשקט וכתבי את סיפור חייך מהרגע שאת זוכרת את עצמך ועד היום. בררי עם עצמך את המקומות שבהם התעלמת מסימנים ומרמזים שנשלחו אלייך "מלמעלה"; המצבים שבהם עשית בחירות שגויות; אנשים שעלייך לסלוח להם; ובעיקר – עניינים שעלייך לסלוח לעצמך. בתום הכתיבה, קרעי את הדפים, שרפי אותם ועשי טקס ריפוי. קברי אותם באדמה, וכאן יתחיל מסע הריפוי האמתי ומימוש הייעוד שלך. אם תשאירי את האנרגיה שלך פתוחה, תקבלי כל הזמן הדרכה."

הייתי מאושפזת כבר שבוע. הגוף שלי איבד מהר ממשקלו עקב השילוב של שלשולים ואיבוד תיאבון, ואני, שגם ככה רזה מטבעי, איבדתי במהירות את כוחות החיים. בד בבד חשתי שיד אחת שלי מושטת אל הריפוי ומשהו בתוכי יודע שמעבר לשיעור שעליי ללמוד, מישהו פותח לי דלת לעולם מקביל ואני צריכה לבחור האם להיכנס בה או לא. כמו בספרי האגדות.

למחרת החליטו הרופאים לערוך שוב בדיקות. התוצאות החמירו. הציסטה לא קטנה ורמת סימני הסרטן בדם עלתה עוד יותר.

"צאי הביתה למנוחה של שבוע, הירגעי, ובואי בעוד שבוע לביקורת, נחשוב יחד מה עושים," אמרו.

חתמתי על טופס שחרור כשבלבי החלטה – אני לא רוצה לחזור. אני הולכת להבריא את עצמי בעצמי. אני המחליטה מעכשיו. אני היודעת. אלמד להקשיב היטב לקולות של ההדרכה.

נסענו הביתה.

ילדיי קיבלו אותי במבט דואג. לאחר שישבתי איתם, התחבקנו, שתיתי כוס תה ונרגעתי קצת, ביקשתי שקט.

משכתי עצמי אט-אט במדרגות לחדר השינה שלנו. פשטתי את כל בגדיי ופניתי לשמים לבקשת ריפוי. אל בורא עולם באים בלי עטיפות, חשבתי. שלושה חודשים לפני כן נפגשתי עם גיסתי, שהיא גם חברה קרובה. היא למדה אז אצל מתקשרת דמיון מודרך. מתוך סקרנות התנדבתי לאפשר לה לתרגל עלי. בסריקה דמיונית של גופי, ראיתי אז שהשחלה השמאלית שלי איננה כמו הימנית. שמשהו שם עכור. הפרט הזה נשכח מזיכרוני לחלוטין, גיסתי הזכירה לי זאת מאוחר יותר. מה שנשאר מן המפגש הייתה ידיעה פנימית שיש סביבנו כל הזמן ישויות שאינן בגוף, ישויות ריפוי, והן כאן בשבילנו ועלינו רק לפנות לקבל עזרתם ממקום של אמון ואהבה.

נשכבתי עירומה במיטה. חום יולי נתן חסותו על גופי העירום, כדי שלא יהיה לי קר. רציתי להיות עירומה בפני הבריאה, בפני עצמי, בפני החיים. מוכנה לכל אמת שתקדם את פניי. רמי עלה כעבור דקה, רכן אלי בעיניים כמעט דומעות וביקש: "את חזקה מלכה. תבחרי בחיים. בבקשה ממך. תבחרי בחיים."

"תן לי זמן לבד," ביקשתי, "אני צריכה להיות עם עצמי."

הרפיתי עוד ועוד עם כל נשימה והצהרתי בקול חרישי: "אני בוחרת בחיים. אני מסכימה לייעוד שלי. אני מבקשת מכן, ישויות ריפוי של אור, לעזור לי, לרפא אותי ולהדריך אותי." חשתי התרגשות גדולה בכל הגוף באמרי את המילים האלה. לראשונה בחיי אני מעזה לתת ביטוי אמתי לקול שעולה מבפנים, לתקשורת ישירה עם תבונה אלוהית. ידעתי שאני לא יכולה להבין את הכוחות האלה ואת המבנה שלהם, אבל ידעתי שאני חייבת לתת אמון מלא בקיומם ובטוב שבמהותם.

דקות ארוכות שכבתי כך עד שראיתי חיזיון. בהלה תהומית וקיומית הציפה אותי. דמות גברית כרסתנית, מתקרחת, עיניים חומות כהות, עטופה בגלימה בצבע בורדו. המחשבה הראשונה שעלתה היא מלאך המוות. זהו, באו לקחת אותי. הייתי שבר כלי.

"את מבקשת עזרה אבל עוד לא בחרת בחיים," אמרה לי הדמות, "את צריכה לבחור בחירה מלאה כדי לקבל עזרה." חשתי הקלה. טוב, אז זה לא מלאך המוות.

"אני בוחרת בחירה מלאה בחיים," עניתי חרישית. רגש נוסף עלה מתוכי, מבוכה, קול פנימי מתבייש ומסתתר. אם רמי ישמע שאני מדברת לעצמי, ודאי יחשוב שהשתגעתי.

שוב הרפיתי. הדמות נעלמה.

דקות אחדות עוברות ואני חשה שוב טלטלה בכל הגוף. כמו שהרגשתי כשהייתי בבית החולים, לאחר שהמתקשרת שלחה לי ריפוי. זה אמתי. אני לא הוזה. עוזרים לי מלמעלה.

הטלטלה הגופנית הנעימה הייתה עבורי הוכחה. התחושה היא כמו בועה מסתורית שזזה בתוכי. דומה לתנועת העובר ברחם, אבל במרכז הגוף, ובעיקר בלב. כאילו שישויות הריפוי אומרות לי: אנחנו מבינים שאת זקוקה להוכחה. זה העולם שממנו באת. הנה. זאת ההוכחה. כאילו נתנו בי אות שאומר בכל פעם שתרגישי את הטלטלה הזאת, תדעי שאנחנו פה אתך.

"מלכה, אני רוצה לבוא לבקר אותך," אמרה לי גיסתי יומיים לאחר שיצאתי מבית החולים. בכוחות דלים הלכתי איתה אל הצוק שליד ביתי. משטח ישר מול נוף הררי יפהפה, שפניו אל הים. גיסתי דיברה, מדובבת אותי, ואני מוצאת עצמי בוהה בחיזיון. "מה את רואה?" שאלה אותי ברגע שהבחינה שאני מרחפת באיזה מקום אחר.

"דמות זקנה, דומה לי בתווי פניה, תלתליה רכים, ארוכים ולבנים. היא לבושה גלבייה ויושבת תחת עץ אלה רחב נוף. מולה קעריות של שיקויים העשויים מעשבי מרפא. אנשים באים אליה להירפא. דבורה הנביאה ." המילים 'דבורה הנביאה' כאילו הושמו בפי. לא הבנתי מדוע אמרתי את שמה. לא ידעתי דבר על דמותה מעבר לעובדה שהייתה נביאה וסיפורה מופיע איפשהו בתנ"ך. חשתי אפופה באיזה ממד מסתורי.

חזרנו הביתה, נפרדתי מגיסתי ופניתי לחפש מה כתוב על דבורה הנביאה. מי הייתה, מה עשתה, מה אפיין אותה.

נביאה ושופטת שישבה תחת התומר. ימי השופטים בארץ, ימים קשים לעם. יבין מלך חצור לוחץ את ישראל באמצעות סיסרא שר צבאו. דבורה מביאה את דבר האלוהים: הגיע העת לקום ולעשות מעשה. היא קוראת לברק בן אבינועם ומנחה אותו לקחת צבא של עשרת אלפים איש בני השבטים זבולון ונפתלי ולהוליך את צבא סיסרא אל הקישון. דבורה מעבירה את הבטחת אלוהים לניצחון אך ברק חושש. מציב תנאי: אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי; וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי, לֹא אֵלֵךְ (שופטים ד' 8). דבורה משיבה: וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ–כִּי בְיַד-אִשָּׁה, יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא. אני מוכנה ללכת איתך, אומרת לו דבורה. אבל דע שהליכתי איתך תוריד מתפארתך משום שכולם יזכרו שלא העזת להנהיג לבדך. זאת ועוד – אני מודיעה לך מראש שאת סיסרא לא אתה תהרוג אלא אישה. ברק מסכים.

לאחר הניצחון מתגלה דבורה כמשוררת, כותבת את שירת דבורה המהללת את ה', את הלוחמים, מוכיחה את השבטים שסירבו לצאת לקרב ומציינת לשבח את יעל אשת חבר הקיני אשר פיתתה את סיסרא והרגו.

'אז מה? באת ללוות אותי כברת דרך?' שאלתי, לא ברור אם את עצמי או את דבורה. משהו בתוכי התחיל להתמסר אט-אט לידיעה, לאמונה פנימית שמעבר לכל דת.

למדי אותי דבורה מהאומץ שהיה לך, מעוצמת המנהיגה שלך, מהביטחון העצמי לעשות צעד יוצא דופן, לנווט תהליכי שינוי. דבורה אשת לפידות, העירי את הלפיד שבי.

הייתי נרגשת מאוד. לבי ננגע, כאילו מלאך ריחף עם כנפיו על פניי והסיט וילון של עיוורון מעל עיניי.

קשה להשיל את המחשבה הקונבנציונלית שספוגה היטב בתודעה, כמו להשיל ריח נפטלין הדבק בבגדים אשר תלויים זמן רב בארונות סגורים. פניתי לרופא מומחה נוסף לקבל עוד חוות דעת.

"יש לך ציסטה גדולה, בגודל ביצה, אבל אני לא יכול לדעת בדיוק את מיקומה. אולטרה-סאונד היא בדיקה לא מדויקת. אני מציע לעשות לך לפרוסקופיה בהקדם. במידה והציסטה על השחלה, אוציא את שתיהן – את הציסטה והשחלה גם יחד. במידה ולא – נצטרך לחשוב יחד מה עושים." הסכמתי.

כעבור שלושה ימים נקבע לי תור לבדיקת לפרוסקופיה, שאולי תהפוך להליך כירורגי.

"וואו, את כל כך רזה," אמר לי הרופא כשבא לקבל את פניי לפני הניתוח.

תודה. כאילו שאני לא יודעת. איפה הרגישות שלך, לעזאזל? לא יכולת למצוא מילים יותר אוהבות? יותר מעודדות? לא מלמדים בבית הספר לרפואה מה זה מילים מרפאות? רק מכשירים, בדיקות ותרופות?

הובלתי לחדר הניתוח. הפעם בבחירתי המלאה. ביקשתי לדבר עם המרדים. הסתכלתי עמוק לתוך עיניו. "אני מבקשת ממך לשים לי הכי מעט חומר הרדמה שאתה יכול, ולהרדים אותי באהבה. אני רוצה לחזור לכאן עם כל האנרגיה שלי ובשלווה." הוא היה נחמד דווקא. קשוב ופתוח.

בדמיוני עטפתי את ידיו באור, נשמתי עמוק ועטפתי את כל גופי באור מגן. צללתי לתרדמה.

"מצטער," אמר הרופא כשהתעוררתי, "הציסטה לא על השחלה. היא בחלל שמאחורי הרחם ויש נגישות לשם רק בפתיחת בטן מלאה." הידיעה הזאת הייתה אמורה לאכזב אותי, אבל לא כך הרגשתי. נשארתי עם כיס התרעלה בתוכי והבנתי שאת הריפוי שלי אני צריכה לעשות בעצמי. נותנים לי מלמעלה את כל ההזדמנויות, שרק אקח.

חזרתי הביתה. שוב נשכבתי עירומה במיטה. שוב פניתי לישויות ריפוי. מעניין אם הדמות תופיע שוב, הרהרתי ביני לביני. אבל היא לא הופיעה. במקום זאת חשתי בקיומה של אנרגיה מיוחדת באוויר שסביבי. ושוב טלטלה עדינה בגוף. הקלה. הם פה לידי, ישויות הריפוי. תודה לכן, אמרתי להן בקול חרישי.

עכשיו אני צריכה לעשות לעצמי תכנית ריפוי, חשבתי.

שלוש פעמים ביום קריאה לריפוי ואז דמיון מודרך ובמקביל להתחיל לכתוב. ולאכול. אסור לי להזניח את הגוף. ולנוע, קצת ללכת. אבל מה לעזאזל אעשה עם חוסר התיאבון? הוא יחזור בהדרגה, אמר לי קול פנימי.

טוב, יש תכנית. ויש החלטה נחושה – אני הולכת להבריא את עצמי!!

שלוש פעמים ביום נשכבתי עירומה במיטה ופניתי לעזרה. בכל פעם חשתי את הטלטלה העדינה של הגוף, כאילו אומרים לי – אנחנו פה, אל תדאגי. לאחר כל טלטלה דמיינתי את הציסטה נספגת. הולכת וקטנה.

הרגעים האלה של התייחדות עם ישויות ריפוי היו עבורי פעם ראשונה של אינטימיות אמתית שלי עם עצמי. אני וגופי. אני ועורי. אני והשדים שלי. אני והאמת שלי. אני והרצונות שלי. אני והכאבים שלי. אני והאהבה. פעם ראשונה. וואו. זה חזק. מפגש ישיר וחשוף עם האהבה עצמה. ללא שום מושא לאהבה. האלוהים בעצמו בא לפגוש אותי. הוריד עצמו מהענן עליו הוא יושב, צמצם עצמו לרוח קלילה ובא ללטף את גופי העירום.

פעם ראשונה שחשתי מה זאת מהות של אהבה שאין בה היאחזות וגוף. פעם ראשונה שחוויתי, ואז עוד לא ממש הבנתי, שכדי לאהוב באמת, עליי להשיל את ה'אני', או יותר נכון – לא להזדהות איתו. לדעת שמה שנדמה לי כ'אני' זה רק תפקיד בהצגה שבה אני לומדת דרך גילום הדמות.

שכנות וחברות קרובות החלו להביא לי אוכל. לא בשיירות אבל מספיק כדי שאחוש עטופה באהבה על ידי הקרובים לי. לא רציתי הרבה אנשים סביבי. לא בגלל הסתרה, אלא משום שהייתי זקוקה לסביבה נקייה אנרגטית. שום קולות של ספקות ושום הטפות מוסר על שאינני חוזרת לבית החולים. הסכמתי שיבוא רק מי שתומך בי, אבל שלא יציפו. שיתנו לי את השקט שאני זקוקה לו.

פעם ראשונה בחיי אפשרתי לעצמי להיות לא נחמדה. לעשות רק מה שמתאים לי. לסרב בנימוס להצעות שהלב שלי לא רוצה.

ימים של ריפוי.

במקביל, הייתה ברקע הדאגה לרותם, אך לא תפסה את כל מחשבותיי. אם דברי המתקשרת נכונים, אני לא צריכה לדאוג לה. אבל איזו אמא לא תדאג לבתה? הפרדוקס המוכר.

התחלתי לכתוב את סיפור חיי מתוך התבוננות. חייבת להיות סיבה מדוע הציסטה הזאת בחרה לעצמה להיווצר דווקא שם, באזור הפוריות שלי. חשתי שהכתיבה מזככת אותי. כמו משילה מעליי משא כבד.

נולדתי בריו דה ז'נרו, קופה־קבנה, ממש כמו בשיר, ליד הים. הייתי ילדה שמחה ושובבה. יום אחד, ואני בת חמש בערך, ירדתי עם האומנת שלנו לחכות להסעה שתיקח אותי לגן הילדים היהודי. הומלס כהה עור חלף לידנו, נעצר לחטט בפח שבפינת הרחוב. הוא הסתכל לי בעיניים וסינן לעברי: "תפסו את הילדה." איני יודעת אם ניסה להתבדח איתי או להפחיד אותי, אבל אני נבהלתי כהוגן. משכתי בידה של האומנת האהובה שלי ורצתי בחזרה הביתה, מסרבת בתוקף ללכת לגן. בעתה אחזה בי. חשבתי שהוא רוצה לחטוף אותי. ארבעים שנה לאחר המקרה, סיפרה לי אחותי שבמשך שבוע שלם סירבתי ללכת לגן בטענה שכואבת לי הבטן. אני בטוחה שכאבה. הבטן היא האיבר שמעכל את כל החוויות. ואני את החוויה הזאת לא יכולתי לעכל.

תהליך הכתיבה אפשר לי מפגש אינטימי עם עצמי ועזר לי לעלות על אמונות שנטמעו באזורי הדמדומים של תת המודע שלי.

האמונה שנטמעה בי אז הייתה: זה מסוכן להיות ילדה. האמונה הזאת השפיעה על המסרים שהעברתי לבנותיי בשנות ילדותן המוקדמת. מסרים תת-קרקעיים, לא מדוברים. דאגות, זהירויות. חששות 'נורמליים' של אמא. אנו חיים בישוב קהילתי קטן ואינטימי ותחושה של ביטחון והגנה שורה בו. בכל זאת, משהו נסתר בלבי חשש מטורפים בדמות אדם. אפשר כמובן לומר שהחשש מעוגן במציאות, אבל היום אני יודעת את כוחה של התכוונות אנרגטית להשפיע על ההתרחשויות בעולם החומר.

ברבות הימים, לאחר ההתקפים האפילפטיים של רותם, החלטנו רמי ואני החלטה נחושה לא להיכנס לפאניקה. אפשרנו לה להשתתף בכל טיולי בית הספר, כולל אלה שמסלולם עבר על שפת מצוק, לנסוע עם חברים לכינרת, לאחר שהיא עצמה הנחתה אותם מה לעשות במקרה שיהיה לה התקף. לבי כבר ידע שרק האהבה והאמון יגנו עליה. בכל פעם שנסעה רחוק, ביקשתי מישויות של אהבה להגן עליה, עטפתי את האנרגיה שלה בדמיוני באנרגיה של אהבה ושחררתי אותה באמון מלא. וכך היה.

פחד הוא אנרגיה הגורמת לנבואה שחורה להגשים עצמה. לכן בכל תהליך של ריפוי ושינוי, האתגר הכי גדול הוא לא לאפשר לפחד אחיזה באנרגיה שלנו, ולעצור את גל המחשבות בכל פעם שהוא עולה על הדרך הישנה והמוכרת של הפחדים.

לשמחתי הרבה, נוכחתי שככל שאני עשיתי עבודת עומק של שחרור אמונות מעכבות והטמעת אמונות מרפאות, עבודתי חלחלה באופן אנרגטי אל בנותיי, כך שהן עברו ממש טרנספורמציה יחד איתי. וכך, כשהגיעו לגיל תשע-עשרה, הגיל שבו זיהיתי בתהליך הכתיבה את הפעם הראשונה שבחרתי בחירה שלא מיטיבה עם עצמי, הן כבר היו משוחררות מן האמונות המעכבות שהשפיעו על האישה שאני והאמא שהייתי.

בגיל שבע עליתי עם משפחתי ארצה. משהו עמוק ויסודי השתנה בי עם העלייה. השארתי חתיכה מנשמתי שם. את השמחה הבסיסית. לא הייתי מודעת לזה. לא הבנתי מדוע עוקרים אותי ממקום של חופש ושמחה לארץ שבה הילדים כל כך גסי רוח. ארץ של מלחמות. למידתי המהירה את השפה והעובדה שהייתי תלמידה טובה הסתירה את הריחוק וחוסר השייכות שחשתי שנים ארוכות. "בכלל לא שומעים מבטא בקול שלך." הייתי אלופת ההסוואות. אלופת ההסתגלות, גם זה נכון, אך באותו הרגע הסתרת קולי נחוותה מהותית יותר. בסיטואציות רבות מדי לא הבעתי את התנגדותי. לרכילות למשל. לתככנות בין ילדים, לשקרים לבנים כמו "תגידי שאני לא בבית." מיד עם עלייתי לארץ נעשיתי ילדה מבוגרת. משהו מהשובבות הטבעית שלי כמו בבת אחת נלקח ממני ונעשיתי ילדה טובה.

כשהייתי בת תשע הורי התגרשו. את עובדת הגירושין ניסיתי להסתיר אפילו מחברתי הקרובה מחשש שילעגו לי. זו בושה שהורים מתגרשים. כך האמנתי.

יום אחד, חודשים ספורים לאחר גירושי הוריי, עמדנו חברתי ואני במרפסת בית הספר בקומה השנייה, צמודות למעקה, מתבוננות מטה. "נכון שההורים שלך התגרשו? " שאלה אותי.

"כן," עניתי. עד היום זכורה לי תחושת העצב של גילוי הסוד. סודות – תכונתם להתגלות במוקדם או במאוחר. לכן עדיף שיהיה במוקדם. ככל שמחזיקים סודות זמן רב יותר, כך הם צוברים אנרגיה שלילית כמו פצצה מתקתקת. כשמתגלה סוד שנשמר במרתפים זמן רב, ריח הריקבון שדבק בו וחומרי התסיסה המופרשים מבפנים משפריצים לכל עבר וגורמים לכוויות לכל הקרובים לעניין.

המשכתי בתהליך הכתיבה, מחפשת בסקרנות את נקודת הבחירה המודעת השגויה הראשונה. תחושות של בדידות בגיל ההתבגרות, אבל שום אירועים חריגים שהרגשתי שלא בחרתי נכון. סרקתי בעיני רוחי את תסריט חיי.

הנה – עליתי על אחת: הבחירה לקחת גלולות נגד היריון.

את רמי הכרתי בגיל תשע-עשרה.

שבת בבוקר, הלכתי עם חבר וחברה לים, רצועת חוף כמעט שוממת בין אשדוד לאשקלון של אז, עוד לפני תחנת הכוח. היינו חבורת אליטיסטים. קבוצה קטנה של בני נוער שוחרי פילוסופיה, נפגשים בימי שישי, מי שיצא שבת הביתה מהצבא, באחד הבתים, מדברים, מקשיבים למוזיקה. "פגשתי אתמול בחור ממש חמוד בים. אולי נלך לבקר אותו מחר?" שאל אחד החבר'ה. הלכנו, חברתי הטובה, החתיך של החבורה ואני.

החתיך אהב חופש, נודיסט בנפשו. הוא הוריד בגדים. קינאתי בו על החופש הפנימי לעשות מה שמתחשק לו. אני לעומתו הייתי ילדה טובה. צנועה וחסודה, מנומסת, למרות שבתוך תוכי הייתי מרדנית. בעצם, לא מרדנית – חופשייה. לא היה בי צורך לצעוק בראש חוצות, אלא לעשות רק מה שמרגיש לי נכון. לא העזתי לקחת לעצמי את החופש שלבי ידע. אולי מחשש לפגוע באמי, איתה גדלתי לבד מגיל שתים-עשרה, מאז גיוסה של אחותי לצבא, ואולי פשוט משום שצל של פחד תמיד ליווה אותי. פחד ממה יגידו. זיהיתי בבהירות שהפחד ממה יגידו איננו שלי, אך הוא חלחל לתוך כל תא בגופי ועבר אלי בתורשה מאמי.

חברתי הורידה את החזייה של בגד הים. נשמתי נשימה ארוכה והורדתי גם אני. כמה מוזר. כאילו הגוף שלי כלל לא מכיר את אור השמש, למרות שכל חיי הלכתי לים בביקיני. פיסה קטנה של בד שחושפת את החזה עושה את ההבדל בין תחושת כבלים לתחושת חופש. הפיסה הקטנה המיותרת שבתוך התודעה, שמסתירה לנו את האור.

חצי מבוישת, חצי נושמת לרווחה, הסתגלתי למגע החדש של האוויר והשמש על העור שמעולם לא נחשף כך.

לאחר הליכה ארוכה על החוף ראינו אותו. בחור צעיר, מבנה גוף רזה, עירום כביום היוולדו, הולך לקראתנו לאחר שזיהה את החבר שלנו שפגש יום קודם. הליכתו פשוטה ובטוחה, מין ביטחון פנימי ושקט, לא צריך להוכיח לעולם שום דבר.

מבטינו נפגשו ואני הרגשתי מיד סוג של מגנוט. משהו בעלם המשוחרר הזה עם העיניים הירוקות העמוקות משך אותי, הרבה מעבר למשיכה מינית. בתוך עיניו ראיתי ישירות, פשטות, אמת, ותדר זך של אהבה צלולה. הייתה בו פיוטיות וטבע בתוך הגוף עצמו. כאילו נפשי פגשה סוף-סוף בעולם אליו אני שייכת. הפער הגדול בין תחושת השחרור שראיתי בו לבין הכבלים שעליי, המופנמות והביישנות, הבהירו לי שיש בו משהו שאני רוצה לפגוש גם בתוכי. תחושה חדשה לי. כמו להימשך אל מלאך. או אל הנסיך הקטן בעצמו.

ישבנו ודיברנו, לעתים על החול, לעתים בין גלי הים, צללנו לשיחה ושקט ושוב שיחה, עד שהשמש שקעה. רשמתי את מספר הטלפון שלי על החול.

חזרנו את כל הדרך הביתה. חברתי, ידידי ואני. אמי חיכתה לי בנשימה נעתקת מרוב דמעות. מרוב דאגה כבר התקשרה למשטרה ולבית החולים לדעת האם דיווחו על טביעה בים. "פגשתי בחור נחמד," אמרתי לה. "תעזבי, בחורים שפוגשים בים זה לא בשבילך." ניסתה שוב להרחיק אותי מעולם החופש, מהבית של הלב שלי.

כעבור יומיים הטלפון מצלצל. רמי, הבחור מהים. לבי פעם בשמחה. "אז המספר לא נמחק מהחול?" שאלתי, "היה לי באוהל מחברת ועיפרון. מיד כשהלכת העתקתי מהחול."

אהבה ממבט ראשון. כן, יש דברים כאלה.

כעבור זמן קצר רצינו לחוות את אהבתנו בגוף. בהתבוננות לאחור אני יודעת שגופי עדיין לא ידע להתמסר לתשוקה. לא חשתי את אותה רטיבות ואש לוהטת בין רגליי, אותה להבה שמרגישה אישה כשהיא כל-כולה רוצה להתמסר למעשה האהבה. אהבתי הייתה בלב, אך לא ידעתי לחבר את האהבה שבלב לתשוקה של הגוף. המסר החברתי שעד שלא שוכבים אנחנו לא באמת חברים, נמהל בהבעת הרצון הברורה של אהובי, ואני הייתי בטוחה שזהו גם רצוני. ואכן זה היה גם רצוני, אבל הוא היה ברגשות בלבד. הגוף עדיין לא ידע לחבר אהבה עם תשוקה. לא היה לי ממי ללמוד. מאין לקבל השראה לחוש לגיטימציה לתשוקתי וגם עידוד של חקירה אישית. לא הייתי מודעת לעובדה שגוף אישה מתנהג אחרת מגופו של גבר. מתעורר אחרת, חושק אחרת. היה נתק בין החלק העליון החושב של גופי, לבין החלק התחתון שאמור להיות גוף התחושה והאינטואיציה. הראש ידע את כל זה. אבל הידע לא היה מחובר אל המודעות, אל הגוף, ואל האפשרות לחיות בחיבור עם כל הרבדים.

החלטתי לקחת גלולות, כמו כולן. כי 'אין מה לעשות'.

עם כל גלולה שהכנסתי לפי, חשתי שאני מכניסה לגופי פיסה קטנה של רעל. לא נורא, אמרתי, משתיקה את הקול הפנימי. זה רק קצת וזה מתמוסס והגוף לא מרגיש. אבל הגוף הרגיש. רק שנים ארוכות אחר-כך, ארבעה חודשים לאחר שהוצא מגופי ההתקן התוך-רחמי והתחלתי לגלות לראשונה את עוצמת המיניות שלי, הבנתי שהגלולות למניעת הריון וגם ההתקן ההורמונלי, הורידו את הליבידו שלי באופן משמעותי. היום יש מחקרים המעידים על כך, אבל עולם הרפואה ביחד עם חברות התרופות פועל כדי להעלים את המידע הרב על הנזקים לגוף ולנפש שגורמות הגלולות. בגיל תשע-עשרה חשבתי כמו כולן, שהפערים בין הרצון שלי לשלו נובעים מן ההבדלים בין המינים. היום גם זה כבר מוכח כלא נכון. הייתי צריכה לכתת רגלי לפתחי האוניברסיטה, להירשם לחוג תלת שנתי: מין מיניות ומה שביניהם, ביחידה ללימודי המשך של הפקולטה לרפואה כדי לקבל הוכחות מחקריות למה שלבי כבר ידע. גם מחקרים מוכיחים את ההשפעות ההרסניות על גוף האישה. את הירידה בליבידו, את מעגל התשוקה הטבעי, ואת הפריון. אבל באופן תמוה, כמו קונספירציה של מערכת הבריאות, את העובדות האלה רופאים לא מספרים לנשים. רק אם הן שואלות ומתעקשות לקבל תשובות.

סלחתי לעצמי על שבע-עשרה שנים (עם הפסקות לשלושה הריונות) של בליעת הכדורים שסתמו לי את הפה והפות. שכבתי במיטה לבד, עם עצמי, במובן הכי אינטימי. ביקשתי סליחה מעצמי בקול. נשמתי סליחה, הדהדתי אותה לתוך גופי בשקט והרפיה. בלי נקיפות מצפון. עם כאב. היה בזה משהו מן האבל. לשחרר חלק ממני. החלק שלא היה מחובר לקולות הלב. לתת לפן המרצה שבי למות אט-אט. לתת לחלק שבי שפועל מתוך פחד ואמונה ש'אין ברירה' לגווע. עשיתי הכי טוב שידעתי אז. הייתי עיוורת, תוצר של תרבות. סלחתי לי.

תהליך הסליחה חוזר על עצמו מאז בווריאציות שונות בחיי. שוב ושוב. יש שיאמרו בצורה סיזיפית. אני אומרת שזה כמו נשימה. הרי גם הנשימה קורית שוב ושוב. גם הצורך לאכול. כך גם התהליכים הרגשיים. אין להם סוף. בכל פעם פוגשים רובד אחר.

בכל פעם שאני פוגשת שיירים של דפוסים מן העבר שלי, אני מזכירה לעצמי לנשום, לסלוח, ולהיזכר במי אני באמת. מדי פעם עוד חוזר הד ההאשמה העצמית ואני מזכירה לעצמי שלא ידעתי אחרת. ושוב סולחת.

המשכתי בכתיבה.

את כל הפעמים הבאות שבהן זיהיתי שבחרתי בחירה שאינה מיטיבה עם עצמי אתאר באופן ייצוגי. אני בטוחה שכל אישה שתקרא, תדע לזהות בתוכה את המקומות שלה.

את הפערים שבתוכי כבר ציינתי. את הנערה הביישנית מבחוץ שחופש מוסווה מפעם בעורקיה, זו הרוצה להשיל מעליה את הטפות הבית, את המסרים המעוותים של החברה ולהתחבר לקול הפנימי, את הפערים הללו ראיתי גם אז. אבל לא הייתי מודעת לעומק ולעוצמת האמונות שנחרטו בי שלא בהסכמתי המודעת, לקולות אמי הפוריטנית, שחלחלו לתוך כל תא ותא בגופי. שלא תבינו לא נכון – אמי אישה חמה ואוהבת, אישה שנלחמה כנמרה לקיים כלכלית את שתי בנותיה לאחר גירושים, שהקפידה על מזון בריא וחם מדי יום, על צחוק ומוזיקה בבית, על ריקוד ושמחת עניים, אבל הנושא המיני ונושאים רגשיים היו סגורים בתיבה וקבורים עמוק בבטן האדמה.

בזכות רמי הכרתי לראשונה את הטבע מקרוב. ילדה אורבאנית, אשר מרגע שנחתה בארץ קינאה בקיבוצניקים, פוגשת איש טבע שכזה וכמהה כל כך לאמץ את עולמו. לא הייתי מודעת לכך שהחופש צריך לבוא מבפנים.

חרדת הנטישה, והפחד לאבד את האיש הקסום הזה, גרמו לי להסכים לעשות אהבה במקומות שלא חשתי בהם בטוחה. כשאישה מרגישה לא בטוחה, שרירי רצפת האגן מתכווצים וסוגרים את הנרתיק. המערכת הסימפתטית2 נכנסת לפעולה ומעכבת את הפרשת האוקסיטוצין הנחוצה כל כך בתהליך של מעגל התשוקה3. האוקסיטוצין, הורמון האהבה, הוא הגורם לתחושת התשוקה להתעורר אצל האישה ולהרטיב את הנרתיק על מנת להכין אותו לחדירה רכה ונעימה של אהובה. וכך, כאשר אין סיכוך מספק, היובש בנרתיק מגביר את החיכוך וגורם לכאב בחדירה. זו למעשה הסיבה העיקרית למה שמכנים ברפואה וסטיבוליטיס4 או וגיניזמוס.5 רוב הנשים משתיקות את כאבן משתי סיבות: האחת – הן חוששות לאבד את אהובן אם יימנעו מקיום יחסי מין והשנייה – יש להן אמונה מוטעית שכאבים בעת קיום יחסי מין הם דבר טבעי ורגיל, בשנים ראשונות.

למעשה, כאבים בזמן קיום יחסי מין הם איתות מגוף האישה לעצור ולהקשיב מה לא מדויק עבורה ולמה היא זקוקה כדי להתמסר למעשה האהבה. אף אחד לא מלמד אותנו להקשיב לסימני הגוף. האימהות שלנו, שהן אלה האמורות להיות מאגר הידע החי על גוף האישה, מנותקות לרוב בעצמן מן הידע העצום הטמון בגופנו. כאשר אנו עוצרות ומקשיבות לגוף קורה דבר קסום – אנו מפתחות מערכת יחסים אינטימית עם גופנו והוא נאות לגלות לנו את סודותיו הכמוסים. לי לצערי לא היה השילוב של האומץ ובעיקר המודעות לעצור את הרכבת ולהתבונן על הנוף הפנימי בתחנה הנקראת גוף.

אבל אני אוהבת אותו והוא אותי, השתיק מוחי את הקול שעלה. הכול נעשה בהסכמה, אבל בלי רצון שבא מבפנים ובלי תחושת מוגנות. חצי ממני היה רוצה לחוש את החופש הזה בתוכי, לשחרר את האֶרוֹס בחיק הטבע, אבל חציי האחר עדיין היה עמוק בתוך הבושה והמבוכה והפחד. רגשות אלו ניהלו את הגוף ואת הנפש, בעוד הראש השתיק והחניק אותם.

אחר כך בא הכעס על עצמי. השתקתי אותו במהלך השנים. כאילו שמתי עליו שמיכה. פגשתי אותו גלוי בפניי במלוא עוצמתו רק בתהליך הכתיבה. הכעס על שלא היה בי האומץ להתעקש על שלי. הכעס על שנתתי, כמו אמי, לחרדת הנטישה לנהל את ישותי הנשית.

כשקרעתי ושרפתי את הדפים, עלה בי הזיכרון, בה' הידיעה, שהוריד לי את כל האסימונים.

זה קרה עוד קודם לכן. שנה מוקדם יותר. חבר ראשון. כחודשיים לאחר שהתחלנו את החברות בינינו שמתי לב לכך שאני לא באמת אוהבת אותו. באופן שהפתיע אפילו את עצמי החלטתי לשתף את אמי במחשבה הזאת.

"אבל מלכה, זה יותר חשוב שגבר יאהב את האישה מאשר שהאישה תאהב את הגבר," אמרה אמי. שתקתי. לא הגבתי. כבר אז בגיל שמונה-עשרה, העירו בי דבריה של אמי את האמת שלי ואת המרדנות. החלטתי בלבי שלוש החלטות:

1. אני נפרדת מהחבר שלי.

2. לעולם לא אהיה עם גבר שאין בי אהבה אליו ו/או לו אליי.

3. לא אשתף יותר את אמי בצפונות לבי משום שהעולמות הפנימיים שלנו הם קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. תוך כדי תהליך הכתיבה הבנתי שעליתי על מכרה זהב. כאן טמון המפתח להבראה שלי.

המשפט הלכאורה תמים הזה שבו נזכרתי פתח לי חלון ענק אל תת המודע שלי ואל מערכת האמונות שנחרטה בגופי ובמיוחד באיבריי הנשיים.

יש רגעים קסומים כאלה בחיים, שהיקום מראה אמת גדולה דרך אמת קטנה. המשפט הזה היה עבורי דלת. נכנסתי דרכו להתבונן על האווירה בבית, על המסרים שספגתי בבית, מדוברים או מרומזים, בעיקר על מין, אהבה, יחסים בין גבר לאישה ותקשורת בינאישית בכללה.

זה מה שגיליתי, ספון היטב בין תאיי ונסתר מעיניי:

מין זה שירות שאישה נותנת לגבר כדי לזכות ביציבות, ילדים ומשפחה.

נשים לא נהנות ממין, אבל צריכות לתת מין כדי שהגבר יהיה רגוע ולא יבגוד.

אי אפשר להאמין לגברים, כולם בוגדניים.

להיות אישה מינית זה זול ולא מכובד.

לא תמיד צריך לומר את האמת, תשמרי את הקלפים אצלך ותהיי נחמדה מבחוץ כדי שכולם יאהבו אותך.

תיבת האמונות הזאת הכילה את השחקניות הראשיות של משחק החיים הזה, של כולנו – את האמונות על מין ועל אהבה. שני אלו הם המניעים המרכזיים שלנו, כוח החיים עצמו, וכל עוד לא נעשה עבודת עומק של ריפוי, אין סיכוי לריפוי שלם בשום תחום אנושי. את כל זה גיליתי רק כעבור עשרים וארבע שנים.

אמי, שכבר שבע שנים לוקה בדמנציה, הייתה אמא אוהבת חמה ומסורה. את כל חייה הקדישה לגידול שתי בנותיה. חוויית החיים שלה הייתה הישרדותית. אין בלבי אף לא טיפת כעס עליה. התסכול ותחושת החמצה, פינו מקומם לאהבה, חמלה והבנה שהיא עשתה הכי טוב שיכלה ותמיד התאמצה להפיק מעצמה את המיטב כאמא.

מעניין אילו אמונות שוכנות בגופי ואני עדיין לא מודעת להן, חשבתי לי. שכבתי בשקט והנחתי לזיכרון לעלות.

את החבר השני, בגיל שמונה-עשרה, הבאתי מיד הביתה. באחד מביקוריו שכבנו יחד על מיטתי, לבושים, מפטפטים, מתלטפים קלות. אמי נכנסה לחדר בלי לדפוק. לא נבהלתי משום שלתפיסתי היה זה אך טבעי שנערה תתלטף עם אהובה, אבל קצת התכווצתי מן ההפתעה. כשיצאתי למטבח אמי אמרה: "אני חושבת שזה קצת מוקדם שתשכבו יחד כך במיטה." מה כבר עשינו? אם לא בגיל שמונה-עשרה אז איזה גיל מתאים לאהבה? מי בכלל קובע מה מתאים ומה לא מתאים? האם לא הלב? הגוף? החיבור ביניהם? האם כל ביטוי של אהבה צריך להיחרט בגופנו כמעשה אסור המצריך וידוי מאחורי פרגוד הכומר?

המשכתי בתהליך הכתיבה. זה היה מזכך ומכאיב כאחד. הבנתי שעל מנת להבריא אני צריכה לפגוש את השדים שבי, את תת המודע, את האמונות שניהלו את האישה שאני, ללא ידיעתי הערה. היה עליי להכיר בעובדה שאמונות אלה נמצאות בתוכי למרות שהמודעות הערה איננה מסכימה או רוצה אותן. לאחר שאכיר בכל הנמצא בתוכי ואינו שייך לאנרגיה המקורית שלי, לאחר שאבין אילו דפוסים רגשיים והתנהגותיים יצרו האמונות, אוכל להשיל את עורי הישן, את כל המסכות והעטיפות שמייצרות מעטה שקרי, ומסתירים לי את אור השמש ואת אורי שלי, ואט-אט לגלות מי אני באמת.

ראיתי שהאמונה, שמין הוא שירות שאישה נותנת לגבר, יוצרת פיצול.

חלק מהאישה מכווץ, בעיקר אברי המין והאגן, מסרב להיות באינטימיות מינית, נמצא בעמדת התגוננות של ילדה הנשכבת על הרצפה ובועטת 'לא רוצה', והחלק האחר רוצה, חושק, פראי, אוהב.

ראיתי שכל עוד אין שלום בין שני החלקים, כל עוד אין הכרה בחלק המכווץ, באמונה שיצרה את המחסום, כל עוד אין סליחה לדמויות שעטו עליהן שריון לא יתאפשר חיבור מלא לאישה שאנו. כל עוד לא תתאפשר השלה הדרגתית של הצעיפים הקושרים את ערוותנו, קשה עד בלתי אפשרי להגיע לחירות ארוטית.

אין הכוונה לאישה חסרת גבולות, הנכנסת למיטה עם כל גברבר ברחוב. חירות ארוטית היא היכולת להקשיב לשפה שבה הגוף מדבר איתנו, להקשיב לחכמת הלב, לאינטואיציה, ולחיות את האמת הנובעת מתוכך.

הבנתי שכל אותן פעמים שבהן הופיע כאב בזמן קיום יחסי מין, הכאב ביטא חוסר שלום פנימי. פרט אחד לפחות מתוך כל מרכיבי התמונה איננו בהלימה עם הקול הפנימי. ה'משהו' הזה יכול להיות מקום פיזי שמרגיש לא מוגן מספיק או לא מתאים, יכול להיות שהגוף-נפש לא הגיעו לרטט המדויק שמזמין חדירה. כלומר, שהמשחק המקדים לא היה ארוך מספיק או שלא חשתי שהוא נובע מאהבה, או שהייתי במקום מְרַצה, או שראשי היה מוטרד במחשבות אחרות, לא קשורות. אולי כעסתי עדיין על משהו ואנרגיית הכעס נכחה בגופי. כל אלה מכווצים את הגוף ומונעים את הבנייה האנרגטית של התשוקה והרטיבות של הנרתיק ומונעים מן האישה לפתוח את שערי ארמונה לאהוב לבה. כך שכניסתו תחווה אצלה מלכותית ורצויה. כמו לפרוש שטיח אדום לכניסה כך שהיא תרגיש מלכה המזמינה אליה בחגיגיות ושמחה את האיש שהוא המלך שאיתה. האמונות שנטמעו בי בילדותי על מין, לא אפשרו לי להיות מחוברת אל המיניות האותנטית שלי, אותה התחלתי להכיר רק לאחר שניקיתי את גופי מרעלים כימיים הורמונליים למיניהם ורעלים אנרגטיים בצורת אמונות חוסמות חיים.

יתרה מכך – האמונות שנטמעו בי על זוגיות ועל גברים גרמו לי להיות בקונפליקט מתמיד בין מה שהלב שלי יודע לבין מה שהחברה משדרת. זהו מתכון בדוק לאישה שמנסה לחנך את בעלה, במקום להתענג על האיש המדהים שחי לצידה.

מתחילת הקשר ביני ובין רמי יצרנו תחושה של שוויוניות בסיסית, שיתוף מלא בהורות, חברות וכנות, קרבה ורוך, והרבה מגע. הקפדנו שילדינו יראו ויחוו את האהבה בינינו ויספגו את הלגיטימציה להראות אהבה ולהקרין החוצה את החום שבלב.

למרות זאת, נשארו כיסים קטנים של אמת אישית ומאוד אינטימית שהיו עטופים בקפסולה סגורה ובלתי חדירה גם לעיניי. הקפסולה הזאת הפכה פיזית – בצורה של ציסטה – וכדי לרפאה היה עליי לפגוש את כל הכאב שטמנתי בתוכה וסגרתי היטב. אין מרפא בלי מפגש עם הכאב שיצר את החולי.

המשכתי בכתיבה, סקרנית לגילויים הבאים אך בו זמנית גם עצובה. התחלתי להבין מה נמצא בתת המודע לא רק שלי, אלא גם בזיכרון הנשי הקולקטיבי, של כל נשות העולם. אל הצד הגברי של האמונות עדיין לא התחלתי אז להתקרב.

נקודת העצירה הבאה הייתה כאשר החלטתי להכניס לגופי התקן תוך-רחמי. הייתי אז בת שלושים ושבע, כחצי שנה לאחר לידת בננו הצעיר. היה ברור לשנינו שמשפחתנו שלמה עם שלושת ילדינו הנפלאים, שסיימנו את הרחבתה, ולי היה ברור שלקחתי כבר מספיק שנים גלולות והגיע הזמן להפסיק.

זכור לי כמה עצב שכן אז בתוך גופי. עצב שנבע מן ה'הכרח' להשתמש בחומרים המשבשים את הזרימה הטבעית של גופי. גם בשעה שאני כותבת מילים אלה, למרות שסלחתי לעצמי, למרות כל התהליכים הרוחניים, עדיין עולה בי עצב על האלימות השקטה שנהגתי בגופי, על הבורות העצומה. תוך כדי הכתיבה הבנתי עד כמה האדם המודרני מייצר את התחלואים שלו. כמה חסימות בפריון האישה נוצרות כתוצאה מהתערבות מוקדמת למניעת הריונות עד אשר הגוף שוכח לדעת את עצמו.

"אאוו," צעקתי כאשר הרגשתי את הדקירה בזמן שרופא הנשים החדיר את ההתקן לרחמי.

"זה לא כואב," הוא אמר.

מאין אתה יודע אם זה כואב או לא? האם החדירו לך פעם התקן? שתקתי ושנאתי את עצמי על ששתקתי. לחץ הדם שלי ירד בבת אחת, החוורתי וכמעט התעלפתי. הרופא הבחין בחולשתי הפתאומית. "שבי כאן בחוץ כמה דקות עד שזה יחלוף. זה נקרא תגובה היסטרית," פסק. הוא השתדל לדבר ברכות אבל הפטרונות שנבעה מדבריו הייתה בלתי נסבלת. הרגשתי זעם ורצון לזעוק, אבל גופי היה רגיל לשתוק אל מול סמכות רפואית. הגוף שלי מגיב בהתנגדות להתקן שזה עתה הכנסת לגופי ואתה מתיימר להתייחס לשפת הגוף שלי בתיאורים הלקוחים מהתקופה הוויקטוריאנית.

התסכול והכעס על תגובת הרופא, ועוד יותר – על כך שלא הקשבתי לגופי וביקשתי להוציא לאלתר את ההתקן גרמו לי לחוש בוגדת. בוגדת בעצמי, בגופי, בנפשי.

כל מפגש אינטימי עם בן זוגי הפך לתזכורת חיה על בגידתי. חשתי כאב חד בכל כניסה אל גופי. נאלצתי לחפש את התנוחות שבהן קצה ההתקן אינו מכאיב לי ולרמי. הספונטניות של המפגש נקטעה והגוף נכנס לעמדת מגננה ולא אפשר לעצמו חופש תנועה, התמסרות מלאה לעונג המשותף. זרימת האוקסיטוצין הופרעה והמערכת הסימפתטית נכנסה לפעולה. מאבק מתמיד בין התמסרות למעשה האהבה לבין כיווץ וסגירת שערים.

זכרתי כל הזמן את העובדה שההתקן מכיל הורמונים בשחרור אטי. יופי. החלפתי את הגלולה היומית בהתערבות מלאכותית סמויה מן העין. כמו ילדה קטנה המסתירה עיניה בכפות ידיה ובטוחה שאף אחד לא רואה אותה. עבודה בעיניים. תרתי משמע.

שתקתי. החנקתי את מה שהגוף ניסה לומר לי. תשתוק, אמרתי לגוף. כעבור חמש שנים של התקן החלפתי אותו בהתקן חדש. רעל משופר.

"נסה לחתוך את החוט שלו כך שלא ארגיש כאב בזמן קיום יחסי מין," ביקשתי מהרופא החדש. והוא ניסה, באמת השתדל. אבל זה עדיין כאב. בקטנה, ככה שאוכל לשתוק יותר בנוח.

את העובדה שגם ההתקן הוריד משמעותית את הליבידו הבנתי רק כחצי שנה לאחר הוצאת ההתקן השני, כשגופי החליט להכריז מלחמה על השתיקות שלי.

היום, לאחר שסיימתי מסלול של שלוש שנים בקורס מין ומיניות בפקולטה לרפואה, אני מכירה גם מחקרים רפואיים שהוכיחו את האמת הזאת: גלולות למניעת הריון והתקנים תוך רחמיים עם שחרור הורמונאלי מדכאים את התשוקה המינית לאורך זמן. קיימת קונספירציה של שתיקה בין המערכת הרפואית לבין חברות התרופות. נודף ממנה ריח פטריארכאלי המונע מנשים להכיר את גופן ואת מיניותן. ידע מיני הוא כוח עצום ויותר קל לשלוט על נשים כשהן מסורסות למחצה.

גם לגברים קשה לחיות בחברה פטריארכאלית. גם גברים מסורסים. עוצמתם האמתית נגזלת לטובת מכונות המלחמה ומיניותם הופכת מוקד פנימי לייסורי מצפון ולהלקאה עצמית.

עצבות גדולה חלחלה אלי בעת כתיבת הביוגרפיה. התחלתי גם לתת את דעתי לעובדה ששתיקותיי אינן רק בתחום המיני אלא מפוזרות כמו עלי שלכת על פני משטחי חיי. אמירות קטנות בעבודה שלא הסכמתי עם מהותן, דקירות ציניות קטנות של בני שיח אקראיים, פטפוטי סרק של נשים המתלוננות על בעליהן ומציגות אותם באור נלעג (מה ששם אותן באור אפל לא פחות), בדיחות גסות ומבזות של גברים הבטוחים שהבוטות הופכת אותם לגזעיים, נשים שסיגלו לעצמן את נורמת הדיבור המקטין, המשיבות לפטריארכיה במילים מושחזות היטב ולא מבינות שמילים חדות הן כלי נשק לא פחות הרסניים. גם אני נפלתי בפח ההתנהגות הקורבנית הזו. האמירות על הנשים הפולניות – חלו גם עליי.

המיניות היא קפסולה מרוכזת של החיים. היופי והכיעור, השמחה והכאב, מילות האהבה וסינוני האיבה, העידון ועוצמת הבריאה, השליטה וההתמסרות, הכול נמצא במיניות, בצורה המרוכזת ביותר.

עם סיום הכתיבה פעלתי לפי הנחיית המתקשרת. יצאתי לגינה, חפרתי בור קטן ליד ארגז החול שהפך עם השנים לפינת חמד מרוצפת אבן, שרפתי את הדפים וקברתי את האפר. הבעתי כוונה עמוקה ותפילה שכללה שני חלקים – בקשת עזרה בהחלמתי והבטחה לחיות את השליחות שבאתי לעשות כאן. ביקשתי לחוש את ההכוונה בדרך.

מותשת אך בתחושת מלאות עליתי לחדרי.

שוב פשטתי את בגדיי, הזמנתי לעזרתי את ישויות הריפוי. חשתי כבר והבנתי שיש מערך אנרגטי שלם של חברים שקופים, ישויות סמויות מן העין אשר יש להן מטרה אחת: להיטיב עם הפלנטה, עם המין האנושי בעיקר, וללמד אותנו אהבה מהי.

נשכבתי על מיטתי, ובדמיוני וגם בגופי, פתחתי את כל האזור של פתח הנרתיק כך שאנרגיה של ריפוי תיכנס דרכו ותחלחל לתוך אברי הפנימיים ותגיע אל הציסטה. שכבתי רפויה לחלוטין עד שהרגשתי אף את זרם האוויר נכנס אל גופי דרך הנרתיק. אמרתי בקול חרישי אבל בטוח: אני מזמנת אתכן, ישויות של אור ואהבה, לעזור לי בתהליך הריפוי, לטובתי הגבוהה ביותר ולטובת האנושות כולה.

לא חלף זמן רב והרגשתי שוב את אותה טלטלה בגוף. נעניתי. תודה, לחשתי בהוקרת תודה גדולה.

חזיונות נוספים לא הגיעו אך חשתי לצדי באופן ברור בנוכחות של אנרגיה עוצמתית ותומכת.

כך עשיתי שלוש פעמים ביום במשך שמונה ימים. בתום כל מפגש ריפוי שכזה, הוספתי דמיון מודרך פעיל: דמיינתי כיצד הציסטה נספגת וקטנה עוד ועוד.

תיאבוני עדיין לא חזר, המשכתי לשלשל, גופי עדיין היה חלש ותשוש, אך חשתי שמשהו עמוק קורה.

עשרות שנים של חינוך קונבנציונלי לא נתנו לי מנוח ולא הצלחתי להתמסר לחלוטין לריפוי שאינני רואה את תוצאותיו בעין. רציתי הוכחה רפואית. קבעתי תור לביקורת אצל הגניקולוג שעשה את בדיקת הלפרוסקופיה.

שמונה ימים עברו מאז החיזיון שהרעיד את עולמי.

הוא התבונן שוב ושוב במכשיר האולטרה-סאונד ולבסוף אמר: "אני לא יודע מה עשית. הציסטה איננה. הכול נספג. את כנראה אדם עם הרבה מודעות עצמית. את צריכה לחזור על בדיקות הדם בעוד חודש לוודא שגם סימני הסרטן נעלמים."

יצאתי מן הקליניקה עם רמי בתחושת הקלה גדולה. זכיתי בחיי מחדש. הייתי עדיין תשושה, הן מכמויות האנטיביוטיקה שקיבלתי בבית החולים, הן מהירידה הדרסטית והמהירה במשקל וכמובן מן המתח הנפשי העצום. הבנתי שקרה לי דבר גדול ואני מבינה רק את קצה קצהו. נתתי לעצמי חודש של התחזקות וחזרתי על בדיקות הדם. הפעם הן היו תקינות.

כמו אנשים רבים המחלימים ממחלה מטלטלת, התחלתי גם אני לחזור לשגרה ולעבודה. מכיוון שעבדתי במערכת הבריאות, שכחת הרוח הייתה קלה יותר, כך נדמה לי. תחושת התרוממות הרוח שמילאה אותי עם הבטחתי לממש את שליחותי החלה להתפוגג ואט-אט משהו מן הקשר עם החברים השקופים שלי החל לאבד אחיזה במציאות חיי. נשאבתי לשגרה הישנה. חלפו חודשיים.

לפתע שוב הר געש…

התקף אפילפטי נוסף של בתי. מה קורה פה? זעקתי לשמים.

למחרת צלצל הטלפון. מורתה האהובה של בתי המליצה לי על מרפאה רוחנית. הגעתי אליה במטרה ברורה: להבין לעומק מה קרה לי, כיצד הבראתי, מדוע בתי חלתה, האם וכיצד מתקיימת סימביוזה בין המחלות שלנו, בין ההבראות שלנו? וכיצד אני יכולה להשלים את תהליך הריפוי ולדעת ולהרגיש בגופי ובתודעתי שהתהליך שלם. הגעתי נרגשת וחוששת. הטיפול שילב תקשור ודמיון מודרך. זכורות לי היטב המילים שהשתמשתי בהן כדי לתאר לה את תחושתי: "התודעה שלי נמצאת בתוך כלא שקירותיו הן חרדה."

התהליך עם המרפאה אפשר להסיר את הפרגוד ביני לבין עולם הרוח לתמיד. כרטיס בכיוון אחד לטוב ולרע, בימים של שמש ושל גשם. למדתי שעליי להצטייד בכמויות נדיבות של ענווה ולהבין שאני מבינה מעט מאוד. רב הנסתר על הגלוי.

לימים, כאשר למדתי ליווי רוחני, צפיתי בסרט Grief Walker. סרט תיעודי על מלווה רוחני למוות. משפט אחד מהסרט נחרט עמוק בלבי: There are no atheists behind the bushes –אין אתיאיסטים מאחורי השיחים. במחשכים, בהיות האדם רק עם עצמו, כמו ברגע שלפני המוות, יש אמונה בלבו. אולי לא דתית במובן המקובל, אך זוהי אמונה רוחנית במשהו. לעתים המילה אמונה איננה מתאימה, אלא יש פליאה והשתאות אל מול כוחות ואירועים שהשכל לא יכול להסבירם וגם יודע שלעולם לא יוכל, משום שההסבר נמצא מעבר לגבולות השכל הישר. זה בשכל העגול. המרפאה היוותה עבורי באותם ימים גשר אל עולם שתמיד רציתי להיכנס אליו אך פחדתי מן ההשלכות של המעבר. נדרתי לעולם לא להפנות יותר את גבי לרוח השוכנת בגופי ומחוצה לו. הדיאלוג עם הרוח הוא אינסופי, אני חווה בו עליות ומורדות, אבל כבר איני מתכחשת לעובדה שהוא קיים. תולעת הספרים שבי מצאה 'הוכחות' ואישורים לתובנות אלו דווקא בדבריו של אלברט איינשטיין, שמהווה עבורי השראה לתפיסת חיים עמוקה ומקיפה: "האדם הוא חלק מהשלם שאותו אנו מכנים היקום. חלק שהינו מוגבל בזמן וחלל. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו כדבר מה נפרד מהשאר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. אשליה זו היא מעין כלא בעבורנו, אשר מגביל אותנו אל רצונותינו האישיים ומצמצם את חיבתנו לאנשים מעטים הקרובים אלינו. משימתנו צריכה להיות – לשחרר את עצמנו מכלא זה באמצעות הרחבת מעגלי החמלה שלנו, עד שיחבקו את כל היצורים החיים ואת הטבע כולו על כל יופיו. איש אינו יכול להשיג זאת בשלמות, אך השאיפה להישג שכזה הינה כשלעצמה חלק מהשחרור והבסיס לביטחון פנימי." (אלברט איינשטיין / רעיונות ודעות. בהוצאת מאגנס).

לראשונה פגשתי את הידע הנרחב הקיים בתוכי. המרפאה הנחתה אותי דרך הרפיה להגיע לשורש השיבוש ולעשות בו תיקון. שאלותיה המדויקות היו הגשר בין המודע ותת המודע שלי. זהו ידע הנמצא במרתף של ישותנו, אך ניתן להעלותו אל האזור הנגלה, ולעשות עבודת תיקון וריפוי.

למדתי כיצד להטמיע בגוף את תהליך הריפוי. מהר מאוד הבנו שתינו שהגעתי אליה לא רק על מנת לטפל בעצמי, אלא על מנת להחזיר לי זיכרון עתיק יומין: ידע על ריפוי, הבנות על החיים, על המוות, על עולם מקביל הקיים לידנו ונעלם מעינינו, על חוקים אחרים המתקיימים במקביל לחוקי הפיזיקה והביולוגיה, ואינם תלויים בהם.

אט-אט למדתי שבמפגשים כאלה מתרחש ריפוי כפול – עבור המטופל ועבור המטפל. מסרים המגיעים דרך המטפל, גם אם נאמרים כביכול לנו, מיועדים בעיקר עבור המטפל בעצמו. המסרים המגיעים מתוך גופנו ותודעתנו הם אלה המיועדים לתהליך הריפוי שלנו. אך מתקיים גם תהליך הפוך. האינטואיציה המחודדת מבחינה עבור מי המסר.

המרפאה עזרה לי להחזיר זיכרונות אבודים. לא בהכרח אישיים. ידע של ריפוי עמוק שהולך ונשכח עקב שנים של רפואה המתבססת על הוכחות מחקריות. 'רפואה פטרונית', אני קוראת לזה. החולה בא עם מכאוביו והרופא הוא ה'יודע' והמושיע. ריפוי המפקיע מן המטופל אחריות ובעיקר – מטשטש ומשתיק את הידע הקיים בתוך תאיו ולעתים אף מרחיק לכת ומתייחס אל הידע הפנימי של המטופל כאל הפרעה.

ריפוי שלם הוא זה המתרחש בשלושת הממדים: גוף-נפש-רוח. הוא מתרחש בממד הבריאה ומחלחל אל הגוף דרך הנפש, שהיא הגשר שבין הרוח לגוף. ממד הבריאה איננו כפוף לחוקי הפיזיקה והכימיה. זהו יקום מקביל. יחד עם זאת, כל מציאות גשמית היא התגשמות של רעיון/פוטנציאל רוחני בממד אחר. פוטנציאל האהבה והפחד, הריפוי והחולי, החופש והכלא, כולם קיימים 'בשמים', אך הכוח החזק מכולם הוא כוח הבחירה. אנו בוחרים לאילו מן הפוטנציאלים ניתן את כוחנו.

בדיבר הראשון מתוך עשרת הדברות יש נקודה מהותית שממנה רובנו מתעלמים. כך נאמר: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ. לפני הכול יש לנו את חופש הבחירה! אנחנו כבר לא בבית עבדים! כאשר אדם הוא בן חורין, הוא יכול לבחור על פי אילו ערכים הוא חי. חופש על פי תפיסתי מתייחס בעיקר לחופש הבחירה. חופש מוחלט איננו קיים משום שגם כאשר האדם מנותק מכל מחויבות, עדיין הוא כבול אל כבלי תודעתו, אל מגבלות אישיותו ואל ואמונותיו, חופשיות ככל שיהיו. לבחירתנו לשחרר או להגביל את החופש שלנו. הרפואה הקונבנציונלית נועדה, על פי הבנתי, לשלוש מטרות: האחת היא רפואה דחופה להצלת חיים, השנייה היא לתת לאדם ארכה כדי לחבור אל עולמו הפנימי המבקש לשאת את קולו. והמטרה השלישית, והפחות נפוצה, היא לאפשר לאדם הקלה בסימפטומים של מחלות שלמרות כל התהליכים הפנימיים עדיין לא הצלחנו לרפא, ואולי אף משמשים את ההתפתחות שלנו באופן שאיננו יודעים להסביר כיצד ומדוע. "האם תמיד אפשר להירפא?" שואלים אותי.

תשובתי היא שהפוטנציאל קיים, אך לעתים ההתעוררות הרוחנית הגיעה מאוחר מדי עבור הגוף, שעבר כבר את נקודת האל-חזור. בכל זאת, התיקון שהאדם עושה עם נשמתו איננו נלקח ממנו, והוא הדבר העיקרי.

בעזרתה של המרפאה פתחתי את הדלת אל ידע הקיים בי מזה גלגולים רבים והוא החיבור שבין הגוף הפיזי למערכת הצ'קרות, בכל שלוש הרמות גוף-נפש-רוח.

הידע הזה הוא חלק מכלי עבודתי היום, אך שליחותי האישית אינה להעבירו הלאה. לשם כך יצרתי רשימת ספרים מומלצים.

כאשר פתחתי את ערוצי האנרגיה שלי, התחיל לחזור אלי גם ידע על תפקיד המיניות אצל האדם.

כעבור כחודשיים נזכרתי בדפים בהם כתבתי את סיפור חיי, התבוננתי בכל הבחירות שזיהיתי כשגויות, ומצאתי שכולן קשורות בדרך זו או אחרת למיניות. למדתי לעשות תיקון הן ברמה הפיזית, הרגשית הרוחנית והאנרגטית.

סיפור ההבראה שלי כלל גם שיחות כואבות עם אנשים ספקניים שאת תוכן דבריהם הדפתי מן ההילה שלי בהתמדה ובנחישות וגם בסליחה. הבנתי שספקנות מקורה בפחד. לעתים פחד מן העוצמה הגלומה בתוכנו ומן הידיעה שיש לנו כל כך הרבה יכולת להשפיע על חיינו. אם אשתמש בכל יכולתי לברוא, אם אברא מחדש את עולמי בתבנית אמונותיי – מה המחיר שעליי לשלם? כאן נעצר הספקן, ודבק בספקותיו. אני מודה לאנשים שגילמו את תפקיד הספק בתסריט חיי. הם גרמו לי להכיר ולהתבונן בספק שבתוכי. המפגש עם הספקנות שלי גרם לי להבין שאם אוחז בה סיכויי ההחלמה קלושים.

במובנים רבים תהליך של ריפוי עצמי הוא משחק על כל הקופה. אם הניסוי לא מצליח החולה משלם בחייו. את המחיר הזה לא הייתי מוכנה לשלם, למרות שהיום, או בגיל מבוגר או בנסיבות חיים אחרות, דעתי אולי הייתה משתנה, אינני יודעת… נכון לאז, החיים היו יקרים לי מכדי שאשחק על כל הקופה. עשיתי עם עצמי ניסוי והוא הצליח, אך החזקתי תמיד דלת פתוחה לכדי סדק אל הרפואה הקונבנציונלית. וידעתי שגם אם לא אצליח, זה לא אומר שריפוי עצמי איננו אפשרי, אלא רק שכנראה יש משהו שלא עליתי עליו. ההחזקה הזו בשני העולמות ביססה בתוכי ענווה גדולה כאדם וכמטפלת.

לעתים, מכניסים עצמם מרפאים רוחניים לנישה של יודעי-כול. זו סכנת היהירות שבהליכה עיוורת אחר תפיסות העידן החדש. לעומת חוסר האונים של האדם הקטן לאורך שנות ההיסטוריה האנושית הפטריארכאלית, מתפתחת בעידן החדש מגמה הפוכה של מגלומניה. יודעי-כול בדמות מתקשרים, מאמנים, מדריכים רוחניים. והרי בעצם, כולנו מתקשרים!! עם עצמנו, עם אחרים, ואם אנו רוצים אז גם עם ישויות שאינן בגוף. אך החשוב מכל הוא לתקשר עם האהבה עצמה.

עלינו לזכור גם את מוגבלות האדם ולא רק את עוצמתו, ואת העובדה שכל מסר העובר דרכנו, עובר גם דרך האישיות שלנו ו'מתלכלך' בה.

את מְתַקְשֶׁרֶת? שואלים אותי. כן, אני עונה, אבל רק עבור עצמי. מי שרוצה אני מלמדת אותו לתקשר עבור עצמו.

המחיר של המגלומניה התקשורית עבור אחר, כמו גם מחיר הפטרונות הרפואית הוא הפקעת כוח הריפוי של הפרט ויצירת תלות במטפל, בעוד מטרת התהליך הוא העצמת השניים. סכנה נוספת שאני רואה בתקשור, היא שהאדם במצוקה נוטה לעתים להחשיב את דברי המתקשרים כדברי אלוהים חיים. אינני טוענת שאין אנשים עם יכולות יוצאות דופן לתקשר עם עולם הרוח. המלצתי היא, שאם בחרתם להתייעץ עם מתקשר, העבירו את המסרים שתקבלו דרך מסננת לבכם. חושו אותם בגוף. הגוף, ובעיקר הלב, יודעים מה נכון עבורכם ומה לא. לכו עם לבכם. ודעו תמיד שזהו הימור שאין לדעת מה תוצאותיו והאחריות היא שלכם בלבד, על המעשה ועל תוצאותיו.

"אני פוחד שהתהליך שלך יהיה כמו חזרה בתשובה." אמר לי רמי בתקופת המעבר – כך אני מכנה את אותה השנה שבה השתנו חיי הפנימיים. "אני פוחד שלא אכיר את מלכה שאני אוהב ואיתה בחרתי לחיות ואאבד אותך."

"אל תפחד," עניתי, "לא רק שלא תאבד אותי, תקבל מלכה במודל משופר. עם הרבה יותר בהירות ועוצמה. תן בי אמון שאני יודעת מה אני עושה ותראה שכולנו נרוויח מזה."

כן, הוא נתן בי אמון האיש שאיתי, בסבלנות אין קץ. התברכתי.

חיי השתנו והשינוי הדהד לבני משפחתי הן בהשקפת עולמם והן בדרך חייהם. זה אינו שינוי חיצוני בלבד, אלא שינוי פנימי מקיף ועשיר בתובנות חדשות. שינוי באמונותיי על בריאות וחולי, שינוי בתפיסתי את נושא המוות והחיים ומה שביניהם.

אנשים נכנסים לחיינו לתקופה קצרה או לכל החיים. לעתים נראה כאילו אדם מסוים 'נשלח אלינו משמיים', וזו אמת לאמיתה. כאשר מישהו נכנס לחיינו, לעתים הדבר בא כדי לענות על צורך שביטאנו, להתגבר על קושי, לספק הדרכה או תמיכה, פיזית, רגשית או רוחנית.

תהליך ההבראה הוא תהליך של בריאה: בריאה של מציאות חדשה שאנו רוצים לחיות.

אני מאמינה כי הגוף יכול ללמוד לרפא את התופעות השליליות שהוא מייצר. יש המתנגדים לגישה זו, האומרת שאנו מביאים על עצמנו מחלות, בטענה שיש בתפיסה הזאת הלקאה עצמית. לתפיסתי הבחירה בידיי. האם לפרש מחלה דרך עיני ההלקאה העצמית והעונש, או כאחריות אישית ושיעור ללמוד, גם אם השיעור עובר דרך מכאובים של הגוף והנפש.

גם את אמונתי אני מסייגת בענווה. אנו יכולים לראות רק חלק אחד מהפאזל היקומי. ורק דרך עינינו בלבד. לכן כאשר שואלים אותי האם כל אדם יכול לרפא את עצמו? אני עונה – הפוטנציאל המלא קיים תמיד, אבל אין לדעת האם הוא יתממש במלואו.

בתהליך של ריפוי עצמי יש הימור גדול. זהו משחק בחיים עצמם. כללי המשחק הם: אמונה, אמון, התמסרות, הקשבה פנימה והחוצה, סליחה, אהבה, רצון עמוק לפקוח עיניים ולראות יותר מאשר ראיתי עד כה, מוכנות לפגוש את הפחדים הכי גדולים ולעשות בהם עבודת ריפוי, מוכנות לצאת מאזור הנוחות (בגדול!), הסכמה לומר את הקולות שעדיין לא ביטאתי, הסכמה פנימית לבחון את חיי מחדש, את הערכים שבהם אני מאמינה באמת, הבנה שלעתים הריפוי ידרוש ויתורים כואבים, ויתור על הבושה והסכמה להשיל מסכות. כלל לפני אחרון – קבלה. קבלת אחריות על התהליך, בין אם יצליח ובין אם לא. והכלל האחרון הוא הידיעה שתמיד יש דרך חזרה ואפשר לבחור נתיב אחר. כוח הבחירה בידינו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האמת העירומה של האהבה”