החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

האיש שלנו בווהאן

מאת:
הוצאה: | 2021 | 431 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

עד 23 בינואר 2020 היה עופר דקל אחד מעשרה מיליון תושבי ווהאן, עיר שרוב העולם לא שמע עליה כלל. אבל בצהרי היום ההוא השתנו חייו. בפייסבוק שלו, בדף בשם "עופר סין", הוא כתב:

"העיר ווהאן, שבה אני חי כבר עשר שנים, נסגרה, ולא ניתן לצאת ממנה עד הודעה חדשה או עד מציאת פתרון לווירוס החדש בסין. התושבים ממעטים לצאת מהבתים. אלה שיוצאים, בעיקר לסידורים דחופים ולקניית מזון, מסתובבים עם מסכות על הפנים. בחנויות יש תורים ארוכים מאוד. מלאי המסכות נגמר. אנחנו בסדר. אעדכן בהמשך".

במשך שנה שלמה, שנת הקורונה שהפכה על פיו את העולם, כתב עופר דקל יומן אישי ואינטימי, שמזמין את עוקביו הרבים להיכנס אל חייו עם ננה, אשתו הסינית, ושני ילדיהם הקטנים, בעודם נצורים בביתם כמעט שלושה חודשים, וגם לחיים הסוערים שאחרי.

בספר הביכורים שלו, שנולד בזמן מגפה, מצליח עופר דקל להשמיע קול ייחודי, היודע למצוא גם בתוך האימה והקושי את האור ואת התקווה. יומן הקורונה שלו הוא מבט ישראלי חצוף, מצחיק, אנושי מאוד ואוהב אדם, על סין, אנשיה ומשפחתו — בתקופת מבחן ומשבר, ולא רק. הוא אינו מסתיר את הפחד, את הכאב, את הבדלי התרבויות בתוך המשפחה הישראלית־סינית שלו, אבל רואה גם את הסולידריות, את הפשטות ואת הגורל שמחבר בין כולם. ומבעד לעיניים שלו

אי אפשר שלא להתאהב. בכולם.

מקט: 15101266
עד 23 בינואר 2020 היה עופר דקל אחד מעשרה מיליון תושבי ווהאן, עיר שרוב העולם לא שמע עליה כלל. אבל […]

20, יום שני

בצהריים עלה לי החום. ‘אני לא מרגיש טוב’, אמרתי לננה. ‘אני מקווה שלא חטפתי את המחלה’. ננה הניחה יד קרה על המצח החם שלי. ‘זה שום דבר’, היא אמרה בקול יציב. ‘אתה סתם בלחץ מזה שעומר ורותם טסים הלילה לישראל. לך לנוח’.

עוד שלושה ימים יחגגו את ראש השנה הסיני, המפעל שלנו סגור מהיום, העובדים יצאו לחופשה ואני במיטה. הייתי צריך לטוס איתם, אני נוזף בעצמי. ואם הדבקתי את ננה והילדים? מחשבה חדשה צצה. כבר כמה ימים שהם איתנו בבית. אנחנו לא שולחים אותם לגן. יותר מדי ילדים חולים יש שם, ואנחנו לא יודעים אם זאת המחלה. עוד פעם ה’מחלה’. אין לה שם. בדיוק שלושה שבועות מאז ששמענו על ה’מחלה’ או ‘סוג של דלקת ריאות’, כמו שאנשים אומרים פה. מה זה סוג? אני מתענה. אנחנו לא מכירים אף אחד שחלה ב’מחלה’. אולי בעצם אנחנו כן. אולי החולה שאנחנו מכירים הוא אני.

‘תמשיך לנוח’, ננה באה שוב לבדוק מה איתי. ‘אני הולכת עם הילדים לאכול סושי’.

‘אני בא איתכם’, הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה.

עומר מתקשר להיפרד. הם באריזות אחרונות. הטיסה שלו ושל בן הדוד שלו רותם יוצאת בעוד כמה שעות מווהאן לבייג’ינג. בלילה הם יטוסו לתל אביב. ‘הכול בסדר?’ שאלתי, אכול רגשי אשמה שלא אקפיץ אותם לנמל התעופה בגלל שאני מרגיש רע. ‘יש לכם את כל המסמכים? הכול מסודר? צריכים עוד משהו?’

עומר מרגיע שהכול טוב. ‘תגיד’, אני מברר רגע לפני שאני סוגר את השיחה. ‘איך רותם מרגיש?’

בשבוע שעבר לרותם היה פתאום חום. הוא שכב במיטה שפוך ורועד. ננה לקחה את שקית שקדי המרק האחרונה שנשארה לנו בבית ונסעה לדירה של עומר, שבה הוא מתגורר כבר כמה שנים, השתלטה שם על המטבח והכינה לרותם מרק עוף עם עשבים סיניים. אחר כך היא גם לקחה אותו לבית החולים, למרות שהוא ניסה להתווכח ולהגיד שלא מוכרחים. ‘רק שנהיה בטוחים שאין לך את ה’מחלה”, ננה ועומר לחצו עליו והוא נכנע.

הרופאה הסינית נקשה עם שתי אצבעות על החזה שלו, ביקשה שיוציא לשון, בחנה את הצבע שלה, בדקה גם את הדופק. ‘אין לך דלקת ריאות’, היא הרגיעה. ‘אני רושמת לך כמה תרופות (עשבים), תקפיד לקחת אותן בזמן. בתוך יומיים תבריא’. ננה מיהרה לעמוד בתור של התרופות שנרקחות בו במקום. ‘התור היה ארוך מאוד’, היא סיפרה לי כשחזרה הביתה. בשבת החום של רותם ירד, אבל הוא עדיין השתעל.

‘נתראה בעוד חודש כשתחזור. טיסה נעימה’, נפרדתי מעומר.

המסעדה היפנית מרוחקת שבע דקות נסיעה מהבית שלנו. כשהגענו, גילינו שאין בה מקום. מפוצצת. בפיצרייה המצוינת שליד הסושייה דווקא היה מקום. ‘דומניקו נמצא?’ פתחתי את חלון המכונית ונתתי לאוויר הקר שבחוץ לחדור אלינו. מנהל המסעדה שעמד עם אחד מהעובדים בפתח ועישן סיגריה ענה שלא. דומניקו נסע לאיטליה, חופשת מולדת. ‘יחזור אחרי ראש השנה’.

אנחנו מוותרים על הפיצה. אם לא דומניקו מכין בעצמו אז חבל על הזמן. הסו שף הסינים לא מצליחים לעמוד בסטנדרט האיטלקי. הילדים בוכים. אנחנו מתפצלים. אני חוזר הביתה למיטה. ננה והילדים נוסעים לבית של בן הדוד שלה, שגר עם אשתו והבן הקטן שלהם בצד השני של נהר היאנגצה.

‘עולה לי החום’, שלחתי הודעה לננה וצירפתי גם תצלום של המדחום. ‘37.1 זה לא חום’, היא כתבה מיד.

‘אתה זוכר שהיום זה יום השנה לסבתא רות?’ ירון כותב מהצד השני של העולם. לא זכרתי שזה היום של הסבתא שלנו שנולדה בעמק יזרעאל, ובתחנה האחרונה בחייה ברמת השרון פיסלה וציירה את כל השריטות והיופי שאספה בעין חרוד שבו גדלה ובנהלל ששם פרחה.

‘אני חולה’, עידכנתי את אחי הבכור. ‘לא זכרתי’.

‘תרגיש טוב’, ירון שלח חיוך. ‘ואל תדאג. כמו שסבתא מתה שבועיים לפני יום הולדת 100, ככה גם אתה תזכה להזדקן’.

מצחיק, חשבתי, ולא יכולתי לענות בגלל התקף שיעולים.

‘אבא, אנחנו עולים עכשיו למטוס’, עומר שולח הודעה לוואטסאפ שלי שלא נח היום בכלל. ‘אתקשר כשננחת’.

‘החום ממשיך לעלות’, אני מדווח לננה כשהיא חוזרת הביתה בערב רק עם מיי מיי. ליאם נשאר לישון אצל בן הדוד. ‘תארי לך שאני באמת חולה ב’מחלה’ הזאת? מה נעשה?’

‘חמסה חמסה’, ננה אומרת במבטא סיני ומצביעה על כף היד הכחולה שתלויה בחדר השינה שלנו. ‘לך לישון. יהיה בסדר’.