המחיר כולל משלוח עד הבית! יואל, בן להורים ניצולי שואה, הוא פקיד ממשלתי מסור במשרד התיירות. בשעת לילה מאוחרת […]
1
יואל ישב על הכיסא המשרדי והתבונן מבעד לחלון. קרני שמש אחרונות האירו את הרחוב באור כתום. משב רוח קל העיף מהמדרכה עלי שלכת יבשים שנשרו והותירו את שדרת עצי הלבנה שהובילה לפתחו של המשרד ערומים, ערוכים לבואו של הסתיו. רוב עובדי המשרד כבר הלכו הביתה ושקט שרר במסדרון.
ערמת תיקים נחה דוממת על השולחן. יואל התבונן בהם בפיהוק. כמה משעמם, נאנח לעצמו. פעמים רבות תהה ואף פעם לא ממש הבין, איך הגיע לתפקידו הנוכחי: הממונה על רישוי עסקים המעניקים שירותי תיירות במשרד התיירות. לאחר שמילא סדרת תפקידים זוטרים יותר במשרד אזר אומץ והחליט להתמודד במכרז פנימי על המשרה. בתום תהליך ארוך ומרובה בתככים החליטו חברי הוועדה לבחור בו. כשישב מול חברי ועדת המכרז הסביר להם בלהט שהזכייה בו תהווה עבורו הגשמת חלום וכי הוא נחוש לייעל את תהליכי העבודה במחלקה. אולם בסתר ליבו ידע שהמניע העיקרי שדרבן אותו לגשת למכרז היה הרצון לשפר את מצבה הכלכלי של משפחתו.
שנות עבודתו במשרד לימדו אותו להכיר בחשיבות התקנים והכללים שהמשרד הגדיר ובצורך של כל מי שמבקש להעניק שירותי תיירות לעמוד בהם. לכן, מייד לאחר שנבחר לתפקיד, החליט בשיתוף עם עובדי המחלקה ויועצים חיצוניים לרענן נהלים וטפסים ישנים ולדרוש מיזמים המגישים הצעות למתן שירותי תיירות לעמוד בדרישות מחמירות יותר. המהלך עורר לא מעט תגובות זועמות מצד אלה שפנו לקבל היתר ולא עמדו בתקני המשרד החדשים. בעקבותיהן, יואל נקרא למשרדו של מנכ"ל המשרד לשיחת נזיפה שזיכתה אותו בהערה בתיקו האישי. אבל יואל לא ויתר. הוא התעקש לקיים את הכללים החדשים כי האמין שעמידה בהם תשפר את איכות החוויה של התיירים ותגדיל את מספרם של אלה מבית או ממדינות אחרות בעולם שיבקשו ליהנות משירותי התיירות שהמדינה מציעה.
בתפקידו כראש המחלקה היווה יואל סמכות עליונה ותחנה אחרונה בתהליך מתן ההיתרים. למרות שצוות העובדים במחלקה היה מאוד מסור ויואל סמך על עבודתם, הוא ראה לעצמו חובה לוודא שלא נפל כל פגם בתהליך. לכן, בכל פעם שעובדיו השלימו טיפול בבקשה, התיק הועבר אליו לבדיקה לפני מתן האישור הסופי.
יואל בהה בערמת התיקים שהצטברה על שולחנו ושוב הסיט את מבטו אל החלון. בחוץ כבר שררה חשכה. קריאת התיקים ובדיקת עמידתם בכל הדרישות הכללים והתקנות היו ממנו והלאה.
אחרי שהשתחרר מהצבא הלך ללמוד באוניברסיטה מדע המדינה וכלכלה. הוריו עודדו אותו ללמוד אבל אף פעם לא ראו בעין יפה את תחומי הלימוד שבחר. כבן יחיד להורים ניצולי שואה הוריו דאגו בכל עת לציין שאחרי לכתם הוא ייוותר השריד האחרון של המשפחה ולכן חשוב שיעשה בחייו דבר משמעותי ובעל ערך לעצמו ולחברה. הוא נזכר בדברי אימו שתמיד נאמרו בנימה ספק מתריסה ספק מעודדת: "אתה כל כך מוכשר והציונים שלך במבחני הבגרות טובים. למה שלא תלך ללמוד מקצוע רציני יותר?"
יואל כבר התרגל לסוג הזה של מסרים וניסה מדי פעם להסביר שגם מי שלומד מדע המדינה או כלכלה יכול לעשות "דברים רציניים", אבל עם הזמן הבין שמדובר במאבק שנועד מראש לכישלון. היה לו חשוב לא לאכזב את הוריו אך לא במחיר הוויתור על תחומי העניין שלו.
ככל שהתקרב להשלמת התואר, ראה את ייעודו בתפקיד שגריר של מדינת ישראל באחת ממדינות העולם שמקדיש את זמנו לחיזוק מעמדה ודימויה של המדינה. בעיני רוחו ראה כיצד הוא מתרועע עם בכירים בממשל המקומי ועורך קבלות פנים שאליהן יוזמנו אנשי הסגל הדיפלומטי של מדינות אחרות. הוא דמיין את עצמו מגיע לאירועים לבוש בחליפה ועניבה ומרצה על אתגרי המדינה שנמצאת בראשית דרכה, בניסיון לגייס לה תמיכה בין־לאומית. בכך ראה הזדמנות למימוש שאיפותיו אך גם מענה לגחמות של הוריו שראו בהקמתה של המדינה ניצחון ועדות מוחשית להמשך קיומו של העם היהודי.
לכן, במקביל ללימודיו באוניברסיטה ניסה להתקבל לקורס הצוערים של משרד החוץ. תהליך המיון כלל כמה שלבים שאת הראשונים עבר בהצלחה. אבל אז זומן לריאיון אישי. המראיינים, גבר ואישה, ביקשו מיואל לספר על ילדותו, משפחתו, שירותו הצבאי ולימודיו באוניברסיטה. יואל ענה על השאלות והתייחס בהרחבה לכך שהוריו ניצולי שואה שכל משפחתם הושמדה ולרצונו להיות חלק מהמערך של משרד החוץ במטרה לקדם את מעמדה של המדינה בעולם.
ככל שהריאיון נמשך התגברה ביואל התחושה שהגבר שואל את השאלות מתוך פרוטוקול שהוכן מראש וכי הוא לא ממש קשוב לתשובותיו. האישה התבוננה בו במבט מזוגג ולא נראה שהיא מגלה עניין בדבריו.
לבסוף שאל המראיין האם יואל יהיה מוכן לחיות מחוץ לגבולות המדינה תקופה ארוכה בידיעה שהוא בן יחיד ושהוריו, שאינם צעירים, יישארו מאחור בלעדיו. על כך השיב יואל שהוא רואה בתפקיד שגריר של מדינת ישראל שליחות בעלת ערך עליון וכי הוא בטוח שזו גם עמדת הוריו, ולכן ישמח למלא את התפקיד החשוב הזה באחת מהשגרירויות של מדינת ישראל בעולם.
האישה, שעד כה כמעט ולא התערבה בריאיון, הישירה את מבטה אל יואל. "אני מקשיבה לך ומקשיבה ואני מודה שאתה לא מצליח לשכנע אותי שאתה באמת מתאים להיות חלק מהמערך של משרד החוץ", אמרה. "עד כה לא שמעתי בדבריך דבר שמסביר מדוע נכון לבחור בך ולא באחר. העובדה שנולדת במהלך מלחמת העולם השנייה ושאתה בן להורים ניצולי שואה שמשפחותיהם נספו היא בוודאי חשובה, אבל לא מהווה עילה מספקת. תרצה להתייחס לכך?"
יואל הרגיש שפיו יבש. תגובתה של המראיינת היממה אותו. את דבריו אמר מדם ליבו וכעת לא עלה בדעתו מה עוד ביכולתו לומר כדי לשנות את דעתה ולשכנעה. הוא נשם עמוקות. "אני לא יודע מה עוד אני יכול לומר כדי לשכנע אותך בכנות כוונותיי. מזה שנים אני חולם לשמש בתפקיד שגריר. אני משוכנע שאני מתאים למלא את התפקיד ויכול לייצג באופן טוב ומשכנע את האינטרסים של מדינת ישראל". יואל סיים את דבריו. מבטה של האישה נותר מזוגג ובפניה לא ניכרה כל הבעה.
כמה ימים לאחר מכן הגיע לבית הוריו מכתב שנשא חותמת רשמית של משרד החוץ ונפתח במילים: "אנו מודים לך על פנייתך. כפי שאתה בוודאי יכול להעריך, קיבלנו מספר רב מאוד של פניות. אנו מצטערים להודיעך ש…" יואל לא המשיך לקרוא.
***
שנת הלימודים האחרונה באוניברסיטה עברה בעצלתיים. הקורסים והדרישות השתנו אבל יואל חש שהמרצים מציגים תכנים שכבר הוצגו בשנות הלימוד הקודמות ושאין בהם חידוש של ממש.
יוצא דופן היה סמינר רב משתתפים שלימדה מרצה מבוגרת וחמורת סבר שעסק ביחסי הגומלין בין מדינות על רקע סיום מלחמת העולם השנייה. הטיעון המרכזי שהציגה בסמינר ועבר כחוט השני בין ההרצאות השונות היה שכל מערכת יחסים בין יחידים, קבוצות או מדינות מבוססת על אינטרסים הדדיים. מכאן שחוזק הקשרים בין המעורבים במערכת היחסים נגזר ממידת הצלחתם במימוש האינטרסים החשובים להם.
את ההרצאות הראשונות הקדישה המרצה דווקא לדיון במערכות יחסים זוגיות בין גברים לנשים. נקודת המוצא בדבריה הייתה שזוגיות ומונוגמיה סותרות למעשה את הנטייה הטבעית של האדם. לטענתה, קשרים זוגיים נוצרים ונשמרים רק מפני שכל אחד מבני הזוג השותפים לקשר רואה באחר אמצעי המאפשר לו להגשים את מאוויו באופן שנתפס בעיניו כיעיל ביותר. כמובן שהטיעונים האלה לא הותירו את הסטודנטים שלמדו בסמינר אדישים: הפרויקט הראשון שעשו, מיוזמתם, היה לברר על אודות הנסיבות המשפחתיות של המרצה. איש לא הופתע כשהבירור העלה שהיא חיה בגפה ושמעולם לא נישאה.
ייחודיות הסמינר באה לידי ביטוי גם במטלת הסיום: כל סטודנט התבקש להציע טענה מקורית שנוגעת ליחסי הגומלין בין מדינות, להגיש את הנושא לאישור המרצה ולכתוב עבודה שנשענת על סקירה של ספרות מחקרית שמבססת את הטענה. למעשה הייתה זו הפעם הראשונה במהלך הלימודים לתואר שהסטודנטים התבקשו לנסח טענה מקורית ולא להגיב לשאלה או לטענה שהמרצים הגדירו.
המשימה אתגרה את יואל ובימים הבאים הקדיש מחשבה לרעיונות שונים, אך בכל פעם שהתלהב מרעיון חדש שהעלה, חיפוש קצר בכתבי־העת בספרייה גילה שהרעיון אינו מקורי. אט־אט התחלפה ההתלהבות הראשונית בתחושת תסכול שקיבלה משנה תוקף כשקיבל את מכתב הסירוב ממשרד החוץ.
אבל אז, באופן בלתי צפוי לחלוטין, עלה במוחו רעיון בעודו יושב על ספסל בקמפוס ולוגם קפה: לכתוב עבודה שתתמקד בשאלה כיצד שגרירים יכולים לסייע לגורמי שלטון מקומיים לזהות במדינה שהם מייצגים איכויות שעולות בקנה אחד עם האינטרסים של מדינתם, ובכך להדק את מערכת הקשרים בין המדינות.
הוא כתב את השאלה על דף והניח אותו בתא הדואר של המרצה לאישורה. במהלך השבוע הבא חיכה בקוצר רוח לתגובה, וכשהגיעה עת השיעור נכנס לאולם ההרצאות וישב בוהה במרצה בלי לגלות עניין רב מדי בדבריה.
במחצית השיעור היא קטעה את הדיון בנושא שעליו דיברה והדגישה: "אני רוצה להזכיר לכל מי שעדיין לא הגיש לי הצעה לסמינר לעשות זאת עד לסוף הסמסטר. יש מספר קטן של סטודנטים שכבר הגישו. קראתי את מה שכתבתם והוספתי את התייחסותי. בסוף השיעור תוכלו לבוא ולקחת מהשולחן את הדפים שהגשתם".
יואל ספר את הדקות עד לתום השיעור, ובסיומו חצה במהירות את חלל אולם ההרצאות לעבר שולחן המרצה. הוא אחז בחבילת הדפים שהניחה על השולחן והחל לדפדף בהם עד שמצא את שלו שהיה האחרון בחבילה. על הדף כתבה המרצה בדיו ירוק: הרעיון בהחלט מעניין. מחכה לקרוא. בהצלחה!
את הימים הבאים העביר יואל בספרייה. הוא מצא מקום פנוי בשולחן פינתי שעליו הניח בלוק כתיבה ועט. על אלה הוסיף דף שעליו כתב: "לספרן/נית: בבקשה לא לקחת את הספרים מהשולחן".
במשך שעות ארוכות דפדפו אצבעותיו בין הכרטיסיות שקטלגו את הספרים וכתבי־העת שהיו מונחים על מדפי הספרייה. לאחר שאסף מספר ראוי של מקורות אפשריים החל לנוע בין המדפים, ללכוד בעין של צייד את הכרכים ולערום אותם על שולחנו. כשהצטברה כמות ראויה של ספרים וכתבי־עת ישב לבחון אם יש בכתוב בהם כדי לסייע לו לבסס את טענתו. כך עשה מדי יום עד לשעת הסגירה של הספרייה.
***
באחד מימי הלימודים, לאחר שהסתיים האחרון שבסדרת השיעורים, שם יואל פעמיו אל הספרייה. הוא הגיע לשולחנו ולשמחתו גילה שהספרנים, שנהגו לסדר את השולחנות בסופו של כל יום, שעו לבקשתו ולא הזיזו את הספרים שהניח על השולחן ביום הקודם.
הוא התיישב והחל לקרוא. כותרת המאמר הראשון נראתה מבטיחה, אך ככל שיואל קרא והעמיק בו, הבין שאין בכתוב כדי לתרום לביסוס טענת הסמינר שלו. הוא נטל כתב־עת אחר ובעודו מדפדף בין דפיו שמע קול חרישי: "סליחה, המקום כאן תפוס?"
יואל הרים את ראשו. מולו עמדה סטודנטית שנשאה בידיה ערמת ספרים וכתבי־עת. בטרם הספיק לענות, זלגו כל אלה מידיה ונפלו על רצפת הספרייה ברעש גדול. כל המבטים בספרייה הופנו אל השניים. יואל הזדרז לקום מכיסאו ולסייע באיסוף הספרים כשבמקביל לחש: "בטח, את מוזמנת לשבת".
הסטודנטית חייכה. "תודה, ותודה על הסיוע. אגב, שמי דליה".
"ואני יואל", השיב בלחש.
בדקות הבאות אחז יואל באחד מכתבי־העת כשאצבעותיו מעלעלות בין דפיו, אך מחשבותיו הפליגו למחוזות אחרים. מדי פעם הגניב מבט כדי להיטיב לסקור את תווי פניה של דליה, את שערה ואת לבושה. כשדליה קמה ממקומה כדי להביא ספרים נוספים, הוא התבונן בה מתרחקת. את תשומת ליבו תפסו נעלי עקב גבוהות במיוחד שהיו לרגליה ושיוו להליכתה דפוס הדומה לזה המאפיין דוגמניות בתצוגת אופנה.
שעת סגירת הספרייה התקרבה. יואל ערם את הספרים שאסף והניח עליהם את השלט בתקווה שעובדי הספרייה יתחשבו גם הפעם בבקשתו. הספרנים הכריזו במערכת הכריזה על סגירת הספרייה וביקשו מכולם לצאת. יואל ודליה קמו והחלו לפסוע אל עבר דלת היציאה.
"תבואי לספרייה גם מחר?"
"אני עדיין לא יודעת. ייתכן. שוב תודה על העזרה באיסוף הספרים".
יואל לא ממש הצליח למצוא את המילים הנכונות. "בטח, בטח, בשמחה. שמחתי לעזור", השיב לבסוף. הוא נעמד והביט בדליה מתרחקת. במוחו חלפה המחשבה: איזה מטומטם אני. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו ולומר היה ששמחתי לעזור?
***
את הימים הבאים העביר יואל בספרייה. כשהוריו שאלו אותו למעשיו ומדוע הוא נוהג לחזור בשעות כה מאוחרות הביתה, יואל הסביר שהוא חייב לקדם את עבודת הסמינר שדורשת השקעה רבה. בסתר ליבו קיווה להיתקל בדליה שוב. הוא אף שינן בראשו כמה משפטים שתכנן להגיד לה בפעם הבאה שייפגשו.
הימים חלפו. דליה לא הגיעה לספרייה ויואל הקדיש את כל מרצו לכתיבת העבודה שאט־אט קרמה עור וגידים עד שהושלמה. הוא קרא את הטיוטה הסופית שכתב וחשב: אין ספק שמדינת ישראל הפסידה שגריר מצוין!
הסמסטר עבר בעצלתיים וסוף השנה האקדמית כבר נראה באופק. כשסיפר להוריו שטקס חלוקת התארים יתקיים רק בשנת הלימודים הבאה, השניים הביעו אכזבה. אביו הגיב במתינות ואמר, "טוב, אין מה לעשות, כך מקובל באוניברסיטה", אבל אימו לא הסכימה להשלים כה בקלות עם רוע הגזרה. "אני לא מבינה. אדם מסיים את הלימודים לתואר בשנה נתונה. למה עליו לחכות כמעט שנה שלמה נוספת כדי לקבל את התעודה? אולי תלך ותגיד להם שמה משהו? אם אני אלך לשם, אף אחד לא יתייחס אליי אבל אתה סטודנט ואותך מכירים. לך אולי יקשיבו".
כל ניסיונותיו של יואל להסביר שאלה נוהלי האוניברסיטה ושאין בכוחו לשנותם לא התקבלו על דעתה. "הם ממש מחזיקים בתעודה שלך כבת ערובה. ממש לא ברור לי העניין הזה", אמרה בתסכול.
השבועות חלפו. במסדרונות הקמפוס נתלו שלטים שפרסמו נשף ריקודים שאגודת הסטודנטים מתכננת לערוך לציון סוף שנת הלימודים. ההשתתפות בנשף הייתה כרוכה ברכישת כרטיס בעלות של חמש לירות. יואל התלבט אם ללכת: עוד בתקופת הלימודים בבית הספר הוא לא ממש אהב מסיבות ואירועים המוניים ואילו עכשיו היה עליו גם לשלם עבור הכרטיס. במהלך שנות הלימודים באוניברסיטה הוא כמעט ולא עבד והוריו דאגו לממן את צרכיו ולשלם עבורו את שכר הלימוד.
"חשוב לנו שתקדיש כל רגע פנוי ללימודים כי זה מה שיבנה את העתיד שלך", נהגה אימו לומר.
כדי לחסוך מיואל את הצורך לעבוד ולאפשר לו להפנות את כל מרצו וזמנו ללימודים, הוריו עבדו שעות ארוכות מדי יום. אימו עבדה מהבוקר ועד לשעות הצוהריים המאוחרות בגן ילדים ואביו עבד במשמרות כפועל ייצור במפעל. משכורותיהם בקושי הספיקו לכלכל את המשפחה, אך למרות זאת הקפידו לא לחסוך מיואל דבר.
יואל התלבט: לבקש מהם כסף כדי ללכת למסיבה? הוא חש אי־נוחות לבקש כסף עבור אירוע שאין חובה של ממש לקחת בו חלק. בסופו של דבר שכנעו אותו החברים לבוא למסיבה בטיעון שזה צפוי להיות האירוע החברתי האחרון עד לסיום התואר וכי לא תהיינה לו הזדמנויות נוספות לפגוש ולהיפרד מהסטודנטים האחרים. יואל ביקש וקיבל מהוריו את הכסף לרכישת הכרטיס, לא לפני שהתחייב בפניהם שיחזיר להם את ששילמו עבור לימודיו מהמשכורות הראשונות שירוויח.
***
אורות אדומים, צהובים וירוקים האירו את הרחבה ומוזיקת ריקודים נשמעה משני רמקולים גדולים שהוצבו בפאתיה. יואל ועוד שניים מחבריו נעמדו בפאה המרוחקת של הרחבה כדי שיוכלו לדבר כשעיניהם סוקרות את הרוקדים. מאות סטודנטים מיוזעים נעו על הרחבה בניסיון להתאים את תנועות גופם לקצב המוזיקה. אחרים בחרו להתעלם מהמקצב ונעו בתנועות מונוטוניות כמי שכפאם שד. והיו גם סטודנטים כמו יואל וחבריו שהשתייכו לקבוצת "המתבוננים". הם אומנם הגיעו לאירוע אבל נראה שלא ממש הבינו מה אמור להיות חלקם בו. ככל שחלף הזמן, כך הלכו וגברו נקיפות המצפון של יואל. בשביל זה הייתי צריך לקחת כסף מההורים? בטח אפשר היה למצוא לכסף שימוש נכון יותר. הוא השפיל את מבטו. את מוחו מילאו מחשבות נוגות על הוריו ועל ההשקעה שלהם בו כדי שלא ידע מחסור.
בעודו בוהה בחלל הרחבה קלטו עיניו במרחק מה נערה שעמדה כשגבה מופנה אליו. לרגליה נעלה נעלי עקב שנראו לו מוכרות. הוא ניסה למקד את מבטו אבל האורות הצבעוניים והמרצדים והאנשים שחצו את הרחבה ללא הרף לא אפשרו לו לקבוע בוודאות אם אלה אכן נעלי העקב שצרבו בזמנו את תודעתו.
עכשיו או לעולם לא, חשב יואל, ובצעדים נמרצים פסע אל מרכז הרחבה. חבריו לא הבינו מה קרה לו פתאום וצעקו לעברו, "יואל, לאן זה?"
"אני כבר חוזר", השיב יואל בלי להסיט את מבטו ונבלע בקהל. הוא נעמד מאחורי הנערה, קירב את פיו לאוזנה ולחש, "דליה?"
הרעש החזק של המוזיקה, השירה של הרוקדים וקולו הרועד לא הובילו לכל תגובה מצד הנערה. יואל החליט להגביר את קולו. "דליה!" נפלטה צעקה מגרונו.
הנערה סובבה את ראשה. "או, שלום לך. למה אתה צועק?"
"בגלל עוצמת המוזיקה. ניסיתי לקרוא לך בלחש אבל לא שמעת אותי. את כאן לבד?"
"לא. באתי עם שתי חברות אבל די משעמם כאן ונראה לי שאנחנו תכף נעזוב".
"מעניין. גם אני בדיוק באותה התחושה. אגב, חיפשתי אותך פעמים רבות לאחר אותו מפגש בספרייה אבל לא הגעת".
דליה חייכה.
יואל אזר אומץ ושאל: "תרצי אולי שאלווה אותך הביתה?"
"אני גרה בצד השני של העיר. זו תהיה עבורך חתיכת הליכה".
"אין לי בעיה עם זה. אני אוהב ללכת וזה גם ייתן לנו יותר זמן לדבר ולהכיר זה את זו. עכשיו כשאני חושב על זה, חוץ מלדעת את שמך אין לי אפילו מושג מה את לומדת".
"סיימתי לימודי פסיכולוגיה ובשנה הבאה אני מתחילה ללמוד לתואר שני. ואתה?"
"מדע המדינה וכלכלה. הייתה לי מחשבה להצטרף לקורס צוערים של משרד החוץ אבל זה לא יצא לפועל".
***
צלצול טלפון קטע את מחשבותיו של יואל. הוא הרים את השפופרת ומצידו השני של הקו שמע את קולה של דליה, אשתו. "יואל? מה קורה? מתי אתה חוזר הביתה? אתה יודע מה השעה עכשיו? הילדים חיכו וחיכו כדי לספר לך מה עבר עליהם היום בבית הספר אבל נראה לי שעד שתחזור הם כבר יהיו עמוק בעולם של חלומות".
"נתקעתי כאן עם ערמה של תיקים שאני חייב לסיים עד לסוף החודש, כלומר עד מחר", ניסה יואל להסביר. "את מכירה אותי: אני מאוד סומך על העובדים שלי אבל חייב בעצמי לוודא שהכול תואם לנהלים. אני מציע שלא תחכו לי. אעזוב את המשרד בזמן כדי לתפוס את האוטובוס האחרון".
"אני מבינה", השיבה דליה. "אל תשכח את עצמך".
"אוהב אותך", ענה יואל. הוא טרק את הטלפון וחזר לבהות מבעד לחלון.
***
לא מזמן הם ציינו עשור לנישואיהם. עשר שנות נישואין שבהן הכול קרה. הם התחתנו, הוריו והוריה של דליה נפטרו, ושני ילדיהם נולדו. לאחר תלאות רבות, יואל קיבל משרת פקיד עם קביעות במשרד התיירות ודליה עבדה כפסיכולוגית חינוכית בכמה בתי ספר. בתחילה גרו בשכירות, ולאחר שהוריו של יואל נפטרו הם עברו לגור בדירה שאותה ירש, שהייתה קטנה מדי לצורכיהם. הדירה, משכורותיהם ומעט החסכונות שצברו לא יכלו לממן רכישת דירה גדולה יותר. הוריה של דליה גרו כל השנים בדירה שאותה שכרו בדמי מפתח, וכשהלכו לעולמם לא הותירו לה דבר.
בשכונה גרו משפחות אמידות שנסעו במכוניות חדשות ומנקרות עיניים שילדיהן הגיעו לבית הספר עם מכנסי ג'ינס מתוצרת LEE ונעלי ספורט של אדידס שעוטרו בשלושה פסים כחולים.
יואל ודליה מצאו את עצמם לא פעם מסבירים לילדיהם שאין חשיבות למותג הביגוד שלהם, אלא להיותם בני אדם הגונים וערכיים, אבל במקרים רבים נפלו ההסברים על אוזניים ערלות. אהוד, הבכור בן התשע, ניסה לא אחת להתווכח: "אתם לא מבינים – למי שאין נעלים כאלה לא נחשב בחבורה, כאילו שהוא לא קיים. בהפסקות אין סיכוי שישתפו אותו במשחק כדורגל".
מיכל, שהייתה צעירה מאחיה בשלוש שנים, הייתה מעט יותר עדינה: "בכל אופן אולי פעם יהיה לנו את מה שהיום יש לכולם".
לשמע הדברים נחמץ ליבם של יואל ודליה.
***
למרות שיואל הכיר את כל הגופים שהעניקו בארץ שירותי תיירות והיה ביכולתו לקבל הטבות מפליגות לו בחר לעשות שימוש בשירותיהם, הוא העדיף להימנע מכך כדי למנוע פתחון פה. בעוד שרבות מהמשפחות בשכונה נסעו בכל קיץ לנופש בבתי מלון, יואל, דליה והילדים נסעו ברכבת צפונה והקימו אוהל על חוף הים למשך שבוע שלם. בשאר ימות השנה הסתכם הבילוי המשפחתי בטיולים ביער, או במפגשים עם חברים. לא פעם דמיינו בשיחות משפחתיות את הרגע שיצליחו לחסוך מספיק כסף כדי לרכוש מכונית משומשת וכיצד רכישה כזו תוכל לשנות את איכות חייהם מקצה לקצה.
***
יואל נאנח. מחוגי השעון שהיה תלוי מולו על הקיר הראו את השעה רבע לאחת־עשרה. נותרה לו שעה לפני שייאלץ לעזוב את המשרד כדי להספיק לאוטובוס האחרון. בחוסר חשק הרים את אחד התיקים שהיו מונחים על שולחנו והתיר את הקשר בשרוך שסגר אותו. מתוך התיק נפלו שרטוטים של פרויקט תיירותי חדש שכלל בית מלון, מסעדות ובריכות שחייה, ועלון פרסומת שהיזמים הכינו כדי לשווקו. יואל התבונן בהדמיות ושוב שקע במחשבות. בעיני רוחו ראה את עצמו שוכב על מיטת שיזוף שעמדה על שפת הבריכה כשדליה לצידו ושניהם לוגמים קוקטיל צבעוני, ואת אהוד ומיכל בבריכה, משדלים אותם להצטרף אליהם למים ומאיימים שאם לא יעשו כן – יתיזו עליהם את מי הבריכה.
אין לי שום סיכוי להספיק לעבור על כל התיקים האלה גם אם אישאר במשרד כל הלילה. ברור שכל מי שהגיש תיק מחכה לקבל תשובה במועד המוגדר בנוהלי המשרד. אני חייב לדאוג לכך שבעתיד תיעשה השלמת התיקים מספיק זמן לפני המועד המחייב. זה משהו שיהיה נכון לקיים עליו שיחה ביום ראשון עם כל חברי המחלקה.
המחשבה שדחייה במתן התשובות תוביל לעוד שיחת נזיפה אצל מנכ"ל המשרד טרדה את מנוחתו. היה לו ברור שעליו להימנע מכך בכל מחיר. הוא הוציא מתוך כל אחד מהתיקים את הדף שנשא את הכותרת: אישור סופי. בתחתית שורטט קו שסימן את המקום שבו מנהל המחלקה אמור לחתום לאחר שהצהיר שבדק את התיקים ומצא שכל האישורים שהתקבלו מגורמים רשמיים – בהם המשטרה, כיבוי אש ומשרד הבריאות – תקינים וכי הבקשה עומדת בנהלים ובדרישות המשרד.
ביד רועדת סימן יואל במקומות המתאימים שכל האישורים הדרושים התקבלו וחתם בתחתיתו של כל דף. כשסיים החזיר את הדפים לתיקים, ערם אותם בערמה וכיבה את האור. הוא ראה את שומר הלילה שישב בכניסה למשרד ופלט לעברו ברכת לילה טוב. השומר הניד בראשו.
יואל יצא לרחוב, מילא את ריאותיו באוויר הקר והיבש והחל לצעוד בצעדים נמרצים וקצובים לעבר תחנת האוטובוס.
האוטובוס הגיע באיחור קל ועצר בחריקת בלמים. יואל עלה והנהג אמר בחיוך: "נראה שאנחנו השניים היחידים שעובדים במדינה בשעה הזו".
"יש לך אבחנה חדה", ענה יואל. הוא סקר את האוטובוס שהיה ריק מנוסעים והתיישב במושב הראשון.
הכבישים היו ריקים והנסיעה ארכה דקות בודדות עד שהאוטובוס נעצר בתחנה.
"לילה טוב", אמר יואל לנהג שעה שירד במדרגות האוטובוס.
"ליל מנוחה, ואל תעבוד קשה מדי. אף אחד לא ממש יעריך את ההשקעה".
אין עדיין תגובות