על רקע בית קפה ספרותי, אותו ייסד המחבר בלב הרובע הלטיני שבפריז, מובאים ווידוייהן המרתקים של שבע נשים מבין לקוחותיו: […]
I
שוחחתי עם שני לקוחות בזמן שאישה בעלת מראה מרשים נכנסה לבית-הקפה-חנות-ספרים שלי. מבּטה ריחף על פני המדפים שעליהם הצטופפו יצירות של סופרים מרחבי אגן הים התיכון, לאחר מכן נח עלי. היא צעדה לעברי ופנתה אלי כאילו היינו מכָּרים ותיקים.
“שלום אודי”.
מופתע עניתי מבלי לקום ממושבי:
“אנחנו מכירים?”
“ידידה סיפרה לי עליך. שמי דֶבִּי. אני רוצה לראיין אותך לירחון נשים”.
לא היה לי כל חשק לנטוש את האווירה הנעימה ששררה סביב שולחני. עמדתי לסרב בנימוק שלא קבענו פגישה מראש. אך הופעתה הנאה – מכנסי פשתן לבנים, סוודר קשמיר, ז’קט שחור ונעלי עקב– דחפו אותי להציע לה להצטרף אלינו. היה זה ערב חורפי. מבעד לחלונות הראווה שהיו מרובדות בטיפות גשם, ניתן היה להבחין בנו ובלקוחות הבודדים שנותרו במקום. אחד מהם, שהגיע כשעתיים מוקדם יותר כדי לרכוש כותר מסוים, מצא עצמו טובע בתוך ערימת ספרים על ציירים ‘אוֹריֶנטָלִיסטִיים’ מהמאה התשע-עשרה.
ברקע נשמע קולה של פַארַה, זמרת מרוקאית השרה שירי ‘אַלַה’ (מוסיקה אנדלוסית). בשנות השלושים לחייה, פניה היו פני מדונה. עיניה הזכירו עיני חתול ומבטה הדגיש חינניות כובשת. רַאשִׁיד ידידי, מומחה למוסיקה זו, הוא שהכיר את האמנית הלירית הזו. אני זוכר את התלהבותה כשגילתה שבית-הקפה-חנות-ספרים שלי היה בעל אופי ים תיכוני מובהק. היא הפגינה אהדה לישראל ומשיכה מיוחדת ליהדות.
פַארַה שרה לא פעם בערבי תרבות שארגנתי. היא אפילו הכניסה לתקליטה האחרון פיוט עברי בלחן אנדלוסי. מוסלמית, ילידת העיר פַאס, הנחתי שמוצאה אולי יהודי, לפחות בחלקו. בעיר זו אירע בתחילת המאה העשרים, פוגרום (תרִיתל) שבעקבותיו אולצו יהודים רבים להתאסלם. יום אחד, היא גילתה לי את רצונה העז לבקר בישראל ואף לשיר שם. יצרתי לה קשר עם ידידי חיים שירן, שהייה אז מנהל תאטרון ‘ענבל’ שבשכונת נווה צדק, תל אביב. לאחר זמן מה היא נסעה לישראל.
עברו חודשים עד שפַארַה שבה לבקר אותי. לשאלתי:
“איך היה הביקור?”
היא השיבה באיפוק:
“חזרתי מאוכזבת מאוד. יום אחד אספר לך”.
היא נעלמה ונתקה כל קשר.
לאחר כשנתיים נודע לי מידידי רַאשִׁיד, שפַארַה הצטרפה לז’ורז’ גַרוֹדִי, פוליטיקאי ופילוסוף שונא ישראל. אנטישמי ואחד ממכחישי השואה המובהקים ביותר, הוא יסד קרן על שמו שתמכה בעבודות של ‘רֵוִויזיוֹנִיסטִים’ הקשורות למלחמת העולם השנייה. היא אף עברה לגור בעיר קורדובה שבספרד. תהיתי אם נפגעה מהתנהגות אנשי הביטחון בשדה התעופה בפריס, שם חקרו אותה שתי וערב לפני עלייתה למטוס בדרכה לתל אביב. נודע לי גם שבהגיעה לביקורת הגבולות בישראל היא עוכבה ליותר משעה ועברה חקירה משפילה, בעיניה. חפציה נסרקו ביסודיות, למרות חזותה האירופאית, דרכונה הצרפתי ואהדתה לישראל.
***
דֶבִּי שבה אל בית-הקפה-חנות-ספרים שלי בשעת הצהריים, כפי שקבענו. צבע עיניה כחול-אפור דמה למזג האוויר האפרורי שניכר היטב בחוץ. מאופרת במידת הצורך היא ענדה שתי טבעות משובצות באבנים נוצצות על אצבעותיה הדקות והארוכות. נעלי העקב הוסיפו לגובהה התמיר ושערה הבהיר והחלק גלש עד מותניה. היא התיישבה ומיד מסרה לי את הגיליון האחרון של המגזין בו כתבה ומיד הפנתה את תשומת לבי לכתבתה האחרונה: ‘הוויאגרה והשפעותיה על הנשים’. ללא שהות היא החלה בשאלות אודות התפריט. היא לא הצליחה לבטא את שמו של מאכל מסוים, ‘מלַוַוח’:
“מדובר במאכל תימני, מעין ‘קרֵפּ’ מזרחי. אני ממליץ לך!”
“מוצאים אותו בישראל?”
“כן. אך שם מכינים אותו בצורה שונה. כאן, אנחנו מגישים אותו עם שקשוקה מרוקאית ועליה ביצת עין, ‘רוכבת’ כפי שאתם, הצרפתים נוהגים לומר!”
דֶבִּי נראתה קצת אבודה. התכנים המיוחדים של המקום, מיזוג התרבויות ושילוב קולינריות עם רוחניות, עוררו את סקרנותה. היא חשבה שהספרים הוצבו כאן בעיקר כתפאורה. הערה מעין זו שמעתי לעתים תכופות. שמתי לב לכך שהצרפתים אינם פתוחים לשילוב שכזה. הם באים לאכול במקום נעים ובאווירה תרבותית, או נכנסים לרכוש ספר ולא נשארים. סיפרתי לה שמחזור ההכנסות היה פוחת באופן משמעותי בעת נסיעותיי התדירות לישראל, כאילו, המקום שכזה, מאבד מייחודו בהיעדרו של בעל הבית.
דֶבִּי לא יכלה להתאפק עוד ופנתה לשאלות אישיות:
“איני מזהה את המבטא שלך. מאיין הוא?”
“הוא כנראה נובע משלוש שפות האם שלי”.
“שלוש שפות אם?”
“כן. את ההגיגים הראשונים פלטתי בעַרבית, את הפסוקים הראשונים למדתי בעִברית בספרי התפילה ואת השכלתי הראשונה קיבלתי בצרפתית בבית הספר אליאנס”.
“איזה מזל!”
אני זוכר את ברק עיניה כשהדגשתי בפניה שהתרבות הים תיכונית השולטת במקום שואבת משלושת התרבויות שלי: זו של ארץ הולדתי, מרוקו; זו של ארץ מולדתי, ישראל; וזו של ארץ מושבי, צרפת.
באי-נוחות, היא שאלה:
“והרובע הבורגני הזה פתוח לתרבות הישראלית?”
“כן. הצרפתים בדרך כלל פתוחים לתרבויות זרות. במיוחד לאלה מאגן הים התיכון. גם אם מדי פעם אני מוצא על הדלת את הכתובת: ‘לֵה-פֵּן, דַחוף’ מנהיג הימין הקיצוני בצרפת הידוע בהתבטאויותיו האנטישמיות”.
עזיזה הטבחית, שעמדה לסיים את יום עבודתה, ביקשה למסור לי את רשימת המצרכים הנחוצים לה. כששבתי לשולחן, דֶבִּי נראתה מתוחה מעט:
“הגשת תלונה?”
“על מה?”
“על הכתובת המרושעת!”
“לא. אני מהווה כנראה מטרד עבור שכן או שכנה שונאי זרים ואפילו אנטישמיים”.
העדפתי להימנע מפנייה למשטרה מחשש שבית-הקפה-חנות-ספרים שלי ייחשב למקום רגיש במיוחד. נהגתי, להגיב בדרכי שלי. בכל פעם שמצאתי התגרות שפלה שכזו, הוספתי לחלונות הראווה שלושה או ארבעה ספרים של סופרים ישראלים. במהלך השנה חזר הדבר שלוש או ארבע פעמים. כך נעשתה החזית שלי כמעט לגמרי ישראלית, אף שלא הייתה זו כוונתי מלכתחילה.
דֶבִּי לא יכלה להתאפק יותר. היא גילתה לי את היותה יהודייה ובאותה נשימה סיפרה שנאלצה לא פעם להבליג להערות האנטישמיות של האחראית עליה, שמא תאבד את מקור פרנסתה. “הייתי רוצה להגיב כמוך”, היא מלמלה. לאחר שלגמה מעט מים היא לחשה: “נוסף לזה, נישאתי לנוצרי”.
קמתי ממקומי על מנת לברך לשלום את הלקוחות האחרונים שסיימו לסעוד. לאחר מכן שמתי תקליטור של מוסיקה ישראלית כדי להנעים לאורחת שלי. היא ישבה מרוכזת – ספק קשובה למוסיקה, ספק שקועה במחשבותיה. לא רציתי להציפה בשאלות כדי לא להחליף תפקידים. שאלתי אותה רק אם הכול בסדר.
“אני מאוד רוצה לנסוע עם משפחתי לישראל. האם אתה יכול לעזור לי בתכנון מסלול?”
הבנתי סוף סוף מהי הסיבה האמתית לבואה. הבטחתי לבדוק.
דֶבִּי השתמשה בראיון כעילה. היא ידעה היטב שהעורכת הראשית לא תסכים לפרסמו. למרות בדָיה שולית זו היא הפכה מהר מאוד ללקוחה קבועה ונמנתה עם אותן נשים שבאו לבית-הקפה-חנות-ספרים שלי בקביעות מבלי להחמיץ אף אירוע תרבותי.
***
אחד המפגשים הספרותיים ריגש את דֶבִּי במיוחד. היה זה ימים ספורים לפני חג המולד ונר שמיני של חנוכה. ארגנתי אז ערב קריאה בעברית ובצרפתית לרגל הופעתו של התרגום החדש ל’פִּרְחֵי הָרַע’ של שַרל בּוֹדלֵר. הערב נפתח בהדלקת נרות בהשתתפות נציגים רשמיים משגרירות ישראל בפריס ומה’סִי.אֵן.אֵל’, המכון הלאומי לספר בצרפת. נכח גם המתרגם דורי מנור וקהל רב ומגוון. מַרגוֹ, ידידה שנהגה להקריא שירים וקטעים ספרותיים בערבי תרבות אותם נהגתי לארגן בתדירות שבועית, עשתה זו מהמקור הצרפתי והשחקנית רונית אלקבץ ששהתה בימים אלה בפריס, הקריאה מהתרגום בעברית.
טרם פסקו מחיאות הכפיים, עזבה מַרגוֹ בדחיפות והלכה לביתה. לדבריה, כדי להחליף נעליים חדשות שהכאיבו לה. היא אהבה לצאת הרבה בערבים למרות היותה נשואה ואם לשני ילדים. לא פעם, ניסתה לגרור אותי לבילוי אתה. באותו ערב היא ידעה שאשתי נסעה לניו יורק, לכן קיוותה שאצטרף אליה מאוחר יותר ל’שָׁנוּן פָּאבּ’ הסמוך למקום שלי. היא הפצירה בי שאגיע ואני נתתי לה להבין שהפעם לא אאכזב אותה.
דֶבִּי חיכתה עד יציאתו של אחרון המשתתפים. ברחוב שררו שקט וחשכה. נרות החנוכה עדיין דלקו כאילו התעקשו להאיר את נוכחותינו. שוחחנו ארוכות על הערבים הספרותיים שקיימתי, על קולה על פַארַה שהתנגן ברקע, על הקשר שלי עם מַרגוֹ… כששאלתי על משפחתה שמוצאה היה, כשלי, ממרוקו, סבר פניה השתנה. היא סיפרה לי על אביה שניתק כל קשר אתה מיום שנודע לו על כוונתה להינשא לקתולי. הופתעתי לשמוע אותה אומרת שהמקום שלי, האווירה בו ובמיוחד אני, מזכירים לה את ימי ילדותה ואת יהדותה, שאותם מצאה מחדש לאחר שאבדו לה ב’מבוכי החיים הפריסאים’.
מַרגוֹ, שסבלנותה פקעה לאחר המתנה ארוכה בכניסה ל’פָּאבּ’, שבה לבית-הקפה-חנות-ספרים שלי ונכנסה בסערה. מופתעת לגלות אותי בחברתה של דֶבִּי, היא התיישבה לצדי במצב רוח עכור ובפה חתום. התנצלתי פניה והצעתי לה חליטה. חיש מהר היא השתלטה על השיחה והחלה לדקלם שיר של בּוֹדלֵר, שהיה מתוכנן לקריאה באותו ערב. היא החסירה אותו בכוונה תחילה, “בשל קוצר זמן”, כך אמרה. לאחר מכן, היא נהגה כלפיי ברכות, כאילו חיכיתי לבואה כדי לסיים את הערב בין זרועותיה. השעה הייתה קצת אחרי חצות ודֶבִּי רצתה ללכת. ביקשתי ממנה שתלווה את מַרגוֹ במכוניתה אף על פי שהתגוררה רק כמה מאות מטרים מהמקום. חשתי את אכזבתה.
שלושה ימים לאחר מכן שבה דֶבִּי לבית-הקפה-חנות-ספרים. שמחתי לראות אותה והודיתי בפניה שאכן ציפיתי לבואה. ברגע שהתיישבה העלתה שוב את סיפורה האישי כאילו הגיעה רק לשם כך. בתחילה התקשיתי להעניק לה אוזן קשבת, אך עוצמת האירועים שהיא חוותה ריתקה אותי עד כדי כך שאפילו סגרתי את הטלפון הנייד על מנת שהצלצולים החוזרים ונשנים יידומו.
אין עדיין תגובות