מבוא

ישראל היא נס בין־לאומי. אין עוד מדינה שהצליחה בזמן כל כך קצר, שבעים וחמש שנים, להיות סיפור הצלחה ביטחוני ומדיני, כלכלי וטכנולוגי, חינוכי ומדעי, בעוצמה ובהיקפים כאלה.

יש לזה הרבה סיבות. המרכזית שבהן היא הידיעה שישראל תלויה רק בעצמה. שאם לא תדע לפתח ולהתפתח, אם תהיה תלויה בחסדי אחרים, היא עלולה לשלם על כך בקיומה. עבור מדינה שנולדה משרידי השואה זאת תובנה יסודית: בשונה ממדינות ועמים אחרים לנו אין הזדמנות שנייה, ולכן עלינו להצטיין ולהוביל תמיד בכול.

זה נכון בכל התחומים. המדע והכלכלה והטכנולוגיה והביטחון שלובים אלה באלה, מפרים אלה את אלה, ומקדמים אלה את אלה. בלי חינוך איכותי יתקשה צה’ל להוביל, ובלי שצה’ל יוביל, יתקשו הטכנולוגיה והכלכלה להיות פורצי דרך. גם המודל הזה הוא ייחודי לישראל, שהצליחה למצב את עצמה כפורצת דרך עולמית — סטארט־אפ ניישן — שאומות רבות נושאות אליה עיניים ומבקשות את קרבתה.

עוצמתה של ישראל ניכרת אומנם בכל התחומים, אבל דומה שהיא שואבת יותר מכול מתחום הביטחון. מאז מלחמת העצמאות ידעה ישראל שעליה לנצח בכל קרב ובכל מערכה. לעיתים הניצחון הושג בשדה הקרב עצמו, לעיתים בתחבולות, ולעיתים בהרתעה, אבל מעולם לא היה לישראל — ואין לה גם היום — את הלוקסוס להיות כשידה על התחתונה.

זה מצב קיומי־תודעתי שספק אם מתקיים במקומות אחרים. כל אדם רוצה לנצח בכל קרב, אבל ספק אם יש עוד מדינה שרואה בכל קרב כאילו קיומה תלוי בו. זה הוביל אותנו, הישראלים, להתנדב וגם להצטיין. ללכת תמיד עד האין־סוף ומעבר לו, לנצח גם את מה שנראה בלתי מנוצח ולפצח גם את מה שנדמה היה כבלתי מפוצח.

מי שמאפשרים את זה הם האנשים. בישראל יש מאגר יוצא דופן של מצוינות פר אוכלוסייה. זה אִפשר לה לשאוף ולהגיע רחוק בכל תחומי החיים. הדיבידנדים הם אין־סופיים: מפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות, ועד פרסי נובל ואקזיטים מרשימים.

כל אלה מתאפשרים בעיקר בזכות עורף ביטחוני חזק ויציב. תרומת הביטחון בנושא הזה היא כפולה: גם לקיומה השוטף של המדינה בבטחה יחסית, וגם כמנוע אין־סופי של מצוינות בפני עצמו. רבים מהפיתוחים פורצי הדרך של העשורים האחרונים נבטו במערכות הביטחוניות — בצה’ל, בשב’כ ובמוסד — שמחזיקות בכוח אדם איכותי ושאפתן, ובעיקר חדור מוטיבציה ומטרה.

המטרה הזאת היא כמובן קיומה וביסוסה של מדינת ישראל, ובמילים פשוטות: שמירה על ביטחונה. זאת משימה לא פשוטה באזור עוין ומורכב, ומול איומים שמשתנים ומתעצמים במהירות. די להזכיר את השינויים שעברה ישראל במהלך שנותיה — מהתמודדות עם מעצמות ערביות למלחמה בטרור, מלחימה במדינות שגובלות בה במעגל הראשון ללחימה נטולת גבולות מול איראן שבמעגל השלישי, מהישענות על צ’כוסלובקיה וצרפת ליחסי קרבה חסרי תקדים עם ארצות הברית, ומהתמודדות עם ריגול סובייטי למאבק בריגול תעשייתי סיני.

מול כל אלה מתמודדת מערכת הביטחון בישראל כל יום. זה נעשה בשילוב כוחות, ותוך הקצאה אדירה של משאבים, אמצעים וכוח אדם. אין עוד מדינה שמשקיעה תשומות כאלה בהגנה על ביטחונה ועל אזרחיה, שבודקת ומתחקרת את עצמה במסרקות ברזל, ושהופכת עולמות כדי לפתור ולסגור כל מקרה. די לחזור אל פרשת רון ארד, שנזכרת כאן בספר, כדי להבין עד כמה רחוק מוכנה מדינת ישראל ללכת כדי לפתור פרשה גם במרחק של כמעט ארבעה עשורים. המוסכמות האלה אותגרו משמעותית במתקפת ה־7 באוקטובר 2023 על יישובי עוטף עזה, שהייתה גם כישלון מהדהד של שירות הביטחון הכללי. סביר שהיא תשפיע על תפיסת הביטחון של ישראל ועל מלחמתה בטרור בעשרות השנים הבאות.

במערכת הביטחון הישראלית, השב’כ הוא ארגון קטן ביחס לצה’ל. גודלו זהה בערך לזה של המוסד. לשב’כ, שהחל כארגון משותף עם המוסד והתפצל ממנו, אחריות לסיכול טרור וחתרנות מדינית, ולשמירה על הדמוקרטיה הישראלית, משימות פשוטות לכאורה, אבל כאלה שאין להן התחלה וגם לא סוף.

אריה ליבנה, שהיה ראש המרחב הדרומי בשב’כ, המשיל פעם את הרצון להכריע את הטרור בעזה ל’לרוקן את הים בכפית’. דומה שזה מאפיין את היקף ועומס המשימות שמוטלים על השב’כ בכל שנותיו, וביתר שאת בשנים האחרונות. השתכללות הטרור, תיאום הפעולה בין הארגונים, עולם הסייבר — כל אלה הפכו את ההתמודדות מולו למאתגרת וסבוכה יותר, ולכזאת שמצריכה אמצעים ואנשים טובים יותר, שיבטיחו כי היתרון הישראלי — הניצחון — יתקיים גם בעתיד.

לצד המשימה הזאת נדרש השב’כ להתמודד עם שלל איומים ואתגרים נוספים. ריגול תמיד נצץ ביניהם, אבל ספק אם נותר כה מרכזי גם בעשורים האחרונים. לעומתו, האיום הפנימי התעצם פי כמה: מימי המחתרת היהודית, דרך רצח רבין ועד לאירועי אלימות שוטפים בתוך הציבור היהודי ובין יהודים לערבים. גם האתגר מצידם של ערביי ישראל גדל, וכך גם משימות אחרות — אפילו הצורך לשמור על סודות בתקופה רווית פטפטת ורשתות חברתיות, ותחושה כללית של הפקרות מוחלטת.

תחת הכותרת ‘מגן ולא ייראה’ מבצע השב’כ את כל המשימות האלה מתוך תפיסת ממלכתיות שטבועה באנשיו, שכלולה בליבת ערכי הארגון. זה אינו דבר של מה בכך, בוודאי לא בתקופה הסוערת הנוכחית שעוברת על ישראל, אבל מפקדיו מקפידים לשמר את התורה שבעל פה ואת זאת שבכתב, שעיקרה: להיות ממלכתיים, לפעול תוך ריסון הכוח ולהקפיד על האמת.

כמו לכל ארגון גם לשב’כ היו מעידות במהלך השנים. הוא כשל בלא מעט מקרים, אבל כל עוד הארגון נותר נאמן לעקרונותיו — הוא הצליח להתגבר גם על משוכות קשות במיוחד. כך בשיקום שאחרי רצח רבין, וכך גם בניצחון על הטרור באינתיפאדה השנייה, בתקופה שבה נרצחו ונפצעו אלפי ישראלים, ונדמה היה לעיתים שמדובר במשוכה בלתי עבירה.

את כל אלה עשה השב’כ בזכות מצוינות, ובעיקר בזכות אנשיו. לאורך שנותיו של הארגון עברו בו רבים וטובים, בשלל מקצועות — רכזים ודסקאים, חוקרים ואנשי מבצעים, טכנולוגים ומאבטחים. לכולם יש מקום של כבוד בספר החיים של מדינת ישראל, כמי שהבטיחו את קיומה ואת שגשוגה.

סיפורם של רוב העושים במלאכה לא ייוודע לעולם, גם בגלל מגבלות הסוד וגם כי האירועים עצמם חשובים בדרך כלל מהאנשים שהיו מעורבים בהם. רק במקרים חריגים יש לאדם חשיבות יוצאת דופן בפני עצמו, והימצאותו במקום — או בהרבה מקומות לאורך זמן — שינתה את פני ההיסטוריה.

יצחק אילן היה אדם כזה. חלקו בביטחון ישראל הוא יוצא דופן, גם בהשוואה לעמיתיו. גם סיפור החיים והקריירה שלו היו חריגים בכל קנה מידה. הוא נולד בגיאורגיה, ילד מצטיין ומחונן שזכה למדליות ולשבחים, עלה בגיל שבע־עשרה לישראל, למד עברית על בוריה והתגייס לצה’ל. הוא היה קצין בנ’מ, ולאחר השחרור גויס לשב’כ, למחלקה לסיכול ריגול. בארגון ביקשו להישען על הרוסית שהייתה שפת אימו כדי לסכל את הריגול הסובייטי שהיה אז בשיאו, אבל לאילן — ‘הגרוזיני’ כפי שכונה בחיבה בשב’כ — זה לא הספיק. הוא ידע כי המגזר הערבי הוא ליבת הארגון, וביקש לעבור לשם.

אילן למד ערבית מאפס, ואחרי שהתמקצע עשה קורס חוקרים ושירת במשך שנים ארוכות כחוקר וכמפקד ביהודה ושומרון תחת השם המקצועי שבחר לעצמו: ‘חיים’. אחר כך הוא שוב שינה דיסציפלינה, כיהן כראש מחלקת הדסק במרחב הדרומי של הארגון, והוביל את מבצע חיסולו של ‘המהנדס’ יחיא עיאש. בהמשך הוא חזר לחקירות כראש מחלקת החקירות במרחב ירושלים והגדה, אבל רק לזמן קצר: ערב האינתיפאדה השנייה הוא מונה לפקד על תת־מרחב השומרון במרחב ירושלים והגדה בארגון, ובמשך שלוש שנים התמודד עם גל טרור חסר תקדים והוביל את הארגון במבצע חומת מגן ואל הכרעת הטרור.

אחר כך הוא מונה לראש אגף החקירות בארגון, בתקופה רווית אירועים ופרשיות. בתפקיד הזה הוא הגיע לשיאו, בעיקר בפיצוח מקרה שהטריד מאוד את מערכת הביטחון הישראלית. אילן הפך לאוטוריטה בתחום החקירות, ורבים רואים בו עד היום את החוקר בה’א הידיעה, אולי הטוב שבין החוקרים בתולדות הארגון.

אילן כיהן גם כראש האגף הערבי וכראש האגף לענייני ישראל וזרים, שבו התחיל את הקריירה שלו בארגון, לפני שמונה לסגן ראש השב’כ. הוא היה מועמדו של ראש הארגון יובל דיסקין לרשת אותו, אבל לא נבחר — יש הטוענים שממניעים זרים. עם פרישתו הוא ביקש להמשיך לתרום לביטחון המדינה, אבל לא מונה לכמה תפקידים שהיה מועמד אליהם אף שחלקם היו קטנים על מידותיו. גם לכנסת הוא ביקש להיבחר ונכשל, ואת זמנו הוא חילק בין עסקים, משפחה, ונושא שהפך למרכז עולמו — פרשת רצח תאיר ראדה. אילן צלל לחומרי החקירה וניצל את כל ניסיונו ואת שליטתו בשפה הרוסית כדי לקבוע כי רומן זדורוב, שהורשע ברצח, הוא חף מפשע, ונגבתה ממנו הודאת שווא. חוות הדעת שכתב אומנם לא הייתה ראיה במשפט, אבל שימשה את השופטים בהחלטתם על משפט חוזר, שבו זוכה זדורוב מכל אשמה.

אילן לא זכה לראות את הזיכוי. בנובמבר 2019 הושתלה לו ריאה, בניסיון להציל את חייו ממחלה נדירה שממנה סבל. אולם האיש שהצליח להתמודד עם כל מכשול ואתגר נכנע למגפת הקורונה.

הספר הזה נולד משיחות עם בני משפחתו וחבריו הקרובים של אילן. הם סברו, ובצדק, שאישיותו, התפקידים שביצע ובעיקר אופיו יוצא הדופן מצדיקים להביא את סיפורו, שהוא בעצם הסיפור של כולנו: מדינה שהיא קיבוץ גלויות, שהמצוינות והחתירה התמידית להישגים ולניצחון הפכו אותה לנס שהיא.

תהליך העבודה על הספר היה ממושך, וכלל מאות שיחות עם בני המשפחה הקרובים והרחוקים, ועם שלל אנשים שעבדו עם אילן: מפקדים ופקודים, פוליטיקאים וקולגות, ועוד רבים וטובים שזכו — לעיתים למשך תקופה ולעיתים לרגע קצר — להיות חלק מעולמו. כולם התמסרו לנושא ברצון. מראשי ממשלה וראשי מפלגות, דרך ראשי שב’כ ורמטכ’לים, ראשי אגפים ואלופים, חוקרים ורכזים ודסקאים, ועד אלמנתו לאה, וילדיו יונתן, שרונה וגבריאל, ובני המשפחה האחרים שעשו הכול כדי שהסיפור של יצחק יסופר במלואו.

הספר הזה מנסה לעשות בדיוק את זה. הוא נכתב במגבלות הביטחון, כמובן, משום שחלק מהסיפורים עדיין חוסים תחת מעטה של חשאיות, ובחלקם לא ניתן לחשוף שמות של אנשים ומקומות. במגבלות האלה השתדלנו להביא תמונה רחבה והוגנת ככל האפשר של המציאות כפי שקרתה בזמן אמת, מפיהם של מי שהיו שותפים לה בזמן אמת, ביחד עם אילן.

הספר הזה לא יכול היה להיכתב בלי עבודתה המסורה של שחר צורני, עיתונאית חוקרת ואשת מקצוע יוצאת דופן ושותפה נאמנה לדרך, שתרומתה להשלמת הפרויקט לא תסולא בפז. תרמו לו גם כל החברים והקולגות שדיברו ושיתפו, ולשכת ראש השב’כ רונן בר, שנתנה את ברכתה וסייעה בכל דבר שנדרש. תודה מיוחדת ל־א’, ראש מערך התקשורת בשב’כ, שעובד אומנם בארגון צללים אך מבין היטב את חשיבותו של הארגון לדמוקרטיה ופועל לשקף את עבודתו באופן הגון וענייני.

תודה מיוחדת לאלי בכר, בעברו היועץ המשפטי של השב’כ וחברו הקרוב של יצחק, שיזם, ליווה, האיר והעיר. תודה גם לסטיב, חברו של אילן ומחליפו באגף החקירות, על שיתוף הפעולה והעצה הטובה. תודה למיכל יניב, ששידכה וליוותה לכל אורך הדרך, כמי שהכירה את יצחק מקרוב במשך שנות עבודתה בשב’כ ולאחריהן. תודה גם לקונגרס היהודי האירו־אסייתי על הסיוע למשפחה.

תודה להוצאת כנרת, זמורה, דביר, בהובלת ערן זמורה ויורם רוז. תודה למאיה להט־קרמן, ראש מדור עיון בהוצאה, למעצב הגרפי אמרי זרטל, לאשת הגרפיקה שרית רוזנברג ולמפיק נועם אלון־ביטון. תודה גדולה לעורכת המשובחת לילך בן דוד, שהאירה ודייקה את שנדרש. תודה גם לצנזורה הצבאית בראשות תא’ל קובי מנדלבליט, שאנשיה עשו כל שביכולתם כדי להשלים את תהליך העבודה על הספר במהירות וביעילות. מטבע הדברים נדרשנו לשנות כמה עניינים בעקבות הערותיהם, בין היתר כדי להגן על אנשי השב’כ שחלקם ממלאים עדיין תפקידים רגישים וחסויים על פי חוק, ולכן חלקם מופיעים רק בשמם הפרטי או בציון הכינוי המבצעי שלהם בלבד. למרות השינויים ההכרחיים האלה, עשינו כל שביכולתנו כדי שהסיפור עצמו לא ייפגע תוך הקפדה מקבילה שלא לפגוע בביטחון. עשינו גם מאמץ רב להימנע מטעויות, ככל שניתן. אם ישנן כאלה בכל זאת, אנו מתנצלים על כך מעומק ליבנו.

הכרתי את יצחק אילן לראשונה ערב מבצע חומת מגן. התלוויתי אז לכוח של חטיבת גולני בפשיטה באזור ג’נין. כשהגעתי לחפ’ק, שהיה ממוקם באזור גן נר, יצא אילן מהאוהל של השב’כ, הצביע עליי, ושאל ‘מה הוא עושה פה?’ לא עזרו ניסיונות השכנוע של צה’ל שהוזמנתי, ושאני ‘בסדר’. אילן התעקש שעיתונאי לא צריך להיות סמוך לשטח המבצעי.

כמה שנים אחר כך נתקלנו שוב זה בזה, בתדרוך לעיתונאים סביב פרשייה מפורסמת. אילן ענה על השאלות בצמצום ולא תרם פרטים מעבר. הערתי לו על כך, והוא נעלב. נפגשנו זמן קצר לאחר מכן ליישור ההדורים, ועוד כמה פעמים בהמשך, ונדמה לי שנצרבה שם ידידות מסוימת או לפחות הערכה הדדית, עד כמה שאילן היה מסוגל להעריך עיתונאים.

לאחר מותו של אילן ובמהלך העבודה על הספר הזה נחשפתי לעוד פנים רבות באישיותו. ביקרתי בכפר הולדתו בגיאורגיה ובפנימיית המחוננים שבה למד בטביליסי, ופגשתי רבים שעבדו איתו ולצידו, ודרכם למדתי על התפקיד המרכזי שמילא — מרכזי פי כמה מכל מה שידעתי — בהבטחת קיומה ועוצמתה של מדינת ישראל.

יואב לימור